בני האדונים 1: רקוויאם לנשמה

1 יומיים קודם לכן אייווי

אני מרכינה את הראש מפני הגשם כשאני יוצאת מהמכונית ומושכת את התיק מאחורי המושב שלי. זה תיק צד גדול ומרופט שמצאתי בעליית הגג המאובקת לפני שעזבתי ללימודים בסתיו שעבר. אני תולה אותו על כתפי וממהרת אל בניין הדירות.

אני כל כך ממהרת להיכנס, שאני כמעט מחמיצה את זה. אבל לפעמים אין צורך לראות משהו כדי לדעת שהוא שם. יש דברים שפשוט מרגישים.

וברגע שאני מרגישה את זה, אני נעצרת בפתאומיות באמצע החניון. הגשם מספיג את המעיל הדק שלי, אבל אני מתעלמת ממנו ומסתובבת להסתכל על המכונית היחידה שלא שייכת לכאן. שלא מתאימה. היא שחורה ונוצצת ויש לה חלונות כהים. רולס רויס. הרכב הקבוע שלהם. מיושן. אלגנטי. כולו צועק כסף וכוח.

הלב שלי דופק במהירות.

מבעד לשמשה הקדמית אני רואה שאין אף אחד בפנים, ולכן אני מתקרבת כמה צעדים. אם היה בי ספק כלשהו לגבי זהות הבעלים, הוא נמחק ברגע הבא כשאני רואה את זה טבוע במשענת הראש העשויה עור. אפילו מבעד לזכוכית הרטובה מגשם, אפילו בלילה האפל וללא עזרתו של פנס הרחוב המקולקל, אני מצליחה להבחין באותיות הזהב בפונט המוכר.

אַיי־וי־איי.

אני רועדת מקור ומזיעה בו־זמנית.

תמיד ידעתי שהם עלולים להופיע בכל רגע, לא? זה היה חלק מההסכם.

"לא." אני מנענעת את הראש, פונה אל הכניסה לבניין ומתקרבת אליה באיטיות. הגשם כבר לא גורם לי למהר.

זה לא חייב להיות דבר רע. אולי אבא שלי הגיע לביקור הפתעה.

אולי זאת הסיבה שאוונג'לין לא ענתה להודעות שלי כל הלילה.

ברגע שאני בתוך הבניין, אני נעצרת ולוקחת שאיפה עמוקה, ואז נושפת.

זה לא משהו רע. אולי זאת המכונית של אבא.

אז איפה ג'וזף, הנהג הוותיק שלו?

אני עולה במדרגות לדירה שלי בקומה השנייה, מחפשת את ג'וזף או את אבא שלי. אני לא רואה אף אחד מהם.

לאבא שלי יש מפתח, אז הוא בטח מחכה בתוך הדירה שלי.

אבל משהו לא בסדר. הרגשתי את זה כל היום.

ואין שום דרך להתחמק מזה, אני מבינה כשאני מתקדמת במסדרון ורואה שדלת הדירה שלי פתוחה. היא לא פתוחה לרווחה, זה רק סדק צר, ואור בוקע מבפנים. מי שנמצא שם לא רוצה להפתיע אותי.

אני דוחפת את הדלת אבל לא ממש נכנסת. אני פשוט עומדת על שטיחון הכניסה שלי ומשקיפה אל הסלון בדירה הקטנה.

האור מגיע מחדר השינה שלי.

אני נושמת נשימה עמוקה ונכנסת פנימה. אני לא סוגרת את הדלת מאחוריי. על הדלפק מונח צרור מפתחות, וזוג כפפות עור מרופטות ומבשרות רעות לידו.

אבל רק כשאני מריחה את האפטרשייב הבטן שלי מתהפכת.

זה לא אבא.

כאילו שמע את מחשבותיי, אחי למחצה, אייבּל, יוצא מחדר השינה ונכנס אל הסלון. הוא נעצר, מטה את הראש הצידה ומסתכל עליי בהבעה בלתי מתרשמת בעליל.

"אין לך מטרייה?" הוא שואל. אלה המילים הראשונות שהוא אומר לי אחרי למעלה משנה.

אני מחליקה את רצועת התיק מהכתף ומניחה אותו על הרצפה, ואז מתירה את כפתורי המעיל ומנסה להירגע. או לפחות להיראות רגועה כלפי חוץ.

"מה אתה עושה כאן? איך השגת מפתח?"

הוא מתקדם אל האור ומחייך. הוא לא השתנה. יש לו אותו חיוך לגלגני, והעיניים שלו מתבוננות בי במבט ביקורתי כשאני מורידה את המעיל הספוג מי גשם ומניחה אותו על משענת כיסא.

"נחמד לראות גם אותך, אחותי." הוא עובר על פניי, נכנס אל המטבח ומרים את בקבוק הוויסקי שאני שומרת לביקורים של אבא. הוא פותח אותו, מרחרח, ואז לוקח כוס נקייה ממתקן הייבוש ומוזג לעצמו. "זה רעיון טוב שתשתי אלכוהול?" הוא שואל, מסתובב אליי ונשען על הדלפק בזמן שהוא לוגם.

"זה לא בשבילי. זה של אבא. מה אתה עושה כאן?"

"אני לא יכול לבוא לבקר את אחותי?"

אני לא טורחת לענות. בין אייבל וביני יש יחסי שנאה־שנאה. הוא שונא אותי ואני שונאת אותו. ככה זה היה תמיד. הוא מניאק.

"למה איחרת?" הוא שואל בנימה גועלית. אני ניגשת אל שולחן העבודה שלי ורואה שהוא עבר על היומן השבועי שלי ועל הסיכומים שרשמתי בכמה שיעורים. מעניין מה הוא חשב שימצא.

"הייתי צריכה לעבוד. למה אתה כאן, אייבל?" אני סוגרת את היומן. אין שום דבר שהוא יוכל לגלות, כך שזה לא מדאיג אותי. אני מכירה את החוקים ואני מכירה את עצמי. הייתי שמחה לומר שאני לא מוטרדת מהם או מההשלכות, אבל זה יהיה שקר.

"הספרייה נסגרה לפני שעה. עדיין עבדת?"

"קוראים לזה סגירה. ואיך אתה יודע בכלל מה שעות הפעילות של הספרייה? אתה עוקב אחריי? אבא מאשר לי להיות כאן, ואתה יודע—"

"אני מקווה שאת לא משקרת, אייווי. אני מקווה שלא היית בדייט."

הוא מסיים את הוויסקי שנשאר בכוס, מניח את הכוס בכיור והולך אל הסלון.

"בגלל זה עברת על היומן שלי?"

הוא מחייך. "יש לי חדשות רעות," הוא מושך בכתפיים. "וחדשות טובות. מה את רוצה לשמוע קודם?"

תחושת הבחילה שליוותה אותי כל היום חוזרת. אני מניחה את היד על משענת הכיסא כדי לייצב את עצמי.

אייבל לא מחמיץ את זה. "את לא צריכה להתעלף. כמו שאמרתי, לא הכול רע."

"מה קרה?"

"אבא חולה."

אייבל אף פעם לא היה קרוב אל מישהו במשפחה, אבל זה לא חריג במיוחד. אנחנו לא משפחה קרובה. אבל הוא אומר את זה כאילו הוא שמח לאיד או מרוצה מהחדשות.

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שהוא עבר סוג של התקף—"

"התקף? התקף לב או—"

"תני לי לסיים," הוא אומר, מתיישב על הספה ומותח זרוע אחת לרוחב המשענת. בידו האחרת הוא נוגע בחור הקטן בכרית שליד זו שעליה הוא יושב. זה כנראה חור מסיגריה. "את מעשנת, אייווי?" הוא שואל ונשמע המום.

"הריהוט הגיע עם הדירה. זה כבר היה ככה. מה קרה לאבא?" אני מרימה את התיק ומחפשת בתוכו את הטלפון שלי.

"זה לא יעזור לאף אחד," הוא אומר כשהוא מבחין בטלפון בידי. "אבא אינו זמין כעת," הוא מחקה את ההודעה המוכרת, אבל קולו מוזר ומפחיד.

"מה הבעיה שלך?" אני לוחצת על הכפתור ומתקשרת אל אבא, אבל מגיעה ישירות אל התא הקולי. אני מנסה להתקשר לאוונג'לין ומגיעה לאותה תוצאה. אני מנסה אפילו את אימא שלי, אבל הטלפון שלה פשוט מצלצל ומצלצל.

אייבל קם על רגליו ולוקח ממני את הטלפון בידו הגדולה. הוא מנתק את השיחה ומכניס את הטלפון לכיס שלו.

אני מרימה את המבט אל אחי למחצה הגדול ממני. יש בינינו הפרש של עשר שנים כמעט. הוא פרי הנישואים הראשונים של אבא שלי ואכול שנאה כלפיי וכלפי האחיות שלי, כולנו מהנישואים השניים והלגיטימיים של אבא שלי.

פניו מתקדרות. "הוא בתרדמת. עושים לו בדיקות, אבל זה לא נראה טוב."

"מה? איך? מתי?"

"לפני יומיים."

"ורק עכשיו אתה מספר לי? איפה הוא?"

"בבית חולים. איפה נראה לך שהוא יהיה?"

"איזה בית חולים?"

הוא מסתכל עליי כאילו אני טיפשה. אני יודעת איזה בית חולים. חברי הארגון הולכים רק לבית חולים אחד.

אני מסתובבת ונכנסת במהירות לחדר השינה כדי לארוז כמה דברים. אני אסע הביתה. אני חייבת. אלוהים. בחיים לא חשבתי שאחזור מרצוני החופשי.

"את לא רוצה לשמוע את החדשות הטובות?" שואל אייבל מפתח החדר.

אני מעיפה בו מבט ורואה שהוא נשען על המשקוף בקלילות.

"לא, אני לא רוצה. אבא בבית חולים ואני צריכה לנסוע אליו. לברר מה קורה. זה לא שאתה מנדב לי מידע, נכון?"

הוא נכנס לחדר השינה. "אני אספר לך מה שאני חושב שאת צריכה לדעת."

"אכפת לך בכלל?"

הוא מסתכל עליי כאילו השאלה מבלבלת אותו.

אני מנענעת את הראש. זו הייתה שאלה טיפשית. אני מפשפשת מתחת למיטה ושולפת תיק נסיעות. אני מניחה אותו על המיטה ופותחת את הרוכסן. "אני צריכה לארוז כמה דברים. פשוט צא מפה, אייבל." אני פותחת מגירה ומוציאה כמה סוודרים.

"את לא תצטרכי את כל זה," הוא אומר, ניגש אליי ותופס את מפרק כף ידי. "מישהו כבר יפנה את הדירה, אבל כרגע אין זמן לזה."

אני מורידה את המבט אל ידו שאוחזת בי. האחיזה שלו לא חזקה, אבל זו חציית גבול. אני מרימה את מבטי אל עיניו. הן כהות וריקות. מאז שהייתי ילדה קטנה, תמיד פחדתי מהמבט חסר הנשמה הזה.

"עזוב אותי."

הוא לא עוזב. במקום זה, הוא מציץ בשעון שעל ידו האחרת. "אנחנו צריכים לזוז."

"אני לא הולכת איתך. יש לי מכונית משלי. אני יכולה—"

"אמרתי שאנחנו צריכים לזוז."

תחושת בהלה משתלטת עליי. חרדה מוכרת. ואני קולטת מה הוא אמר לפני רגע. שמישהו יבוא לפנות את הדירה.

"עזוב."

"לא שמעת את החדשות הטובות, אייווי," הוא אומר בנימה רצינית. "הגיע הזמן שתקיימי את חובתך כלפי המשפחה."

אני עומדת להקיא.

"נבחרתְ," הוא אומר, כמעט ברשמיות.

פעימות ליבי מתגברות. גל של בחילה גורם לי לאחוז בבטני.

נבחרתי.

זו תמיד הייתה אפשרות, אפילו אפשרות סבירה. אבל המשפחה שלי לא נמצאת במקום גבוה במיוחד בסולם הדרגות של הארגון. לא כמו שאימא או אבא שלי היו רוצים שנהיה. ואחרי מה שקרה עם הייזל, הסיכויים שאחד מבני האדונים יבחר באחותי או בי הצטמצמו עוד יותר.

"מה זאת אומרת?" אני שואלת בגרון יבש.

הוא נושף, משחרר את ידי ובמקומה אוחז בסנטר שלי ומסובב לי את הראש כך שאני חייבת להסתכל עליו. הוא מסיט את השיער מפניי. מעין ימין שלי.

אני מנמיכה את המבט ומסיטה אותו ממנו. זיעה קרה ולחה מכסה את עורי. אייבל לוחץ לי על הסנטר. אני יודעת מה הוא רוצה, אז אני עושה את זה. אני מכריחה את עצמי להסתכל עליו.

הוא מתמקד בעין ימין שלי. זו שבגללה אימא שלי רואה בי בעלת מום. זה רק פיגמנט. זה לא משפיע על הראייה שלי. בטח אי אפשר היה להבחין בזה אם העיניים שלי היו כהות יותר. הייתה אפילו תקופה, כשהייתי צעירה יותר, שבה אימא שלי הכריחה אותי להרכיב עדשות מגע כהות כדי להסתיר את מה שנראה כמו אישון מוארך, כמעט כמו עין של חתול. גם לסבתא רבתא שלי מצד אבא היה את זה, ואני דומה לצד של אבא, בעור הזית ובשיער הכהה שלי. עיניים ירוקות בהירות הן הדבר היחיד שירשתי מאימי, והן רק מדגישות את הפגם.

אחי מעווה את פניו בגועל. "אלוהים יודע למה, אבל הוא בחר אותך."

הוא משחרר אותי, כמעט זורק אותי כמו שזורקים ממחטה משומשת. אני מבינה אותו. זה דוחה. אפילו מחריד. לכן אני מקפידה שהפוני שלי יהיה ארוך, כדי שאנשים לא יסתכלו על העין הזו.

אני מחבקת את הסוודר שאני מחזיקה בידיי עדיין ומנסה להתמקד במה שחשוב. "אני הולכת לבקר את אבא. ואז אני חוזרת ללימודים."

"לא, את לא. החלום הדפוק הזה נגמר. הוא לא היה צריך להרשות לך בכלל. האנוכיות שלך יצרה הרבה בעיות, אייווי."

זיעה מטפטפת לי על העורף. אני מסתכלת לאייבל בעיניים בזמן שהחדר מסתובב מאחוריו. "לא," אני ממלמלת.

"אני ראש המשפחה עכשיו. אני אגיד לך מה את עושה ומה את לא עושה. ואני אומר לך עכשיו שאת תעשי מה שאומרים לך ולא תביישי שוב את המשפחה הזאת."

הייזל. הוא מתכוון להייזל. הוא כל כך כעס כשהיא עזבה, שהוא רצה לרדוף אחריה בעצמו. למצוא אותה ולגרור אותה בחזרה, בועטת וצורחת.

"אייבל—"

"את אפילו לא רוצה לדעת מי זה?" אני לא בטוחה אם החיוך שלו גאה או לגלגני.

"לא מעניין אותי מי. אני לא מוכנה. אני לא—"

"את תעשי את זה ועוד איך, אחות מתוקה. את תעשי את זה גם אם אני אצטרך לגרור אותך לכנסייה בעצמי." הוא אוחז בזרועי ומתחיל להוביל אותי אל מחוץ לחדר השינה. "עכשיו, יש לנו הרבה דברים לעשות לפני החתונה ואין הרבה זמן. הוא ממש להוט לשים עלייך את הידיים."

אני מתרחקת ממנו ומנסה להשתחרר. "די. אני לא באה איתך, ואני לא מתחתנת עם מישהו זר!" אני נאחזת במשענת הספה. זה טיפשי, אני יודעת, אבל זה כל מה שאני יכולה לעשות. "עזוב אותי!"

אייבל מושך אותי, והאחיזה שלי נשמטת. "את מתנהגת כמו תינוקת מזוינת, אייווי."

"אבא לא היה מסכים לזה!"

הוא נעצר ואז משחרר אותי. הוא מטה את הראש ומתבונן בי, והמבט בעיניו מספיק כדי שאירתע לאחור כשהוא מתקדם אליי.

אני מרימה את הזרועות כדי להתגונן, אבל הוא אוחז במפרקי הידיים שלי ומושך אותן הצידה. כשגב כף היד שלו מתרסק לי על הפנים הוא משחרר אותי, ועוצמת המכה מעיפה אותי על הקיר.

אני המומה מהאלימות ומכאב המכה. לרגע החדר מחשיך סביבי. אני מחליקה אל הרצפה עם היד על הלחי. היא צורבת וחמה, והחלק האחורי של הראש שלי פועם בכאב.

"שיט." הוא מושיט את זרועותיו ומקים אותי על הרגליים. "את רואה מה גרמת לי לעשות?" הוא מסנן בשיניים חשוקות.

אני מרגישה דמעה מתגלגלת לי על הלחי בזמן שאני מנסה למקד את המבט. אני לא רוצה לבכות. אני לא רוצה לפחד. ואני יודעת שזה נגמר. אני יודעת שהוא צודק. אני אעשה מה שהוא אומר כי אני חייבת. תמיד ידעתי שזה עלול לקרות. אבל חשבתי שאבא שלי מגן עליי.

אבא שלי.

"אני רוצה לראות את אבא."

"אמרתי לך—"

"קודם. תן לי לראות אותו קודם."

הוא שוקל את הדברים. "עכשיו את מדברת בהיגיון."

הוא משחרר אותי ומתרחק כמה צעדים לאחור, ואני רואה על פניו שהוא חצוי לגבי מה שקרה כרגע. לא מצטער – זה קיצוני מדי בשביל אחי – אלא חצוי. אני תוהה אם זה קשור לאדם שבחר אותי.

נבחרתי.

אלוהים. הארגון מודע לכך שאנחנו כבר לא חיים בימי הביניים?

הוא מציץ שוב בשעון שלו. "אנחנו צריכים לזוז."

"אני רק רוצה לקחת כמה דברים."

הוא חושק את הלסת, אבל אז מהנהן פעם אחת. "חמש דקות. אני מחכה לך למטה."

אני מהנהנת בחזרה.

"אל תנסי לברוח, אייווי. אני אשלח אחרייך חיילים אם תברחי."

"לאן אני יכולה ללכת, אייבל?"

הוא מתבונן בי בעיניים מצומצמות משנאה, ואז הולך אל הדלת.

"מי?" אני קוראת אחריו כשהוא מגיע אל הדלת, והסקרנות משתלטת עליי.

הוא נעצר ומסתובב בחזרה אליי.

"מי זה?" אני שואלת.

הוא מחייך בבוז, כאילו נחל ניצחון מוזר וסודי. "עכשיו את רוצה לדעת מי זה?"

"פשוט תגיד לי."

החיוך הלגלגני נעלם. למען האמת, כל סימן לרגש פרט לשנאה נעלם. "האמת היא שזה מתאים."

אני בוהה בו בבלבול. "מה זאת אומרת?"

"את תראי בעצמך."

"מי זה, אייבל?"

"סנטיאגו דה לה רוסה."