במערב אין כל חדש – מהדורה חדשה

1

אנחנו חונים תשעה קילומטרים מקו החזית. אתמול החליפו אותנו. עכשיו הקיבה שלנו מלאה שעועית ובשר בקר ואנחנו שבעים ומרוצים. לכל אחד מאיתנו הרשו אפילו למלא לעצמו עוד צלחת פח בשביל הערב. חוץ מזה, קיבלנו מנות כפולות של נקניק ולחם — זה מחזק אותנו. מחזה כזה לא נראה כאן זה זמן רב: הטבח בעל ראש העגבנייה האדום ממש מפציר בנו לאכול. לכל מי שעובר לידו הוא מחווה בתרווד ויוצק מנה נדיבה לצלחתו. הוא מיואש לגמרי. אין לו מושג איך ירוקן את סיר הגוּלָש שלו. טְיָאדֶן ומילֶר השיגו קערות רחצה ומילאו אותן עד שפתן בתור רזרבה. טְיָאדֶן עושה את זה מתוך גרגרנות, מילֶר — מתוך דאגה לעתיד. חידה היא בעינינו לאן טְיָאדֶן דוחס את כל המזון הזה. הרי הוא רזה כמו יתד.

אבל החשוב מכול הוא שגם מנות הטבק הוכפלו. לכל אחד עשרה סיגרים, עשרים סיגריות ושתי חפיסות של טבק לעיסה. זו מנה נכבדה ביותר. את טבק הלעיסה שלי החלפתי תמורת הסיגריות של קַטשינְסקי, ועכשיו יש לי ארבעים סיגריות. זה יספיק ליום אחד. למען האמת, כל השפע הזה לא מגיע לנו. רשויות הצבא אינן נדיבות כל כך. הכול הודות לאיזו טעות.

לפני שבועיים נשלחנו אל החזית להחליף יחידה אחרת. הגזרה שלנו היתה שקטה למדי, והאפסנאי קיבל לקראת יום חזרתנו את כמות המצרכים הרגילה לפלוגה של מאה וחמישים איש. אלא שדווקא ביום האחרון פתחה לפתע הארטילריה האנגלית במטח פגזים והנחיתה אש תופת בלתי פוסקת על העמדה שלנו, עד שנגרמו לנו אבדות כבדות וחזרנו רק שמונים איש. הגענו בלילה ומיד נפלנו על המזרנים, לישון סוף־סוף כמו שצריך. קַטשינְסקי צודק: המלחמה לא היתה נוראה כל כך אילו רק היו נותנים לישון קצת יותר. בחזית אתה בקושי מצליח לישון, וארבעה־עשר יום בכל פעם הם הרבה זמן.

כבר הגיעה שעת צהריים כשהזדחלו הראשונים מבינינו ויצאו מהצריפים. כעבור מחצית השעה לקח כל אחד את צלחת הפח שלו והתייצב לפני המטבח, שריח שמנוני ומזין עלה ממנו. בראש התור נעמדו, כמובן, הרעבים ביותר: אַלבֵּרט קְרוֹפּ קטן הקומה, ששִׂכְלוֹ צלול מִשל כולנו, ולכן הוא עדיין טר"ש; מילֶר מספר חמש, שעדיין גורר עמו לכל מקום את ספרי הלימוד וחולם על מועדי בחינות מיוחדים. תחת אש התופת הוא משנן חוקי פיזיקה; לֶר, שזקנו מגודל, וחיבה יתרה שמורה בלבו לנערות מבית הזונות של הקצינים. הוא נשבע שעל פי פקודת מטה הן חייבות ללבוש לבנים של משי, וכי לקראת ביקור של סרן ומעלה עליהן אפילו להתרחץ; ורביעי בתור — אני, פָּאוּל בּוֹימֶר. ארבעתנו בני תשע־עשרה, ארבעתנו תלמידי כיתה אחת, ויחד יצאנו למלחמה.

סמוך אחרינו הצטופפו רעינו. טְיָאדֶן, מַסגֵר צנום, בן גילנו, גדול הזללנים של הפלוגה. ביושבו לאכול הוא רזֶה, ובקומו הוא שמן כמו פשפש מעובר; הָאיֶה וֶסְטהוּס, גם הוא בן גילנו, כורה כָּבוּל, אחד שמסוגל לאחוז בכף ידו כיכר לחם משומר, לכסות עליה באצבעותיו ולהכריז: נחשו מה יש לי ביד...; דֵטֵרינְג, איכר שחושב כל הזמן רק על המשק ועל אשתו; ולבסוף, סְטָניסלָאוּס קַטשינְסקי, ראש החבורה שלנו, קשוח, ערמומי, ממולח, בן ארבעים, פניו כעין העפר, עיניו כחולות, כתפיו שמוטות, ואין כמוהו מיטיב להריח צרות, אוכל טוב ומשימות קלות. עמדנו בראש התור לפני סיר הגוּלָש. סבלנותנו התחילה לפקוע כי הטבח השאנן לא נתן דעתו אלינו כלל. לבסוף קרא קַטשינְסקי: "נו, פתח כבר את בית התמחוי שלך, היינריך! הרי רואים שהשעועית כבר רכה."

אבל ההוא הניד בראשו הישנוני: "קודם כול, כולכם צריכים להיות כאן."

טְיָאדֶן גיחך: "כולנו כאן."

הטבח עוד לא הרגיש במאומה. "הייתם רוצים! איפה כל השאר?" "אותם לא תאכיל היום! מהם בבית חולים, מהם בקבר אחים." הידיעה נחתה על ראשו של הטבח כמהלומת מחץ. הוא התנודד. "ואני בישלתי למאה וחמישים."

קְרוֹפּ תקע מרפק בצלעותיו. "סוף־סוף נהיה שׂבֵעים פעם אחת. קדימה, תתחיל לחלק!"

פתאום ירדה הֶאָרָה על טְיָאדֶן. פני העכבר המחודדות שלו התחילו קורנות ממש, עיניו הצטמצמו מרוב עורמה, לחייו רטטו, והוא קרב אל הטבח: "בן־אדם, זה אומר שקיבלת גם לחם למאה וחמישים איש, מה?" הטבח הינהן במבוכה. טְיָאדֶן תפס במעילו. "וגם נקניק?" שוב הינהן ראש העגבנייה.

לסתותיו של טְיָאדֶן הרעידו. "וגם טבק?"

"כן, הכול."

טְיָאדֶן הביט סביבו בפנים זורחות. "זה מה שנקרא מזל משמים! הכול בשבילנו! אז בעצם כל אחד יקבל — חכו רגע — בדיוק מנה כפולה!"

אבל הנה קם לתחייה ראש העגבנייה והודיע: "בלתי אפשרי." אלא שעכשיו כבר התעוררה גם רוחנו, וכולנו נדחקנו סביבו.

"מה זאת אומרת בלתי אפשרי, ג'ינג'י?" שאל קַטשינְסקי.

"מה שנועד למאה וחמישים איש, אי אפשר לתת לשמונים."

"תכף נַראה לך שאפשר," רטן מילֶר.

"את התבשיל לא אכפת לי, אבל מנות אני יכול לחלק רק לשמונים איש," התעקש ראש עגבנייה.

קַטשינְסקי התרגז. "נראֶה לי שהגיע הזמן להעיף אותך מהתפקיד. לא בשביל שמונים איש קיבלת אספקה, אלא בשביל פלוגה שתיים, נקודה. מה שקיבלת, את זה תחלק! פלוגה שתיים זה אנחנו."

התחלנו להדוף את הבחור. אף אחד לא סבל אותו במיוחד. באשמתו קרה לא אחת שקיבלנו את האוכל בשוחות מאוחר מדי וקר, כי כל אימת שניתכה קצת אש פגזים, היה פוחד להתקרב עם הסיר שלו, ומחלקי האוכל שלנו נאלצו לעבור מרחק רב יותר מאלה של הפלוגות האחרות. אפילו בּוּלקֶה מפלוגה אחת טוב ממנו. אמנם הוא שמן כמו אוגר בחורף, אבל בשעת צורך הוא סוחב את הסירים אפילו עד קו החזית.

היינו בדיוק במצב הרוח הנכון, והעניינים בוודאי היו מגיעים לידי קטטה, אילולא הופיע מפקד הפלוגה שלנו. הוא שאל לסיבת המריבה, ואז אמר רק: "כן, היו לנו אתמול אבדות כבדות..."

אחר כך הסתכל אל תוך הסיר. "השעועית נראית טוב."

ראש עגבנייה הינהן. "התבשלה בשומן ובבשר."

הסֶגֶן הביט בנו. הוא ידע מה אנחנו חושבים, ובכלל, הוא הבין עניין, שהלוא גדל בינינו ובא לפלוגה עוד בתור סַמָל. שוב הרים את מכסה הסיר וריחרח. בלכתו אמר: "תביאו גם לי צלחת מלאה. והמנות יחולקו כולן. הן רק יועילו לנו."

ראש עגבנייה עמד בפנים מכורכמות בשעה שטְיָאדֶן ריקד סביבו.

"מגיע לך! מתנהג כאילו האספקה שייכת לו. ועכשיו תתחיל לחלק, פרזיט שכמוך, וחסר לך שתטעה בספירה..."

"לך תתלה את עצמך!" סינן ראש עגבנייה. הוא התפקע מכעס, דברים כאלה נשגבים מבינתו. הוא חדל להבין את העולם. וכמו להפגין ששום דבר לא משנה עוד, חילק ביוזמתו לכל אחד עוד חצי ליטרא של תחליף דבש.

אכן, טוב ומיטיב הוא היום הזה. אפילו הדואר הגיע, וכמעט כל אחד קיבל כמה מכתבים ועיתונים. עכשיו אנחנו פוסעים בנחת אל השדה שמאחורי הצריפים. קְרוֹפּ נושא תחת בית שחיו מכסה עגול של חבית מרגרינה. בקצהו הימני של השדה הוקמה מחראה משותפת גדולה, מבנה קבע מקוּרה. אבל זה מתאים יותר לטירונים, שעדיין לא למדו כיצד להפיק תועלת מכל דבר. אנחנו מחפשים משהו טוב יותר. פה ושם עוד פזורות בשטח תיבות קטנות ליחיד, המשמשות לאותה מטרה. הן מרובעות, נקיות, עשויות כולן עץ, סגורות סביב־סביב, והמושב נוח ובלי דופי. בצדדים הותקנו ידיות לנשיאת התיבות ממקום למקום. אנחנו מקרבים שלוש מהן זו לזו במעגל ומתיישבים בנחת. לא נקום מכאן בטרם תחלופנה שעתיים.

עודני זוכר איך התביישנו בהתחלה, בהיותנו טירונים, כשנאלצנו לעשות את צרכינו במחראה המשותפת שבבסיס. דלתות אין שם, ועשרים איש יושבים זה ליד זה כמו ברכבת. אפשר לסקור אותם במבט אחד, חייל הלוא חייב תמיד להימצא בפיקוח.

בינתיים למדנו להתגבר על מעט הבושה הכרוכה בכך. עם הזמן התרגלנו גם לדברים אחרים לגמרי.

כאן, בשדה הפתוח, הרי זה תענוג של ממש. היום אינני מבין עוד מדוע נהגנו להתעלם בבושה מהעניינים האלה, הם הרי טבעיים כמו אכילה ושתייה. ואולי לא היה צריך לייחד עליהם את הדיבור אלמלא תפקידם המהותי בחיינו והחידוש שהיה כרוך בהם בשבילנו — בשביל אחרים הם נהפכו מזמן לעניין מובן מאליו.

החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של שמחה גדולה ושל זעם עמוק כאחד. באופן אחר אי אפשר כלל להתבטא בתמציתיות ובבהירות כאלה. קרובי משפחתנו ומורינו יתפלאו מאוד כשנחזור הביתה, אבל כאן זוהי השפה השלטת.

מכוח פומביותם הכפויה בחיינו כאן, הושב לצרכים אופיים התמים. יותר מזה, הם כה מובנים מאליהם בשבילנו, עד שאנחנו נהנים מעשייתם בנחת כמו, נגיד, ממשחק קלפים מהנה במקום מוגן מפגזים. לא בכדי הומצא הביטוי: "שמועת מחראה". המקומות האלה הם התחליף הצבאי למדור הרכילות ולשולחן המסבאה. לעת עתה אנחנו מרגישים טוב יותר מבכל בית שימוש מפואר עם אריחי חרסינה לבנים. שם שוררת אולי היגיינה, אבל כאן יפה.

השעות הללו שאננות להפליא. מעלינו שמים תכולים. באופק תלויים בלוני התצפית, צהובים ושטופי שמש, ולידם העננים הלבנים של אש תותחי הנ"מ. מפעם לפעם הם ניתזים אל על כאלומה, ברודפם אחר מטוס.

נהמת החזית מגיעה לאוזנינו רק כהד עמום של סערה רחוקה, אפילו זמזום הדבורים מחריש אותה.

וסביבנו השדה הפורח. גבעולים עדינים מתנועעים, פרפרים מרחפים ברוח החמה, הרכה, של שלהי הקיץ, אנחנו קוראים מכתבים ועיתונים ומעשנים, מסירים את הכומתות ומניחים אותן לצדנו, הרוח משחקת בשערנו, היא משחקת בדיבורינו ובמחשבותינו. שלוש התיבות עומדות בין פרחי פרג אדומים, זוהרים.

אנחנו מניחים את מכסה חבית המרגרינה על ברכינו, והרי לנו מצע טוב למשחק סְקאט. קְרוֹפּ הביא את הקלפים. בכל פעם ששלושתנו מכריזים "עֲבוֹר!" אנחנו משחקים סיבוב "זבל". אפשר לשבת ככה לנצח.

צלילי מפוחית עולים מן הצריפים. מפעם לפעם אנחנו מניחים את הקלפים ומביטים איש ברעהו. אז אומר אחד מאיתנו: "כן, חברים..." או "זה היה יכול להיגמר רע..." ורגע אחד אנחנו שוקעים בדומייה. בתוכנו כבוש רגש חזק, כל אחד מאיתנו מרגיש בו, אין צורך להרבות במילים. בקלות יכול היה לקרות שלא היינו יושבים היום בתיבות שלנו, לא היה חסר אלא כחוט השערה. ומשום כך הכול סביבנו חדש ועז — הפרג האדום והאוכל הטוב, הסיגריות ורוח הקיץ.

קְרוֹפּ שואל: "מישהו מכם ראה עוד פעם את קֵמֵריך?"

"הוא שוכב ב'סט. יוֹזֶף'," אני אומר.

מילֶר סבור שמדובר בפגיעת כדור בירך, מתכון בדוק לשיבה הביתה.

אנחנו מחליטים לבקר אותו אחר הצהריים.

קְרוֹפּ שולף מכתב אחד. "קַנטוֹרֵק מוסר לכם דרישת שלום."

אנחנו צוחקים. מילֶר משליך את הסיגריה ואומר: "הייתי רוצה שהוא יהיה כאן."

קַנטוֹרֵק היה המחנך שלנו. איש קטן קומה, מחמיר, לבוש פְראק אפור ופניו פני חַדַּף. מבנה גופו מזכיר את זה של הסַמָל הימֶלְשטוֹס, "אימת הטירונים". משונה שאסונו של העולם מקורו פעמים רבות דווקא באנשים קטני קומה, הם נמרצים ושוחרי מדון יותר מהתמירים. תמיד נשמרתי שלא להיקלע למחלוקת עם מפקדים קטני קומה, על פי רוב אלה פושטי עור ארורים.

קַנטוֹרֵק הִרבה כל כך להטיף לנו בשיעורי ההתעמלות, עד שהלכנו בראשותו כאיש אחד אל לשכת הגיוס והתנדבנו. עודני רואה אותו לפנַי, עיניו רושפות גצים מבעד לעדשות משקפיו, והוא שואל בקול נרגש: "בוודאי תצטרפו אלי, חברים?"

המחנכים האלה נושאים את הרגש מוכן בכיס חזיית המקטורן ושולפים אותו מדי שעה בשעה. אבל אז עוד לא הבנו את זה. אחד מאיתנו היסס ולא שש להצטרף. זה היה יוֹזֶף בֵּהְם, בחור שמנמן ונוח לבריות. בסופו של דבר התרצה, אחרת היה נידון להוקעה. אולי היו עוד בחורים שחשבו כמוהו, אבל איש לא אבה להוציא את עצמו מן הכלל, כי בימים ההם מיהרו אפילו ההורים להשמיע את המילה "פחדן". פשוט לאיש לא היה מושג מה עתיד להתרחש. הנבונים מכול היו בעצם העניים ופשוטי העם. הם מיד ראו במלחמה אסון. ואילו העשירים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, אף על פי שדווקא הם היו יכולים להבין טוב מהאחרים מה יהיו התוצאות. קַטשינְסקי טוען שזה נובע מהחינוך שלהם, הוא עשה אותם טיפשים. וכל מה שקָט אומר, הוא אומר מתוך שיקול דעת.

למרבה הפליאה, היה בֵּהְם בין הראשונים שנפלו. באחת ההסתערויות נורה בעיניו, ואנחנו סברנו שמת ועזבנו אותו מוטל בשדה. לא יכולנו לקחת אותו איתנו כי נסוגנו בבהלה. אחר הצהריים שמענו לפתע את קולו וראינו אותו זוחל. כשנפגע רק איבד את ההכרה. בגלל העיוורון וכאבי התופת לא חיפש מחסה, וכך נורה מן העבר השני לפני שהספקנו להגיע אליו ולאסוף אותו.

מובן שאין לקשור בין המקרה הזה ובין קַנטוֹרֵק — אנה היינו באים אילו כבר בזה ראינו עילה להאשים אותו. הלוא קַנטוֹרֵקים כאלה היו לאלפים, וכל אחד מהם היה משוכנע שהוא עושה כמיטב יכולתו בדרך הנוחה לו. ואולם דווקא בשל כך הם פושטי רגל בעינינו. היה עליהם להיות לנו, לבני השמונה־עשרה, מתווכים ומדריכים לעולם הבגרות, לעולם העבודה, החובה, התרבות והקִדמה — לעולם העתיד. לפעמים לעגנו להם ועוללנו תעלולים קטנים, אבל ביסודו של דבר האמנו להם. לַסמכות שלהם ייחסנו תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש. אבל המת הראשון שראינו ניתץ את אמונתנו זו. נאלצנו להכיר בכך שבני דורנו הגונים מבני דורם. הם עלו עלינו רק במליצות נדושות ובמיומנות. אש התופת הראשונה העמידה אותנו על טעותנו, ותחתיה התמוטטה השקפת העולם שהורישו לנו.

בשעה שהם הוסיפו לכתוב ולנאום, אנחנו ראינו בתי חולים וחיילים גוססים. בשעה שהם ציינו את השירות למדינה כערך עליון, אנחנו כבר ידענו שפחד המוות חזק יותר. ואף על פי כן לא נעשינו מורדים, עריקים, פחדנים — הם הלוא היו משמיעים ביטויים כאלה תדיר — אהבנו את המולדת ממש כמוהם, ובכל התקפה הסתערנו באומץ. אלא שעכשיו למדנו להבחין בין הדברים, בבת אחת נפקחו עינינו לראות. וראינו שדבר לא נותר מעולמם. לפתע היינו לבד להחריד — ולבדנו נאלצנו להתמודד עם הדברים.

לפני שאנחנו יוצאים לבקר את קֵמֵריך אנחנו אורזים את חפציו. בוודאי יזדקק להם בדרך הביתה. בבית החולים הצבאי התנועה רבה. כרגיל עומדים שם ריחות של קַרבּוֹל, מוגלה וזיעה. בצריפים כבר התרגלנו לכל מיני ריחות, אבל כאן תוקפת אותך בנקל סחרחורת. אנחנו שואלים היכן מיטתו של קֵמֵריך. הוא שוכב באולם ומקבל את פנינו בהבעה חלושה של שמחה והתרגשות חסרת אונים. כששכב מחוסר הכרה, נגנב שעונו.

מילֶר מניד בראשו: "כמה פעמים אמרתי לך לא לקחת שעון יקר כזה לשדה."

מילֶר מחוספס במקצת וישיר, ועומד על שלו בעקשנות. אחרת היה סותם את הפה, הרי כל אחד רואה שקֵמֵריך לא יֵצא מפה עוד. ממש לא משנה אם ימצא את שעונו, לכל היותר אפשר יהיה לשלוח אותו הביתה.

"מה שלומך, פרַנץ?" קְרוֹפּ שואל.

קֵמֵריך שומט את ראשו. "הכול בסדר — רק שיש לי כאבים נוראיים בכף הרגל."

אנחנו מביטים בשמיכה שלו. רגלו מונחת תחת סל של חוטי ברזל, ושמיכה פרושה מעליו. אני בועט בשוקו של מילֶר כי הוא עוד מסוגל לספר לקֵמֵריך מה אמרו לנו הסניטרים בחוץ: אין לו כף רגל עוד. קטעו אותה.

הוא נראה נורא, צהוב וחיוור, בפניו כבר הופיעו הקווים הזרים שראינו מאות פעמים. בעצם אין אלה קווים אלא מעין סימנים. מתחת לעור חדלו החיים לְפַעֵם, הם נדחקו אל קצות הגוף, המוות מפלס את דרכו מבפנים, בָּעיניים הוא כבר מושל. הנה שוכב רענו קֵמֵריך, שרק לפני ימים מעטים עוד צלה איתנו יחד בשר סוסים והשתופף במכתש הפגזים — עודו קֵמֵריך, ובה בעת איננו עוד, דמותו מטושטשת ובלתי ברורה, כמו תשליל של סרט צילום ששתי תמונות צולמו עליו. אפילו קולו נשמע כמו אֵפֶר.

אני נזכר ביום צאתנו למלחמה. אמו, אישה שמנה וטובת לב, ליוותה אותו לתחנת הרכבת. היא בכתה בלי הפוגה, פניה היו נפוחות וצבות. קֵמֵריך נבוך, כי מכל האימהות היא היתה הפחות מאופקת, היא ממש נמסה לכדי שומן ומים. בתוך כך נפל מבטה עלי, והיא תפסה שוב ושוב בזרועי והפצירה בי שאשגיח שם על פרנץ. ואמנם, פניו עוד היו כפני ילד ועצמותיו רכות כל כך, עד שכבר בתום ארבעה שבועות של נשיאת תרמיל החל לסבול מפלטפוס. אבל איך אפשר להשגיח על מישהו בשדה הקרב?!

"עכשיו תיסע הביתה," קְרוֹפּ אומר, "ולרגילה היית צריך לחכות לפחות עוד שלושה או ארבעה חודשים."

קֵמֵריך מהנהן. אינני יכול לשאת את מראה ידיו, הן כמו שעווה. תחת ציפורניו הצטברה זוהמת השוחות, והיא כחולה־שחורה כמו רעל. על דעתי עולה כי הציפורניים האלה יוסיפו לגדול עוד זמן רב אחרי שיחדל קֵמֵריך לנשום, כצמחים מבעיתים העולים מן המרתף. לנגד עיני אני רואה את התמונה: הן מתעקלות כחולץ פקקים, צומחות וצומחות, ואיתן גם השיער שעל הגולגולת הנמקה, כעשב על אדמה דשנה, בדיוק כמו עשב, כיצד זה ייתכן...?

מילֶר מתכופף: "הבאנו את חפציך, פרנץ."

קֵמֵריך מורה בידו: "הניחו אותם מתחת למיטה." מילֶר מניח אותם שם. קֵמֵריך חוזר לדבר על השעון. איך נוכל להרגיע אותו בלי לעורר בו חשד?!

מילֶר שב ומופיע ובידיו זוג מגפי טייסים. מגפיים אנגליים נפלאים מעור רך וצהוב, המגיעים עד הברך ונשרכים בשרוך עד למעלה, מגפיים שכל אחד היה חושק בהם. מילֶר מתלהב למראם, הוא מודד את סוליותיהם כנגד נעליו הגסות ושואל: "אתה רוצה לקחת את המגפיים איתך, פרנץ?"

שלושתנו חושבים אותה מחשבה: גם אם יחלים, יוכל לנעול רק אחד מהם. הם חסרי ערך בשבילו. ולנוכח פני הדברים כרגע, חבל להשאיר אותם כאן — הסניטרים יחטפו אותם, כמובן, מיד כשימות. מילֶר חוזר ושואל: "אתה לא רוצה להשאיר אותם פה?" קֵמֵריך אינו מתרצה. הלוא הם מיטב רכושו. "נוכל להתחלף," מילֶר מציע, "כאן בשדה הם יכולים להיות מועילים מאוד." אבל קֵמֵריך אינו משנה את דעתו. אני דורך על רגלו של מילֶר. בהיסוס הוא מחזיר את המגפיים היפים אל מתחת למיטה. אנחנו משוחחים עוד קצת ואז נפרדים.

"להתראות, פרנץ."

אני מבטיח לו לבוא גם מחר. גם מילֶר מבטיח, הוא חושב על המגפיים הגבוהים ורוצה לעמוד על המשמר.

קֵמֵריך נאנח. יש לו חום. בחוץ אנחנו מעכבים סניטר אחד ומפצירים בו להזריק משהו לקֵמֵריך.

הוא מסרב. "אם נזריק מורפיום לכולם, נזדקק לחביות מלאות..."

"אתה משרת כנראה רק קצינים," קְרוֹפּ אומר ברשעות. אני ממהר להתערב, וקודם כול נותן לסניטר סיגריה. הוא לוקח. ואז אני שואל: "אתה רשאי בכלל לתת זריקה?"

הוא נעלב. "אם אתם לא מאמינים, בשביל מה אתם מבקשים ממני..."

אני תוחב לידו עוד כמה סיגריות. "תעשה לנו טובה..."

"נו, טוב," הוא אומר. קְרוֹפּ נכנס איתו, הוא אינו מאמין לו ורוצה לראות במו עיניו. אנחנו מחכים בחוץ.

מילֶר חוזר לדבר על המגפיים. "הם יתאימו לי בדיוק. הנעליים שלי הן כמו סירות, בגללן צומחת לי יבלת אחרי יבלת. אתה חושב שהוא יחזיק מעמד עד מחר אחרי התורנות? אם הוא ימות בלילה, אנחנו יכולים לשכוח מהמגפיים..."

אלברט חוזר. "אתם חושבים...?" הוא שואל.

"הוא מחוסל," מילֶר אומר נחרצות.

אנחנו יוצאים לדרכנו לשוב לצריפים. אני חושב על המכתב שאצטרך לכתוב מחר לאמו של קֵמֵריך. צינה אוחזת בי. הייתי שמח לכוסית של שנאפס. מילֶר תולש כל מיני עשבים ולועס אותם. פתאום קְרוֹפּ הקטן משליך את הסיגריה, רומס אותה בפראות, מביט סביבו בפנים מוטרדות ונבוכות וממלמל: "לעזאזל, לעזאזל כל המצב המחורבן הזה!"

אנחנו מוסיפים ללכת עוד שעות ארוכות. קְרוֹפּ נרגע. אנחנו מכירים את הזעם הזה, כל אחד שהיה בחזית נתקף בו מפעם לפעם. מילֶר שואל אותו: "מה בעצם כתב לך קַנטוֹרֵק?"

הוא צוחק: "שאנחנו נוער הברזל." שלושתנו צוחקים צחוק מר. קְרוֹפּ מגדף, הוא שמח שיש לו אפשרות לדבר.

כן, זה מה שהם חושבים, זה מה שחושבים עשרות אלפי הקַנטוֹרֵקים! נוער ברזל. נוער! כולנו לא יותר מבני עשרים. אבל צעירים? נוער? זה היה לפני זמן רב.

אנחנו אנשים זקנים.