בני הנפילים 1: עיר של עצמות

 1 פּנדֶמוֹניוּם

"אתה צוחק עלי," אמר הסלקטור, ושילב את זרועותיו על חזהו הענק. הוא השפיל את מבטו אל הצעיר בז'קט האדום וטלטל את ראשו המגולח. "אתה לא יכול היכנס עם הדבר הזה."

כחמישים הצעירים שעמדו בתור מחוץ למועדון פּנדֶמוֹניוּם רכנו קדימה וניסו לצותת. ההמתנה בכניסה למועדון, הפתוח לכל הגילים, היתה ארוכה במיוחד בלילות ראשון, ועל פי רוב לא קרה הרבה בתור. הסלקטורים היו קשוחים, ומיהרו להעיף כל בליין שנראה כבעל פוטנציאל לעשות צרות. קלֵיירי פְרֵיי בת החמש־עשרה, שעמדה בתור עם סיימון, החבר הכי טוב שלה, רכנה קדימה עם כולם בציפייה לאקשן.

"אוי, בחייך." הצעיר הניף את החפץ מעל לראשו. זה נראה כמו מוט מעץ, אבל היה מחודד בקצהו. "זה חלק מהתחפושת שלי."

הסלקטור הרים גבה. "ולמה בדיוק התחפשת?"

הבחור גיחך. הוא לא נראה יוצא דופן, חשבה קליירי, יחסית לפּנדמוניוּם. שיערו היה צבוע בכחול עז, והזדקר סביב ראשו כמו זרועות של תמנון מבוהל, אבל לא היו לו קעקועים מוזרים על הפנים, וגם לא תכשיטי מתכת גדולים שניקבו את אוזניו או את שפתיו. "אני צייד ערפדים." הוא נעץ בגופו את מוט העץ. המוט התכופף בקלות, כמו עלה של עשב המתבדר ברוח. "זה מזויף. עשוי מגומי. רואה?"

קליירי הבחינה בעיניו של הצעיר, שהיו בהירות וירוקות מדי: כמו הצבע של נוזל לרדיאטור, כמו הדשא הראשון של האביב. עדשות מגע צבעוניות, מן הסתם. הסלקטור משך בכתפיו, ונראה פתאום משועמם. "מה שתגיד. תיכנס."

בזריזות של צלופח חמק הצעיר על פניו ונכנס. קליירי אהבה את הזקיפות השחצנית של כתפיו, את האופן שבו ניער את שיערו הצידה תוך כדי הליכה. אמא שלה כבר היתה מוצאת איזו מילה לתאר אותו. אולי ‘שאנן'.

"הוא מצא חן בעינייך," אמר סיימון, בטון שהביע השלמה עם הגורל. "נכון?"

קליירי נעצה את מרפקה בצלעותיו, אבל לא השיבה.

בפנים היה המועדון מלא ערפל שבקע ממכונת עשן. אורות צבעוניים ריצדו מעל לרחבת הריקודים, והפכו אותה לארץ אגדות ססגונית שזהרה בגוונים של כחול ושל ירוק זרחני, של ורוד לוהט ושל זהב.

הנער בז'קט האדום ליטף בידו את הלהב החד כתער, וחיוך קלוש עלה על שפתיו. זה היה כל כך קל — רק לחש תעתוע קטן והלהב נראה בלתי־מזיק. תעתוע נוסף הטיל על עיניו, וברגע שהסלקטור הישיר בו מבט הוא היה בפנים. מובן שהוא היה יכול להיכנס למועדון גם בלי כל הטרחה הזאת, אבל חלק מהכיף היה גם לעבוד על הסתמצ'יקים, לעשות את הכול בגלוי, מתחת לאף שלהם, וליהנות מהמבטים האטומים על הפרצופים המטופשים שלהם.

זה לא אומר שאין לבני־האנוש שימוש. עיניו הירוקות של הבחור סרקו את רחבת הריקודים. שם, בתוך עמודי העשן, הופיעו ונעלמו חליפות גפיים צנומים, עטויים פיסות משי או עור שחור, בשעה שהסתמצ'יקים רקדו. הבנות העיפו את שיערן הארוך לצדדים, הבנים נענעו את ירכיהם במכנסי העור שלהם, והבשר החשוף נצץ מזיעה. החיוניות נשפכה מהם, כמו גלים של אנרגיה שסחררו את ראשו. שפתו התרוממה בנהמה. הם אפילו לא יודעים איזה מזל יש להם, חשב לעצמו. הם לא יודעים איך זה לשרוד בעולם מת, במקום שבו השמש תלויה בשמיים ברפיון, כמו גחלת שרופה. חייהם בערו במלוא עוזם, כמו להבה של נר — ובאותה הקלות היה אפשר גם לכבות אותם.

ידו התהדקה סביב הלהב שנשא והוא פנה אל רחבת הריקודים, כשלפתע ניתקה בחורה מתוך קבוצה גדולה של רקדנים ונעה לעברו. הוא לטש בה מבט. היא היתה יפהפייה, יחסית לבת־אנוש — שיערה הארוך היה שחור כמעט כמו דיו, ועיניה היו מאופרות בכבדות. היא לבשה שמלה לבנה שנשקה לרצפה, כמו זאת שלבשו הנשים בעידן אחר, כשהעולם הזה היה צעיר יותר. שרוולי תחרה רחבים נתלו סביב זרועותיה הצנומות. לצווארה ענדה שרשרת כסף עבה, שמקצהָּ נתלה תליון אדום־כהה, גדול כמו אגרוף של תינוק. הוא היה צריך רק לצמצם את עיניו כדי לדעת שהדבר הזה אמיתי — אמיתי ויקר ערך. רוק מילא את פיו כשקרבה אליו. אנרגיה וחיוניות פרצו מתוכה כמו דם שפורץ מפצע פתוח. היא חייכה, חלפה על פניו ואותתה לו בעיניה. הוא פנה לעקוב אחריה, ושפתיו כבר כמעט טעמו את הרחש התוסס של מותה.

זה תמיד היה קל. בתוך תוכו כבר הרגיש את עוצמת חייה המתנדפים מגופה וזורמים בעורקיו כמו אש. בני־האנוש כל כך טיפשים, חשב לעצמו. הם מחזיקים באוצר יקר מפז, ולא יודעים לשמור עליו. הם מקריבים את חייהם עבור בצע כסף, עבור מנה של אבקה, עבור חיוך מקסים של אדם זר. הצעירה היתה רוח רפאים חיוורת שנסוגה לתוך העשן הצבעוני. היא הגיעה אל הקיר והסתובבה, משכה את שובל שמלתה בידיה והרימה אותה קלות כשחייכה אליו. מתחת לשמלה, נעלה מגפי ירך גבוהים.

הוא ניגש אליה בנחת, ועורו עקצץ מהקרבה אליה. מקרוב גילה שהיא לא ממש מושלמת: הוא הבחין בכתם המסקרה שנמרח מתחת לעיניה, הוא ראה את הזיעה שהדביקה את שיערה לצווארה. הוא הריח את זה היטב, את היותה בת־חלוף, את הרקב המתוק של התמותה.

חיוך קר־רוח עלה על שפתיה. היא זזה הצידה, והוא ראה שהיא נשענת על דלת סגורה שמישהו שרבט עליה בצבע אדום את הכיתוב אין כניסה. היא הושיטה את ידה אל הידית שמאחוריה, סובבה אותה ונכנסה פנימה. הוא ראה בחטף ערימות של קופסאות, סבך של חוטי חשמל. מחסן. הוא הציץ לאחור. איש לא הבחין בהם. אם היא רוצה פרטיות, עוד יותר טוב.

הוא חמק פנימה בעקבותיה, מבלי לדעת שעוקבים אחריו.

"נו," אמר סיימון, "מוזיקה טובה, אה?"

קליירי לא ענתה. הם רקדו, אם אפשר לקרוא לזה ככה — בעיקר התנודדו קדימה ואחורה ומדי פעם זינקו לכיוון הרצפה, כאילו אחד מהם איבד עדשת מגע — בתוך קבוצה של צעירים במחוכים ממתכת. לצידם התמזמז בלהט זוג ממוצא אסיאתי, ותוספות השיער הצבעוניות של השניים נשזרו זו בזו כמו קנוקנות של גפן. בחור עם פירסינג בשפתיים ותרמיל גב בצורת דובי חילק בחינם טבליות של אקסטזי צמחי, ומכנסיו הרחבים התנופפו ברוח שנשבה ממאוורר ענק. קליירי לא הקדישה תשומת לב יתרה לסובבים אותה — עיניה היו נעוצות בצעיר כחול־השיער שהצליח להשתחל לתוך המועדון. הוא הסתובב בקהל כמי שמחפש משהו. האופן שבו התנועע הזכיר לה משהו...

"אני לא יודע מה איתך," המשיך סיימון ואמר, "אבל אני עושה חיים."

זה לא נשמע לה סביר. כדרכו, בלט סיימון במועדון כמו פצע, במכנסי ג'ינס ישנים ובחולצת טריקו עם הכיתוב תוצרת ברוקלין. שיערו החפוף היה חום כהה, במקום ירוק או ורוד, ומשקפיו ישבו עקומים על קצה אפו. הוא לא נראה כמו בליין גותי שמהרהר בכוחות האופל, הוא נראה בעיקר כמו חנון שטעה בדרכו לחוג שחמט.

"אה־הה." קליירי ידעה שהמקום משעמם אותו, ושהתלווה אליה לפּנדמוניוּם רק משום שהיא אהבה לבלות כאן. היא לא ממש ידעה מדוע היא אוהבת את המועדון הזה — אולי כי הבגדים והמוזיקה הפכו אותו למעין חלום, לחיים של מישהו אחר במקום המציאות המשעממת שלה. אבל תמיד כשביקרו שם התביישה מכדי לפתוח בשיחה עם מישהו פרט לסיימון.

הצעיר כחול־השיער פילס את דרכו אל מחוץ לרחבת הריקודים. הוא נראה קצת אבוד, כאילו לא מצא את מי שחיפש. קליירי תהתה מה יקרה אם תיגש אליו ותציג את עצמה, תציע להראות לו את המועדון. אולי הוא סתם ינעץ בה מבט. או שאולי גם הוא ביישן מדי. ואולי יהיה אסיר תודה, אולי ישמח לקבל את הצעתה אך ישתדל שלא להראות את זה, כמו שבנים נוהגים לעשות — אבל היא תדע. אולי —

הצעיר כחול־השיער הזדקף לפתע, וכל גופו נדרך, כמו כלב ציד שהריח את טרפו. קליירי עקבה אחר מבטו, וראתה את הנערה בשמלה הלבנה.

נו, טוב, חשבה לעצמה, וניסתה בכל כוחה שלא להרגיש כמו בלון שיצא לו כל האוויר. ככה זה. הבחורה היתה מדהימה, כמו אחת מאותן בחורות שקליירי אהבה לצייר — גבוהה ודקיקה, עם שיער ארוך ושחור. גם מהמרחק הזה ראתה קליירי את התליון האדום שהשתלשל מצווארה. הוא פעם תחת האורות של רחבת הריקודים כמו לב מנותק מגוף.

"אני חושב שדי ג'יי באט עושה הלילה עבודה יוצאת מן הכלל," הוסיף סיימון. "את לא חושבת?"

קליירי גלגלה עיניים ולא הגיבה; סיימון שנא טראנס. תשומת ליבה היתה נתונה לבחורה בשמלה הלבנה. מבעד לעשן, לאפלולית ולערפל המלאכותי, זהרה שמלתה הבהירה כמו משואה. לא פלא שהצעיר כחול־השיער עקב אחריה מהופנט — אולי אפילו מכושף — עד כדי כך שלא הבחין בשום דבר מהסובב אותו, גם לא בשתי הדמויות הכהות שפילסו את דרכן בקהל ועקבו אחריו.

קליירי האטה את תנועות הריקוד שלה ועקבה אחר המתרחש. היא הצליחה לזהות את הדמויות האפלות כשני בחורים גבוהים, לבושים בשחור. היא לא ידעה לומר מנין לה שהם אכן עוקבים אחרי הצעיר, זה היה ברור מאליו. היא ראתה את זה באופן שבו שמרו על מרחק, בדריכות הזהירה שלהם, בתנועת גופם החיננית והחשאית. ניצן קטן של דאגה נבט בקרבה.

"חוץ מזה," הוסיף סיימון, "רציתי לספר לך שבזמן האחרון אני לובש בגדי נשים. כן, וגם שוכב עם אמא שלך. חשבתי שתרצי לדעת."

הנערה הגיעה אל הקיר, ופתחה דלת שסומנה במילים אין כניסה. היא אותתה לבחור כחול־השיער לבוא בעקבותיה, ושניהם חמקו פנימה. מראות שכאלה לא היו חדשים לקליירי — היא ראתה כבר זוגות שפרשו לפינות חשוכות כדי להתמזמז — אך העובדה שעוקבים אחריהם נראתה לה חשודה.

היא התרוממה על קצות האצבעות וניסתה להציץ מעל לראשי הבליינים. שני הבחורים בשחור עצרו ליד הדלת ונראו כמסתודדים. אחד מהם היה בלונדיני, השני כהה־שיער. הבלונדיני הושיט את ידו לתוך הז'קט שלבש ושלף מתוכו חפץ ארוך וחד שהבזיק תחת האורות המרצדים. סכין. "סיימון!" צעקה קליירי, ואחזה בזרועו.

"מה?" סיימון נראה מבוהל. "אני לא באמת שוכב עם אמא שלך, את יודעת. רק רציתי למשוך את תשומת הלב שלך. לא שאמא שלך מכוערת, היא דווקא די מושכת לגילה."

"אתה רואה את שני אלה?" היא הניפה את ידה בפראות, וכמעט פגעה בצעירה שחורה ועתירת־קימורים שרקדה בקרבת מקום. זו נעצה בה מבט מרושע. "סליחה, סליחה!" קליירי פנתה בחזרה אל סיימון. "אתה רואה את שני אלה? ליד הדלת?"

סיימון צמצם את עיניו, ואז משך בכתפיו. "אני לא רואה כלום."

"הם שניים. הם עקבו אחרי הבחור עם השיער הכחול — "

"זה שמצא חן בעינייך?"

"כן, אבל זה לא העניין. הבלונדיני שלף סכין."

"את בטוחה?" סיימון נעץ את מבטו בכיוון שאליו הצביעה והניד בראשו. "אני לא רואה אף אחד."

"אני בטוחה."

סיימון הזדקף, ולפתע נראה תכליתי מאוד. "אני הולך להזעיק את אחד המאבטחים. אל תזוזי." הוא החל מתרחק אל תוך הקהל.

קליירי הסתובבה והספיקה לראות את הבלונדיני פותח את הדלת המסומנת אין כניסה; חברו מיהר בעקבותיו. היא הביטה סביב. סיימון ניסה עדיין לפלס את דרכו על רחבת הריקודים, אך ללא הצלחה יתרה. גם אם תצעק, היא ידעה שאיש לא ישמע אותה, ועד שסיימון יחזור, משהו נורא עלול לקרות. היא נשכה בחוזקה את שפתה התחתונה, וניסתה להשתחל החוצה מתוך הקהל הרב.

"איך קוראים לך?"

היא הסתובבה וחייכה. האור הקלוש שהאיר את המחסן נשפך פנימה מבעד לחלונות גבוהים ומסורגים, שהיו מצופים בשכבת אבק. את הרצפה כיסו ערימות של כבלי חשמל, לצד שברים של כדורי דיסקו ופחיות צבע עזובות.

"איזבל."

"זה שם יפה." הוא פסע לעברה, מקפיד שרגליו לא יגעו בחוטי החשמל, ליתר ביטחון. באור הקלוש היא נראתה שקופה למחצה, מרוקנת מצבע, אפופה בזוהר לבן כמו מלאך. לעונג יהיה לו להפיל אותה... "לא ראיתי אותך במועדון אף פעם."

"אתה מנסה לשאול אם אני באה לכאן לעתים קרובות?" היא צחקקה, וכיסתה את פיה בכף ידה. הוא הבחין בצמיד סביב פרק כף ידה, מתחת לאמרה של שרוול שמלתה, אך כשקרב אליה גילה שזה בכלל לא צמיד; זה היה קעקוע שנצרב בדיו לתוך עורה, מעין תבנית של קווים מתעקלים.

הוא קפא במקומו. "את — "

הוא לא הספיק לסיים את המשפט. הנערה נעה במהירות הבזק, שלחה לעברו את כף ידה הפתוחה והלמה בחזהו בעוצמה שהיתה מפילה אותו ומרוקנת את האוויר מריאותיו, לו היה אנושי. הוא מעד לאחור, ופתאום ראה משהו בידה, שוט מגולגל שנצץ בגוון של זהב כשהנחיתה את המכה. השוט הסתלסל סביב קרסוליו והעיף אותו אל הקרקע. הוא פגע ברצפה, מתפתל מכאבים, והמתכת המתועבת ננעצה עמוק בבשרו. היא צחקה כשגהרה מעליו, והוא חשב לעצמו במעורפל שהיה צריך לדעת. הרי אף בת־אנוש לא תלבש שמלה כמו זו שלבשה איזבל. היא לבשה אותה כדי לכסות את עורה — כל סנטימטר מעורה.

איזבל משכה בחוזקה בשוט והידקה אותו סביב קרסוליו. חיוכה בהק כמו מים רעילים. "כולו שלכם, חברים."

צחקוק נמוך נשמע מאחוריו, ופתאום נחו עליו ידיים אלמוניות שהרימו אותו על רגליו ואז הצמידו אותו אל אחד העמודים. הוא חש בבטון הלח מתחת לגבו. זרועותיו נמשכו לאחור וכפות ידיו נכפתו בכבל מתכת. בעודו מנסה להיאבק, הגיח מישהו מאחורי העמוד ונעמד מולו: בחור, צעיר כמו איזבל ויפה כמוה. עיניו הזהובות נצצו כמו שבבים של ענבר. "נו," אמר הבחור. "יש פה עוד כמוך?"

הנער כחול־השיער הרגיש בדם שנקווה מתחת למתכת ההדוקה מדי, כך שפרקי ידיו הפכו חלקלקים. "כמוני מה?"

"נו, באמת." הבחור זהוב־העיניים הרים את ידיו, ושרווליו הכהים החליקו מטה וחשפו את הרוּנוֹת שקועקעו על פרקי ידיו, על גבי ידיו, על כפותיו. "אתה יודע מה אני."

אי־שם בתוך גולגולתו של הנער הכפות, נחשקה מערכת שיניו השנייה.

"צייד צללים," הוא סינן.

הבחור שמולו חייך מאוזן לאוזן. "תפסתי אותך," אמר.

קליירי דחפה את דלת המחסן ונכנסה פנימה. לרגע חשבה שהוא שומם. החלונות היחידים בחדר היו גבוהים ומסורגים; רעש קלוש מהרחוב חדר פנימה, קולות צופרים וחריקת בלמים. בחדר נישא ריח של צבע ישן, ושכבת אבק כבדה כיסתה את הרצפה. פה ושם נראו עקבות נעליים.

אין כאן איש, חשבה לעצמה, והביטה סביבה במבוכה. החדר היה קר, אף שבחוץ שרר חום אוגוסט. גבה קפא מזיעה קרה. היא פסעה צעד אחד קדימה, ורגליה הסתבכו בחוטי חשמל. היא התכופפה כדי לשחרר את נעלה מהכבלים, ופתאום שמעה קולות. צחוק נשי, וקול גברי שענה לה חדות. היא הזדקפה וראתה אותם.

נדמה שצצו והופיעו בין הרף עין אחד למשנהו. היא ראתה את הצעירה בשמלה הלבנה והארוכה, שיערה השחור תלוי על גבה כמו אצות ים לחות. איתה היו גם שני הבחורים — הגבוה עם השיער השחור כמו שלה, והבלונדיני הנמוך, עם השיער שנצץ כמו מתכת באור הקלוש שחדר מבעד לחלונות הגבוהים. הבלונדיני עמד עם הידיים בכיסים, מול הפאנקיסט כחול־השיער שהיה קשור לעמוד במה שנראה כמו מיתר של פסנתר. ידיו היו מתוחות מאחוריו, ורגליו קשורות בקרסוליים. פניו נראו מתוחות מכאב ומפחד.

ליבה של קליירי הלם בעוז כשהסתתרה מאחורי עמוד הבטון הקרוב והציצה במתרחש. היא ראתה את הבלונדיני פוסע הלוך ושוב, זרועותיו שלובות על חזהו. "נו," אמר. "עדיין לא אמרת לי אם יש כאן עוד כמוך."

כמוך? קליירי תהתה על מה הוא מדבר. אולי היא פשוט נקלעה למלחמת כנופיות.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." כחול־השיער דיבר בטון מיוסר מכאב אבל מתריס.

"הוא מדבר על שֵדים אחרים," הסביר הבחור כהה־השיער, שפצה את פיו לראשונה. "אתה יודע מה זה שֵד, נכון?"

הצעיר הקשור לעמוד הפנה את פניו הצידה, ופיו המשיך לנוע ללא אומר.

"שֵדים," המשיך בעצלתיים הבחור הבלונדיני, ואיית את המילה באוויר באצבעו. "בדת הם מוגדרים כשוכני הגיהינום, כמשרתיו של השטן; אך מבחינת המסדר מקובל שזו כל רוח זדונית שמגיעה מחוץ למימד שלנו — "

"מספיק עם זה, ג'ייס," אמרה הצעירה.

"איזבל צודקת," הסכים הבחור הגבוה. "אנחנו לא צריכים שיעור בסמנטיקה — ולא בדמונולוגיה."

הם מטורפים, חשבה קליירי. הם מטורפים על כל הראש.

ג'ייס הרים את ראשו וחייך. היה משהו כמעט פראי במחווה, משהו שהזכיר לקליירי את סרטי התעודה על אריות שראתה בערוץ דיסקברי, האופן שבו נהגו החתולים הגדולים להרים את ראשיהם ולרחרח את האוויר כששיחרו לטרף. "איזבל ואלק חושבים שאני מדבר יותר מדי," אמר, כממתיק סוד. "גם אתה חושב שאני מדבר יותר מדי?"

הנער כחול־השיער לא ענה. פיו המשיך לנוע במרץ. "אני יכול לספק לכם מידע," אמר. "אני יודע איפה ולנטיין."

ג'ייס הציץ לאחור באלק, שמשך בכתפיו. "ולנטיין נמצא באדמה," אמר ג'ייס. "היצור מנסה לעבוד עלינו."

איזבל העיפה את שיערה לאחור. "תהרוג אותו, ג'ייס," אמרה. "הוא לא יספר לנו כלום."

ג'ייס הרים את ידו, וקליירי ראתה את הברק העמום של הסכין שהחזיק בידו. משום מה הוא נראה שקוף: הלהב היה צלול כבדולח וחד כמו שבר זכוכית, ובניצב שובצו אבנים אדומות.

הבחור הכפות השתנק. "ולנטיין חזר!" הוא מחה, ומשך בחוזקה בכבלים שכפתו את ידיו מאחורי גבו. "בכל מדורי הגיהינום יודעים את זה — אני יודע את זה — אני יכול לומר לכם איפה הוא נמצא — "

זעם התלקח לפתע בעיניו הקרות של ג'ייס. "בשם המלאך, בכל פעם שאנחנו תופסים אחד מהבני־זונות, הם טוענים שהם יודעים איפה ולנטיין. גם אנחנו יודעים איפה הוא. הוא בגיהינום. ואתה — " ג'ייס סובב את הסכין בידו, והלהב הבזיק כמו להבת אש. "יכול להצטרף אליו."

קליירי לא יכלה עוד לעמוד בזה. היא צצה מאחורי העמוד. "עצרו!" צעקה. "אתם לא יכולים לעשות את זה."

ג'ייס הסתובב במקומו, ומרוב בהלה הסכין התעופף מידו ונפל ברעש על רצפת הבטון. איזבל ואלק הסתובבו גם הם ביחד איתו, ועל פניהם עלתה ארשת זהה של תדהמה. הנער כחול־השיער נותר במקומו, אבל נראה המום ופעור־פה.

אלק הוא שדיבר ראשון. "מה זה?" דרש לדעת, והעביר את מבטו מקליירי לחבריו, כאילו חשב שיוכלו לומר לו מה בדיוק היא עושה שם.

"זו בחורה," אמר ג'ייס, שהתעשת ראשון. "בטח כבר ראית בעבר בחורות, אלק. אחותך איזבל היא אחת מהן." הוא פסע צעד אחד לכיוונה של קליירי, וצמצם את מבטו כמתקשה להאמין למראה עיניו. "היא סתמצ'יקית," אמר, ספק להם ספק לעצמו. "והיא רואה אותנו."

"בטח שאני רואה אתכם," אמרה קליירי. "אני לא עיוורת."

"בטח שאת עיוורת," אמר ג'ייס, והתכופף להרים את הסכין שלו. "את פשוט לא יודעת את זה." הוא הזדקף. "עדיף שתעופי מפה, אם יש לך טיפת שכל בראש."

"אני לא הולכת לשום מקום," ענתה לו קליירי. "כי אז אתם תהרגו אותו." היא הצביעה על הבחור בשיער הכחול.

"זה נכון," הודה ג'ייס, ושוב סובב את הסכין בין אצבעותיו. "אבל מה אכפת לך אם אהרוג אותו או לא?"

"כי — כי — אי־אפשר להרוג אנשים ככה סתם," גמגמה קליירי.

"את צודקת," אמר ג'ייס. "אי־אפשר להרוג אנשים ככה סתם." הוא הצביע על הבחור כחול־השיער, שעיניו היו עצומות למחצה. קליירי תהתה אם הוא התעלף. "אבל הוא לא אנושי, ילדונת. הוא נראה כמו בן־אדם, מדבר כמו בן־אדם, אפילו מדמם כמו בן־אדם. אבל זו מפלצת."

"ג'ייס," הזהירה אותו איזבל. "די."

"אתם מטורפים," אמרה קליירי, ונסוגה לאחור. "התקשרתי למשטרה, אתם יודעים. הם יגיעו לכאן כל רגע."

"היא משקרת," אמר אלק, אך על פניו עלה צל של ספק. "ג'ייס, אתה — "

הוא לא הספיק לסיים את המשפט. באותו רגע השתחרר מכבליו הבחור כחול־השיער, ועט על ג'ייס תוך כדי יללה רמה.

הם נפלו על הקרקע, מתגלגלים זה על זה; כחול־השיער תקף את ג'ייס בכפות ידיים שקצות אצבעותיהן נצצו כאילו נטבלו במתכת. קליירי נסוגה צעד נוסף לאחור. היא רצתה לברוח, אבל רגליה הסתבכו בלולאה של כבל; היא נפלה אפיים ארצה ונשימתה נעתקה. היא שמעה את איזבל צווחת. קליירי התגלגלה על צידה וראתה את כחול־השיער יושב על חזהו של ג'ייס. טיפות דם בהקו בקצות טפריו החדים כתער.

איזבל ואלק רצו לעברם, ואיזבל נופפה בשוט שבידה. הצעיר כחול־השיער ניסה לשסף את ג'ייס בטפריו החדים. ג'ייס השליך את זרועו באוויר בניסיון להגן על עצמו; טפריו של הצעיר חרצו בה שריטות עמוקות, ודם ניתז לכל עבר. כחול־השיער עט עליו שוב, אבל השוט של איזבל נחת על גבו. הוא צרח מכאב ונפל על צידו.

ג'ייס התגלגל הצידה, מהיר כמו השוט המצליף בידה של איזבל. להב חד נצץ בידו. הוא נעץ את הסכין בחזהו של הנער כחול־השיער. נוזל כהה פרץ החוצה סביב הניצב. הנער קימר את גבו על הרצפה, והחל מגרגר ומפרכס. ג'ייס עיווה את פניו וקם. חולצתו השחורה היתה כעת שחורה עוד יותר בכמה מקומות, ספוגה בדם. הוא השפיל את מבטו אל הדמות המפרכסת שלרגליו, התכופף ושלף את הסכין מתוכה. הניצב היה חלקלק מהנוזל השחור.

הנער כחול־השיער פקח לפתע את עיניו. מבטו היוקד ננעץ בג'ייס. הוא סינן בשיניים חשוקות, "הפעם ניצחתם. אבל השבוּקים ינצחו את כולכם."

נדמה שג'ייס נהם לעברו. עיניו של כחול־השיער התגלגלו בחוריהן. גופו המשיך לפרכס גם כשקרס והתקפל לתוך עצמו. הוא התכווץ עוד ועוד, עד שלבסוף נעלם כליל.

קליירי מיהרה לקום, ושחררה את עצמה מכבלי החשמל. היא החלה לסגת. נדמה שאף אחד מהם לא ממש התעניין בה. אלק ניגש אל ג'ייס, הרים את זרועו והפשיל את שרוולו, כנראה כדי לבדוק את הפצעים. קליירי פנתה לברוח — וגילתה שאיזבל חוסמת את דרכה, השוט מוכן בידה. רצועת העור הזהובה הוכתמה בנוזל כהה. היא הצליפה בשוט לעבר קליירי, וקצהו עטף בחוזקה את פרק ידה. קליירי נאנקה מהפתעה ומכאב.

"סתמצ'יקית קטנה וטיפשה," סיננה איזבל בין שיניה. "ג'ייס כמעט נהרג בגללך."

"הוא מטורף," אמרה קליירי, וניסתה למשוך את ידה לאחור. השוט חפר עמוק יותר בבשרה. "כולכם מטורפים. מי אתם, שתיקחו את החוק לידיים? המשטרה — "

"המשטרה לא ממש מתעניינת, אלא אם כן תראי להם גופה," אמר ג'ייס. הוא ערסל את זרועו, והתקדם לעבר קליירי תוך שהוא מפלס דרך בין ערימות הכבלים. אלק מיהר אחריו, בפנים זעופות.

קליירי הציצה במקום שבו שכב הנער לפני שנעלם, ולא אמרה מילה. לא נשאר ממנו כלום, גם לא כתם של דם — שום עדות לכך שהיה קיים.

"כשהם מתים, הם חוזרים למימד שלהם," אמר ג'ייס. "אם זה מעניין אותך."

"ג'ייס," סינן אלק. "תיזהר."

ג'ייס הסיג את זרועו לאחור. את פניו ניקדו טיפות דם מזוויעות. הוא עדיין הזכיר לה אריה, עם עיניו הבהירות המרוחקות זו מזו, ורעמת שיערו הזהוב. "היא רואה אותנו, אלק," ציין ג'ייס. "היא גם ככה יודעת יותר מדי."

"אז מה אתה רוצה שאעשה איתה?" שאלה איזבל.

"תני לה ללכת," אמר ג'ייס בשקט. איזבל נעצה בו מבט מופתע, כמעט כועס, אבל לא התווכחה. השוט החליק מפרק ידה של קליירי ושחרר את זרועה. היא שפשפה את שורש כף היד הכואב ותהתה איך לעזאזל תצליח להסתלק משם.

"אולי כדאי שניקח אותה איתנו," אמר אלק. "אני בטוח שהודג' ירצה לדבר איתה."

"אין מצב שניקח אותה איתנו למכון," מחתה איזבל. "היא סתמצ'יקית."

"ואולי לא." אמר ג'ייס בשקט. הטון השקט של דבריו היה גרוע יותר מהשוט המצליף של איזבל או מכעסו של אלק. "יש לך קשרים עם שֵדים, ילדונת? התהלכת עם מכשפים? שוחחת עם ילדי הלילה? אולי — "

"לא קוראים לי ילדונת," קטעה אותו קליירי. "ואין לי מושג על מה אתה מדבר." באמת? שאלה אותה בת קול שהדהדה בירכתי מוחה. את ראית את הבחור נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ג'ייס לא מטורף — הלוואי שהיה מטורף. "אני לא מאמינה ב— בשֵדים, או איך שלא תקרא — "

"קליירי?" זה היה קולו של סיימון. קליירי הסתובבה על עקביה. הוא עמד בפתח המחסן. לצידו עמד אחד הסלקטורים הבריונים שהחתימו את ידי הבליינים בכניסה למועדון. "את בסדר?" הוא הביט בה מבעד לאפלולית. "מה את עושה פה לבד? ומה קרה לשני הבחורים, אלה עם הסכינים?"

קליירי לטשה בו מבט, ואז הציצה מעבר לכתפה בג'ייס, איזבל ואלק. ג'ייס עדיין לבש חולצה מוכתמת בדם, והחזיק בידו סכין. הוא חייך אליה ומשך בכתפיו, ספק בהתנצלות ספק בלעג. ניכר בו שלא הופתע לגלות שסיימון והסלקטור לא רואים אותם.

משום מה, גם קליירי לא הופתעה. היא פנתה אט־אט בחזרה אל סיימון, אף שידעה כמה מוזר היא נראית — עומדת לבדה במחסן המעופש, כשרגליה סבוכות בכבלי חשמל צבעוניים. "חשבתי שהם נכנסו לכאן," הסבירה קלושות. "כנראה טעיתי. מצטערת." היא הסבה את מבטה מסיימון, שהחליף את ארשת הפנים המודאגת במבט נבוך, והביטה בסלקטור שנראה רק כעוס. "טעות שלי."

איזבל צחקקה מאחוריה.

"אני לא מאמין," אמר סיימון בעקשנות כשקליירי הניפה את ידה וניסתה נואשות לעצור מונית. מנקי הרחובות סיימו לנקות את רחוב אוֹרצ'רד בזמן ששהו במועדון, והרחוב הבריק ממים שמנוניים.

"אני יודעת," הסכימה. "חשבתי שכבר מזמן נעצור מונית. לאן כולם נוסעים בחצות, ועוד ביום ראשון?" היא פנתה בחזרה אליו, ומשכה בכתפיה. "אולי עדיף שנצא להַאוּסטוֹן?"

"לא דיברתי על המוניות," אמר לה סיימון. "התכוונתי אלייך, אני לא מאמין לך. אני לא מאמין שהשניים עם הסכינים נעלמו ככה סתם."

קליירי נאנחה. "אולי לא היו בחורים עם סכינים, סיימון. אולי פשוט דמיינתי את כל הסיפור."

"אין סיכוי." סיימון הרים את ידו מעל לראשו, אבל המוניות החולפות המשיכו בדרכן, מרססות סביבן מים מלוכלכים. "ראיתי את הפנים שלך כשנכנסתי למחסן. נראית לי מבוהלת, כאילו ראית רוח רפאים."

קליירי הרהרה בג'ייס, הבחור עם עיני החתול־אריה. היא השפילה את מבטה אל פרק ידה, שקועקע בקו אדום ודקיק במקום שבו התהדק סביבו השוט של איזבל. לא רוחות רפאים, חשבה, אלא משהו מוזר עוד יותר.

"זו סתם היתה טעות," ענתה חלושות. היא תהתה מדוע אינה מספרת לו את האמת. כמובן, הוא יחשוב שהיא מטורפת. אבל יותר מזה, היה משהו מוזר בתקרית כולה, בדם השחור שבעבע סביב סכינו של ג'ייס, וגם בקול שלו כששאל אותה, שוחחת עם ילדי הלילה?... משהו שרצתה לשמור לעצמה.

"זו היתה חתיכת טעות מביכה," אמר סיימון. הוא העיף מבט לאחור במועדון, בתור הארוך שהתנחשל עדיין מחוץ לדלת ועד לאמצע הרחוב. "לא נראה לי שייתנו לנו להיכנס שוב לפּנדמוֹניוּם."

"מה אכפת לך? אתה שונא את המקום." קליירי שבה והרימה את ידה כשגוף צהוב דהר לעברם מתוך הערפל. הפעם עצרה המונית בחריקת בלמים בפינת הרחוב, והנהג צפר בקולי קולות, כמבקש למשוך את תשומת ליבם.

"סוף־סוף טיפת מזל." סיימון פתח לרווחה את דלת המונית והחליק פנימה על מושב הפלסטיק. קליירי מיהרה אחריו, ושאפה לתוכה את הריח המוכר של מונית ניו יורקית טיפוסית — עשן סיגריות מעופש, עור וספריי לשיער. "לברוקלין, בבקשה," אמר סיימון לנהג המונית, ומיד פנה בחזרה אל קליירי. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול, נכון?"

קליירי היססה רק לרגע, ואז הנהנה. "כמובן," אמרה. "אני יודעת."

היא טרקה את הדלת מאחוריה, והמונית דהרה אל תוך הלילה.