בנוי לחתונה

1

אף פעם לא הבנתי את הקטע של מסיבת רווקות, אם כי בהתחשב בניסיון שלי עם מסיבות גן ומסיבות ריקודים ומסיבות תחפושות יכול להיות שאני פשוט לא אוהב מסיבות באופן כללי. במבט לאחור זה עשוי להסביר למה ביליתי חלק גדול משנותיי כנער מסיבות בלהיות אומלל ולשנוא את עצמי.

למסיבת הרווקות של בריג'ט אסור היה לקרוא "מסיבת רווקות", כדי לא להתחייב על מגדר משום סוג. בריג'ט לא הייתה רוצה שחצי מחבריה הקרובים יישארו מחוץ לאירוע הגדול, ובכלל אני הרי השושבינה הראשית שלה ולא יעלה על הדעת שהשושבינה הראשית לא תוזמן למסיבה רק מפני שהיא רווק ולא רווקה. ולא שהשושבינה הראשית — בסתר ליבו, כמובן — לא היה מעדיף ערב שקט בבית עם הבנזוג העורך דין המדהים שלו.

הבנזוג העורך דין המדהים, שגם אחרי שנתיים שלמות ביחד עדיין הרגשתי שהוא הבנזוג העורך דין המדהים שלי. אותו בנזוג עורך דין מדהים שמאחר כרגע, אבל רק בגלל החלק של העורך דין ולא של הבנזוג.

כך מצאתי את עצמי עומד לבד באזור האנשים החשובים מאוד המוקף בחבל קטיפה בבר קוקטיילים אופנתי אך לא יקר מדי, כשלראשי כובע סרוג בצורת פות. כובע סמלי שאחת החברות של בריג' סרגה לי במיוחד אחרי שהבנתי ששוק האביזרים למסיבות רווקות נוטה באופן פראי משום מה לטובת אברי מין זכריים.

יכולתי כמובן להימנע לחלוטין מאביזרים בעלי אופי מיני, אבל אז כל הקטע המגדרי היה הולך לאיבוד וזה היה מעציב את בריג'. ובריג' עצובה זה משהו שממש לא רציתי במסגרת תפקידי כשושבינה ראשית ובמסגרת מעמדי כחבר הכי טוב.

ג'יימס רויס־רויס שלף סוכריה על מקל בצורת זין מתוך צנצנת הסוכריות. זאת הייתה הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שראיתי אותו ואת בעלו ג'יימס רויס־רויס, בלי הבן שאימצו לא מזמן. אימצו וקראו לו, באופן בלתי נמנע, ג'יימס. וכדי להימנע מבלבולים מיותרים הם פשוט כינו אותו "בייבי ג'יי".

"אני חייב לציין שקצת נפגעתי מזה שרכשת ממתקים בייצור מסחרי במקום לבקש ממני להכין משהו בעבודת יד," אמר אביו של בייבי ג'יי, שהוא — כזכור — שף על.

גיחוך קל נשמע מקצה השולחן. הגיחוך היה שייך לברנדט מיי, מחברת מפורסמת למדי של ספרי בישול שהתיידדה עם בריג' בעקבות סדרה אינסופית של אסונות עבודה בהוצאת הספרים שבה עובדת בריג' (אני לא זוכר בדיוק מה היא עושה שם, אבל איכשהו נדמה לי שהיא ממונה על כל האסונות שמתחוללים בתדירות של פעם ביום לפחות, אם לא יוצרת אותם בעצמה). "זה מפני שהיית מכין זין אמיתי של סוס מגולגל בזעפרן ומקושט בעלה זהב," היא אמרה.

"ואת היית מכינה עוגת ספוג עם בולבולים ממרציפן," החזיר ג'יימס רויס־רויס.

הידקתי את כובע הפות הסרוג לראשי. "ולכן לא ביקשתי משניכם שום דבר," נזפתי בצמד. "הלילה אנחנו חוגגים לבריג'ט, ולא משחקים בתחרות אפייה של אברי רבייה."

בריג' ישבה לצדי, עטורה בכובע זין ובחולצת טריקו שכל שאר החוגגים לבשו גם הם, ושבגלל אי הבנות וקצרים בתקשורת עם בית הדפוס — בריג' טובה גם באסונות מחוץ לעבודה — נכתב עליה: "השפוטים של בריג', לא אוליבר אני חושבת שזה בסדר כי זה בקטע פמיניסטי של הפוך על הפוך וחוץ מזה כבר מאוחר מדי לשנות."

"תחרות אפייה של אברי רבייה נשמע לי רעיון די מדליק," העירה כלת השמחה.

"אבל רק אברי רבייה מכל המינים והסוגים," התערבה פראיה. "אני לא אחזור הביתה לבנות הזוג שלי ואספר להן שהשתתפתי באירוע אפייה פלוצנטרי."

זאת הייתה התפתחות די חדשה בחייה של פראיה, שקצת שיבשה את תוכניות הישיבה של בריג'. פראיה ותרזה עדיין היו ביחד ועבדו על הקשר ביניהן, אבל שלישייה ניסיונית בחג המולד התפתחה לסידור פחות ניסיוני ויותר קבוע, ואז למערכת יחסים רשמית, והכל בזמן שעזרתי לבריג' לשלוח את ההזמנות למסיבה.

"את יודעת כמובן שתרזה ואנדי היו יכולות להצטרף אלינו בשמחה," אמרתי לה. "הכנתי גם להן חולצות טריקו והכל."

"כן," ענתה פראיה, "אבל מה שבאמת מגניב בלחיות בשלישיה זה שבנות הזוג שלך יכולות לארח חברה זו לזו במקום לבוא לאירועים דפוקים כאלה ולהעמיד פנים שהן מחבבות את החברים שלך, שמעצבנים ת'תחת."

צקצקתי בלשוני צקצוק תוכחה של שושבינה ראשית. "אני רוצה להזכיר לך שלא כל הנוכחים פה מכירים את כולם, ושכדאי לשמור על שפה נקייה ככל האפשר."

"זה בסדר," אמרה ג'ניפר שישבה בחיק בעלה וינקה קוקטייל מקשית רגילה. "בראיין מדבר ככה כל הזמן."

"ובראיין באמת מעצבן ת'תחת," העיר פיטר מתחתיה.

בריג'ט פרשה את זרועותיה לרוחב בניסיון להקיף את כל הקבוצה. "בואו נסכם שאני אוהבת את כולכם למרות שאתם מעצבנים לי את התחת, טוב?"

ג'יימס רויס־רויס בהה בסוכריה שלו והוסיף, "חבל שאין פה ממתקים בצורת תחת, או לפחות חור תחת."

נעצתי בו מבט זועם. "ממש לא חבל. היסטוריית החיפוש שלי בדפדפן מספיק מפלילה גם ככה."

"אה, באמת?" שאלה פראיה בטון ובמבט של "לא נראה לי". "אתה ואוליבר פחות או יותר גרים ביחד. אני בטוחה שהיסטוריית החיפוש שלכם היא רק 'איך להכין ריבה טבעונית' ו'מסלולי הליכות פסטורליים ליד קרקנוול'."

האמת שחוץ ממסיבת הרווקות הבלתי־מגדרית, הניחוש שלה היה קרוב עד אימה למציאות. "אני מכחיש," מלמלתי.

"בשבוע שעבר," אמרה פראיה בטון חדגוני קטלני, "שלחת לי מייל ושאלת מה דעתי על מנורת שולחן מסוימת."

האורחים עצרו את נשימתם בבת אחת.

"לוק," קרא ג'יימס רויס־רויס. "לא! לא מנורת שולחן!"

חשבתי על תשובה בוגרת ומכובדת ולבסוף בחרתי ב"תסתום".

פראיה הנהנה בראשה בצער עמוק. "הוא ואוליבר נכנסים חזק בשולחנות. ובכל הכוח."

"תסתמי," הגבתי שוב באופן בוגר ומכובד.

היא המשיכה בשלה. "הם עושים את זה כמעט כל סופשבוע, בכל חדר ועל כל שולחן."

"זה היה שולחן אחד," נופפתי בידיי בייאוש. "מנורה אחת. פעם אחת."

ג'יימס רויס־רויס הרים גבה מעל כוס המרטיני שלו. "ככה זה מתחיל. אבל פתאום, בלי שתרגישו, תתחילו להיכנס לקטעים הבאמת קינקיים, כמו מנורות תקרה."

"שום מנורות תקרה!" זעקתי, אם כי אוליבר באמת אמר שמנורת תקרה תעשה פלאים לסלון שלי.

"אני מקווה שלפחות השתמשתם באמצעי מניעה," אמר פיטר. "נגד התחשמלות."

קמתי על רגליי בהחלטיות (וממש לא בדרמטיות היסטרית, אני חושב. אני מקווה. אני כמעט בטוח. אני רוצה להאמין). "אני שונא את כולכם. מי רוצה עוד משקה?"

כמה חברות לעבודה של בריג' הזמינו קוסמופוליטן. בדרכי אל הבר בדקתי את ההודעות שלי, כדי לראות אם הבנזוג העורך דין המדהים שלי מתכוון בכלל להגיע.

"אני נורא מצטער", הוא כתב. "טובע בעבודה. אצטרף אליכם בהקדם האפשרי".

"אני נורא מצטער", הוא כתב שוב. "אני עוד לא יכול לצאת".

"אני נורא מצטער", כתב בשלישית. "יוצא עוד עשר דקות".

ואז: "בבקשה אל תדאג. הכל בסדר ואני בהחלט יוצא לדרך עוד מעט".

ואז: "אני בטוח שאירגנת מסיבה נהדרת".

ואז: "אני יודע שזה לא בסדר מצדי, אבל אני אפצה אותך ואת בריג'ט איכשהו".

ואז: "יוצא עכשיו. אגיע בעוד עשרים דקות".

ואז: "פקקים קשים מהצפוי. מצטער".

זה היה כל־כך אופייני לאוליבר. קצת כעסתי שהוא מאחר, אבל התקף הפאניקה שלו שתורגם להרבה הודעות היה מקסים בדרכו המשונה. ואני מאוהב בו, אז לעזאזל.

הייתי בדיוק באמצע כתיבת תשובה מבריקה שמשלבת בהומור בין תסכול והרגעה, כשהתנגשתי חזיתית בחומה זוגית.

"שיט." האצבע שלי החליקה, ושלחתי לאוליבר בטעות רצף של שטויות לא מובנות. "מצטער, לא ראיתי אתכם..."

ואז האקס שלי הסתובב אליי. לשבריר שנייה שברירי ביותר, לפני שחטפתי סחרחורת ולפני שגרוני התמלא בצפרדעים דמיוניות, כמעט שמחתי לראות אותו. היינו ביחד חמש שנים, והחלק במוח שלי שהתרגל להיות מאוהב בו לא הספיק להתאזן ולקבל את השדרים מהחלק במוח שידע שהוא מניאק בוגדני שאין מחילה על מעשיו הנפשעים.

"וואו," אמר האיש שפעם חשבתי שהרס את חיי. "לוק."

"מיילס," נבחתי. "שנים."

שנים מאז שמכרת את הפרטים האינטימיים של הקשר שלנו לצהובון תמורת חמישים אלף פאונד.

ברור שלא אמרתי את זה. סתם חייכתי. לא הגיע לאפס ליהנות מהאותנטיות הרגשית שלי.

הוא, לעומת זאת, חייך כאילו הוא ממש שמח לראות אותי. היה לו חיוך הורס מאז ומתמיד, והזקן החדש והמפונפן שלו רק הפך את החיוך לעוד יותר הרסני.

מניאק, מניאק, מלך המניאקים.

"נכון שעברו שנים?" הוא נפנה אל הגבר הצעיר והמושלם באופן בלתי מתקבל על הדעת שעמד לצדו, שנראה כמו משהו שצריך להדפיס ולמסגר עם נצנצים זוהרים וציורים של קשת בענן. "ג'וג'ו, זה לוק. לוק, זה ג'וג'ו."

"היי." ג'וג'ו נעמד על קצות בהונותיו כדי לנשק אותי על שתי הלחיים. "אז מאיפה אתה מכיר את מיילס?"

מיילס אפילו לא הזכיר אותי? מצד שני, איך בדיוק הוא היה עושה את זה? "דרך אגב, מתוק, כדאי שתדע שמערכת היחסים הקודמת שלי נגמרה מפני שדפקתי לבחור את החיים?"

"אה, אנחנו... יצאנו."

מיילס נעמד קרוב מאוד אליי. הוא הניח יד על עורפי באופן שהיה ספק חברי, ספק רכושני. "איזו תקופה משוגעת זאת הייתה, נכון, לוק? ויש לנו המון על מה לדבר. רוצה להצטרף אלינו למשקה?"

גם אם לא הייתי חייב לחזור למסיבה של בריג', הרצון להצטרף אליהם למשקה דורג במקום די נמוך ברשימת הרצונות שלי. איפשהו בין הרצון שישרפו לי את הגבות עם מבער והרצון לבלות סופשבוע באמבטיה מלאה בתמנונים מתים.

"הייתי שמח," אמרתי, "אבל האמת שאני די עסוק כרגע. בריג'ט מתחתנת והיא מינתה אותי לשושבינה הראשית שלה והבנזוג שלי עומד להופיע בכל רגע..." ברגע שהזכרתי את אוליבר, הבנתי שאני נשמע פתטי. כבר יכולתי פשוט להוסיף, "אבל אין סיכוי שאתה מכיר אותו כי הוא מליגה אחרת".

"אתה עדיין מיודד עם בריג'?" אמר מיילס. "איזה יופי. אני יודע שתמיד היה לכם את הקטע הזה מהניינטיז, של הסטרייטית עם החבר הגיי הכי טוב."

הוא רציני? הוא פאקינג רציני? "אני לא בטוח שזה הניסוח הנכון, אבל..."

"ואם כבר מדברים על חתונות," התערב ג'וג'ו וקרן כמו שמש מצוירת. "אני יכול לספר לו?"

מיילס נישק את בן הזוג שלו על ראשו הקטן. "אני חושב שעכשיו אין לך ברירה."

"אנחנו מתחתנים!"

הסתכלתי על ידו המושטת של ג'וג'ו, ועל טבעת היהלומים הנוצצת, שנבחרה ביותר טוב טעם ממה שאי פעם היה לי, ולמען האמת, בהרבה יותר טוב טעם ממה שהיה אי פעם למיילס. הוא בטח קנה אותה בכסף שקיבל מהצהובונים. "אה," אמרתי, ואז הבנתי שג'וג'ו מצפה לתגובה קצת יותר מורחבת ומורכבת, אז הוספתי, "ברכותיי."

אף אחד לא אמר שום דבר לרגע, אבל המבוכה הכללית דיברה בעד עצמה. איך הייתי אמור להגיב בעצם, כשמיילס עומד לפניי, מחייך חיוך של מוכר נעליים ומנופף בארוס המהמם שלו כאילו הוא כלבלב שמחזיקים בתיק מעצבים, ומתנהג כאילו הוא לא בגד בי לגמרי.

"בכל אופן," המשכתי. "אני חייב ללכת."

ברגע שהתנתקתי מהשניים התחלף השיר ברקע, ו"טרטרוס" התחיל להתנגן. זה היה להיט הפריצה הגדול מתוך אלבום המולטי־פלטינה של ג'ון פלמינג, "מטוטלת העולם".

לקראת העונה השנייה של תחרות הכישרונות "החבילה", שבה הוא משמש כמנטור, אבא שלי נתן לכלי התקשורת ראיונות עוצמתיים ומרגשים על איך שמאבקו בסרטן גרם לו להתמודד עם העובדה שהוא בן תמותה ולהבין מה חשוב באמת בחיים. העובדה שמעולם לא היה לו סרטן מלכתחילה — ושאף אחד אפילו לא אמר לו שיש לו סרטן או נתן לו סיבה לחשוד שיש לו סרטן — נבלעה איכשהו בתוך הרעש הכללי, והוא הפך אוטומטית לנער הפוסטר של ניצולי המחלה באשר הם. הוא אפילו הוביל קמפיין של משרד הבריאות, שעודד את הציבור ללכת להיבדק בהקדם.

מה שלא יהיה, "מטוטלת העולם" היה אלבום שסיפר כמה הוא חכם ומבריק. הבנזונה הצעיר והאנוכי הפך לבנזונה זקן ואנוכי, ו"טרטרוס", שנקרא על שם אחד מחלקי השאול במיתולוגיה היוונית, היה שיר על איך שהוא מסתכל על הפופיק של עצמו, כלומר מתבונן במצולות הקיום האנושי ומתחזק. הזבל הזה זיכה אותו בגראמי.

כמובן שהדבר האחרון שהייתי צריך אחרי היתקלות לא צפויה באקס הנרקיסיסט שלי, שמכר אותי בשביל כסף, היה להיזכר באבא הנרקיסיסט שלי, שמכר אותי בשביל פחות מזה. בניסיון להסיח את דעתי הצצתי בהודעות שלי. אוליבר כמובן לא הבין מה כתבתי לו, שאל בדאגה אם הכל בסדר, והתנצל שוב על האיחור שלו.

הייתי צריך בוודאי לענות לו, אבל לא היו לי כוחות נפשיים לכך. הגורל או היקום או מי שלא יהיה החליט לדחוף לי לפנים בהפרש של שלושים שניות זה מזה את האקס המנוול, המאושר והמצליח שלי ואת האבא המנוול, המאושר והמצליח שלי. תודה רבה לך באמת, גורל או יקום או מי שלא תהיה!

ולמרות שמבחינה טכנית גם אני הייתי מאושר ומצליח, הרגשתי הרבה פחות טוב כשהבנזוג שלי תקוע בפקקים בזמן שמציגים אותי בפני ג'וג'ו "תראו כמה אני מאורס והורס" עם הז'קט הצבעוני המשגע וטבעת היהלומים המנצנצת. במיוחד מפני שבכל אותו זמן חבשתי לראשי כובע סרוג בצורת פות.

החברות של בריג' בנו עליי שאביא להן קוסמופוליטן, אבל חובות השושבינה הראשית שלי נראו לי פתאום פחות דחופים מחובות התעוף־מפה־לכל־הרוחות־ומיד שלי. הבר היה רועש מדי וחם מדי, ואני מצאתי את עצמי זקוק בדחיפות לקצת אוויר צח. אז דחפתי את הטלפון לכיס והתגנבתי החוצה כדי לשבת ולרחם על עצמי, כמו בימים הטובים.

עד מהרה התברר שאפילו משימה כל־כך פשוטה היא לא כל־כך פשוטה. בטח כשאתה נמצא באמצע לונדון ומנסה לשתול את התחת שלך במדרכה שעליה 27 מיליון אנשים בערך ממהרים מנקודה א' לנקודה ב' ולא מגלים שום עניין במי שנתקע להם בדרך.

שנאתי את עצמי, אבל לא מספיק כדי לתת לכל העיר לרמוס אותי למוות, והלכתי לחפש מקום אחר לשבת בו. אבל מכיוון שאנחנו בלונדון כזכור, כל המקומות האחרים היו תפוסים ואני מצאתי את עצמי משוטט בְּפארק עם בעיות תאורה קשות, שבכל מצב נפשי אחר הייתי מתרחק ממנו מחשש להירצח או להיעצר על ידי המשטרה.

ברגע הזה הבנתי שהחברה הכי טובה שלי מינתה אותי לשושבינה הראשית בחתונה שעליה היא חולמת מאז שהייתה בת חמש, ואני הברזתי לה ממסיבת הרווקות הבלתי מגדרית שלה.

פאק.

פאק בריבוע.

מבחינה מסוימת זה היה מעודד. אנשים תמיד חוששים שקשר זוגי ישנה אותם, אז היה נעים לגלות שאוליבר לא הרס לגמרי את היכולת שלי להיות חבר מחורבן. ובנזוג מחורבן. ובנאדם מחורבן.

פאק.

מצאתי ספסל ריק וצנחתי עליו כמו שק תפוחי אדמה, אבל תפוחי אדמה מגעילים כאלה, ששכבו במטבח יותר מדי זמן, עד שהתחילו לצמוח עליהם כל מיני גידולים גבשושיים. כי זה מי שאני, לא ככה? אני תפוח אדמה עם גידולים גבשושייים. קיבלתי תפקיד פשוט לחלוטין, לאסוף כמה אנשים שמחבבים זה את זה ולדאוג שיהיה להם כיף בבר מלא קוקטיילים עם פירות ונשנושים בצורת זין, והצלחתי לדפוק אפילו את זה.

בדקתי את ההודעות שלי.

״איפה אתה?״

שיט. דפקתי גם את זה.

״איפה אתה?!?!?!?!״

זה לא היה אוליבר, זאת הייתה בריג'. מה שאומר שהיא שמה לב שנעלמתי. מה שאומר שהפכתי את הערב השני הכי חשוב בחייה — בהנחה שהערב הראשון הכי חשוב הוא ערב החתונה עצמו — לערב שאני עומד במרכזו ולא היא.

הסרתי את כובע הפות הסרוג שלי והבטתי בו, והוא הביט בי בחזרה במבט מאשים, כמו העין של סאורון ב"שר הטבעות", רק יותר בצורת פות.

אני השושבינה הראשית הכי גרוע בתולדות השושבינות הראשיות.

אני פשוט גרוע, ואנשים ממשיכים לבגוד בי ולנטוש אותי כי אני בנאדם נוראי.

"המקום הזה פנוי?"

הסתובבתי וראיתי את אוליבר עומד מאחוריי. הוא נראה כמו שילוב מצחיק של מסודר ומפוזר. העניבה שלו רפויה והכפתורים בחולצה הרשמית שלו פתוחים וחושפים את חולצת הטריקו שמתחת, עם הכיתוב הנצחי והמנצח: "השפוטים של בריג', לא אוליבר אני חושבת שזה בסדר כי זה בקטע פמיניסטי של הפוך על הפוך וחוץ מזה כבר מאוחר מדי לשנות".

הוא נראה יותר דואג מאשר כועס.

"איך מצאת אותי?" שאלתי.

"בריג'ט אמרה לי שנעלמת, אז שאלתי ברחוב אם מישהו ראה בחור גבוה עם כובע של ואגינה על הראש, שבורח מבר קוקטיילים."

"פות," אמרתי.

"סליחה?"

"הוואגינה זה החלק הפנימי. החלק החיצוני נקרא פות."

אוליבר חייך אליי את החיוך הכי חם ומעודד שלו. "בכל מקרה זה היה מראה מספיק בולט כדי שלא יהיה קשה למצוא אותך." הוא התיישב לידי וחיבק אותי. אני התכרבלתי בתוכו בלי לחשוב על זה אפילו. "בריג'ט אמרה לי שראית את מיילס. היא חושבת שאולי בגלל זה עזבת."

"זה נכון. וגם ניגנו ברקע שיר של אבא שלי."

אוליבר הידק את החיבוק. "זה נשמע נורא. אני מצטער שלא הייתי שם."

"גם אני. לא, סליחה, אני מתכוון ש... היה יכול להיות נהדר אם היית שם, לא ש... אני יודע שהיית עמוס בעבודה."

"אני יודע למה התכוונת."

"זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי מסוגל להגיד למיילס, 'לך תזדיין, החיים שלי מעולים'."

אוליבר גיחך, או צחק למחצה. "יכולת להגיד את זה בכל זאת."

"כן, אבל אז לא הייתה לי הוכחה."

"אתה ההוכחה."

יבוא יום שבו אפסיק להיות מופתע מאיך שאוליבר יודע תמיד להגיד את הדבר הנכון. אבל זה לא היום. "לעזאזל איתך, אוליבר. תפסיק להיות כזה... כזה... כזה מושלם."

ישבנו שם כמה רגעים, ואני הרשיתי לעצמי להרגיש מוגן ומחובק ואהוב, והוא לקח את ידי ולא אמר שום דבר כי לא היה צריך לומר שום דבר.

"וחוץ מזה," אמרתי, כי החלטתי שלהרגיש טוב זה קטע שמוערך יתר על המידה, וכי רציתי להרוס את הרגע, "הארוס שלו בן שתים־עשרה."

"אני מניח שלא באמת?"

"לא, אבל הוא... הוא כזה ילד קטן ופצפון ויפה שעונה לשם ג'וג'ו. כאילו, למי קוראים ג'וג'ו?"

"זאת שאלה רטורית?"

"אני אגיד לך למי קוראים ג'וג'ו," המשכתי. "לחתיכת אפס, זה למי."

אוליבר עדיין היה שם ועדיין לא שפט אותי, למרות שהחלטתי להעליב זר גמור. "יכול להיות. אבל באופן אישי אני חושב שמי שמכר אותך וגרם לך לפחד להאמין בבני אדם הוא אפס יותר גדול."

"בטח. הוא אפס ענקי. עם זין קטן."

"באמת?" אוליבר חייך אליי שוב. "או שאתה רק מנסה לגרום לי להרגיש מיוחד?"

"יודע מה? אני לא זוכר. אבל מגיע לו שיהיה לו זין קטנטן. ואם תוכל לספר לכל החברים שלך שיש לו זין פצפון, זה יהיה נפלא. תודה."

אוליבר צחק. "בשבילך לוסיאן, הכל."

אז די לא הייתה לי ברירה אלא לנשק אותו.

ואז די לא הייתה לי ברירה אלא לנשק אותו שוב. אתם יודעים, ליתר ביטחון.

ואז הרגשתי... הרגשתי בסדר. כי כל שאר העולם לא היה חשוב. כלומר, הוא כן היה חשוב, כי יש לי חברים ועבודה ודברים שכן חשובים לי. אבל מיילס לא נראה חשוב פתאום, וג'וג'ו נראה עוד פחות חשוב ממנו. "אני חושב..." אמרתי. "אני חושב שאני יכול לחזור עכשיו למסיבה."

אז שנינו קמנו, ואני חבשתי שוב את כובע הפות הסרוג, ונתתי לאוליבר בלקווד — הבנזוג העורך דין המדהים שלי — ללוות אותי בחזרה למסיבת הרווקות הבלתי־מגדרית של חברתי הטובה ביותר. ועמוק בלב ידעתי שהכל יהיה טוב.

אחרי הכל, זה לא שאראה שוב את מיילס אי פעם.