בלה 2: הסוף

פרק 1: בלה

אבא שלי?

הנדתי בראשי. "אבא שלי מת." אמרתי בעיקר לעצמי. "איך יתכן שאת עובדת בשביל אבא שלי?" התפרצתי על רבקה.

עם מי היא חשבה שיש לה עסק? כעסתי, רתחתי מזעם. רציתי לשפוך את דמו של מישהו. איך היא העזה להגיד משהו על אבי המנוח?

"בלה..." ג'קס כרך את ידו סביב מותניי וניסה למשוך אותי משם. זינקתי קדימה, קרוב מאוד לפניה של רבקה. עמדתי מעליה, אוחזת במשענות הכיסא שבו ישבה. כיוונתי לעברה את האקדח שגנבתי מוויאט.

"בלה, היא לא שווה את זה." אמר ג'קס ברכות.

הנחתי לו לקחת אותי הצידה רק בגלל שהייתי מוכרחה לשמור על קור רוח כדי שאוכל לחבר את כל החלקים יחד. למה שהיא תגיד שהיא עובדת בשביל אבי? מה הייתה המטרה שלה?

"יפה. אני רואה שהחתלתולה שלך מתפרעת." רבקה זקפה את גבותיה וחייכה בזחיחות. "טוב, אתה כנראה משחרר אותה מהכלוב שלה לעיתים קרובות." היא הפנתה אליי את תשומת לבה. "אני צודקת, בלה?"

נשמתי עמוקות, גיבשתי את מחשבותיי והצלחתי להפגין חזות שפויה פחות או יותר, אך עדיין הייתה לי כל כוונה להרוג את הכלבה הזאת. הפניתי את תשומת ליבי אל סם שעמד לצידו של דומיניק וצפה במתרחש. הוא הנהן והתקרב לעברי בזהירות, צעד אחר צעד.

ג'קס הביט במבט חוקר בסם, ברבקה, ולבסוף בי. פניו היו נוקשות. "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" הוא שאל את סם.

אומנם סם היה אפס בכל קנה מידה, ותסמכו עליי שידעתי על מה אני מדברת, אבל ידעתי שרבקה הייתה איתו. גם ידעתי שיש לי יתרון שאף אחד לא ידע עליו, כולל ג'קס. דרשתי ממנו להחזיר לי טובה בנחישות שהייתה מרשימה אפילו את אבי.

פשוט ידעתי את סודו הגדול ביותר של סם. סוד שאקח איתי לקבר.

נשמתי נשימה עמוקה, הזדקפתי והפניתי מבט זהיר לעבר הנוכחים בחדר. מהר מאוד הבנתי שנתתי לרבקה להשפיע עליי. ג'קס לא היה עושה את זה, אבא שלי לא היה עושה את זה, אז למה אני - אישה שהייתה נחושה שיכבדו אותה, שנשבעה שתהיה מסוגלת לנהל את הפמיליה הזאת - מצאתי את עצמי נשאבת ללב הדרמה של רבקה ונותנת לה להשפיע עליי? לא הייתי צריכה את זה. גידל אותי גבר, היו לי חברה טובה אחת ועוד כמה חברות קרובות פחות. חונכתי על ידי גברים וראיתי כיצד מנהיג אמור להגיב לדבר כזה. רבקה חשבה שהיא שולטת במצב. הייתי צריכה להראות לה שאני היא זו ששולטת בעניינים - ולא אף אחד אחר.

הרפיתי את ידי שאחזה באקדח הכבד שנצמד לכף ידי. הנחתי לתשומת ליבי לנדוד לעבר השריטות והבלאי של כלי הנשק. אנחה נפלטה מריאותיי כשראיתי את החריצים שנחרטו על האקדח הישן. הבטתי בו והייתי בטוחה שההדק שלו נסחט פעמים רבות בעבר. השפשופים לא הפחיתו מהמראה החזק והמרשים של המתכת. האקדח עדיין טמן בחובו עוצמה וביטחון, חרף מראהו. למען האמת, הייתי דומה לאקדח שאחזתי בידי.

רציתי להרוג אותה בו במקום, אך שאלתי את עצמי מה היה עושה מנהיג בנסיבות אלה. למה רציתי כל כך להרוג אותה? קנאה? אולי, אך לא התכוונתי לתת לרגש זה לעמוד בדרכי. היא ידעה משהו על ג'קס, והייתי צריכה לדעת מה זה היה.

ג'קס המשיך לעמוד לידי, ועיניו האפלות והמודאגות היו מלאות חרטה בעת שהביטו בי. גבתו המורמת הייתה מסכה שבה השתמש כדי להסתיר את דאגתו, אך עיניו סיפרו סיפור שונה לחלוטין, שהיה מוכר לי יותר משרציתי.

חלפו כמה רגעים מאז שרבקה דיברה. היא התבוננה בי והפנתה את תשומת ליבה לעבר ג'קס וסם. לא נראה היה שנוכחותו של סם השפיעה עליה בכלל, וזה היה מוזר בעיניי. כשג'קס סיפר לי על רבקה ועל סם, הרגשתי שהיא אהבה את סם. או אולי המצאתי את זה, מתוך מחשבה שלמה שאם מישהי בוגדת בג'קס חייב להיות מעורב כאן רגש עז כלשהו. כל אפשרות אחרת הייתה בלתי נתפסת בעיניי.

"אני יודעת מי את ומה את, רבקה." המרחב הקטן סגר עליי כשהתקרבתי אליה בחוסר רצון. הנחתי את ידי השמאלית על ידית האקדח הקרירה. "אני יודעת את כל מה שעשית כדי להגיע לאן שאת נמצאת היום."

היא הרימה את גבותיה וחייכה. "אז את יודעת?" היא הייתה צינית. היא שיחקה בי, היא רצתה שדבריה יעוררו בי ספקות והתחבטויות.

"אני יודעת שאת לא ראויה לג'קס. ואני יודעת גם שאת-" הפניתי את אצבעי לעבר סנטרה והנדתי בראשי ללא שום חיפזון. "שקרנית."

"זה מה שהוא אמר לך?"

הנדתי בראשי. "לא, אבל אני בחורה חכמה ואני קולטת מהר." הרמתי את גבותיי.

"וכמה זמן יעבור לפני שהוא יחליף גם אותך?"

צחקתי בעצבנות. "מה?"

היא נשענה לאחור בכיסאה. "את כל כך נאיבית, מה?" חיוך רחב הצטייר על פניה. "הוא שטף לך את המוח לגמרי עם השלמות שלו. חה! הייתי פעם במקומך, לא מודעת למציאות. חשבתי שהוא אוהב אותי ושאני האחת והיחידה בשבילו."

היא הפנתה את מבטה אל ג'קס והנידה בראשה. "חמש דקות לאחר שנרצחתי - איזבלה כבר לקחה את מקומי."

תשומת ליבה חזרה אליי. מה היא חשבה? היא ניסתה להסית אותי נגדו, ידעתי את זה. שאפתי עמוק בלי לזוז ממקומי.

"מספיק עם זה!" ג'קס הסתער על רבקה. הוורידים ברקותיו פעמו בפראות. גופו היה נוקשה וזיעה נראתה על מצחו.

"תראה, ג'קס." רבקה הנידה בראשה. "אני יודעת שכבר לא אצא מהחדר הזה ומקבלת זאת בהשלמה, אבל תאמין לי כשאני אומרת לך שאני לוקחת אותך ביחד איתי." עיניה נטפו שנאה כלפיו.

"את בהחלט יכולה לנסות," אמרתי. "אבל שום דבר ממה שתגידי לא ישפיע על ג'קס בשום צורה. אני לא אתן לך לפגוע בבעלי."

היא נעה כדי להתבונן בי, כאילו אחז בה לפתע דיבוק. "אנחנו בהחלט נראה לגבי זה, איזבלה."

ג'קס שלף אקדח מתוך הז'קט של טוני, משך החוצה את המחסנית ובדק אם היא טעונה. "זה באמת הכרחי?" שאלתי. התבוננתי בו כשהוא החל להתקין את משתיק הקול על הקנה וידעתי שהוא עומד להרוג אותה. ג'קס היה קר ומחושב כשכיוון את האקדח לעברה. "אנחנו לא נראה שום דבר, רבקה." הוא דרך את האקדח. "היית צריכה להישאר מתה." זיעה נטפה מסנטרו.

"אני אחותך, בלה! אני אחותך!" היא פתאום צרחה. כל ההצגה של הבחורה הקשוחה התנדפה, והיא פתאום חשפה את הפגיעות שלה. אבל למה היא אמרה שהיא אחותי? לא הייתה לי אחות והוריי כבר היו מתים.

קולה הדהד שוב ושוב בראשי כשהיא התחננה על חייה. "תפסיק! ג'קס, תעצור!" דרשתי. הכול נהיה מטלטל מדיי, לא הייתי מסוגלת לחשוב.

"בלה, את רוצה לדעת את האמת?" נשימתה נעתקה ודמעה נשרה מעינה על שפתיה.

"דברי."

היא הנהנה במהירות. "בסדר."

ג'קס תפס בידי ורכן לאוזני. "אין לך מושג מה את עושה."

הבטתי בידו שלפתה את ידי. "אתה מכאיב לי," יריתי לעברו.

הוא שאף אוויר עמוקות וחשק את שיניו לפני ששחרר אותי. "אין לך מושג מה את עושה," חזר על דבריו.

"אני ילדה גדולה. היא אמרה לי הרגע שהיא עובדת בשביל אבא שלי ושהיא אחותי. אני רוצה לשמוע את מה שיש לה לומר עד הסוף."

"לא." הוא הניד בראשו. "כל מה שהיא תגיד יהרוס אותך, כך או כך." הוא כיוון שוב את אקדחו לעבר רבקה. ידעתי שהוא עומד להרוג אותה, שזה היה הסוף שלה.

"אני אדבר! אני אספר לך את כל מה שאת רוצה לדעת, בלה!" היא צעקה כשהבינה את הסכנה הנשקפת לה.

"לא. לא, את לא." ג'קס התקרב והניח את האקדח בדיוק מעל גבתה המעוצבת המושלמת.

"בבקשה!" היא אמרה בפאניקה. גופה רעד ועיניה התרוצצו בין שנינו.

ג'קס התנהג כמו חיה פראית. ידעתי שאסור לסמוך על רבקה, אבל איך הוא היה יכול לנהוג בה בכזה חוסר אנושיות? פעם הוא קרא לה "אשתי", ועכשיו הוא עמד להרוג אותה. הצטמררתי מהמחשבה שאני עצמי עלולה למצוא את עצמי בכיסא הזה.

"די, ג'קס! אמרתי שתפסיק!"

"בלה, אסור לסמוך עליה. היא רוצה לפגוע בך - בנו. את לא יכולה לתת לזה לקרות." ג'קס התנשם וזיעה ניגרה ממצחו. ידו רעדה והאקדח נצמד בחוזקה למצחה של רבקה. היא תמות אם לא אעשה משהו.

הצמדתי את ידי לכתפו ומשכתי אותו לעברי.

"אהובי, תסתכל עליי." אילו לא הייתי מכירה את ג'קס היטב הייתי עשויה לחשוב שהוא מבועת, אבל ממה?

"אף אחד לא יפגע בנו, אהוב שלי. היא שום דבר, כלום. היא חלשה ואתה חזק - אנחנו חזקים." הרמתי את ידי אל לחיו וגרמתי לו להביט בי. "אני יודעת שאתה תדאג לנו, אבל אני צריכה לשמוע את מה שיש לה לומר, אתה מבין?"

"בלה!" רבקה זעקה אליי ורעדה בכיסאה.

למה היא זעקה את שמי ולא את שמו?

"בבקשה, ג'קס. תן לי לשמוע אותה ואז נתקדם משם." העברתי את אצבעותיי על לחיו.

הוא הסתובב, הביט בי לרגע ושאף עמוקות. "אני לא יכול, בלה. תתרחקי מפה," הוא נהם והפנה שוב את תשומת ליבו לרבקה.

ליבי הלם באוזניי כשראיתי את הפחד בעיניה נוכח ההבנה שהיא עומדת למות.

חלפו כמה שניות ארוכות. ליבי פעם בחוזקה בחזי, ורבקה רעדה בכיסאה.

"ג'קס, אם תעשה את זה, אני אצא מהחדר הזה ולא אביט לאחור לעולם." אמרתי בשקט.

נשימתו נעתקה ועיניו נעצמו בחוזקה. "אל תהיי טיפשה, בלה, אין לך מילה בעניין הזה."

לעזאזל! הוא ילחץ על ההדק בכל שנייה.

"בסדר! תעשה את זה ותראה כמה אני טיפשה. אתה לא בחור רע, ג'קס, אבל להרוג אישה חפה מפשע זה רע."

ג'קס פנה לעברי סוף סוף. "אני כן בחור רע, בלה. אני הכי רע שיש."

"אני אלך ולא אחזור. אתה מבין את זה?"

גופו נדרך לפני שהוא הסתובב לעברי שוב. "את לא תלכי לעולם, בלה! לעולם! אני לעולם לא אתן לך ללכת."

עיניו היו פרועות, נהמה חייתית פרצה מגרונו וגרמה למילותיו לייסר את אוזניי. למה הוא עשה את זה?

"בוס, עזוב את בלה! עם כל הכבוד, אדוני." טוני פסע ונעמד לימיני. ג'קס אחז בזרועותיי כל כך חזק שדם טפטף על הרצפה. רציתי לצרוח, אך כבשתי הכול בפנים.

עיניו נעו במהירות על גופי והוא קלט שאצבעותיו חרצו בחוזקה את בשרי, כאילו לא היה מודע לכך.

"מי אתה?" שאלתי בקול חנוק.

הוא הושיט את ידיו לעבר פניי. "בלה?"

לא ידעתי מי הוא היה ומה הוא היה מסוגל לעשות.

"אל תיגע בי!"

"בלה, אל תהיי..."

"טיפשה?" יריתי לעברו בגבה מורמת. "אתה אולי הבוס של משפחת הפשע הזאת, אבל אני הבוסית של המשפחה! אם תיגע בשערה אחת מראשה של רבקה, אתה תתחרט על זה. זה ברור? אני לא מפחדת ממך, ג'קס מורטי. טוני?"

"כן?"

בלי לנתק את מבטי ממבטו של ג'קס, אמרתי, "טוני, אנחנו הולכים. קח אותה, היא באה איתי."

"לאן את הולכת?" סינן ג'קס.

התבוננתי בו לכמה שניות ועניתי: "הביתה, ג'קס."

"את לוקחת אותה לשיקגו?"

הנדתי בראשי. "לא, אני לא אחזור לשיקגו. אני נוסעת לבית של אבא שלי."

"בלה, אני חושב שאת צריכה להקשיב לבעלך בעניין הזה." סם מעולם לא פנה אליי בשום נימה של כבוד עד לרגע זה.

הפניתי אליו את ראשי מעבר לכתפי. "סם, מתי אי פעם הקשבתי למה שאמרו לי? אני עושה את מה שאני רואה לנכון! אני לא מצייתת לפקודות - לא עכשיו, לא אף פעם. אם זה לא מוצא חן בעיניך, ג'קס, אני בטוחה שאתה יודע לאן אתה יכול לדחוף את זה."

דומיניק זע באי נוחות ונתקל בשולחן שלידו עמד.

"סליחה," הוא אמר כשכל הנוכחים בחדר הסתובבו לעברו.

"את לוקחת אותה איתך הביתה?" שאל ג’קס בעודו מתעלם לחלוטין מהרעש שדומיניק עשה.

"כן, אני לא יכולה להשאיר אותה כאן."

"אין לך מושג מה היא באמת, בלה," הוא הפציר בי, וממש ראיתי את עיניו מאדימות.

תחושה מוזרה התעוררה בליבי. "אני יודעת בדיוק מה היא, ג'קס. אתה סומך עליי?" הושטתי את ידי לעברו.

עיניו נעו במהירות על פניי. "לא."

"אז אין לי מושג מי אתה." שמטתי את ידי.

רכנתי לעבר רבקה. "אנחנו נצא מהחדר הזה, ואם תעשי לי צרות - אני אהרוג אותך בעצמי. הבנת?"

היא הנהנה בחוזקה, ללא הגה.

"דומיניק, תעזור לה לקום." לחייה הוורודות של רבקה היו מוכתמות במסקרה ולא יכולנו לצאת מבית המלון כשהיא נראית ככה. "תשטפי את הפנים. דומיניק - אם היא תעשה לך בעיות, תנטרל אותה."ג'קס ואני הבטנו זה בזה בדממה כמה רגעים.

"בבקשה, אל תעשי את זה! בבקשה, אל תגרמי לי לעשות את זה!" הוא צעק לבסוף.

"מה? מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי בעצבנות.

"אנחנו מוכנים," אמר דומיניק ומשך את רבקה בחזרה לחדר.

"מי הבוס שלך לכל הרוחות?" נהם ג'קס לעבר דומיניק.

"אתה."

"טוב מאוד, כי לפי איך שזה נראה, אתה מקבל הוראות מאשתי בימים אלה."

דומיניק הזדקף כשג'קס היתמר מעליו במלוא קומתו. "לא, בוס, אני מקבל הוראות ממך."

"בלה, את לא הולכת לשום מקום." פסק ג'קס.

"אני הולכת והם באים איתי."

ג'קס תפס שוב את זרועי. "לא, לעזאזל! את תעשי את מה שאומרים לך!"

הוא התפרק... או שאולי זה היה הוא - ג'קס האמיתי. האדם שעמד מולי לא היה בעלי. הוא היה מאפיונר אכזרי שהתייחס אליי כפי שהמאפיונרים התייחסו לכל נכסיהם היקרים.

"למה אתה לא רוצה שהיא תדבר, ג'קס? למה אתה מודאג כל כך?"

"אני אספר לך למה, בלה," לחשה רבקה.

ג'קס עצם את עיניו בחוזקה. "לא. את. לא."

"אתה חושב שהיא תגיד משהו שיפליל אותך, נכון?"

ג'קס הניד בראשו. מצאתי את ידו, שחררתי את אצבעותיו מזרועי וניגשתי לרבקה. "את תספרי לי הכול."

היא הנהנה.

הסתובבתי שוב אל ג'קס וראיתי איך הבעה של אלימות מתפשטת על פניו. הוא הרים מהשולחן את אגרטל הזכוכית שניצב עליו והטיח אותו בקיר בקול נפץ עז. פניו התעוותו למסכה שלא ראיתי על אף אדם בעבר. הוא היה הרבה יותר מזועם... הוא היה אחוז בעתה. עיניו האפלות פילחו אותי במבטן, הוורידים בלטו על פניו, צווארו וזרועותיו. מה רבקה כבר יכלה לספר לי עליו שהפך אותו למפלצת כזאת?

"בלה?" הוא שאל. "את סומכת עליי?"

חשבתי שכן.

חשבתי שאין דבר בעולם שהוא יכול לעשות או להגיד שיפגע בי, אך כשראיתי את זה - אותו - ושמעתי איך הוא דיבר אליי, לא היה סיכוי שאוכל להתמודד עם זה. החיים בפמיליה פיתו אותך בכסף וכוח. הנשים חיו חיי יוקרה שנראו מושלמים מבחוץ. ידעתי את זה ממקור ראשון כי גדלתי בחיים האלה, אך בתור אשתו של ג'קס מורטי הייתי בת מזל כי הייתי נאהבת. חוויתי אהבה יותר מרוב הנשים בגילי והייתי אדון לעצמי. לא רציתי שגבר יחלק לי הוראות ויציב בפניי דרישות. רציתי לקבל את ההחלטות שלי בעצמי ולמצוא את דרכי בעולם הזה. הייתי צריכה לזכור שאיני חייבת להישמע לו רק בגלל שהוא אהב אותי ורק בגלל שרציתי להסב לו אושר. אלה היו בחירה והחלטה שלי. אהבתי אותו בכל כך הרבה מצבים. הייתי לצידו כשהוא היה מאושפז בבית החולים, והוא בכל זאת אמר שהוא לא סומך עליי. ויתרתי על כל חיי בשבילו, נשאתי את ילדו ברחמי, ועדיין הוא לא סמך עליי. מה זה אומר על הנישואים שלנו? וגם עכשיו הוא הטיל ספק בכך שאני מסוגלת להגיע להחלטה הנכונה. לנאמנות שלי לא הייתה שום ערך בעיניו.

כל חיי התייחסו אליי כאל נסיכה טיפשה. דַמיינו את הנערה שיש לה הכול: חיים מושלמים, שמלת נשף מושלמת ורכב מושלם. אך כל זה היה יכול להיות ריק מתוכן ללא אבא שלי. המשפחה שלי הייתה הדבר החשוב ביותר בחיי, לא הדברים שקיבלתי. בחרתי בג'קס להיות לו לאישה פעמיים - ועכשיו הוא הטיל ספק בי ובנאמנותי. כל הכסף שבעולם לא יכול להסב אושר, לא כשאין עם מי לחלוק אותו, וג'קס היה האדם הזה בשבילי. סמכתי עליו. סמכתי עליו בכל דבר עד הרגע הזה, שבו הוא הסתיר ממני משהו. מה הוא לא רצה שאדע? איך יכולתי לסמוך על מישהו שהסתיר סודות?

"אני אפילו לא יודעת מי אתה, ג'קס!" דמעה החליקה מעיני. הרגשתי עירומה וחלשה. כולם ראו את הנערה הפתטית והחלשה שלא הייתה צריכה להיות כאן מלכתחילה. רציתי חיים פשוטים. רציתי לאהוב ולהיות נאהבת. רציתי להיות נורמלית, אך גררו אותי לזה בכוח, ועכשיו הייתי חלשה בדיוק כמו כל מי שהכרתי. כולם ידעו שנלחמתי בזה, וכשהדמעה נשרה מעיניי, גם אני ידעתי זאת. שאפתי עמוקות והרגשתי שליבי עלול לבגוד בי ולנתר מחזי.

"תסתלקו, לכל הרוחות!" ג'קס רכן אליי והסתיר אותי מכל שאר הנוכחים.

"בוס?"

"תיפטרו ממנה, מייד! תשאירו אותנו לבד." ג'קס כעס ודבריו שיסעו את האוויר בחדר.

הוא עטף אותי בגופו ומשך אותי לחזהו. שמעתי את קול הנקישה של הדלת ואת הדממה שהשתררה, את הולם ליבו כנגד אוזני.

"אסור לך לדעת את מה שיש לה להגיד, בלה."

"למה?" שאלתי לתוך חולצתו.

הרגשתי את להט נשימתו על קודקודי ואת ליבו מאט את פעימותיו כשהוא חיבק אותי לתוך חזהו המגונן.

"כי זה יהפוך את חייך על פיהם. את תטילי ספק בכל מה שאי פעם חשבת שידעת בוודאות."

נשענתי לאחור והבטתי בו. "אני אטיל ספק בנו?"

כשעיניו התרוממו לעבר התקרה, ידעתי את התשובה. ידעתי שמה שהיה לה להגיד היה רע. ידעתי שזה יזעזע את עולמי.

"תן לי ללכת, ג'קס."

הוא הניד בראשו. "אני מצטער, בלה, אני לא יכול לעשות את זה. את שייכת לי."

"אין לך בעלות עליי, ג'קס!"

שפתו רעדה. "כן, יש לי."

האגביות שבה הוא ענה לא הייתה תגובה של אדם מאוהב אלא משהו אחר - משהו מעבר לזה.

אצבעותיו הסיטו את שערי מפניי. "כל חלק בך נמצא בבעלותי, איזבלה. בלעדייך החיים שלי יהיו כלום ושום דבר. אין בי שום דבר מלבדך. את הורדת אותי על ברכיי ואני אלחם, אהרוג ואשמיד בשבילך. אני אשמיד כל דבר וכל אחד, ובגלל זה אסור לך לדעת. אסור לך להיקלע למלחמה הזאת, בלה. זו מלחמה שאת לא יודעת עליה דבר, מלחמה שאני מתכוון להגן עלייך ממנה."

"איך זה קשור אליי בכלל?"

מבטו היה חודר וקולו עגום כשאמר, "כל מה שקיים מסביבך, איזבלה, הכול קשור אלייך. הסודות שמסתתרים בין כותלי הגיהינום ושיהרסו את המשפחה הזאת - הם כולם בגללך ורק בגללך."

הוא הסיט בעדינות עוד קווצה תועה משערי.

פי נפער. רציתי לדבר. רציתי להטיל ספק במה שהוא אמר, אך המילים לא הגיעו. גרוני היה יבש וסדוק מהשאלות שניסו להימלט מבין שפתיי.

"פעם סמכת עליי, היית מוכנה להפקיד את חייך בידיי. את זוכרת את זה?" היססתי, אך הנהנתי לאחר שנייה.

"סמכת עליי עד כדי כך, שידעת ששיקרתי כשאמרתי לך קודם שאני רוצה את רבקה, כי ידעת שאני אוהב אותך, נכון?"

הנהנתי שוב, כי הוא צדק. באמת סמכתי עליו.

"אז תסמכי עליי עכשיו, בלה. תסמכי עליי כשאני אומר לך שאסור לך לדעת את מה שהיא רוצה לספר לך. דבריה של רבקה הם רעל. הם יפגעו בך ובסופו של דבר ישמידו את משפחתך. אני יודע שאת רוצה תשובות, בלה, אבל את צריכה להקשיב לי, לפחות עכשיו. אל תתפתי לתשובות שהיא מבטיחה לך."

הנדתי בראשי. "אני לא מבינה."

הוא ליטף את שערי. "אבל אני מבין. וכך זה צריך להישאר."

עצמתי את עיניי. הייתי נשואה למאפיונר, גבר מתוחכם שאהבתי בכל נימי נפשי, אך לא יכולתי לעזוב את העניין הזה. פשוט לא יכולתי לעשות את מה שהוא ביקש ממני. לא נועדתי להיות צייתנית. לא נועדתי להיות הילדה הטובה שעושה את מה שאמרו לה, אפילו לא בשביל ג'קס. אבל לעת עתה אגיד את מה שאני צריכה.

"בסדר, ג'קס. אני אעזוב את זה."

ראשו נשמט. "היססת קודם כששאלתי אותך אם את סומכת עליי."

מצמצתי וגמגמתי. "אני..."

"את לא אוהבת סודות, לא אוהבת שמסתירים ממך משהו, ואני מבין את זה. אבל, בלה, החיים האלה מנוהלים על־ידי גברים, לא על־ידי נשים. גברים אמורים להגן על המשפחות שלהם, לא להפך. ככה החיים האלה עובדים. אם תטילי ספק בסמכות שלי בפני אנשיי..." הוא השתהה. "זה יביא מהר מאוד למותי. את מבינה?"

הנהנתי.

אצבעו החליקה על לחיי, שם נחו שרידי הדמעה שלי, ומחתה אותה. "אני צריך שתחזרי הביתה ותדאגי לעצמך ולבן שלנו. את יכולה לעשות את זה?"

"ומה תעשה איתה?"

"עם רבקה?" הוא צמצם את מבטו.

"כן... מה יקרה לה?"

"היא לא תטריד אותך שוב לעולם, וזה כל מה שאת צריכה לדעת."

"אתה מתכוון להרוג אותה?"

"את רוצה שאהרוג אותה?" הוא לחש.

"לא..." השפלתי את מבטי. "אני לא יודעת. אני פשוט רוצה לדעת מה הסודות שלה."

"את לא תגלי שום דבר מסודותיה."

היא אמרה שהיא אחותי, ולמרות שהיא נשמעה לא שפויה לחלוטין, הייתי צריכה לברר מה היה לה לומר. כמו שזה נראה, ג'קס לא התכוון לאפשר לי זאת, אך הייתי צריכה לוודא שהיא תהיה בסביבה כשההזדמנות תיקרה בדרכי. שאפתי נשימה עמוקה.

"לא, אתה צודק. אני לא אדע שום דבר. אבל היא בן אדם, ג'קס, ואני רוצה שתיתן לה ללכת. אני מתעקשת על כך, למעשה."

"אין לך מילה בעניין הזה."

"אני רוצה להאמין שאתה מנסה להגן עליי, באמת. אבל אם תפגע בה, אני אניח שזה היה רק לטובתך האנוכית ולא מעבר לכך. אני לא יודעת איך אוכל לסלוח לך על זה."

הוא מצמץ, הניד בראשו והרים את ידו ללסתו. "ברגע זה אני אומר לך לעזוב את זה, בלה..." הוא הוריד את ידו והרים את סנטרי. "בגלל שאני אוכל להגן עלייך רק אם את תניחי לי לעשות זאת. את לא גיבורה כאן. אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי למנוע את מה שצריך להתבצע. אני מניח לך לדבר אליי ככה ולהציב בפניי את הדרישות המגוחכות האלה בגלל שאני אוהב אותך, אבל אם תאיימי עליי..." הוא התקרב לעברי וחום נשימתו ליטף את לחיי. "אז אצטרך לנקוט באמצעים אחרים, אמצעים שאני לא רוצה לפנות אליהם, אבל אני אעשה את מה שצריך כדי להגן עלייך."

ג'קס כבר דיבר אליי באופן בלתי מתקבל על הדעת בעבר. הוא אמר דברים קשים, גרם לי להרגיש נחותה כפי שלא הרגשתי מעולם. אך כל זה השתנה כשהתחתנו... באופן כן. חשבתי שהוא ראה אותי באור אחר, שהאהבה שלנו עזרה לו לראות משהו מעבר לשטויות של הפמיליה וכל החוקים האלה. הוא שיתף אותי לפעמים בסודות וסמך עליי עם מידע עדין, אך היום ראיתי בו מישהו שלא זיהיתי, מישהו שלא סמך עליי כלל. היום הוא היה הבוס של הבוסים. הוא דיבר אליי כאילו הוא שילם מחיר מלא תמורתי, אחז בידיו מסמכים שהעידו על בעלותו ונופף בהם לעיני כל.

"אני מבינה." נכנעתי לאיומיו לא בגלל שהתכוונתי לציית, אלא בגלל שתכננתי לפעול מאחורי גבו ולהשיג את המידע שרציתי. לא יכולתי להמשיך לחיות בחוסר ודאות, לא אם דבריו שכל זה קשור אליי נכונים.

"ילדה טובה. אני אדאג שדומיניק וטוני ילוו אותך חזרה לשיקגו. אני רוצה שתצאי לקניות ותסיימי לארגן את החדר של התינוק. תתפנקי, תלכי לספא ותירגעי, אבל אל תלכי לשום מקום ללא שומרי הראש שלך, וזו לא בקשה."

הנהנתי כשדמעות איימו שוב לזלוג מעיניי. לא רציתי חיים שבהם אהיה אישה בורה שמחכה בסבלנות לשובו של בעלה, או מבלה את ימיה בספא ברכילויות עם חברות. רציתי להיות מישהי בעלת חשיבות בחיים האלה, ועכשיו, בחדר המלון הזה, הבנתי שלמעשה לא הייתה לי שום חשיבות. הייתי כל מה שלא רציתי להיות.

אהבתי את בעלי, אך באותו רגע הייתי מוכרחה להימלט ממנו. נחנקתי מרוב כעס אצור. חייכתי בצייתנות והנהנתי. "כמובן, אני מבטיחה שאלך לכל מקום ביחד איתם."

הוא הנהן לעברי במרץ ונישק את שפתיי, אך לא נשקתי לו בחזרה. ידעתי שהוא ירגיש בנתק, אך הייתי עייפה ורציתי לחזור הביתה.

"את בסדר?"

"אני בסדר גמור." חייכתי. "פשוט עייפה."

"תארזי את החפצים שלך ותיסעי היום."

"מתי תבוא הביתה?"

"אני לא יודע. יש לי כמה דברים לדאוג להם קודם."

הנהנתי וחייכתי. "בסדר." האמת היא שלא היה אכפת לי מתי הוא יחזור הביתה, וככל שאקדים להסתלק מכאן, כן ייטב.

הוא הצמיד את ידיו ללחיי. "אני אוהב אותך, בלה, יותר מכל דבר אחר." צמרמורת קרה חלפה בגופי. האם יכולתי להאמין שהוא באמת אוהב אותי?

"גם אני אוהבת אותך."

הוא ליווה אותי לעבר הדלת, דומיניק המתין לי בחוץ.

"טוני ואתה תיקחו את בלה לביתה של אביה כדי לאסוף את החפצים שלה, ואז תיסעו ישירות לשדה התעופה. אני לא רוצה שהיא תלך לשום מקום בלעדיכם. אל תגרמו לי להרוג את שניכם."

לא אהבתי את הטון שבו הוא פנה לדומיניק. הבנתי שהוא היה עצבני בגלל שברחתי, אך זו לא הייתה אשמתם של טוני ודומיניק.

"כן, בוס." דומיניק הנהן בקצרה.