בני האדונים 2: התעלות מחטא

1 אייווי

אני עיוורת.

מפרקי ידיי קשורים, אבל אני בכל זאת מרימה יד לגעת בכיסוי העיניים שלי. אינסטינקט.

יד אוחזת באחת מזרועותיי. היא חזקה. קרה. אני מריחה עור ומבינה שזו כפפה.

"אל תורידי את זה," הוא מצווה.

אני מהנהנת, אבל לא בטוחה שהוא מבחין בכך כי אני רועדת נורא. הלחות במקום הזה חלחלה לי לתוך העצמות, האבן קרה תחת כפות רגליי היחפות, והאדמה רטובה בין אצבעות רגליי. אני מריחה יער. האם זה אפשרי? איפה אני?

"מה קורה?" אני שואלת בפעם המאה מאז שהוא הביא אותי אל החלל דמוי המרתף.

"אם תורידי את זה בזמן שאני פה, אני אקשור לך שוב את הזרועות מאחורי הגב. את לא רוצה שזה יקרה."

"לא," אני מסכימה איתו, אף על פי שאני לא בטוחה שהוא מחכה לתגובתי. אני משוכנעת שלא אכפת לו.

לפחות אני עדיין לבושה. אבל השמלה הרוסה.

האם עברו שעות או ימים מאז שהוא הביא אותי הנה? שעות או ימים מאז שסנטיאגו שכב שם וגסס – אולי מת? – על רצפת חדר האוכל המפואר, שהיה ערוך לקראת ארוחת ערב חגיגית? גם היא נהרסה. שולחנות וכיסאות הפוכים. כוסות הקריסטל האיכותיות ביותר התנפצו במהומה כשהאורות כבו.

מת.

"איפה סנטיאגו?" אני שואלת, בידיעה שהוא לא יענה לי. הוא בקושי דיבר איתי מאז שהביא אותי לכאן. "איפה אני?"

אני שומעת אותו מתהלך סביבי ומניעה את ראשי כדי לעקוב אחר הצליל, אף על פי שאני לא יכולה לראות אותו. הוא נזהר שלא לגעת בי, וכשאני מרגישה שהוא קרוב, כשהבגדים שלו מתחככים בי לרגע, אני נרעדת ומתרחקת באימה.

אבל כשאני שומעת שהוא פותח את דלת המתכת הכבדה, אני ממהרת בכיוונה בזרועות מושטות, אף על פי שאני יודעת שאין שום דבר שיכשיל אותי בדרך, כי הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים לפני שהוא חזר.

"רגע!"

ידיים חזקות נסגרות על כתפיי ותופסות אותי. אצבעות ננעצות בעורי החשוף וגופי נאלץ לעצור במקום.

"בבקשה!" אני קוראת, ודמעות מרטיבות את כיסוי העיניים. "מה קורה? בבקשה, רק תגיד לי מה קורה!"

הוא משמיע צליל מעומק גרונו. אנחה. כאילו אני חסרת חשיבות. כאילו אין לו זמן בשבילי.

אם ככה, הוא לא היה צריך לחטוף אותי.

"סנטיאגו," אני פולטת, ואז מכחכחת בגרון כי השם חונק אותי. "בעלי." שתיקה נוספת. "הוא – מה –?" אני לא מסוגלת לבטא את השאלה.

"תאכלי. אם לא תאכלי את האוכל, החולדות יבואו לאכול אותו."

"חולדות?" אני שואלת באימה.

"גם את זה את לא רוצה."

הוא מוליך אותי לאחור, שלדי חיות קטנות ומתות שהספקתי לראות לפני שחזר פוצעים את העור שעל כפות רגליי ונגרסים תחת נעליו. אחורי ברכיי פוגשים את מסגרת המתכת של המיטה שעליה מונח מזרן ישן ומעופש. הוא דוחף אותי למטה בכוח ואז משחרר אותי.

אני נשארת בישיבה כי אני יודעת שלא כדאי לי להילחם בגבר הזה. אני שומעת אותו מתרחק. אל הדלת, כנראה. הוא עומד להשאיר אותי שוב בחושך הזה. אבל אולי אני צריכה להיות אסירת תודה. הוא לא נגע בי. לא בצורה כזאת.

הדלת חורקת כשהוא סוגר אותה מאחוריו. הוא כמעט הלך.

"בבקשה, רק תגיד לי אם הוא בסדר," אני מתחננת בלחש. "אם הוא... חי."

הוא נעצר, ואני מצליחה בקושי להבחין בשמץ צללית של גופו הענק מבעד לכיסוי העיניים. הוא גדול. כמו סנטיאגו. וחזק באותה מידה. לא הייתי מצליחה לברוח ממנו גם אם הייתי מנסה.

"אני אמור להאמין שאכפת לך?" הוא שואל.

"אני – הוא –?"

ואז הוא מתקרב אליי בצעדים נמרצים ואני נרתעת לאחור, גבי מתנגש בקיר האבן הלח בדיוק כשידו העוטה כפפה נסגרת על צווארי.

"מת," הוא אומר, ואני לא בטוחה אם זו שאלה או ציון עובדה.

ידיי אוחזות בזרועו, אבל אם הוא היה רוצה לחנוק אותי, אם היה רוצה לשבור לי את המפרקת, אני בטוחה שזה לא היה מצריך מאמץ מצידו. כמו פצפוץ העצמות של העכברים המתים תחת נעליו.

"כן?" אני שואלת בקול חנוק.

"לטובתך, כדאי מאוד שלא."