בלב הסערה

שכבתי עם אשתי בפגישה הראשונה שלנו.

אני לא מציין את העובדה הזאת כדי להתפאר או להשוויץ, או כדי שתסיקו ממנה משהו על האישיות שלי או שלה. זאת עובדה פשוטה — ­מאז המפגש המקרי הראשון שלנו ידעתי עמוק בתוכי שהיא תהיה האישה שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי.

אם לומר את האמת, מעולם לא הייתי מסוג הגברים שמגיעים מהר כל כך למיטה. אילו רציתי רומנטיקה, ובמקרה של אימוג'ן וסטון, אימוג'ן וולש לעתיד, הייתי צריך לרצות בכך. הייתי פורש לפניה שטיח אדום, פרחים, פיקניקים בחוף, נרות, צפייה בכוכבים — ההגדרה שלי לדייט הייתה לקוחה מרומן רומנטי. זה פשוט האופן שבו צריך לעשות את הדברים כדי להרשים אישה.

אז זה די מצחיק שבאמת נפגשנו על שטיח אדום, אם כי זה היה המקום האחרון שבו הייתי אמור להיות באותו לילה. וטכנית, זאת לא הייתה באמת פגישה. האי נַנטקֶט אירח את ארוחת הערב השנתית של איגוד ידידי המשטרה, שהיה אירוע ענק במימון העשירים ביותר שנהגו לבלות את הקיץ באי, או שהתגוררו בו. אני עסקתי בענייניי באותו ערב, ישבתי עם כוס בירה ברוז אנד קראון כשהחבר שלי טריפ מצא אותי ושאל אם אני רוצה להרוויח מאתיים דולר כמלווה אורחים לשולחנות.

תמיד היה לי מה לעשות עם עוד מזומנים, ומאתיים דולר עבור שלוש שעות זו העבודה הכי קלה שעשיתי במשך שנתיים. הסכמתי, הוא זרק עליי טוקסידו שכור, ואני נעמדתי שוב ושוב בקצה המדרגות, ועזרתי למיליונרים להגיע לשולחנות שלהם.

ברגע שהידיים שלנו נגעו זו בזו ועזרתי למלאכית הבלונדינית — שתינשא לי מאוחר יותר — לרדת במדרגות אל אולם הנשפים, משהו בלתי נתפס שלא ניתן לתיאור עבר בי. ידיעה עברה בי. אני לא רוצה לומר שזאת הייתה תחושה, כי זה לא נכון. אני ידעתי בוודאות שבזה הרגע מצאתי את האישה שנועדה להיות שלי.

שלושים דקות מאוחר יותר, הרגליים שלה היו כרוכות סביב מותניי, ועשינו סקס על איזה שולחן זרוק בתא לשמירת מעילים.

כעבור שנה כמעט, אימוג'ן וסטון קיבלה את השם וולש, שם המשפחה שלי, בחתונה מפוארת שערכו ההורים שלה. ודרך אגב, הם לא היו מאושרים במיוחד מהבחירה שלה בי כבעל, אבל לא יכלו לתת לתדמית הציבורית שלהם להתלכלך. לכן הם ערכו לנו חתונה של אמריקאים לבנים שליטים מהחוף המזרחי, שתעלה על כל החתונות האחרות של אמריקאים לבנים שליטים מהחוף המזרחי.

לא שהיה אכפת לי. אני הייתי שם רק בשביל היפהפייה בשמלה הלבנה, בעלת השיער בצבע השמש והעיניים הירוקות. הייתי חותך את זרועי הימנית, חוטף כדור, משליך את עצמי לפני רכבת — הייתי מוכן לשאת כל השחתה אפשרית של גופי רק כדי לבלות את חיי עם האישה הזאת.

מה שאני מנסה לומר הוא שכאשר יש לך כימיה מזוקקת כל כך עם מישהו, וכשאפילו האידיוטים הכי עשירים או הפער בין המעמדות החברתיים שלנו לא הצליחו להפריד בינינו... טוב, אז היינו אמורים להיות יחד לעד.

אבל היום התעוררתי, ביום שלישי רגיל של חודש ספטמבר, ומצאתי פתק כתוב בכתב ידה הנורא, ואת החצי שלה שבחדר ארונות ריק.

ניסינו, אבל אנחנו לא מצליחים. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת.

זה כל מה שנכתב בפתק. האמת, הייתי צריך לדעת שזה יגיע. היקום כולו פעל נגדנו ממש מההתחלה.

אימוג'ן וירג'יניה וסטון היא הבת של מורגן וסטון, המנכ"ל של וסטון חברה לשינוע. אני עדיין לא יודע בדיוק מה עושה החם כמעט לשעבר שלי, אבל בעיקרון הוא הבעלים של אלפי ספינות מטען ומרוויח מיליארדים בשנה. משפחת וסטון מוכרת מאוד. אימוג'ן גדלה בבתי ספר פרטיים ובאולמות נשפים. היא בילתה את הקיצים בננטקט, התחרתה במרוצי סוסים ואכלה מכלי חרסינה בשתי ארוחות מתוך שלוש ביום. היא הייתה בת למעמד העליון, נסיכה אמריקאית, ולגמרי לא בליגה שלי.

ואני, תיאודור פטריק וולש, אני מה שנקרא ילידי. מקומי. נולדתי באי ננטקט להורים בני המעמד הבינוני, שצחצחו את נעליהם של אנשים כמו בני משפחת וסטון. סיימתי בית ספר תיכון, ומייד התקבלתי לעבוד בחברת בנייה מקומית באי. אני הייתי חלק מהצוותים שבנו את האחוזות בשווי מיליוני דולרים, שהיו חבויות בין חופים מבודדים בארץ הפלאות הקיצית הזאת. היו לי חיים רגילים. חייתי בפשטות, אבל באושר.

לא היינו אמורים להתאהב, והיה ממש קשה לשכנע את המשפחה שלה להרשות לנו להתחתן. לעזאזל, הם עדיין שנאו את התחת העני שלי.

ואני מעולם לא דמיינתי על אילו דברים אצטרך לוותר כדי להתחתן עם האישה שאהבתי. ברור שמאז שפגשתי את אימוג'ן הייתי שמח יותר מכפי שהייתי אי פעם. האהבה שלי כלפיה גרמה לי להרגיש שהתהלכתי עיוור כל עשרים ותשע השנים שלפני כן. ואף שהיא הייתה מוכנה לעשות הכול בשבילי, לא היה קל להיות נשוי לה. החיים עם כסף רב היו מסובכים.

הבית הזה שאני יושב בו עכשיו לבד שולם על ידי הווסטונים. הסיבה שאנחנו גרים כאן, בצ'טהם במקום בננטקט, המקום שאני אוהב, היא שננטקט היא מקום שמיועד לנופשי קיץ, ולכן זה היה נראה המוני אילו הבת של וסטון הייתה גרה שם כל השנה. המשרה שלי בחברת אדריכלות מצליחה הושגה בעבורי בידי חמי, כי הוא לא היה יכול לסבול את העובדה שמישהו ממשפחתו יעבוד בעבודת כפיים באתר בנייה.

הסכמתי לדרישתו, כי לא יכולתי לחיות את חיי בלי אימוג'ן. ועכשיו היא עזבה.

כמו שאמרתי, זה היה צפוי. שני קטבים מנוגדים אינם יכולים לחיות יחד לעד. זה בניגוד לטבע שלהם. ואם תוסיפו את כל הצרות האיומות שנחתו על הנישואים שלנו, זה היה שובר כל אחד.

פשוט אף פעם לא חשבתי שהיא באמת תעשה את זה. אף פעם לא חשבתי שאשתי באמת תעזוב.

מה אני אמור לעשות עם החיים שלי עכשיו? מה אני אמור לעשות עם הכאב הזה? אף אחד לא יכול לשאת כל כך הרבה עצב עמוק ולשרוד זמן רב.