במחילה מכבודה אשת המערות

כשהייתי בן ארבע־עשרה וחצי אבי עזב את הבית. לא ידענו מה גרם לו לקום וללכת ללא התראה. הוא לא כתב מכתב פרדה, אבל יומיים לאחר היעלמותו מצאה עלמה מאחורי המקרר פיסת נייר מקומטת והראתה אותה לאימי. הבנו שזאת הייתה תחילתו של מכתב שכפי הנראה לא הצליח להשלים. "זה פשוט יותר מדי." אלה היו ארבע המילים היחידות בדף, בכתב ידו המסובך של אבי.

אימי נבהלה. לאחר ששבה מהמשטרה סיפרה לי ששאלו אותה מיליון שאלות על אבי, על אורח חייו, על חייהם המשותפים, אפילו על נטיות אובדניות. כעבור ימים אחדים הגיע לביתנו בלש משטרתי ואמר שעל פי רישומי שדה התעופה, ביום שעזב את הבית טס אבי ללונדון. אימי נדהמה ורצה לחפש את הדרכון של אבי, כאילו תצליח להפריך את דברי הבלש. היא לא מצאה אותו. במקומו מצאה במגירת המסמכים של אבי את הטלפון הנייד שלו, שהיה כבוי. היא אמרה שאולי זה לא אמור להפתיע אותה כל כך, כי ארבעה ימים לפני שעזב נעלם לעשרים וארבע שעות ובשובו אמר שהיה מוכרח קצת שקט. את זה היא דווקא הבינה, כי ידעה שהוא לא סובל את עלמה ומיכאלה, ושמפעם לפעם הוא נהג להיעלם לכמה שעות רק כדי לא להימצא איתן תחת אותה קורת גג. כששאלה אותו איפה ישן הוא אמר, "מה זה חשוב? הסתדרתי." הבלש אמר שלנוכח הדברים ששמע נדמה לו שבסך הכול מדובר במקרה של אדם שכנראה החליט לקחת לעצמו כמה ימי חופש מכל מה שקורה, והצביע על החלון. לא נזקקנו להסברים מיוחדים. אימי שאלה אותו, "מה עכשיו?" הבלש ענה, "עכשיו? עכשיו מחכים." מאז חלפו שש־עשרה שנה.

לרגע לא האמנו שהוא לא יחזור. אמנם ידענו שהאיש אימפולסיבי ושתמיד נדמה שהחלטותיו פתאומיות, כי הוא לא דואג לשתף אף אחד בכל חיבוטי הנפש שקדמו להן, אבל לא העלינו בדעתנו שהוא יצליח לחיות בלעדינו. גם את עצמנו התקשינו לדמיין בלעדיו. "כמו שהוא הלך, ככה הוא יחזור," קבעה אימי. והשבוע היה לשבועיים, והשבועיים לחודש, והחודש לחודשיים, וכן הלאה. שבעה חודשים לאחר שעזב רכשנו במעט הכסף שהיה לנו שני כרטיסי טיסה ללונדון וטסנו לחפש אותו. הייאוש מוליד החלטות מוזרות. היום קשה לי להבין מה חשבנו לעצמנו. מי אמר שהוא עדיין שם? אולי הוא עבר לעיר אחרת באנגליה, או בכלל למדינה אחרת? ואם הוא עזב - הרי עזב מרצונו. אז מה נעשה אם נמצא אותו? ננסה לדבר על ליבו ולשכנע אותו לחזור איתנו לארץ?

היינו שם שבוע. עברנו בכל חנות ספרים אפשרית והראינו לעובדים תמונה של הגבר הנעדר, אבל אף אחד לא זכר שראה אותו. הסתובבנו בין הקהילות היהודיות ושאלנו על מורה פרטי לאנגלית או לעברית, וגם שם אף אחד לא זיהה אותו. ביקרנו בבתי חולים ובכמה תחנות משטרה, ונדמה לי שכבר ביום החמישי הבנו שעשינו טעות. הסיכויים לאתר אותו היו קלושים, ולאחר שובנו ארצה מיעטנו להזכיר את השבוע המטופש בלונדון.

ביום השנה לעזיבתו, בעיתוי שטני ממש, הודיע לנו בעל הדירה שלדאבונו הוא נאלץ להעלות את שכר הדירה בעוד 1,200 ש״ח. אימי ניסתה לגרום לו לשנות את דעתו אבל הוא לא הפסיק לדבר על יוקר המחיה, כאילו מדובר בפגע סלקטיבי ולא בצרה שנוגעת לכולם. ביום ההוא לראשונה שמעתי את אימי מקללת, והצטרפתי אליה. כמה עלוב שאת כל הנחמה שלנו שאבנו מגידופים. ישבנו בחדר השינה שלה וקיללנו את בעל הדירה. אחר כך, בסלון, מיכאלה הצטרפה אלינו והמשכנו לקלל אותו. רק כשעלמה ניגשה לאימה סימנה לנו מיכאלה לשתוק, אבל הילדה בת העשר הבינה את רוח הדברים ושאלה בתמימות מעושה, "האיש שרוצה לגרש אותנו מפה בן זונה, נכון?" פרצנו בצחוק, שלא הצליח לחפות על הבהלה שלנו מפני הלא נודע.

וכמו אנשים שמחליפים עבודות מזדמנות, עברנו בין דירות שרק מקצתן ראויות להיקרא כך. בשתיים הראשונות עוד התעקשנו לשמור אמונים לעלמה ומיכאלה, ועברנו כאילו היינו כולנו בני משפחה. אבל כשהגיע הזמן להעתיק את מקום מגורינו שוב, הבנו שאין ברירה ושעלינו להיפרד לשלום. הבטחנו שנישאר בקשר, והמשכנו כל אחד בחייו. וכל הזמן חשבתי על אבי שחוזר ארצה ולא מצליח לאתר אותנו. זאת הייתה מחשבה ילדותית ולא מציאותית. לו חזר, היה מוצא אותנו. או כמו שאימי נהגה לומר, "אנחנו עברנו דירה. הוא עבר חיים." ובכל פעם שמישהו אמר "לונדון" מייד חשבנו עליו, כאילו היה לכל הפחות מלך העיר, שבהיעדרו ניכס לו את כל כולה. מאז ביקרתי בה עוד פעמיים, פעם עם חברים ופעם עם מאי. התאמצתי לא לחשוב עליו, לא לדמיין שהוא נמצא בקרבת מקום, אבל לא יכולתי להתנער מהתחושה שהוא מסתתר מאחורי איזה בניין או גזע עץ ומציץ בבנו שבגר. תהיתי מה נאמר זה לזה אם במקרה ניתקל ברחוב. אפילו דמיינתי איזו סצנה דרמטית, שהוא לוקח אותי לבית קפה ושם אנחנו יושבים שעות ומדברים, כלומר אני מקשיב והוא מדבר, משלים עבורי את כל פרטי היעלמותו. ידעתי שבמציאות המון דברים נשארים לא פתורים; ולמרות שלכל תעלומה יש פתרון - שבדרך כלל בדיעבד נראה כל כך ברור או מובן מאליו - העובדה שהוא לא מצוי בהישג יד מעניקה לתעלומה נופך לא רצוי של מסתורין מוגזם. שנאתי את כל התרחישים שמילאו את ראשי והעדפתי לחשוב על האיש שעזב – המורה לאנגלית שאהב לקרוא ספרים יותר מכל דבר אחר – ולא על האיש שאולי הפך להיות. ידעתי גם שזאת טעות לחשוב שהוא אותו האדם; כולם משתנים, במיוחד אלה שמחליטים יום אחד להפנות עורף לחייהם המוכרים ולצאת לדרך חדשה. וכמו אימי גם אני הייתי משוכנע שיום אחד הוא ישוב לחיינו, אפילו לשעה, רק כדי לספק לנו הסבר - המעט שהוא חב לנו כאָב, כבעל, כשותף לחיים.

בשנה האחת־עשרה לעזיבתו של אבי התחילו אימי ושמשון לצאת. הם הכירו עשרים שנה, כי עבדו יחד בספריית העיוורים. תמיד צחקנו בינינו ששמשון קירח לגמרי, ולא פחות על כל השנים שעברו מאז שהחלו לעבוד ביחד עד לערב הגשום שבו הציע לה ללכת לסרט. שמשון לא העז לעשות שום מהלך כי חיכה לאיזה סימן מאימי, ואימי המשיכה לשמור אמונים לאבי, עד שיום אחד היא תפסה את הטיפשות שבדבר. שמחתי בשבילה, למרות שחשבתי שהיא יכלה למצוא מישהו קצת יותר מוצלח מהגבר המוזר, שכעבור שישה חודשים הציע לה לעבור לגור איתו. ואז הזכרתי לעצמי שכנראה מאז ומעולם הייתה לאימי חיבה לגברים מוזרים, ולראיה אבי – גבר נאה וחולמני שאהבת הקריאה המופרעת שלו, כישרון הספירה יוצא הדופן שלו והמחשבות שהסתיר מאחורי זגוגיות המשקפיים העבות שלו היו רק חלק מסוד הקסם שבו. עם הזמן התרגלתי לשמשון, שהיה אדם פחות מורכב מאבי ושהצחיק את אימי המון. שנתיים לאחר שעברה להתגורר עימו ריגשה אותי אימי כשאמרה שבהתחלה היא חששה שיהיה להם נחמד ביחד אבל לא יותר מזה. עכשיו הבינה ש'נחמד' זה המון. וכשאמרה שכל כך טוב לדעת ששמשון לא הולך לשום מקום, הסכמתי איתה.

ואז, שש־עשרה שנה לאחר שאבי עזב, נפל דבר. תשע בערב, אני אוכל ארוחת ערב עם מאי, הטלפון מצלצל ועל הצג מופיע מספר ארוך. מן העבר האחר נשמע קול נשי רך. היא דיברה אנגלית במבטא בריטי כבד. היא אמרה את שמי ובסוף הוסיפה סימן שאלה, כמו מוודאת שהגיעה אל האדם הנכון. אמרתי "כן" בעברית ומייד עברתי לאנגלית.

היא שאלה, "האם אתה מכיר את אוריאל (היא ביטאה את השם יוריאל) פארן?"

השתהיתי קצת ואמרתי, "כן." שמעתי את קולי מגיע מרחוק, וכשהסתכלתי על מאי היא נראתה לי מטושטשת.

"אני יכולה לשאול מה הקשר שלך אליו?" האישה שאלה ואני עניתי, "אני הבן שלו," וכמו מטומטם הוספתי, "הוא אבא שלי."

מאי הפסיקה לאכול ונעצה בי עיניים סקרניות, עדיין מעורפלת.

האישה אמרה, "לא הצגתי את עצמי. שמי ד"ר פיונה לוקהארט, ואני רופאה בבית החולים הפסיכיאטרי רן – שמאוית WREN – בצפון לונדון. צר לי לבשר לך שאביך, יוריאל פארן, הלך לעולמו לפני יומיים. אני משתתפת בצערך."

חיכיתי לשמוע את ההמשך אבל הבנתי שהיא השתתקה כדי לאפשר לי להגיב. לא ידעתי מה לומר. בחרתי באפיק המעשי. "הוא... הוא נתן לכם את המספר שלי?" שאלתי, מתעלם מכך שהמספר שלי התחלף כבר פעמיים מאז היעלמותו.

"לא. למעשה לא היה לנו מושג מי הוא עד שהגיע לידינו מסמך כלשהו ובו הופיע השם יוריאל פארן. מאחר שהמסמך כתוב בעברית - הפעלנו קשרים ובסופו של דבר, לאחר שאימתנו את זהותו, חיפשנו קרובי משפחה. ניסינו ליצור קשר עם רונית פארן, אבל היא לא ענתה. ואז התקשרנו אליך. אני יכולה להגיד לך שבילינו שעות ארוכות במאמץ לאתר קרובי משפחה מדרגה ראשונה של מר פארן."

אימא שלי. הם ניסו להשיג אותה אבל היא לא ענתה. "בית חולים פסיכיאטרי, אמרת?" שאלתי.

"כן. הוא שהה אצלנו שישה ימים." שתקנו דקה ארוכה. בסופה היא כחכחה בגרונה ואמרה, "לאחר חקירת המשטרה..."

קטעתי אותה. "משטרה?"

"כן. מר פארן שם קץ לחייו. אחת האחיות הגיעה לחדרו, צעקות מהמסדרון הסיחו את דעתה והוא ניצל את ההזדמנות, חמק מהחדר בריצה וטיפס במדרגות אל גג המבנה. למרבה הצער, האחות והמנקה במסדרון לא הספיקו להשיג אותו."

העובדות היו כל כך משונות, כל כך אחרות. כמעט ביקשתי ממנה לבדוק שוב את שמו. "והמשטרה...?" שאלתי.

"כל מוות לא טבעי נחקר על ידי המשטרה. למרות שבמקרה הזה, האחות והמנקה שהצטרפה אליה היו עדות לקפיצה של מר פארן מהגג."

"אני מבין," אמרתי, למרות שלא הבנתי כלום.

היא שוב כחכחה בגרונה ואמרה, "רצינו, אם זה אפשרי, שתגיע אלינו כדי לזהות את הגופה. וגם כדי לדאוג לסידורי הקבורה. אנחנו לא יודעים אם הוא רצה להיקבר באנגליה, למרות שאין לו מעמד של אזרח או תושב פה, או בישראל. יש הליך חוקי..."

שוב קטעתי אותה. "אני צריך לדבר עם אימא שלי."

"אין בעיה," היא אמרה. "אני מניחה שיש לך המון שאלות. אשמח לשוחח איתך או לחלופין לתת לך את הפרטים של איש הקשר דובר העברית של בית החולים, מר חנן אלסיף, שמעורה בכל השתלשלות העניינים."

הודיתי לה ורשמתי את הפרטים. "אחזור אליכם בהקדם," אמרתי.

אני לא יודע אם מה שקרה לי בזמן שדיברתי עם ד"ר לוקהארט תואם את ההגדרה של חוויה חוץ־גופית. אולי אני קצת מבלבל בין מונחים. אני רק יודע שברגע שהיא אמרה את שמו של אבי שמעתי את קולי כמו ממרחק וגם ראיתי את עצמי מהצד, כאילו הייתי מאי או נוכחות נוספת בחדר. ומה שהבהיל אותי כל כך היה שגם לאחר שסיימתי לדבר עם הרופאה הבריטית עדיין המשכתי לראות את עצמי מהצד: כשקמתי מהכיסא והתחבקתי עם מאי, וכשהלכתי להתקלח, וכשעישנתי כמו משוגע, וכשיצאתי למרפסת ובהיתי בירח המלוכלך שבשמיים. חשבתי שבטח עד הבוקר אחזור לעצמי, ורק כעבור שלושה ימים התחלתי להתרגל לחוויה הלא מוכרת של להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, גם אם שני המקומות קרובים זה לזה.

השיחה עם אימי הפתיעה אותי. במקום להתקשר נסעתי אליה ודפקתי בדלת. היא הבינה מהבעת פניי שמשהו קרה. אמרתי לה שיש לי חדשות רעות, וכשהיא הזמינה אותי להיכנס שמשון צץ מאחוריה ואני סימנתי לה שתצא. "אל תהיה ילד קטן," היא גערה בי והבהירה לי שאין לה מה להסתיר משמשון. לאחר שסיפרתי לה על שיחת הטלפון כמעט העפתי כרית על שמשון, שלא הפסיק למלמל "וואו" ו"לא ייאמן". אימי סיננה "מספיק" קצר רוח, והוא התנצל והשתתק. היא בהתה בי, ובזמן שסקרתי כמה קמטים חדשים באזור העיניים שלה היא אמרה, "אז מה, עוד פעם נוסעים לשם?"

"את לא חייבת לבוא..." אמרתי, ומייד התחרטתי על עזות המצח.

"זה מלא סידורים," התערב שמשון. "צריך לפנות לשגרירות, ומארגנים ארון, ויש חברות שמטפלות בכל סידורי הקבורה, את יודעת, ההטסה לארץ ו..."

"מה פתאום הטסה לארץ?" היא ענתה. חיכיתי. "אוריאל לא רצה לחיות פה. אז בטח שהוא לא רוצה לבלות עוד נצח פה."

"את מתכוונת...?" הוא שאל במקומי.

"אני יודעת, זה בטח עסק יקר, אבל זה נראה לי פשוט והגיוני יותר." היא הניחה יד על כתפי ואמרה בנימה שנועדה להדוף כל רמז להתנגדות, "נארגן לאבא שלך קבורה באנגליה."

הנהנתי. ורק כששמשון יצא מהחדר (הוא הלך לחדר השינה וניחשתי שהוא בודק בגוגל תעריפי קבורה בבריטניה) אימי התחילה לבכות. זה לא היה פרץ בכי היסטרי או אפילו התייפחות; בכי חרישי ומשפט שהבהיר לי את פשרו, "סוף סוף אנחנו יודעים."

שלושה ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא טסנו שלושתנו ללונדון. בהתחלה לא רציתי ששמשון יצטרף אלינו כי מבחינתי היה מדובר בעניין משפחתי פרטי, אבל אימי טענה ששמשון התעקש לבוא איתה כדי להעניק לה תמיכה רגשית, ולאחר ששאלתי אם זה הכול היא חייכה בביישנות ואמרה שהוא מעוניין לעזור. הבנתי שהיא דיברה על סידורי הקבורה היקרים, וחשבתי שבטח יש איזה פרק באחד מכּתבי פרויד על בן הזוג החדש שמוכן לממן את קבורתו של בן הזוג הקודם כדרך לחתום את הפרק ההוא בחיי רעייתו אחת ולתמיד.

שמשון היה הסחת דעת מצוינת, נטע זר עם נוכחות קומית בעל כורחו, אנטיתזה מושלמת לאבי. וכשמחשבתי נדדה ממנו בחזרה לאבי מייד השתלטה עליי קדרות איומה, ושיערתי שהסוף העגמומי של סיפור חייו העיד לבטח על דברים קשים מנשוא שהתרחשו לפני כן; דמיינתי את האיש שזכרתי מנעוריי קופץ מגג בית החולים הפסיכיאטרי ולהפתעתי חשתי תחילתה של אשמה, כאילו לא עשיתי מספיק כדי למצוא אותו, וגרוע מזה, כדי למצוא את עצמי על הגג ההוא ולהניא אותו ממעשה הטירוף. אהבתי את האיש שזכרתי, ולא היה לי מושג אם נקיפות המצפון היו אמיתיות או איזה כורח מלאכותי, למקרה שמישהו צופה בי וקורא את מחשבותיי.

לא זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי אותו, אלא סתם פעם אחרת שהוא יצא מהבית. וכשניסיתי לברר מה הזיכרון האחרון שלי ממנו, זכרתי אותו דופק בדלת חדרי ומביא לי מגש עם טוסט וכוס בירה שחורה. אמרתי לו "תודה" וכבר עמדתי לסגור את הדלת, אבל הוא שאל אם הוא יכול לשבת איתי קצת. הוא ישב בקצה המיטה שלי, הסתכל סביבו ואמר, "שלא תחשוב שאני לא מבין." שתקתי. הוא חייך ואמר, "אני חושב שרוב האנשים היו רוצים להסתגר באיזה חדר ולא לצאת משם. בשביל מה בכלל לצאת, אם יש לך כל מה שאתה צריך?" המשכתי לשתוק. רציתי שהוא ילך. "אבל תאר לך שכולם היו נשארים בחדרים שלהם. זה היה נורא משונה, לא?"

נפלט לי חיוך, והוא צחק את הצחוק השקט שלו ואמר, "מאה ארבעים ושתיים." חיכיתי, ולא יכולתי להפסיק לחייך – זה היה משהו שהוא עשה עוד כשהייתי ילד קטן ושתמיד הקסים אותי. ואז הוא דיבר כמו רובוט, "מספר הימים ששרטה אותי החתולה של דודה ויוויאן. מספר הספרים שקראתי בכיתה ו' לא כולל החופש הגדול. מספר הפעמים שאכלתי שוקולד מריר עד שהבנתי שזה לא עושה לי טוב. מספר השערים שהבקעתי כל חיי. מספר הפעמים שהתנשקתי עם אימא שלך עד שבאת לעולם. מספר התקליטים שרכשתי לפני שעברתי לדיסקים. מספר הפעמים שהייתי בסינמטק. מספר התלמידים שעברו את המבחן האחרון שלי. מספר הפעמים שקיבלתי דוח עד שנפטרתי מהמכונית. ו...?" שאל בקולו הרגיל כבוחן אותי. משכתי בכתפיי והוא התפלא ואמר, "מספר הימים שאתה מסתגר בחדר, מינוס שירותים ומקלחת."

הרצנתי. הרגשתי שהוא תפס אותי על חם. קיוויתי שהוא לא יגיד משהו כמו "מספיק, לא?", אבל לשמחתי הוא קם מהמיטה, אמר "בתיאבון" ויצא. ידעתי שהספירה נועדה להבהיר לי שהוא רואה אותי גם אם נדמה לי שאני בלתי נראה. ובמטוס, כששִחזרתי את הפעם ההיא, לא היה לי ספק שזה לא היה הזיכרון האחרון שלי ממנו אלא זיכרון שבחרתי להבליט מעל כל האחרים. "מאה ארבעים ושתיים," מלמלתי רגע לפני שנרדמתי.

לא בזבזנו זמן. לאחר שהשתכַּנו בבית המלון הזול בפדינגטון נסענו לבית החולים. ד"ר לוקהארט קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, לחצה את ידי שלושתנו וביקשה שנתיישב. היא הביעה את תנחומיה ופתחה בדברים. בעצם, אפשר לומר שהיא פתחה וחתמה, כי היא לא שאלה אותנו אפילו שאלה אחת, פשוט סיכמה עבורנו את השתלשלות האירועים: "המנוח, מר פארן, אושפז אצלנו לפני שישה ימים. אני מבינה שלא הייתם בקשר הרבה שנים. אני יודעת שכל זה קשה לעיכול, ושאלה חדשות לא פשוטות עבורכם, אז אנסה לקצר. אין דרך נעימה לומר זאת. מר פארן חווה התקף פסיכוטי לפני שבוע. הוא ניסה לדרוס קשישה בעגלת סופרמרקט. כך זה התחיל. אחר כך, במשך לא פחות מעשרים דקות, הוא רדף אחרי קשישים אקראיים ברחוב, התנגש בהם עם עגלת הסופרמרקט, הפיל אותם והמשיך במתקפה הלא ברורה שלו. שלושה מהם אושפזו בבתי חולים, כל אחד מסיבותיו. עוד שניים היו נפגעי חרדה. עוברי אורח תפסו את מר פארן, נטרלו אותו והחזיקו אותו עד שהמשטרה הגיעה. במהלך החקירה הוא לא שיתף פעולה. רק בהה בשולחן והתייפח. לאחר מכן הוא נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ואחריה הוא הגיע אלינו למטרת מעקב. במהלך השהות שלו פה הוא בקושי דיבר, אבל כשהוא דיבר, הוא כל הזמן חזר על המילים 'החלום התגשם'. את ההמשך אתם כבר יודעים. אנחנו מניחים שהיה טריגר מובהק לפרץ האלימות המוזר שלו כנגד אותם קשישים, אבל אין לנו מושג במה מדובר. אני כן יכולה לומר בוודאות שהוא הביע חרטה על מעשיו, גם אם לא בנוכחותנו. באחת הפעמים שהשארנו אותו לבד בחדר שמעה אותו אחת האחיות צועק: 'מה עשיתי?!' ואם אני לא טועה, מדובר במעידה חד־פעמית, אבל חמורה ביותר. לעניות דעתי - ושוב, אין לי יותר מדי על מה להתבסס פה, ובהנחה שתקיפות כאלה לא התרחשו לפני כן - משהו ביום ההוא הציף אצל מר פארן אירוע טראומטי מעברו, מה שאנו מכנים אירוע רדום, ותגובתו החריגה הייתה דרכו להתמודד עם הדברים, אם במודע ואם לא. אני לא יכולה להסביר את הבחירה הטראגית שלו לשים קץ לחייו באופן חד־משמעי; אולי מדובר בגילוי חרטה, אולי תחושה שהכול סוגר עליו, ואולי איזה דחף רגעי שלא הושקעה בו מחשבה יתרה. אני כן יכולה להמליץ לכם לדבר עם מר חנן אלסיף. המסמך שהגיע לידינו נמצא ברשותו, והוא ישמח להיפגש איתכם ולעזור לכם בהמשך. ושוב, בשם בית החולים הפסיכיאטרי WREN, כל צוות בית החולים משתתף בצערכם ומאחל לכם ימים טובים יותר."

שמשון הפטיר בעברית, "איזה סיפור," ואימי אמרה, "אולי זאת טעות? זה בכלל לא נשמע כמו אוריאל."

"אולי באמת?" שמשון נאחז בדבריה.

אמרתי בביטחון גמור, "זה הוא. לא היינו מגיעים עד לפה אם זה היה מישהו אחר."

הצעד הבא היה בלתי נמנע, ואף על פי שחשבנו לחכות עוד קצת הבנו שאין דרך אחרת לגרש את הספק.

הגבר שראינו בחדר המתים היה מבחינתי וריאציה של אבי; זיהיתי אותו מבעד לזקן העבות, אבל אני לא בטוח שאלמלא ידעתי במי מדובר הייתי מנחש שזה אבי. פניו היו כחושות מאוד, עצמות לחייו בלטו להחריד, ואני זוכר שחלפה במוחי מחשבה מוזרה, שהאיש הזה נראה חולה.

"זה אבא, נכון?" אמרתי, רק כדי להפר את הדממה.

אימי נדה בראשה. "זה אבא, אבל זה כבר מישהו אחר," אמרה. המומה, קירבה את פניה לפניו ולחשה, "אוריאל, מה עשית לעצמך?" הנחתי יד על כתפה והיא אמרה מבעד לבכייה השקט, "זה לא היה אמור להיגמר ככה. לא מגיע לו."

מלמלתי "נכון" והבטתי בו בפעם האחרונה לפני שיצאנו מהחדר.

כשחזרנו לבית המלון חיכה לנו חנן בלובי. הגבר השמנמן והחייכן הציג את עצמו, לחץ את ידינו ואמר, "משתתף בצערכם. כמה חבל שאנחנו נפגשים בנסיבות כאלה." נזכרתי שד"ר לוקהארט כינתה אותו 'איש הקשר שלנו', ומשום מה חזותו התמימה גרמה לי לחשוב שאולי הוא איזה סוכן מוסד במסווה של משהו אחר. לא הצלחתי לגרש את הרעיון המטופש ממוחי לאורך כל השיחה איתו. הוא קינח את אפו כל הזמן והתנצל על הצינון שלו. התיישבנו באחד השולחנות בלובי וחיכינו למוצא פיו. "תשמעו, זה... עצוב נורא. איך שהדברים התגלגלו. האיש..."

שמשון קטע אותו. "סליחה, אבל איך אתה קשור לכל הסיפור?"

אימי הגניבה חיוך מאחורי גבו; חייכתי אליה בחזרה.

"צודק," אמר חנן, "אני נהג מונית במקצועי. אני חיפאי במקור ועברתי ללונדון לפני שמונה־עשרה שנה. אני נוהג להסיע ישראלים משדות התעופה אל בתי המלון שלהם ובחזרה. אבל לא רק ישראלים. אני גם מכיר כמה חבר'ה מהשגרירות, ובכלל. אשתי קוראת לי שר חוץ קטן. בכל אופן, פעם אספתי את אחד הרופאים ב־WREN מהית'רו וכל הדרך דיברנו. הוא שמר את הכרטיס שלי, ומאז בכל פעם שהוא נוסע לכנס או סתם טס לחו"ל הוא בודק אם אני פנוי לפני שהוא מזמין מישהו אחר. בקיצור, אחרי שאוריאל – זה בסדר שאני קורא לו בשם הפרטי? – עשה מה שעשה, הצוות הרפואי אסף את החפצים שלו: שקית ניילון קטנה שהיו בתוכה זוג גרביים, משאף ומחברת. ביום לפני שהוא מת, אחרי שהם כמעט התייאשו כי הוא לא ממש שיתף פעולה, הם ביקשו את רשותו לקרוא במחברת והוא אמר שלא אכפת לו. הבעיה הייתה שהם לא יכלו לקרוא אותה כי זה היה בעברית. הם שאלו אותו איזו שפה זו, והוא לא אמר. הם הסתכלו באינטרנט על כל מיני כתבי יד בכל מיני שפות ובסוף הבינו שזאת עברית. כמה שעות לפני האסון קיבלתי טלפון מפיונה. היא שאלה אם אוכל לעזור להם. זה הצחיק אותי אבל גם החמיא לי. מה, חסרים רופאים דוברי עברית בלונדון? אבל אמרתי, בסדר, אין בעיה, first thing in the morning אני אעבור בבית החולים. למרבה הצער, עד שהגעתי לשם הוא כבר... פיונה נתנה לי את המחברת ושאלה אם יש בה פרטים מזהים. השם שלו היה כתוב בכריכה הפנימית, וממה שהצלחתי לקרוא – הכתב שלו קשה מאוד להבנה, עוד סיבה שלקח להם המון זמן להבין באיזו שפה מדובר – ראיתי שהוא מזכיר שם בן ששמו דן ואישה ששמה רונית. ככה הגיעו אליכם. לקח לי זמן להבין ששמך רונית כי הוא מחבר – חיבר - את הר' והו', וזה נראה כמו ח'. לא הבנתי איזה שם זה חנית, וכשיצרנו קשר עם השגרירות והם עשו את הבדיקות שלהם עם הארץ, הם תיקנו את הטעות שלי."

לראשונה מאז שפתח בדברים הוא השתתק כדי לקנח את האף, ושמשון ניצל את ההפוגה ושאל, "והמחברת – איפה?" ועוד לפני שהוא הספיק לענות אימי ביררה, "אז למה הרופאה לא נתנה לנו אותה?"

חנן חייך ולחייו תפחו כפליים. "בהתחלה היא הייתה במשטרה, ואחר כך הם החזירו אותה לבית החולים. פיונה תכננה לתת לכם אותה במפגש, אבל הראש שלה היה כנראה במקום אחר. היא עדיין נסערת מכל מה שקרה. בכל זאת, מטופל התאבד במשמרת שלה. כשאמרתי לה שאני פוגש אתכם, היא שאלה אם אוכל להעביר אותה אליכם." הוא התכופף, הוציא שקית ניילון מתיק הצד שלו והניח אותה על השולחן. בהינו במחברת שעה קלה. רגע לפני שאימי משכה את השקית לעברה נידב חנן עוד פיסת מידע מרעישה: "תראו, זה לא התפקיד שלי ליידע אתכם לגבי אוריאל זיכרונו לברכה. אבל אתם בטח שוברים את הראש, מה זה כל הסיפור הזה עם עגלת הסופרמרקט. אז ממה שאני יודע - כלומר מה שעלה בחקירת המשטרה - העגלה הזאת הייתה ברשותו של אוריאל כמה שבועות טובים. אני לא יודע אם פיונה אמרה לכם, אבל החוקרים ששבו לזירת הפשע חקרו עדי ראייה, ואחד מהם – דר רחוב בשם ג'קובי או משהו כזה – אמר להם שהם לא צריכים ללכת כל כך רחוק, כי העגלה הזאת הייתה של שניהם. כלומר של ג'קובי ואוריאל."

"לא הבנתי. איך...?" שמשון אמר.

"מה לא הבנת?" התפרצתי לדבריו. "אבא היה הומלס!"

חנן הנהן. "נכון. והוא וג'קובי היו מיודדים. זה כל מה שאני יודע."

אימי החווירה ואמרה, "זה היה הפחד הכי גדול שלו. להיות..."

"אתה יודע כמה זמן הוא היה ככה?" חקרתי.

חנן גירד במצחו ואמר, "אין לי מושג."

"והמקום שבו זה קרה?" שאל שמשון. "אולי אפשר ללכת ולאתר את הג'קובי הזה, לשמוע מה יש לו להגיד."

"במשטרה אמרו שהוא דווקא שמח לשתף פעולה. דברן לא קטן, הבחור. ההפך מאוריאל."

"נו, ומה הוא אמר?"

"שגם הוא היה בהלם ממה שקרה. אוריאל ראה איזה קשיש ברחוב ופתאום נתקף אמוק. זה לא קרה לפני כן. אין לו הסבר למה שקרה. אבל מהמעט שהצלחתי לקרוא במחברת – כתב חרטומים אמיתי היה לו – נראה לי שאולי..."

אימי קטעה אותו. "אני מכירה את המחברת הזאת." הפניתי אליה מבט מופתע. "אתה לא זוכר?" שאלה אותי. "בעצם לא, בימים ההם לא יצאת מהחדר, אז לא ממש ראית מה קורה מסביבך."

ושוב נדהמתי כשהתברר לי שהיא כנראה מעולם לא סיפרה לשמשון על פרק ההסתגרות מעברי. הוא שאל, "למה לא יצאת מהחדר?"

היא התעלמה ממנו וליטפה את כריכת המחברת. "היו לו עוד כמה. כמו יומנים. הוא לא הרשה לי לקרוא בהם. אמר שזה דבר פרטי. לא שהייתי מצליחה, גם אם הייתי רוצה. הכתב שלו קטסטרופה."

"אבא כתב יומנים?"

"אני חושבת שזה מה שזה היה. פעם אחת, כשראיתי אותו כותב, בכלל חשבתי שהוא התחיל לכתוב, אתה יודע, ספר או משהו. הוא אמר לי שזה לא ספר ושאין לו בכלל עניין לכתוב ספר."

"אבל אם היו לו עוד מחברות..."

אימי פשטה את ידיה לצדדים. "לא יודעת איפה הן. כשעברנו דירה, אחרי שהוא עזב, לא ראיתי שום מחברת. אולי הוא לקח אותן איתו, ואולי הוא איבד אותן. ואולי הוא החליט להיפטר מהן ולשמור את האחת הזאת. אבל אני שמחה שלפחות נשאר לנו משהו ממנו, גם אם אי אפשר להבין."

"אני יכול לנסות?" שאלתי.

היא חייכה, דחפה לעברי את המחברת ואמרה, "בהצלחה."

בזמן ששלושתם הלכו לטפל בסידורי הקבורה מצאתי את עצמי באיזה פארק שלֵו עם המחברת של אבי. שוב ראיתי את עצמי מהצד, גבר צעיר על ספסל בפארק לונדוני שאפילו לא התחיל להבין את תעלומת השנים האבודות בחיי אביו והתקשה לעכל את פיסות המידע החדשות שצנחו עליו בבת אחת. ניסיתי לדמיין אותו כדר רחוב, אבל כל מה שראיתי היה אדם בתחפושת. גם כשניסיתי לדמיין אותו דולק אחרי הקשישים עם עגלת סופרמרקט ראיתי מחזה סלפסטיקי - סצנה קומית כושלת - שכמו שׂם ללעג את חומרת העניין. הבנתי שהוא היה כפי הנראה מעורער בנפשו, ושוב חשבתי על התהום הפעורה בין האיש שהכרתי ובין הזר שהפך להיות. הכרחתי את עצמי להיזכר במשהו אחר חוץ מהיום ההוא שבו הביא לי טוסט ובירה שחורה, ופתאום פרצתי בצחוק. פרץ הצחוק היה תגובה לזיכרון שהגיע משום מקום. הוא שנא שהפריעו לו כשקרא. ואם אימי, אני או משהו אחר – זה היה יכול להיות צלצול טלפון, דפיקה בדלת או סתם איזה רעש מהרחוב – עשו זאת, הוא נהג לנהום כמו חיה שמזהירה שלא להתקרב אליה. הנהמות שלו לא הפחידו אף אחד, וידענו שמצד אחד הוא רציני אבל מצד שני זה נעשה בחצי קריצה. זכרתי שאימי תמיד העירה לו שהוא אוכל מהר, ואת המבט המשתומם שלי כשהוא לקח אותי פעם אחת לאכול פיצה והעלים את המשולש שלו בכמה ביסים. זכרתי שעישן קצת, וששנא לעזור לאימי בניקיונות הבית, ואת שעשועי הספירה שלו, ואיך לימד אותי את הזמנים באנגלית והתעצבן כשהייתי שואל, where did you went? ועל הספסל, בפארק הלונדוני, קצת נדהמתי שזה כל מה שהצלחתי לזכור ממנו, כי כל השאר היה תמונות רגעיות, כאילו במקום אדם היה אוסף של תצלומים בתפזורת על הרצפה, וזה מה שנשאר לי ממנו. הבנתי שזה לא הגיוני וחשדתי שאולי העזיבה הפתאומית שלו הייתה כל כך טראומטית עבורי (למרות שלא זכרתי אותה ככזאת) שעם הזמן, במקום להעלות אותו באוב דחקתי אותו לשם, מחקתי אותו בהדרגה, את אב האוב שלי, ועכשיו, אחרי כל השנים שחלפו, הוא הגיח בדמותו של אדם אחר, דר רחוב מסתורי ומעורער בנפשו. ולמרות שכשחושבים על זה, המרחק ממורה לאנגלית בתיכון ברמת גן לדר רחוב בלונדון הוא לא כזה מטורף – אנשים הרי עברו תהפוכות גדולות פי כמה בחייהם – עדיין התקשיתי להאמין שכך הוא סיים את חייו. חיכיתי עוד קצת ופתחתי את המחברת. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את כתב היד שלו, אבל כבר הספקתי לשכוח את הצביון הייחודי שלו. הוא כתב כמו מישהו שרודפים אחריו, האותיות צפופות מאוד, כאילו גם הן נסות על נפשן, מטפסות זו על גבי זו, בדרך לאלוהים־יודע־איפה. חשבתי שאם היה כתב מחובר בעברית, כמו באנגלית, ככה בדיוק הוא היה נראה. אבל נזכרתי בכתב שלו באנגלית, שהיה מסודר ויפה, האותיות כמו חיילים במסדר, והחלטתי שאולי באנגלית הוא מצא דרך למשמֵע את כתב היד הקדחתני שלו לטובת תלמידיו. סגרתי את המחברת כי געש האותיות עשה לי כאב ראש, ואחרי דקה ארוכה של בהייה בסנאי שטיפס על עץ, ירד ממנו וטיפס בחזרה, פתחתי אותה שוב. הצלחתי לקרוא כמה מילים בעמוד הראשון, ועוד כמה משפטים בעמוד השני, אבל זה לא עבד. הייתי חייב למצוא דרך לקרוא את הדברים ברצף. הלכתי לחנות כלי כתיבה, קניתי מחברת ועט, ונסעתי ברכבת התחתית למלון. עליתי לחדר, התיישבתי אל השולחן והעתקתי את העמוד הראשון במחברת של אבי למחברת שלי. זה היה מוזר בהתחלה כי התמקדתי בצורתן של האותיות ולא במשמעות שנוצקה בהן, ולאט לאט התחלתי לפענח את כתב היד שלו. כמו מפענח צפנים כתבתי בעמוד נפרד את האותיות בצורתן הייחודית עד שבתוך שלוש שעות יכולתי לקרוא ברצף את הדברים שכתב אבי במחברתו. וכדי לוודא שאיני טועה, העתקתי את תוכן המחברת שלו למחברת שלי. אני מודה שלא החלטתי לעשות זאת, אלא שהדברים פשוט קרו. שוב התבוננתי בעצמי מהצד, עֵד מחויך ומעודָד, שבירך על ההישג המרשים והבין שאולי הייתה זאת דרכי לחוש איזה חיבור מחודש – בונדינג שלאחר המוות – עם האיש שעזב בדמות אדם ושב בדמות מילותיו.