במשעולי הזמן

רוח של מקום אחר

סבתא עטייה מתה בשבת, דבר המעיד כי צדקת הייתה מאחר שזה הזמן שבו מידות הרחמים והחסד שולטות ויש בזה כדי לרמוז על מעלות הנפטר. היא נפטרה בבית החולים “שער מנשה״. לבד שכבה על מיטת בית החולים, מכוסה בסדין מכף רגל ועד ראש. כל מי שעבר לידה לא ידע דבר על מי שהייתה עד לא מזמן עבור לא מעט אנשים.

הגופה שהייתה מונחת הייתה חסרת כל זהות, היא שכבה שם והמתינה שיובילו אותה בדרך כל בשר אל מקום ממנו אין חזור, אל מקומם של המתים. הגופה הייתה מונחת לפני הקהל וזה נפרד ממנה באנחות ובבכי.

כל הנשים בהלוויה עטו שחורים ומטפחות שחורות קשרו לראשן. הנשים קוננו בבכי רב על לכתה של סבתא עטייה. קולות של בכי וקריאות שבר נשמעו ללא הרף, מלווים את מיטת הנפטרת במנגינה מתמשכת תוך אמירת פסוקים לכבוד המת.

דמעה לא ירדה מעיניהם של הגברים ואף לא נשמעו אנחות כאב וצער. איפוק רב ניכר בפניהם, שליטה על הרגש, הן לא מכובד שגבר ייאנח, יזיל דמעה או יפגין חולשה כלשהי. מדי פעם נעצרו על מנת להחליף ביניהם את נושאי המיטה, עניין של נתינת כבוד לנפטר.

נעימה נכדתה, שכה אהבה את סבתה, לבשה ביום זה את שמלתה של סבתא עטייה. היא קשרה חבל למותניים כדי להרים מעט את השמלה חסרת הגזרה, ומעל לבשה חולצה כדי שלא יראו אותה בקלקלתה ואולי יחשבו כי נטרפה עליה דעתה.

אך נעימה, שהפרידה הייתה קשה עליה במיוחד, רצתה עוד זמן לטבוע בתוך ריחה של סבתא עטייה, לנשום אותה הכי קרוב שאפשר אליה ולחוש אותה. ככל שהשמלה תעטוף ותיגע בחלקי גופה הדואב, כך תחדור גם אל נשמתה. את מטפחת הראש של סבתה קשרה סביב צווארה כדי להעלות ריחות שיציבו מראות וזיכרונות.

היא עמדה שם ליד הקבר הפתוח ללא ניע. כובע רחב שוליים כיסה את מחצית פניה והיא הסתכלה אך לא הצליחה להביט אל הפתח שהכיל את גופת יקירתה האהובה. היא כמעט צעדה אליו כאילו ביקשה ליפול בזרועותיה ולהתאחד ולו לרגע עם מחמל נפשה, אך אחותה שאחזה בזרועה מנעה זאת.

כך עמדה על הקבר הטרי והביטה כיצד הוא הולך ומתכסה בעפר, ומסך מחשיך, אפל ואטום עולה עליו. ככל שעמדה שם הרגישה שמעיה זוחלים, תחילה לאט ובכל רגע שחלף הגבירו הם את הקצב עד שנאחזו הם זה בזה בחוזקה, חגו במחול מטורף והקיאו את עצמם מתוכה.

הם יצאו ממקומם ואיימו להסתובב, להתפתל סביב גופה וללפות את צווארה. היא חשה מחנק נוראי, עוד רגע והכרתה תתערפל. העולם סבב סביבה חופשי סחור־סחור ונשימותיה הלכו והתקצרו, מצב שחייב אותה ללגום מעט מים ולשטוף את פניה.

ברקע כל העת נשמע קול בכיין ויללן של המקוננות וקול תפילתו של הרב כזמזום לא ברור של הברות חסרות פשר. לפתע השתרר השקט הנורא, המקפיא, המבהיל, המבשר כי הכול נגמר, חדל, הסתיים, אין יותר, תם הטקס ואיתו בא הקץ על סבתא. לא עוד מראה, לא עוד נגיעה, לא עוד יד מלטפת, לא עוד הגנה, לא עוד בבוקר ריחות של חלב רותח עם פרוסות לחם חרוכות על הפרימוס, לא עוד סיפור מפיה, לא עוד... לא עוד… לא עוד.

ככל שהוסיפה לרשימה דברים שלא תחווה יותר עם סבתה, הרגישה כיצד ננעצת בה סכין חדה וכאב עז מפלח את החזה, עד שזה הפך נקבים נקבים, חלולים חלולים. בכל נקב ונקב שתלה זיכרון והשקתה בדמעות ליבה, לעשות לה מצבה חיה, מהלכת, לשמר שם את דמותה, את ריחותיה, אהבותיה, ליטופיה, דבריה וחיוכה של סבתה ובכל פעם בצר לה תעלה ממקום זה נחמה.

נעימה אהבה לספר על סבתה לשתי חברותיה סועד ויוכי שהוריהן הכירוה עוד מחוץ לארץ בעיראק. הן היו יושבות ומקשיבות.

“סבתא עטייה הנחמה הענקית, עם הלב הרחב והחזה הגדול, שעליו היינו, אני ושלושת אחיי, מניחים את הראש שלנו לפי התור כדי לטבוע בבאר עמוקה של מרגוע, אהבה ושקט.

מדי בוקר הייתה משכימה קום ומחממת על הפרימוס את החלב שאבי הביא בשובו מעבודת הבנייה בקיבוצים מסביב. ריחו הנפלא של החלב המתוק התפשט בחלל ההול שבו ישבנו והמתנו לרתיחתו תוך נשימות קצובות. החלב הרותח היה משאיר מרבד לבן סמיך של עסיסיות שמנונית שהייתה מענגת את הפה והחך, ומלווה אותנו עוד שעות אחרי שיצאנו מהבית בדרכנו לבית הספר.

סבתא עטייה הייתה פורסת פרוסות של לחם לבן, חורכת אותן מעט אחת־אחת מעל אש הפרימוס ועליהן הייתה מורחת לנו בצורה נדיבה את קרום החלב שללא ספק היה כמו המן לבני ישראל במדבר.

אהבתי מאוד את סבתי שהייתה עוטה לראשה מטפחת צבעונית וקושרת אותה בקשירה מיוחדת. היא הייתה מקפלת את המטפחת לשני משולשים, את החלק הרחב הייתה מניחה על המצח ואת קצות המטפחת הייתה מעבירה מאחורי האוזניים ומושכת אותם, מצליבה בעורף ואת שני החלקים קושרת קדימה קשר כפול במצח. קשירה כזו הייתה סבתא קושרת גם לנו כאשר התלוננו על כאבי ראש.״

“סבתא שלי אינה מנדבת סיפורים, היא בקושי מנדבת פעולות הכרחיות לקיום,״ אמרה סועד.

“אל תשכחי שמצב סבתך שונה לחלוטין ממצבה של הסבתא עטייה,״ אמרה יוכי.

“נו טוב, תמשיכי,״ האיצה בה סועד שסיפורים אלה היו סעד נפשי בשבילה.

נעימה המשיכה וסיפרה, “תמיד על גופה של סבתא הייתה שמלה פשוטה ללא גזרה, הפשטות היא זו שאפיינה אותה. כעת במרחק של שנים עולים בי הזיכרונות והגעגועים, מלטפים, מעסים את הלב, מרגיעים את קצב דפיקותיו עד שהוא נח לו במקומו, עטוף בשמיכת משי של געגוע כואב ואחר כך נרגע.

סבתי שהזמנים איתה היו ממש מכוננים מבחינתי, הייתה יושבת איתנו בערב עם רדת החשכה. אנו היינו מכונסים סביבה, עליה ולמרגלותיה והיא בערבית הייתה מספרת לנו את הסיפור ‘חיפושית מחפשת חתן׳. בכל פעם היינו משתאים, מה היה חשוב לחיפושית בבואה לחפש חתן. תמיד היא שאלה את החתן: אם תכעס ולא תהא שבע רצון ממני, במה תרביץ לי?״

נעימה הוסיפה, “עד היום אני יכולה לספר לעצמי את הסיפור הזה, לחבקו, לאמצו אליי ולחוש שמשהו ממנה, מסבתי היקרה, נוגע בי ומרגיע.״

סבתא עטייה הייתה מספרת בהזדמנויות שונות לנעימה ואחיה על עיראק אותה השאירו מרחוק. על הבית גדול הממדים על שתי קומותיו. הכניסה מהרחוב הייתה דרך שביל גישה פנימי וסכך של שריגים, וזמורות הגפנים שצמחו בצידיו טיפסו ויצרו סבך קשה להתרה.

בעונת הבציר כל מי שנכנס אליהם הביתה היה מתעכב ובוצר לו אשכול לאכילה או מספר ענבים בודדים לטעימה. בקומה הראשונה היה המטבח שבחלקו האחורי מזווה גדול, שם תמיד היה מלאי של מצרכי מזון, יחד עם חדר האוכל ופינת ישיבה. גם רדיו לשמוע מוזיקה ולהתעדכן במה שנעשה בעולם היה שם.

מתחת לקומה זו היה המרתף שבו שמרו לתקופת החורף את כל מה שרקחו והכינו בתקופת הקיץ. ברזי מים היו בבית, לכן לא היה צורך ללכת לבאר ולשאוב ממנה. בקומה השנייה היו החדרים ארבעה במספר וגג גדול מעל ששימש בקיץ לשינה, לשם היו מעלים את המיטות עם הכילות נגד יתושים ורוח נעימה הייתה מלטפת את הגוף ומאפשרת לישון.

בתוך הבית בקיץ היה חם מאוד והגג נתן פתרון לשעות הלילה. פעם בשבוע היו באות שתי נשים ואופות עוגיות שונות ולחמים, החצר רחבת הידיים ידעה עצי פרי שונים, ובגינת הירק המטופחת אפשר היה לקטוף עלי סלק, פטרוזיליה, כרפס ועוד תבלינים וירקות טריים.

עוד הוסיפה וסיפרה איך בעלה ובנה היו סוחרים דגולים, בעלי חנויות היו שסחרו בבדים משובחים. מדי פעם היו מביאים את סחורתם למקומות רחוקים ובשובם היו מניחים שטרות של דינר על השולחן. “קחי לך, אישה, כמה שאת צריכה,״ היה סבא אומר לה, וסבתא הייתה חופנת מלוא שתי כפות ידיים.

“אדה ביקאפי,״ הייתה אומרת, זה יספיק.

סבתא עטייה הייתה ממשיכה לספר לנכדיה, ונעימה באוזניים פתוחות ביקשה לזכור כל פרט. “עלינו ארצה בדיוק בתקופת הצנע, הייתה הגבלת צריכה של מזון ומוצרי צריכה על ידי הממשלה. כל המשפחות קיבלו פנקסי נקודות זיכוי לרכישת מוצרי מזון במכולת או בצרכנייה קבועה. בעיקר חילקו אבקת חלב, אבקת ביצים, סוכר לבן, קמח לבן, מרגרינה, שמן וגבינה, ומדי פעם דגים קפואים ובשר אולי אחת לחודש.

זה היה קשה מאוד ואף בלתי אפשרי לבשל עם מצרכים כגון אלה את המאכלים שהכרנו, גם צריך היה ללכת לצרכנייה ולעמוד בתור וגם לקבל רק את מה שנתנו, וזה כלל לא התאים למטבח שלנו, אבל נאלצנו לבשל במה שהיה, לעיתים הצליח ולפעמים היה דל וחסר טעם.

לא פעם הגברים התגעגעו למאכלים של המטבח העשיר, השופע, מלא הצבעים, הריחות והטעמים שהיו שם. בעיראק כבר משביל הכניסה הביתה ניתן היה לדעת מה מתבשל במטבח, וזה רק על פי הריחות שיצאו וטיילו להם בחוץ, מריצים לא פעם את הילדים להיכנס הביתה לאכול.

הכסף בארץ היה חסר. למי שכן היה כסף כאן יכול היה להשיג מצרכים טובים יותר. תודה לאל שתקופה קשה זו הסתיימה ובאו ימים טובים מעט יותר. את ערכו של הכסף ידענו היטב בעיראק שם היה מצוי אצלנו בשפע. הכסף הביא לנו כבוד ופרנסה כיד המלך, ביתנו לא ידע מחסור מעולם, לא של אוכל ולא של לבוש. גם בשעת צורך בסעד רפואי, תמיד אפשר היה להזמין הביתה רופא באופן פרטי.״

נעימה התרפקה לא פעם על הכבוד הרב שנחלה משפחת סבתה ואביה בעיראק משכנים יהודים וגם מאלו שלא היו יהודים.

“בבית הכנסת נתנו לסבי תמיד את הכבוד להוציא את ספר התורה, תרומתו למקום הייתה נעשית בכל חג ובאירועי משפחה שונים. בני המשפחה אהבו לבוא ממרחק ולהתארח בבית גדול מידות זה, שמידת אברהם אבינו בהכנסת אורחים הייתה נהוגה בו ביד רחבה. מעולם לא קראו לסבי וסבתי בשמם הפרטי או המשפחתי, אלא אבו יצחק ואום יצחק, על שם בנם הבכור. היו אפילו אנשים שלא ידעו את שמם של סבי וסבתי, למרות שהיו מבאי ביתם.

בספרה לנו סבתי סיפורים על זמנים שהיו במקום אחר תמיד הנידה ראשה קדימה ואחורה ומבט עיניה התרכז בנקודה מסוימת. עיניה נעצמו מעט ונראה כי געגועים אחזו בה. אלה התחילו והסתלסלו מהבטן, תפסו את העורקים, עלו עם הדם, הציפו את הלב ומשם במעלה הגרון עד לחלקי הפנים.

אז הייתה סבתי מחזיקה את פניה בשתי ידיה, מוליכה אותן כמה פעמים פנימה והחוצה, מעסה אותן ונותנת רגע לגעגוע להיות נוכח בה, לשהות שם בשקט ללא קול ולהירגע.״

סועד שהייתה מרותקת לסיפורים של סבתא עטייה שסיפרה אותם נעימה, התמתחה קלות ואמרה, “כמה טוב לו לאדם שיש לו למה להתגעגע ויכול הוא להתמלא ולו לכמה רגעים בזיכרונות שמקהים ומלטפים לזמן־מה את הכאב, משהים את ההווה ונותנים לעבר לחדור.״

“התאהבתי בעיראק שלא הכרתי. בגלל סיפוריה של סבתי בראתי לי עיראק משלי, בעזרת השפה וצלילי הזמר הרגשתי לעיתים שגם בי מנשבת רוח העבר, רוח של מקום אחר. הלוואי שיכולתי לבקר שם,״ הוסיפה נעימה כדי להדגיש את הזדהותה עם סיפורי סבתה.

“החיים שם היו נוחים מאוד, כל השנים היהודים חיו בביטחון, הגויים השכנים נהגו ביחסי שכנות טובה. הדלתות היו פתוחות, איש לא נעל במהלך היום את דלת ביתו, מי שרצה לבקר דפק בדלת או צעק שהוא עולה והיה נכנס. הייתה עזרה הדדית בשעת הצורך. ביקורי שכנים ושיחות חולין היו מנהג של יום־יום, הזמנות הדדיות למסיבות חתונה או לניחומי אבלים היו דברים שבשגרה.

גם המשטר לא העיק, הוא כיבד את חיי הקהילה והדת. קהילת היהודים הייתה משכילה ומשגשגת. היהודים יכלו ללמוד איזה מקצוע שהם רצו. בנו של הדוד ציון היה מוחמי — עורך דין מצליח, ועשה חיל. את מי הוא לא ייצג שם, בתי המשפט היו הבית השני שלו, ככה היה מבלה בהם זמן רב. כאן מה הוא עושה? סולל כבישים ומחכה לזמנים טובים יותר. אני רק מקווה שהוא לא ישתגע, שלא יצא מדעתו, הרבה אנשים מדברים איתו על כך.

הוא מתכנן לאסוף מעט כסף ולעבור לרמת גן, לשם עלה לארץ חברו שגם הוא עורך דין, הוא דיבר איתו וכנראה יעזוב בקרוב. כאן לא צריך מוחמי, למי יש כסף ומי בכלל ראשו עסוק בבעיות שמצריכות עורך דין. כאן כל אחד עסוק בבעיית הפרנסה, איך לפרנס את המשפחה במעט הכסף שמרוויחים.״

“בבגדד בתי כנסת היו בכל שכונה, בחגים ושבתות הם היו מלאים במתפללים, כל עלייה לתורה הייתה חוויה וזמירות נשמעו שם בקולי קולות. היה מנהג בשם עליות וכיבודים, מה שנקרא ‘מכירת מצוות׳. אנחנו תרמנו רבות לבית הכנסת,״ סיפרה סבתא עטייה, “בכל חג וכך גם בשבתות בהן היה אירוע משפחתי, תמיד קנינו את ההפטרה, או את פתיחת ההיכל, או את הוצאת ספר התורה ועוד. אנשים התפרנסו בכבוד ועזרו זה לזה.

נכון, היה פחד מנישואי תערובת, אבל את הבעיה הזו מנענו מראש. מייד אחרי לידת בן או בת במשפחה הקרובה, היינו קובעים למי יהא מיועד החתן ולמי תהא הכלה.״

“אם כך מדוע עליתם ארצה?״ שאל ציון, אחיה של נעימה, וסבתא, כשעוד ישבה וסיפרה את סיפוריה, ספקה ידיים, נאנחה ואמרה, “כי הנורא מכול הגיע ערב אחד, במפתיע, עת המון ערבי אחוז טירוף, מצויד בכל הבא ליד ממקלות דרך סכינים ועד נשק חם, יצא כנחיל דבורים והתנפל על היהודים, היכה בהם, דקר, רצח ואנס. מי שהיה ברחוב חטף ראשון ולא עזרו התחנונים והבקשות של היהודים. הערבים לא הסתפקו בכך, אלא המשיכו אחוזי שיגעון גם לבתי היהודים, וגם שם הכו, רצחו, אנסו, שדדו ובזזו מכל הבא ליד ולא היה מושיע. יומיים הופקרו היהודים לגורלם המר והנמהר.

בתי כנסת נפרצו וספרי תורה נקרעו והושלכו על הרצפה, יומיים רעים ומרים. לא ניתן היה להאמין שאלה האנשים, השכנים שאיתם חיינו שנים בשכנות טובה. הגויים עשו ביהודים ‘פרהוד׳. מאות נפצעו ו־197 נרצחו, ככה אומרים, אבל לדעתי הרבה יותר. אפילו הלוויה ראויה לא הייתה להם, כולם נקברו בקבר אחים אחד גדול. זה קרה בערב חג שבועות, חג מתן תורה, ומה אנחנו בבגדד קיבלנו? רציחות, הרס וקללות נוראיות.

הצעקות והצרחות צלצלו באוזניי שנים רבות. מי שהלך, הלך ומת, ומי שנשאר בכה בכי מר על זה שהלך. לא אשכח איך השכן אחמד ואשתו באו ולקחו אותנו אליהם הביתה עד יעבור זעם. הם הורידו אותנו למרתף במקום שבו שמרו את הפירות ואת צנצנות הריבה והחמוצים. שם ישבנו מכווצים כמו החמוצים בצנצנות, מפוחדים מאוד.

בכל פעם ששמענו פסיעות וצעדים של מי מההולכים למעלה התכווצנו יותר. גויים דוגמת אחמד היו אחדים, מעטים שגם הם פחדו על נפשם שמא ייתפסו מסייעים ליהודים. אבל הפורעים, השודדים, ההמון חמום המוח, חיות האדם, אלוהים ייקום דמם של הנרצחים, הפורעים לא הכירו בימים אלה את האלוהים.

מזלנו שהיינו אצל אחמד, כי אם לא, בטח לא יכולנו עכשיו לדבר. הבית שלנו נפרץ, נשדד וחלק מהדברים בו נהרסו. אנחנו ניצלנו פיזית אך הנפש נשרטה עמוק־עמוק בפנים. שבר גדול נפל על הקהילה, שבר של אמון ובור ענק נפער ביחסים עם השכנים והמשטר.

שנים רבות נדרשו לשקם במעט את היחסים, אך אלה לא שבו להיות כפי שהיו, כי תמיד מאז צל חשוך וענק של הימים הנוראים ההם, ליווה את מערכת היחסים בינינו לבין הגויים.

תמיד התפללנו ואמרנו, ‘בשנה הבאה בירושלים.׳ כמובן היינו ציונים, והנה במבצע עזרא ונחמיה הביאו אותנו ארצה לחלסה. עם עזיבתנו את עיראק אסרו עלינו לקחת את רכושנו וכספנו, וכך הותרנו את עמל שנותינו, את מפעל חיינו, את שנות זיעת העבודה ואת יבולה לכל דכפין.

לפעמים אני רואה בעיניים של אבא שלכם את הכאב על אובדן החיים שם, על הפרנסה הטובה, המכובדת והשופעת שנשארה שם, שאבדה ואיננה. כי כאן כפי שאתם רואים הפרנסה קשה מאוד, איבני אבוקם יוצא עם זריחת החמה וחוזר עם שקיעתה ומה שהוא מרוויח בקושי מספיק לאוכל. אין חיוך על פניו זה זמן רב, שותק הרבה ונותן לחיים לקחת אותו לאן שהם רוצים.

תראו מה קרה לספירונס היפה, אשתו של נאג׳י, כל היום סופרת את שני אחיה שנהרגו במהומות ומוסיפה להם את העתיד.

איזה מקצוע הם היו יכולים לרכוש? עם מי היו יכולים להתחתן? כמה ילדים יכלו להיות להם אם היו נשארים בחיים? איפה הם היו יכולים לגור? ועוד ועוד שאלות שלעולם לא תקבל עליהן תשובות.

נאג׳י תמיד אמר לה את אותם דברים, ‘יא מארה מנפדלק, ביחיאת אימק ביקארפי (די אישה, בבקשה ממך, בחיי אימך, מספיק כבר). די, תניחי למתים ותעזרי לחיים לחיות את חייהם ולא למות. אני פה ושלושת הילדים שלנו.׳

אך ספירונס הלכה בתלם של עצמה, ‘מי שלא אוהב את המתים לא ידע לאהוב את החיים,׳ הייתה אומרת כדי להצדיק את התנהגותה.״

המעברה על כל האווירה שבה הייתה לספירונס כר פורה לשכב עליו ולפזר בו את מחשבותיה לאן שהרוח תישא אותן ואחר כך להשיבן אליה חבולות, מוכות ובוכות, לקבצן ללא כל היגיון וסדר כפי שנראה ולמלמל אותן בקול. “צריך להיזהר לא להגיע למצב של ספירונס וגם לא של בדרה,״ אמרה סבתא.

“סבתא, מה קרה לבדרה?״ שאל ציון האח הגדול של נעימה.

“בדרה חיה בעיראק כמו נסיכה, תמיד עבדו בבית שלה שתי נשים, אחת משרתת שעשתה את ניקיונות הבית והשנייה מבשלת שכל יום בישלה אוכל טרי לפי הזמנת דיירי הבית. בדרה את ידיה טבלה במים רק בשביל לרחוץ אותן, היא הייתה בין הנשים שלמדו קרוא וכתוב.

מעמדה ניכר לפי תכשיטי הזהב שענדה על צווארה, ידיה היו עטויות צמידים וכאשר הניעה אותן נשמע צליל פעמונים אשר העיד על ערך דינרי הזהב שהיה ניכר במשקלם. כאן מרה שחורה תקפה אותה. לא רק אותה, אלא הרבה מהעולים הנמצאים כאן, אך אצלה זה שיבש את דעתה. היא חיה פה את חייה כפי שחייתה אותם שם כאילו היא עדיין גבירה. חותכת מטפחת לרצועות, רואה בהן צמידי זהב ומקשטת את ידיה.

הילוכה היה תמיר, והיא ציפתה תמיד שאנשים יפנו אליה בתואר גבירתי כפי שפנו המשרתת, המבשלת ועוד כאלה שהיו סמוכים לשולחנה שם. משלא פנו אליה כך הייתה משיבה, ‘יחרב ביתאק או הינהג׳ם ביתאק׳.

בדרה אימנה את עיניה לראות את השממה כאן כמטע עצי דקל המניבים פירות תמרים עסיסיים ושחומים, ואת רחבת הבוץ ליד הצריף כגינה מלאה בהדסים וריחן. הילוכה היה קליל ונשא גוף חטוב על רגליים ארוכות, אך עם חלוף הימים הגוף הלך והצטמק. מרוב רזון בלטה גיבנת, כתפיים קיבלו כיפוף קדימה והרגליים, אוי להן, נעשו כבדות, האטו את קצב הליכתן והאיצו את הזקנה.״

כדי לסיים את הדברים באופטימיות ובתקווה תמיד סבתא הוסיפה, "אללה כביר, אידו מפתוחה ובישמע את תפילותינו (אלוהים גדול, ידו פתוחה לכול, והוא שומע את תפילתנו), וכאן אין פחד משכנים, כולנו כאן יהודים.״

סבתא עטייה מעודה לא למדה לדבר עברית, היא דיברה ערבית וטורקית. ערבית היא דיברה עם כולם משום שזו השפה שבה דיברו המשפחה והשכנים. השפה הטורקית הייתה מיועדת לגדולים, להורים, לדודות ולדודים והשתמשו בה כאשר רצו שהילדים לא יבינו את מה שהם אומרים. “שפת הסודות,״ קראו הילדים לטורקית.

הילדים במשפחה דיברו ביניהם עברית ועם המבוגרים ערבית. השפה הערבית לילדים הייתה שפת פנים, בתוך הבית, והעברית הייתה שפת חוץ.

את רוב זמנה בילתה סבתא עטייה בבית למעט ביקורים אצל שלוש בנותיה. אלה היו די מדודים, היה צריך ללכת ברגל בערך חצי שעה עד שיכוני המזרח, לכן לפעמים הייתה נשארת ללון לילה או שניים אצל אחת משלוש בנותיה. אצל בניה הייתה מבקרת, אך אף פעם לא נשארה ללון.

כאשר הייתה חוזרת מביקור בבית של בנה וכלתה, תמיד הייתה אומרת, “לבת תמיד יהא מקום בליבה לאימא שלה, גם כאשר היא תתחתן ויהיו לה ילדים משל עצמה, בעוד הבן ליבו ינהר וילך אחר אשתו.

תמיד צריך להיזהר לא להכעיס את הכלה, כי סכסוך איתה יוביל לסכסוך איתו, עם הבן, והכלה תדאג לרתום את בעלה למריבה או לדברים שנאמרו ומי יודע מתי יחזרו היחסים למה שהיו. אני באה לשם כאורחת, לא כבעלת בית, רואה ולא מגיבה למה שעלול להצית את האש.

גם אם איני יכולה להתעלם אני שואלת בנימוס מה קרה ולא מפתחת מצב לוויכוח, למרות שהיו מצבים בהם היה לי מה לומר ולא מעט. בביקורי שם אני לא בעמדה של מחליטה, אלא רק של מתבוננת. לעיתים זה די קשה, אבל מניסיון קודם עדיף לחרוק שיניים מאשר למשוך אש לזמן ארוך, שכל המים בנהר לא יוכלו לכבות. הנספחים למשפחה בעקבות חתונה, בפרט הנשים, הם היוצרים לא פעם סכסוכים.״

יוכי וסועד אהבו להאזין לנעימה מספרת את סיפורי סבתא עטייה וללמוד דרכה על הוריהם. “מעולם סבתא עטייה לא דיברה על רצונותיה או בכלל על חלומותיה. מי שאל לרצונה בכלל? האם היו לה חלומות, מאוויים או משאלות לב? אם היו כאלה איש לא ידע, כי איש לא שאל ולכן סבתא לא ענתה.

היו לה לסבתא תפקידים מוגדרים יום־יומיים בבית. פשוטים היו חייה כאן, כמו בגדיה, אותן מטפחות מתחלפות קשורות באותה צורה על הראש, אותן שמלות פשוטות תלויות על גוף אוהב, חומל, מחבק, מרצה ומגן.

כאן, במקום הזה, איש לא זקוק לחוכמת חייה ביישוב ובגישור מריבות וסכסוכים. מעטים האנשים בקריית שמונה שהכירו אותה כפי שהייתה בעיראק, אלה היו בעיקר בני משפחה ומכרים שעלו יחד ארצה והתיישבו כאן.

כעת אין מי שזקוק לחוכמת סבתא עטייה, וכי אילו בעיות יש לפתור מעבר לבעיות וקשיי היום־יום של הפרנסה איתם מתמודד כל אחד לבד עם עצמו? כבודה ומעמדה שנפגעו קשות לא דוברו בקול. אך למרות כל אלה מעולם לא ניכרה עצבות על פניה, ובכל אופן הילדים לא חשו בכך, או אולי לא היו מסוגלים לזהות אותם גם כשהיו אלה קיימים.״

נעימה יישרה את ישיבתה והמשיכה, “שנותיה האחרונות של סבתא עטייה היקרה היו קשות. הזקנה נתנה את אותותיה וסימנה עליה את תלמי מחרשות החיים. סבתא כבר איבדה את צלילות דעתה ולא שלטה על עשיית צרכיה. היה ברור שבמצב זה לא ניתן להשאירה בבית כי היא נזקקה לטיפול רפואי שאפשר היה לקבל רק במקום מסודר. חלשה וכאובה היא אושפזה בבית החולים הסיעודי בשער מנשה.״

אחת החוויות הקשות ביותר היו כאשר יוכי, לפי בקשת נעימה, הצטרפה לבקר את סבתא בבית החולים. סועד נמנעה להצטרף והשיבה, “לי יש מספיק כאב בבית, איני צריכה להוסיף עליו מכאבם של אלה שאראה בבית החולים. למרות שאת סבתך אני אוהבת ומעריכה, זאת את יודעת, לא החמצתי כמעט שום פגישת סיפור איתה.״

יוכי ונעימה נסעו לבית החולים שער מנשה ליד פרדס חנה־כרכור בו הייתה מאושפזת כדי לבקרה. הן ירדו מהאוטובוס בתחנה, זו הייתה על הכביש הראשי השומם. שום יישוב או בית לא היו לידה. משני צידי הכביש היו רק פרדסים, אלה עיטרו את המקום ושיוו לו מראה של התחדשות וצמיחה. הצבע הירוק שלט שליטה נוכחת וחזקה במקום. במרחק מהתחנה ניתן היה להבחין בביתנים של בית החולים.

דרך לא קצרה ליוו אותן אותם עצי הדרים, פרדסים ירוקים מפיצי סימני חיים ומעוררי תקווה. שביל גישה לא קצר הוביל אל בית החולים, בעצם אל הביתנים, ביתנים לבנים עם גגות אדומים. הן שאלו את אחת העובדות במקום, “היכן נמצאת סבתא עטייה?״ והיא הפנתה אותן אל הביתן שבו הייתה מאושפזת. הן פגשו אותה שרועה על מיטה בחוץ ביום חם כאשר היא מזיעה ובוודאי היה לה חם. כבר ניטלה ממנה יכולת הדיבור.

יוכי, שכל כך כאבה את שראתה, אמרה לנעימה, “אוי ליבי, ליבי. היא כבר לא מזהה אותנו. אני שואלת אותה מי אנחנו, אם היא מכירה אותנו, והיא פשוט בוהה בנו.״ נעימה ענתה בפנים נפולות, “בוודאי איש אינו בוחר כיצד ייראה בזקנתו, ואם היה יכול לבחור כמובן היה בוחר אחרת. מראה הזקנים אינו מרנין, התלות המוחלטת במטפל היא אחד האויבים הגדולים של הזקנה, אך גם את השלב הזה בחיים יש לעבור כאשר עדיין יש בך צלם אנוש.״

המטפלים הינם ברואי אלוהים עם צלם אלוה, אבל איה החמלה? זו טרם עשתה את דרכה לשם, עדיין לא הגיעה לסבתא עטייה ולעוד אחרים שם. הבנות שטפו את פניה של סבתא עטייה במים וניגבו אותן תוך כדי ליטוף. מי יודע מתי לאחרונה פנים אלה הרגישו יד אדם מלטפת.

הן נתנו לה מים לשתות בלגימות קטנות, החליפו לה, עיסו את כפות רגליה וידיה ברכות תוך שימת דגש על כל אצבע ואצבע, עברו על כל אחת לכל אורכה ולחצו קלות, נזהרות מאוד שלא להכאיב. הן ליטפו את זרועותיה מלמעלה עד למטה וחוזר חלילה כמה פעמים, תוך התבוננות באישה היקרה ששכבה שם ולא יכלה לומר להן דבר וחצי דבר על מצבה או על הטיפול בה במקום הזה.

נעימה התחילה לספר לה בערבית את הסיפור שכה רבות סופר על ידה, על חיפושית מחפשת חתן. זו החיפושית, התגנדרה וישבה במרפסת וכל חיה שעברה ברחוב היא שאלה אותה אם היא מוכנה להתחתן איתה. בחיה השנייה החלו לזלוג מעיני שתיהן דמעות של כאב, כל דמעה שירדה שרפה את האוויר שנכנס לנחיריים, הצרה את קנה הנשימה ואיימה על עמידתן שם.

למעלה משלוש שעות שהו במחיצתה של הסבתא, ולאחר מכן ביקשו מהעובדות במקום להכניסה פנימה. הן הלכו אחרי המיטה עד לחדר שהיה מסויד, לבן ונקי מכל סימן של בית. כוננית ריקה עמדה בצד המיטה, מעידה על מצבה של הדיירת שגם היא כמוה נקייה וריקה מכל נכסיה שהיו. וילון בצבע תכלת כיסה את החלון, מונע מהחרפה לצאת החוצה. הן יצאו משם שתי ילדות צעירות עם עוגמת נפש גדולה והביטו לאחור תוך התרחקות מהמקום לכיוון תחנת האוטובוס.

יוכי תוך כדי הליכה אמרה, “אני למצב הזה מקווה לא להגיע ובטח לא למקום כזה, אבקש מאלוהים שיקצר את ימיי לפני שאגיע למצב של אין שליטה, של תלות, למצב שבו אין לי מושג מי אני ומה מסביבי. מצב עגום זה הוא גם לחולה וגם למשפחה. הרי במצב כזה הימים הם רק המתנה למה שאמור ממילא להגיע. אוי לה לזקנה, כמה מכוערת היא יכולה להיות.״

במענה ליוכי הזילה נעימה דמעות של כאב וצער על כל ערב ובוקר מענגים ומעצבים עם סבתה. שעתיים וחצי של נסיעה הביתה שטפה בדמעותיה את הדרך, את הזמנים, את הזיכרונות, את המראות, ובכתה מרה על תקופה שהסתיימה, על אדם אהוב שכך הולך אל קץ ימיו, על הבושה ועל חוסר האונים של סבתא ושל כולם.

יוכי כמענה לבכי חיבקה את ראשה, ניסתה להיות העוגן בזמן זה, ואפילו אולי לרגעים מספר לתפוס את מקומה של סבתא עטייה. הדרך חזרה הייתה מלווה בשתיקה מדוכדכת ובמחשבה על הזקנה שמכערת את האדם, כיצד היא מביישת אותו ומביאה אותו למצב של אין אונים, לתלות באחרים שהם לעיתים, מתברר, קנה רצוץ.

מדי שנה בתשעה באב השתדלה נעימה לעלות לקברה של סבתא עטייה, לעמוד ליד המצבה, להדליק נר, לדבר בשבחה, לחבק את הזיכרון ולעטוף בו את דמותה בים של סליחות כי אולי הייתה צריכה לעשות יותר.

נעימה המשיכה לספר, “סבתא עטייה הייתה ידועה בעיראק כמי שבאים אליה לברר עניינים שבמחלוקת. היא הייתה מקובלת על הרבה אנשים כמגשרת ומפשרת במקום בית המשפט. להערכה רבה זכתה סבתא עטייה מהסביבה, בגלל מהימנותה, יושרה צניעותה, חוכמתה והכנסת האורחים שלה.״

סבתא עטייה סיפרה על סביחה היפהפייה, איך בעיראק שודכה לאדם די מבוגר ממנה, אותו כמובן הוריה מצאו לה כחתן. הם לא שאלו את פיה ואף לא התחשבו ברצונה. מי שקבע גם לגבי עניין כל כך אישי שיש לו השלכות מרחיקות לכת על חיים שלמים של הזוג, היו ההורים. לרוב האבא כי היה בעל עמדה משפיעה יותר.

לא פעם הבחירה הייתה בין שני חתנים מיועדים, ומי ששילם להורי הבחורה יותר מוהר זכה בה. הבחור של סביחה כנראה שילם סכום נכבד עבורה.

סביחה הייתה קרובת משפחה של סבתא עטייה, צעירה ויפה הייתה, ובטרם נצבעו תחתוניה בדם המעיד כי תוכל לגדל ילדים ברחמה החליט אביה לחתנה. קודם החתונה מיררה בבכי כל יום ויום. חשבה כי האתמול היה טוב יותר מהיום, כי היה הוא רחוק ביום נוסף מאירוע החתונה. שום תחנונים לא הועילו לה לסביחה. אביה היה סוחר שנע הרבה בדרכים למכור את מרכולתו, היא הייתה ממתינה לו עד שובו בשעת לילה מאוחרת, מתחננת לפניו שיבטל את הבטחתו להשיא אותה לזקן. היא משכה בבגדיו, נישקה את ידיו ורגליו, התחננה בכל צורות התחנונים ובכתה בכי מר ונמהר. כילדה אבודה ניסתה פעם אחר פעם לבטל את רוע הגזרה.

“אני פוחדת, אני לא רוצה אותו, אני משביעה אותך אבא בשם כל הקדושים, בשם הוריך, שלא תמסור אותי לידיו של הזקן. אהיה צייתנית, אעזור יותר בבית, אעשה כל מה שתגיד, רק אל תשליך אותי מפניך, אל תשליך אותי אל זרועותיו של הזקן, עם זה לא אוכל לחיות, בבקשה... בבקשה... בבקשה...״ כך המשיכה עד שיבש פיה, עיניה אדמו מבכי וגופה התפרק ונחלש מרוב הבקשות והתחנונים.

מחזה זה חזר על עצמו ערב־ערב במשך למעלה מחודשיים, אך מענה לא היה. האבא שחזר לעיתים בשעת לילה מאוחרת עם ריח אלכוהול היה מביט בה, בילדה שלו, בעיניים חלולות ממש. היא לא הרפתה, משכה במכנסיו וניערה את ידיו, אך קשב לא היה שם. האימא היכן היא? אימא נוכחת ואינה נמצאת, עושה את רצון בעלה ללא אומר ודברים. כך חלפו להם הימים שלא הייתה בהם תקווה ולא היו בהם חיים.

בסביבתה הצדיקו את חובתה לציית להוריה ולסמוך עליהם שיחליטו בשבילה את הטוב ביותר. סביחה שעטתה אבל על עצמה, על חייה העתידיים שטרם החלו ואולי כבר הסתיימו, הייתה אומרת “איך זה שהוא בעוד שלוש שנים יהא בגיל של אבי היום? אני לא רוצה את הזקן הזה, אני שונאת אותו היום, אשנא אותו יותר מחר ועד החתונה אני פשוט אגעל ממנו.״

ככל שחלפו הימים סביחה הלכה והתכנסה בתוך עצמה. צחוקה יותר לא התגלגל בחדר, קול שירתה נדם. היא סירבה לקחת חלק בהכנות לחתונה. בתוכה פנימה קיוותה לנס שיציל אותה מגורל זה שקבעו עבורה הוריה, היא לא חלקה עם איש את מה שעתידה הייתה לעשות.

את צעדיה חישבה בכל לילה באין מפריע כשעלתה על יצועה בתחושה של אסירה הלכודה בשלשלות ברזל שאיש לא פרם, ובייאושה החליטה לקיים את טקס החתונה, אי אפשר להמרות את פי הוריה כי כל ההכנות נעשו והמוזמנים הוזמנו.

החתן ביום חתונתו טופל למשעי וכל סממן של בגרות יתר הוסר ממנו. את שפמו ישר ואת שיער ראשו קיצץ ולבש את מיטב מחלצותיו. מצב רוחו הלך והשתפר, התרומם ועלה בכל פעם שחשב על הפרגית שעלתה בגורלו. כה צעירה, כה יפה וכה תמימה, חשב.

במצב רוח מרומם הגיע לחופה, נרגש ונפעם ממה שנכון לו בהמשך הערב ובוודאי בלילה. בזמן התייצב זקוף תחת החופה, חיוך נסוך על פניו מאוזן לאוזן. מי שהתאמץ יכול היה לראות את אות הניצחון חרוט על מצחו, הוא ידע כי למרות כל בכייה ותחנוניה שלא להינשא לו היא תהא בסוף שלו, כנועה, מבוישת וצייתנית גם אם לא ממש אוהבת. אולי לא עכשיו, אבל ההרגל והכורח יעשו את שלהם, כך חשב.

חצר בית הורי החתן מורקה וסודרה היטב, נוקו אבני הגישה לבית, נשטפו בצינור מים ובמטאטא של קני קש סולק הלכלוך. נגזמו הענפים שהפריעו לשביל הגישה, נשתלו פרחי שושנים אדומים ולבנים, שיחי ההדס יושרו והענפים שנגזמו שימשו לקישוט השולחנות, זאת כי האמינו בכוחו של שיח ההדס ליישר הדורים. גם בזר הכלה שילבו כמה ענפי הדס כסמל לאהבה, מזל ואושר בחיי הנישואין, כפי שנהגו בחתונות בבית המלוכה הבריטי.

במהלך טקס החתונה הכלה ישבה ובכתה בכי תמרורים. הרב שקידש שאל, “מדוע זה תבכה ככה הכלה ביום חופתה?״

האב השיב, “זה מהתרגשות, כבוד הרב, מהתרגשות יתר, המשך נא בטקס.״

איש לא חשב לשאול את פי הנערה, וכי מה זה יעזור בעת הזו, כאשר הכול נחתם וקם והיה. בכייה ואבלה של הכלה לא הפריעו לשירים של פריד אל אטרש, עבד אל והאב ופיירוז שהושמעו מפיו של הזמיר המקומי נאג׳י. אימה של הכלה רקחה משקה עם עלים מרגיעים ומשתיקי בכי ונתנה לבתה לשתות. מרגע זה פסק הבכי ועיניים חלולות נפערו במקומו. משקה זה ירגיע את רוחה הסוערת לפחות למספר שעות, חשבה האם. אומנם המשקה השקיט את הבכי אך האיץ את המחשבות.

המטעמים הוגשו כיד המלך. דברים שהעידו כי החתן הינו די עשיר וידו משגת לכלכל בכבוד את אשתו. המוזמנים הרבים אישרו זאת, השתייה נמזגה כמים בכוסות בגדלים שונים. מגשים-מגשים, של עופות ממולאים בבשר ואורז, הונחו זה ליד זה על טסי נחושת מקושטים בפרחים והוגשו לשולחן. קציצות של קבב מעוטרות בעלי כרפס ופטרוזיליה, קעריות של אורז שעליו פוזרו צימוקים ושקדים הונחו ביד נדיבה ליד האורחים.

סלסילות של פירות ומגשים של תמרים בשרניים חומים ובשלים הובאו לצלילי נגינת העוד. צלחות ענקיות של בקלאווה, רחת לוקום ועוגיות בעבע הונחו ביד נדיבה לפני באי החתונה. הכול העיד כי השמחה של הבאים בשערי החצר הייתה גדולה ופרצי צחוק ושיר עלו גם עלו ונשמעו למרחוק.

רק ליבה של סביחה אבן, שום סדק, שום רוך, שום זמר, שום צחוק, שום אות, נסגר זה הלב ואין פותח. ככל שנקפו השעות התכווץ הלב, הלך וננעל, הלך ונאטם.

השעות נקפו והאורחים החלו לעזוב. השכנים יצאו לבתיהם ובעוד רגע יתרוקן המקום מאורחיו ויישארו רק בני הבית והקרובים שבאו ללון ולשהות כאן ימים מספר. הגיע הזמן ללכת לחדר הייחוד, חדר שהוקצה לזוג, בבית הורי החתן.

בסיום החתונה הבחינה סביחה כי בעלה שזה עתה פרש את חסותו עליה מתמהמה מעט, משוחח ומצחקק. היא אמרה לאימה שהיא תלך ראשונה להתארגן וכך הבין גם החתן. לאחר שיחה או שתיים כשריח האלכוהול נדף מפיו, חיבק את אחותו והלך לחדר לפגוש את אשתו.

כל הדרך שר לעצמו ולה שירים משיר השירים, “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.״ חיכך בידיו, האיץ את צעדיו, הסתכל לשמיים והודה למי ששולט בהם, איך זימנו לו אלה כלה כל כך יפה וצעירה. הוא הושיט את ידו לפתוח את הדלת אך זו לא נענתה לו, הוא דפק וקרא בשמה, “ס... בי… חה... ס… בי… חה... רעייתי תמתי,״ והמשיך לשיר, “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי...״

כך שר בקול ליד הדלת, המשיך להכות בה, וכשזו לא נפתחה המשיך לזמזם ולזמזם עד שקולו נדם ודפיקות אגרופו על הדלת נשמעו הולמות בחוזקה, גם אז הדלת נותרה נעולה. אך אוי, הוא ניסה להציץ דרך החלון, וילון כיסה אותו, אבל אור יש ויש.

הוא המתין לה מתוך מחשבה שההתרגשות בלבלה מעט את מוחה והמחשבות על הלילה אולי מעט החדירו בה פחד. יש להיות סבלני ומבין, הן הוא המבוגר שבהם, הוא חייב להתנהג כגבר בליל חופתו, הרהר לעצמו. לכן המשיך לקרוא בשמה, “ס... בי... חה, ס... בי... חה,״ ומאחר שלא נענה, נעמד ליד הדלת, הצית לעצמו סיגריה, גלגל את עשן הסיגריה יחד עם רעידות גופו שהלכו וגברו, הביט בעשן העולה לשמיים, הביט על רגליו שרעדו והחל להניע אותן.

הוא העלה ראשו פעם מעלה, עוקב אחר תימרות העשן, ופעם מטה, מביט על רגליו שבעוד רגע ייכנעו ונבהל מה קרה לרגליים פתאום, נשף שאיפות אחרונות של הסיגריה שבעוד רגע תצרוב את אצבעו. את בדל הסיגריה השליך על הרצפה מחוץ לדלת ומעך אותו בסיבובי כף רגל הלוך וחזור כאילו היה מקק ענק.

הוא מחה את אגלי הזיעה מפניו למרות שתחילת הסתיו ורוח לילה נעימה נשבה, וזאת הפיחה תקווה, הביאה רוחות ותחושות אחרות שהעידו על חילופי העונות, ואיה בזה העונה שלו? איפה עונתו המסמנת כי התחלף מצבו, ממצב רווק לבעל, לגבר נשוי?

הוא לא הרפה, שב ודפק, המשיך, התחנן, שב וקרא באיטיות בשמה. אך לא היה קול ומענה. בבושת פנים פנה למשפחתו שתיתן לו מפתח נוסף לחדר, כי סביחה לא פותחת לו, לא את הדלת ולא את ליבה.

מייד התחיל רחש־לחש, “מה שם קרה?״

האבא של הכלה הלך עם החתן, אך מפאת כבודה של הכלה, שמא היא כבר השילה שמלתה מעליה, הוא תחילה קרא בשמה והתחנן שתפתח לו, “יא בינתי, יא עומרי, יא אלבי, איפתחי אל באב,״ את כל המילים המביעות אהבה, רוך ודאגה השמיע בניגון מתמשך מלא תחנונים, מילים שלא השמיע לה האב זה זמן רב, ליתר דיוק מאז שהעזה להביע את רצונה שלה ולמרוד ברצונו. אך סביחה לא נעתרה, אין קול ואין עונה.

הם פתחו את הדלת ואת עיניהם לרווחה. על המיטה הייתה מונחת שמלת הכלה פרושה ומסודרת ולידה ההינומה. על ההינומה טבעת הנישואין וליד המיטה היו מונחות נעלי העקב. “אולי היא במקלחת, מתמהמהת,״ אמרו, אך האור לא דלק. כדי לשלול את מה שכבר הבינו, הם חיפשו מתחת למיטה ופתחו את הארון. חוץ מריח האלכוהול שהיה מהול בעשן הסיגריות שהביאו איתם האב וחתנו לא נמצא דבר. הדאגה כרסמה, וככל שעבר הזמן הלכה וטוותה קורים על פי התהום.

זעקת השבר של החתן וצעקות הוריה של סביחה לא הותירו תקווה, הילדה פשוט איננה, נעלמה. לאן והיכן? אוי לה לבושה, שומו שמיים, ספקו כפיים. החתן יחזקאל מירר ויילל כמו ילד, “מה יהיה עכשיו? מה נעשה? לאן אלך ולאן אבוא? והיכן את הבושה אקבור?״

“אוסקוט יא זלמה, תפסיק להתנהג כמו תינוק, איזה גבר אתה ומה עשית לה שהיא נעלמה? אנחנו נתנו לך אותה בריאה ושלמה בנפשה ובגופה, אולי קרה לה דבר נורא?״ אמר אב הכלה.

“מה אני יודע, עוד לא ראיתי אותה מאז החופה, איך ולמה הטענות אליי?״ ענה יחזקאל. הוא המשיך ליילל על מצבו ועל פרי הדובדבן שטרם הבשיל, כמעט נפל לידיו וכעת נמוג יחד עם כבודו על מיטת הכלולות שנותרה יתומה, שהייתה צריכה להיות עדה להיותו גבר בין גברים ועל כל מחשבות הסרק שחודשים ליוו אותו, הסעירו את נפשו וליבו את רוחו כאש החמה בצוהרי היום, לקראת ההסתערות הגדולה בליל כלולות זה. עכשיו כל שנותר מלילה זה היה מחשבות רצוצות, רצונות קצוצים ובושה שהלכה וגדלה, והיא זו שהסתערה עליו במלוא העוצמה להוציא דעתו ממנו.

מכאן כל הגדרות הוסרו, אי אפשר היה לשמור את הדבר הזה בסוד. עדיין חלק מהאורחים נשארו, שלא לדבר על האורחים שבאו מרחוק ונטו ללון, כולם התחילו מחפשים עם עששיות אחר סביחה.

שמה נקרא בכל שנייה בטון אחר ובמנגינה אחרת. פעם של חמלה, פעם של געגוע, פעם של כעס ופעם של ייאוש, אך הקריאות האלה נותרו ללא מענה, נותרו אילמות. כך חלפו להן כמה שעות עד עליית האור הראשון.

סביחה גמלה בליבה כי לא תיתן את חייה לזקן, כפי שכינתה אותו. היא נשבעה כי לא תיתן לו את חמוקיה, ולא תשביע אותו נחת לא בימיו ולא בלילותיו. מייד עם תום הטקס היא ידעה מה עליה לעשות, מבחינת תמות נפשי עם פלישתים.

בזריזות צעדה אל החדר, הסירה את שמלת הכלה שכה לא רצתה בה וכן כל זכר למה שקשר אותה אל הטקס שהיה ואל ההוא שעמד לצידה והשאירה אותם שם, מונחים יתומים, עזובים, ללא רוח חיים, ללא תקווה וללא עתיד משותף.

סביחה ברחה אל סבתא עטייה כדי להתחמק מהגורל שקבעו לה הוריה. את הבית המרווח עם החצר הגדולה ועצי הפרי סביחה הכירה היטב, שכן בית הוריה שכן לא רחוק מביתה של הסבתא בו הוריה ובני משפחתה היו מבלים לא פעם בחגים וקשרי דם חיברו ביניהם. סביחה ידעה היטב כי שמור מקום של כבוד לסבתא עטייה מסביבתה הקרובה והרחוקה וכמובן זה כולל גם את הוריה. סבתא עטייה ובני משפחתה היו בדרכם חזרה מהחתונה לביתם אך טרם הגיעו אליו.

סביחה פתחה את הדלת שלא הייתה נעולה ונכנסה פנימה. היא התיישבה על המיטה והמתינה לבואם. היא היטב ידעה כי סבתא עטייה תקבל אחריות על גורלה. כל עוד היא אצלה בבית איש לא יוכל להוציאה משם בכוח.

סבתא, שלב ענק היה לה גם לקרובי המשפחה ולא רק לילדיה שלה, בהגיעה הביתה חיבקה את סביחה חיבוק עוטף ואמרה, “אל תדאגי, אני אדבר עם אביך ונפתור את הבעיה.״

בכי מר בכתה הכלה על חזה של הסבתא, בכי שכל דמעה בו ניקתה את מוגלת המועקה שגדלה ורבצה על ליבה העדין של נערה יפה זו.

“למה, למה עשו לי כך?״ חזרה סביחה על המשפט ומבטה המבוהל הסגיר את הפחד מפני הבאות.

“מה יהא עכשיו? אני לא אחזור לשם לעולם, את שומעת? לעולם, גם להוריי לא. אצטרך לברוח, אבל לאן? תגידי לי לאן, לא אכפת לי כל מחיר לשלם, והוא יהא פעוט מאשר לחזור לשם. לא, לא אחזור, לא אחזור,״ המשיכה סביחה למלמל.

הסבתא ללא מילים השעינה את ראשה של הכלה על החזה שלה, ליטפה וליטפה את שיער ראשה, טפחה קלות על גבה וניגבה את הדמעות. כך שעה ארוכה עד שכלה זו נרדמה בחיק אוהב, עוטף ובטוח, בזמן שכל כלה אחרת הייתה מבלה לילה זה בחיק בעלה.

לאחר כמה שעות הלכו סבתא עטייה ובעלה לביתה של סביחה כדי לדבר עם הוריה. הם לא רצו לדבר עם הבעל יחזקאל, הוא לא היה מעניינם.

“שלום לכם, באנו בקשר למי שאתם מחפשים,״ אמרה סבתא עטייה שניהלה מטעם הכלה את העניין.

“כן, אנחנו ממש רוצים לשמוע אם יש לך מידע,״ אמר אבי הכלה.

“כן, יש לי, אך עליך להבטיח כי תקיים את רצון בתך, כי אז אוכל להמשיך,״ ענתה סבתא.

“מה זה, את סוחטת הבטחה לפני כל דיבור,״ אמר האב.

“כן, ככה ביקשה סביחה, ולא, היא לא תסכים בשום אופן לשוב הביתה,״ הוסיפה סבתא.

“טוב, נשמע, צריך גם לשתף את יחזקאל, הרי עכשיו הוא הבעל,״ נעתר האב.

“עם יחזקאל אתה תסדיר את העניין, אני אין לי דבר וחצי דבר איתו,״ ענתה סבתא.

“דברי אישה ונשמע.״

“לא אדבר עד כי תבטיח כי אתה, אשתך ובעלי תהיו עדים לכך, לקיים את בקשתה של סביחה,״ התעקשה סבתא עטייה.

“דברי, הבטחתי נתונה לך,״ ביקש האב.

“סביחה הגיעה אלינו לאחר החתונה אתמול בלילה, ודאי הרגשתם בחסרונה. אני מבינה כי הרגשתם שהשמיים נופלים עליכם מבלי כיפת מגן מעל ראשכם. בכל אופן, אחסוך מכם את הבכי והכאב שאחזו בה חזק ולא הרפו ממנה שעות כל אותו הלילה עד עלות השחר. המשפט החוזר שנאמר מבלי סוף היה כי היא רוצה לשים סוף לקשר שהחל עם יחזקאל.״

אביה של סביחה ספק ידיים, התפרץ והפסיק את סבתא עטייה, “מה נפל על ראשנו? איך את יכולה לבוא עם הצעה כזו? תביאי את סביחה ונשמע את פי הנערה.״

“חודשים היה לך זמן לשמוע את פי הנערה וחסכת את זה מעצמך, אז עכשיו אתה רוצה? היא לא תבוא עד אשר תבטיח לה בנוכחות העדים כאן ועוד שניים שהבאתי איתי וממתינים בחוץ, לקיים את בקשתה,״ הוסיפה סבתא עטייה.

אחרי שעתיים של שכנועים ודיבורים קראו ליחזקאל והסבירו לו את המצב.

יחזקאל, שהיה עדיין המום מההשפלה ודי מבוגר לנהל את העניין באופן עצמאי, הבין היטב את מצבו ולכן החליט כי הוא לא רוצה עכשיו את הכלה, וכך יחזיר לעצמו את כבודו שנרמס עד דק, אך התנאי לפירוק הנישואין היה שכספו יוחזר לו, מאתיים דינר, זה הסכום ששילם האיש עבור נערה תמימה, יפה, שלא ידעה עדיין את העולם. עוד הוסיף וביקש דמי בושה באותו סכום. עד אז, המצב יישאר כך, כפי שהוא.

“אם כך סביחה יכולה להישאר אצלי עד להסדר התשלום ליחזקאל,״ אמרה הסבתא.

בסיכום זה חזרו הסבתא והסבא הביתה. סביחה חיבקה ונישקה את ידיה ואת פניה של הסבתא והשתהתה עם נשיקות על רגליה של אישה מיוחדת זו כי הן אשר הוליכו אותה לבית אביה לטפל בעניין.

סבתא עטייה ילדה שבעה ילדים ובביתה חיו עדיין שניים מילדיה שטרם נישאו, וכך מצאה את עצמה סביחה מחוזרת על ידי שניהם. כדי שסביחה תהא כשרה לאחד הבנים, צריך היה לשחרר אותה מהחוב שרבץ על צווארה, אותו תשלום־מוהר שהבעל שילם להוריה על מנת שיסכימו שתינשא לו, בתוספת דמי הבושה על אי רצונה של הכלה לאפשר לבעל לממש את זכותו עליה.

הסכום היה לא פעוט. הוריה של סביחה לא חשבו לרגע שהם יהיו אלה האמורים להחזיר את הכסף לבעלה יחזקאל, כדי שהלה יתרצה להתגרש ממנה.

כך מצאה את עצמה סבתא עטייה משלמת את תשלום החוב לבעל הקודם של סביחה עבור שחרורה, כדי שתהא חופשייה על מנת שבנה גבריאל, הבוגר יותר מבין השניים, יישא אותה לאישה. אך אחיו הצעיר יצחק גם הוא נתן את ליבו לעלמה יפה זו. ליבו נהר אחריה והשאיר בכל פעם צלקות ואלה הלכו, התרבו והעמיקו.

הוא המתין עם אהבתו לראות כיצד יתפתחו היחסים בין אהובתו לאחיו. מפאת ביישנותו לא העז להגיד להוריו כי חפץ גם הוא להתחתן עם סביחה. בכל הזדמנות היה מציץ בה וליבו היה מתכווץ מכאב. אהבתו הראשונית, אהבת נעוריו, אהבתו הנחבאת אל הכלים, אהבתו הסודית שאיש מלבדו לא ידע, הולידה אהבה עקרה.

ביום נישואי אחיו עם אהובת ליבו שלו, יצחק הלך חפוי ראש, מחכה לרגע שהחופה תסתיים כדי שהוא ייעלם. קשה היה לו לשמוח בשמחת אחיו. כדי לא לפגוש באהובתו נמנע מללכת לבקר בבית אחיו, התרחק מהבית ומיושביו והרחיק מעליו כל ניסיון שנעשה כדי להכיר לו נערה לחתונה. הוא היה נשוי לעצב שבהחמצה.

בכל פעם שעלתה במוחו אחת מתמונותיהם של אחיו ואהובתו, היה מזיז את אחיו ושם עצמו במקומו ליד סביחה אהובתו, ולמספר רגעים היה מרגיש את התפשטותו של העונג אל הלב ואחריו את מכאובו של הכידון המפלח כל אשליה ומתיז רסיסי יגון אל הלב וממנו דרך העורקים אל שאר חלקי הגוף. אז היה מחבק את עצמו בשתי ידיים, מוריד את הראש אל כיוונו של החזה, שואף, נושף ונושך שפתיים עד יעבור זעם.

תמיד היה מגיע העונג הזועם שעשה בו שפטים, לעולם לא ידע יצחק את טעמו המתוק של העונג המגיע על מצע של רצון הדדי בין שני בני זוג. הוא נותר עם אכזבת נעוריו, אהבתו הגנובה והריקנות שבאין האהבה. הוא לא חלק את חייו מעולם עם אחרת. שנים רבות שכנה סביחה בגופו ובנפשו בלי ידיעתה, שנים אחז בה שם בחשכת הגוף באין רואה ולא פינה את מקומה לאחרת.

סביחה הייתה נערה צעירה. ביום חתונתה טרם מלאו לה חמש־עשרה שנים. היא לא הייתה חריגה בגיל הנישואין, היו גם צעירות ממנה.

כל תפקידה של הנערה היה להתחתן, להביא ילדים לעולם, להקים בית לתפארת ולנהל אותו. איש לא שאל לרצונה, אף לא אפשרו להן, לבנות, ללמוד כמו שלמדו הבנים. לבנות היה מספיק ללמוד עד גיל שלוש־עשרה אם בכלל ואז להתכונן לתפקיד שלמענו באו לעולם, להקים משפחה ולשרת את הבעל בכל מובן המילה.

נעימה תמיד אהבה לאמוד את כוחן של הנשים לעומת הגברים, ולא פעם התלוננה על העדפת הזכרים. תמיד זכרה איך גם בארץ אם הבנות היו מתלוננות על מטלה מסוימת שהיא קשה, התשובה שמייד נשמעה מפי דמות בוגרת הייתה, “בחוץ לארץ בגיל שלכן כבר הייתן נשואות עם ילדים, על מה אתן מתלוננות כאן.״ תמיד אותה תשובה שמטרתה הייתה להקטין את גודל המשימה ולפורר את קושי התלונה.

סביחה הייתה אהובה על סבתא עטייה בגלל יופייה, אופייה הנוח, אושרו של הבן שזכה בו בנישואיו וכן על אומץ ליבה. סבתא עטייה תמיד העריכה אומץ לב, וכשזה בא עם יופי מצודד זה היה מוכפל. כאשר צחקה סביחה צחק כל הבית. שיניה הצחורות והישרות שיוו למראה פניה צחוּת ורעננות. סביחה השתדלה מאוד להשביע את רצון בעלה והוריו מפני שהבינה כי מצבה עדין ביותר בהיותה גרושה, למרות שברחה מייד לאחר החופה ולא דבק בה רבב.

חודשים רבים לאחר חתונתם של סביחה ובעלה גבריאל עדיין דיברו האנשים על ההכנות לחתונה ועל החתונה המפוארת, על יופייה המשכר של סביחה שבגללו גברים רבים היו מוכנים להתחלף עם החתן. שבועות לפני המועד המיוחל היו מתארגנים והולכים לתופרת לתפור בגדים לאירוע. התפירה כשלעצמה הייתה לעיתים אורכת בין שבועיים לשלושה והיא הייתה חלק מההתרגשות וההכנות.

זמן לא מועט הוקדש לניקיון וארגון החצר והבית. לעריכת הקניות הייתה חשיבות גדולה, המצרכים שנקנו היוו את הבסיס להצלחתו של האירוע. היו מחשבים מי המוזמנים ומי מהם יגיע לזמן ארוך יותר. המשפחה הרחוקה הייתה מגיעה לשבוע ואף יותר, ונדרשו לחלקם סידורי לינה אצל קרובי משפחה במקום. בשביל האחרים מזרנים נפרסו בכל חדר והגג היה לרחבה גדולה ללון בה.

כל הנשים בישלו יחד את האוכל בתוך סירים גדולים, ואיתם התבשלו סיפורים שונים ונרקמו שידוכים חדשים. נשות המשפחה גם הכינו לבד ממתקים ומיני מאפה לאירוע. לכל ההכנה הזו היה תפקיד חשוב בחיי המשפחה, היא העידה על חשיבות האירוע ועל כך שהשמחה מתחילה קודם לחתונה עצמה. הצהלולים היו אורחי כבוד בכל פעם שמישהו נכנס הביתה. חיבוקים, נשיקות וברכות פוזרו ביד רחבה.

הכלה המיועדת הייתה פטורה מכל עשייה עד ליום חופתה, היא הייתה בתקופה זו חביבתם של כל באי הבית. הגישו לה מטעמים לפי בקשתה, ניקו במקומה, שמרו על כוחותיה ועל יופייה שחלילה לא ייפגעו מעבודה או מטלה כלשהי, או שמא ייגרם לה צער, כעס או רוגז.

מה שהתחייבו למסור לחתן צריך היה להיות כפי שראה אותה ביום בו בא לבקש את ידה. אם ימצא פגם או חלילה תקרה תאונה וכתוצאה מכך נכות אזי זו סיבה לבטל את העסקה. יכול הוא לטעון, מה שראיתי זה לא מה שקיבלתי, וכמובן לבחורה עם נכות יש מחיר אחר, אולי הורי הכלה צריכים לפצות את הבעל על כך שהסכים להתחתן עם אחת כזו, או כפי שהיה נהוג לומר “גאל אותה מבתוליה.״

לסביחה כבר נקבע המחיר לא על ידי הוריה, אלא על ידי חתנה המבוגר, והוא ניצל מצב זה עד תומו. הוא הכניס בסכום הפיצוי גם את העלבון הצורב שספג. כלה שבורחת ביום חתונתה אינה עניין של מה בכך, פגיעה בכבוד הגבר במקום הכי רגיש, זה שמגדיר אותו מול הרבה אנשים בטקס המעביר אותו ממעמד של רווק לגבר נשוי, דבר המעיד כי גבר זה יכול עתה לבוא בקהל הנשואים, להשפלה כזו, כפי שגרמה סביחה, יש מחיר לא קטן.

יוכי וסועד נשארו פעורי פה במשך כל הסיפור. רק מדי פעם יישרו את ישיבתן והמשיכו להטות אוזן. יוכי אמרה, “איזה מצב מעליב זה להיקרא גרושה, יותר טוב שהכלה תתגרש מהבעל ולא שהבעל יגרש את האישה.״

“זה לא משנה מי מגרש את מי, בסוף קוראים לאישה בכל מקרה גרושה,״ אמרה סועד.

“אני אעשה הכול כדי שלי זה לא יקרה,״ פסקה יוכי.

“נו טוב, בנות, יש לנו עוד כמה שנים עד לקבלת החלטות כאלה,״ אמרה נעימה.

“למה בכלל להגיע לשם,״ אמרה יוכי ונשמה נשימה עמוקה.

כאמור, ברוב המקרים כאשר מתבגרים הילדים והופכים לעלם ולעלמה, ונראה כי הם מועמדים לנישואין, אין פונים לחפש עבורם בן או בת זוג, כי ברבים מהמקרים כבר נקבעו הזיווגים זמן רב בתוך המשפחה. מרגע לידתם של התינוק או התינוקת היו מייעדים לו או לה את בן או בת זוג. בחירה ראשונה היא בן הדוד או בת הדודה, כך בעתיד לא יהא צורך לדאוג לחתנים ולכלות, זה כבר מובטח מינקות.

כל חתניה וכלותיה של סבתא עטייה הם בני משפחה. נעימה לא הצליחה להבין איך יכולה להיות אותה האישה גם חליתה וגם עמראת עמה — גם דודתה של האישה וגם חמותה. האנשים האמינו כי ארבעים ימים לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני תהא — כלומר ישנה נשמה התואמת לאדם כבר ארבעים ימים לפני יצירתו, והם קיימו את זה הלכה למעשה.

כך בעצם הבנים והבנות הכירו אלה את אלה לאורך כל השנים בביקורים תמידיים, במפגשים בין המשפחות בחגים, בחתונות ולא עלינו בהלוויות. כך, בשתיקה המתמשכת נרקמו הזיווגים בין בני הדודים, הורי הבת קיבלו את הכסף מהורי החתן תמורת הכלה המיועדת והכסף עבר במשפחה ונשאר בה.

סביחה ששבעה מרורים ומילאה עד תום את כוס הכאב, הצער והאכזבה מנישואיה הראשונים, נשבעה כי לעולם לא תעשה זאת לבניה או בנותיה ככל שיהיו. לימים כל ילדיה בחרו אחד־אחד את שותפיהם לחיים כראות עיניהם, גם כאשר הבת היחידה ענת שטרם מלאו לה עשרים התאהבה בגרוש עם ילד. ענת הייתה יפהפייה כמו אימה בצעירותה, איך הטבע יודע למחזר ולשפר את עצמו.

סביחה תהתה, כל כך הרבה מחזרים יש לילדה ולמה בזה היא בוחרת? “יא בינתי, נכון שאפרים הוא בעל מידות טובות, אבל למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? נכון, נשבעתי כי לא אעשה לילדיי מה שעשו לי הוריי, אבל תחשבי היטב, יש לו גם ילד וזה אינו פשוט.״

“אני לא רואה מה הבעיה, האהבה תכסה על הקשיים ותקטין אותם,״ ענתה לה בתה.

“ומה יהא כשהאהבה תשתכשך באמבטיה במים עכורים? לא תמיד היא בוערת כשמש ביום קיץ. את יודעת, יש גם סתיו וגם חורף בשנה,״ השיבה לה האם.

“למה לדבר על החורף אם אנחנו באביב? יש לפנינו קיץ לוהט וסתיו מלטף,״ היו דברי הבת.

“מה שחשוב לי ביותר הוא שתחשבי על כל ההשלכות, למרות שכרגע קשה לך לראות אותן,״ אמרה האם.

“בכל פעם אשתדל לפתוח את החלון רחב יותר כדי להגדיל את נקודת המבט. מה הטעם שאחשוב היום מה יהא בעוד עשר שנים. איש לא יודע ולא ידע, אבל עם החתונה לא נמהר, אבדוק ושוב אבדוק עד להחלטה,״ חתמה הבת את השיחה.