1
הרוצחים הגיעו בג'יפ בצבע חול, וחיסלו את הכפר בזריזות.
הם היו חמישה ולבשו מדים צבאיים לא תואמים, שניים בחרו בשחור והאחרים בווריאציות של צבעי הסוואה. ממחטות כיסו את חציין התחתון של פניהם, משקפי שמש את העליון, ורגליהם היו נתונות בנעלי צבא כבדות, כאילו חצו בדרך הקשה את הגבעות הסובבות. מחגורותיהם השתלשלו שלל עזרי לוחמה. כשהראשון הגיח מתוך הרכב הוא השליך בקבוק מים למושב שמאחוריו, והפעולה השתקפה בהקטנה בעדשות משקפי הטייסים שלו.
השעה הייתה קרובה לצוהרי היום, והשמש הייתה בשיא לובנה. בקרבת מקום, מים שצפו מעל אבנים. בפעם האחרונה שהגיעו לכאן צרות, הן היו חמושות בחרב.
מחוץ לרכב, בצד הכביש, הגברים התמתחו וירקו. הם לא דיברו. הם לא נראו ממהרים, אבל בה בעת נראו ממוקדים במעשיהם. זה היה חלק מהמבצע: להגיע, להימתח ולהשיב לעצמם את הגמישות. הם עשו דרך ארוכה בחום. אין טעם להתחיל לפני שיהיו מכווננים לאיבריהם ויוכלו לסמוך על הרפלקסים שלהם. לא הייתה חשיבות לכך שמשכו תשומת לב, משום שאיש מהצופים לא יוכל לשנות את העתיד לקרות. ידיעה על מכה לא בהכרח מקדימה לה רפואה. לבני הכפר היו רק מקלות.
אחד מאלו — חפץ עתיק יומין שנשא מאפיינים רבים מעץ האם שלו, בהיותו גבשושי וגס, יציב ואמין — שימש משענת לגבר בא בימים, שמראהו למוד פגעי הטבע העיד שהוא נצר לגזע חקלאי. אבל אי שם בעברו שרד אולי זכר מלחמה, משום שמכל הצופים באורחים המבצעים תרגילי התעמלות, נראה שרק הוא לבדו הבין את כוונתם, ובעיניו, שכבר דמעו קלות מהשמש, הבליחו גם פחד וגם מעין השלמה עם הגורל, כאילו תמיד ידע שזה, או משהו דומה, עתיד לפעור פה ולבלוע אותו. לא רחוק משם שתי נשים חדלו משיחתן. אחת החזיקה תיק בד. ידיה של האחרת נשלחו לאיטן אל פיה. נער יחף יצא מבעד לפתח אל השמש, מכווץ פנים באור המסנוור.
במרחק־מה שרשרת שקשקה כשכלב בדק את גבולותיה. בתוך לול מאולתר, שמסגרת העץ ורשת התיל שלו עשוית מלאכת טלאים של חומרי מחזור, תרנגולת כרעה להטיל ביצה שאיש לעולם לא יאסוף.
מירכתי הג'יפ שלהם הוציאו הגברים כלי נשק, שחורים וממורקים ואיומים.
הרעש הרגיל האחרון היה זה שהשמיע הזקן כשהפיל את המקל שלו. כשעשה זאת נעו שפתיו, אך לא השמיעו קול.
ואז זה התחיל.
ממרחק היה אפשר לחשוב שמדובר בזיקוקים. ציפורים בגבעות הסובבות פרשו כנף בשקשוק מבוהל, ואילו בכפר עצמו חתולים וכלבים מיהרו להסתתר. חלק מהקליעים עפו לכל עבר, הסתחררו בלולאות ובסלסולים ללא הבחנה, כאילו בחיקוי לריקוד מקומי. לול התרנגולות רוסק לרסיסים, וצלקות סותתו באבנים שעמדו מאות שנים ללא פגע. אבל אחרים פגעו ביעדם. הזקן נפל בעקבות מקלו לאדמה, ושתי הנשים הושלכו לכיוונים מנוגדים, מופרדות על ידי גושישי עופרת ששקלו פחות מאצבעותיהן. הילד היחף ניסה לברוח. בגבעות היו מנהרות שנחצבו בסלע, ולו היה די זמן אולי היה מצליח להגיע לשם, לחכות באפלולית לעזיבת הרוצחים, אבל האפשרות הזאת הוסרה באלימות מעל הפרק על ידי קליע שפגע בו בצוואר וגלגל אותו במורד המדרון הקצר אל הנהר, שהיה באותו יום רק זרזיף קל. בני הכפר ששהו בשטח פתוח כבר נפוצו לכל עבר, נמלטים אל השדות ומחפשים מחסה מאחורי קירות ובשוחות. אפילו אלו שלא ראו מה קורה נדבקו בפחד, משום שאסון נוטה לבשר על בואו, להכריז בקולי קולות על הגיעו בפני משכימים ומתמהמהים כאחד. יש לו ריח ייחודי, מנעד שהוא רק שלו. הוא משלח אימהות לגונן בצווחות על צאצאיהן, וזקנים לחפש את אלוהים.
וכעבור שתי דקות הכול נגמר, והרוצחים עזבו. הג'יפ, שחנה במנוע פועל לאורך הטבח הזריז, התיז לאחור אבנים כשהאיץ משם, ולזמן קצר שררה דומייה. שאון המנוע המתרחק התפוגג בנוף ונמוג. עַקָב צווח ממעל. קרוב יותר הביתה, גרגור בקע מגרון שחוט בזמן שמישהו נאבק בשפה חדשה, שמילותיה הראשונות היו גם האחרונות. ומאחורי כל זה, ואז ממעל, ובמהרה מכל עבר, גברו צרחות הניצולים, שעבורם החיים המוכרים תמו, בדיוק כפי שתמו עבור המתים.
בתוך שעות יגיעו משאיות ועליהן עוד גברים עם נשק, הפעם מופנה החוצה, אל הגבעות הסובבות. מסוקים ינחתו ויפרקו רופאים ואנשי צבא, ואחרים יעופפו מעל, יזגזגו בשמיים בזעם מתוזמר, בזמן שמצלמות הטלוויזיה יפנו אצבע מאשימה. ברחובות, תכריכים יכסו את הנופלים ותרנגולות שזה מקרוב השתחררו לחופשי ישוטטו לצד הנהר, מנקרות בעפר. פעמון יצלצל, או לכל הפחות אנשים יזכרו שצלצל. אולי זה קרה רק בדמיונם. אך מה שבטוח הוא שמעל זמזום המסוקים, כחול השמיים נותר איכשהו בשלמותו, ועקב מרוחק צווח, וגבעות דרבּישייר ההמומות הטילו צללים ארוכים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.