פתח דבר
ג'וד הניפה את חרב האימונים הכבדה ונעמדה בעמידה הראשונה – מוּכנוּת.
התרגלי למשקל, אמר לה מֶדוֹק. עלייך להיות חזקה דייך להכות ולהכות ולהכות שוב בלי להתעייף. השיעור הראשון הוא לדאוג שתהיי חזקה במידה כזאת.
זה יכאב. הכאב מחזק.
היא נטעה את רגליה בעשב. רוח פרעה בשֹערה בעודה עוברת בין העמידוֹת. אחת: החרב מולה, באלכסון הצידה, מגוננת על גופה. שתיים: גולת הניצב גבוהה, כאילו הלהב הוא קרן שבוקעת מראשה. שלוש: מַטָה עד גובה המותן, ואז מולה בצניחה אגבית לכאורה. ואז ארבע: מַעלָה שוב, עד הכתף. מכל עמידה אפשר לצאת בקלות להתקפה או להגנה. הקרב הוא משחק שחמט, לִצפות את מהלכי היריב ולהקדים אותו לפני שתיפָּגעי.
אבל זה משחק שחמט שמשחקים עם הגוף כולו. משחק שחמט שהותיר אותה חבולה ועייפה ומתוסכלת מהעולם כולו וגם מעצמה.
ואולי זה הזכיר יותר רכיבה על אופניים. כשלמדה לרכוב בעולם האמיתי, נפלה פעמים רבות. מרוב גלדים על הברכיים, אימא שלה חשבה שאולי יישארו צלקות. אבל ג'וד הורידה את גלגלי העזר בעצמה ודחתה בבוז את הנסיעה הזהירה על המדרכה כמו טֶרין. ג'וד רצתה לנסוע על הכביש, במהירות, כמו ויווי, ואם ייתקעו לה רסיסי חצץ בעור בגלל זה, בסדר, אבא ישלוף אותם בפינצטה בערב.
לפעמים ג'וד התגעגעה לאופניים שלה, אבל לא היו כאלה בארץ הפיות. במקומם היו לה קרפדות ענק וסוסוני פוני רזים וירקרקים וסוסים בעלי עיני פרא, דקים כמו צללים.
והיו לה כלי נשק.
והרוצח של ההורים שלה, שהוא כעת אביה המאמץ. הגנרל של המלך העליון, מדוק, שרצה ללמד אותה איך לרכוב מהר מדי ואיך להילחם לחיים ולמוות. לא חשוב באיזה להט תקפה אותו בחרבהּ, זה תמיד הצחיק אותו. הוא אהב את הכעס שלה. אש, הוא קרא לזה.
גם היא אהבה לכעוס. עדיף לכעוס מאשר לפחד. מאשר לזכור שהיא בת תמותה בין מפלצות. איש כבר לא הציע לה גלגלי עזר.
בקצה השדה מדוק הנחה את טרין בסדרה של עמידות. טרין למדה גם היא להילחם בחרב, אם כי היו לה בעיות אחרות משל ג'וד. העמידוֹת שלה היו מושלמות יותר, אבל היא שנאה את קרבות האימונים. היא הגיבה בהגנות המתבקשות על ההתקפות המתבקשות, ולכן היה קל למשוך אותה לסדרה של מהלכים, ואז לפגוע בה בצעד שחורג מהדפוס. בכל פעם שזה קרה טרין התרגזה, כאילו ג'וד לא ניצחה בקרב אלא טעתה בצעדי ריקוד.
"בואי," מדוק קרא לג'וד מעבר למרחבי העשב הכסוף.
היא ניגשה אליו, והחרב שלה שעוּנה לרוחב הכתפיים. השמש התחילה לשקוע, אבל הפיות הן יצורי דמדומים, כך שזה לא היה אפילו אמצע היום עבורן. השמיים נצבעו ברצועות של נחושת וזהב. ג'וד שאפה עמוקות את ריח מחטי האורן. לרגע היא הרגישה כמו ילדה שלומדת ספורט חדש.
"נערוך קרב אימון," הוא אמר כשג'וד התקרבה. "שתיכן כנגד החייל הזקן הזה." טרין נשענה על החרב שלה, החוד שקע בקרקע. היא לא אמורה להחזיק אותה ככה – זה מזיק ללהב – אבל מדוק לא נזף בה.
"כוח," הוא אמר. "כוח הוא היכולת להשיג את הדברים שאתן רוצות. כוח הוא היכולת להיות אלה שמקבלות את ההחלטות. ואיך אנחנו משיגים כוח?"
ג'וד נעמדה לצד התאומה שלה. היה ברור שמדוק מצפה לתשובה, אבל גם שהוא מניח שהיא תהיה שגויה. "אנחנו לומדים להילחם היטב?" היא אמרה רק כדי לומר משהו.
מדוק חייך אליה, חושף את חודֵי הניבים התחתונים בפיו, שהיו ארוכים משאר השיניים. הוא פרע את שֹערה, והיא הרגישה בקצוות החדים של הציפורניים דמויות הטפרים שורטים בקרקפת שלה. המגע היה קל מכדי להכאיב, אך בכל זאת תזכורת לְמה שהוא. "איך משיגים כוח? לוקחים אותו."
הוא הצביע על גבעה נמוכה ובה עץ עוזרר. "בואו נעשה מהשיעור הזה משחק. זאת הגבעה שלי. קדימה, קחו אותה ממני."
טרין צעדה אל הגבעה בצייתנות וג'וד בעקבותיה. מדוק צעד איתן, החיוך שלו כולו שיניים.
"מה עכשיו?" שאלה טרין ללא התלהבות מיוחדת.
מדוק השקיף למרחק, כאילו הוא שוקל חוקי משחק אפשריים ופוסל אותם אחד־אחד. "עכשיו תגֵנו עליה מפני התקפה."
"רגע, מה?" שאלה ג'וד. "התקפה שלך?"
"זה משחק אסטרטגיה או קרב אימונים?" שאלה טרין במצח מקומט.
מדוק הרים את סנטרה באצבע, והיא הביטה היישר לתוך עיני החתול הזהובות שלו. "מהו קרב אם לא משחק אסטרטגיה מהיר?" הוא אמר בכובד ראש. "דברי עם אחותך. כשהשמש תגיע לגזע העץ הזה, אבוא לכבוש את הגבעה שלי. אם תפילו אותי אפילו פעם אחת, שתיכן מנצחות."
והוא הסתלק לעבר חלקת עצים במרחק־מה מהן. טרין התיישבה על העשב.
"אני לא רוצה לעשות את זה," אמרה.
"זה בסך הכול משחק," הזכירה לה ג'וד בעצבנות.
טרין נעצה בה מבט ממושך – המבט שנעצו זו בזו כשאחת מהן העמידה פנים שהעניינים שגרתיים לגמרי. "בסדר, אז מה את חושבת שכדאי שנעשה?"
ג'וד נשאה עיניים אל עץ העוזרר. "אולי אחת מאיתנו תזרוק אבנים והשנייה תילחם?"
"בסדר," אמרה טרין. היא קמה והתחילה לאסוף אבנים בין קפלי החצאיות שלה. "הוא לא יכעס, נכון?"
ג'וד ניענעה בראשה, אבל השאלה האמיתית של טרין הייתה ברורה לה. מה אם הוא יהרוג אותן בטעות?
אדם חייב לבחור על איזו גבעה למות, אימא נהגה לומר לאבא. מסוג האמירות המשונות הללו שהמבוגרים ציפו שתבין, אף שלא היה בהן שום היגיון – כמו "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ" או "לכל מקל יש שני קצוות", או הביטוי המסתורי "חתול בשק". עכשיו, כשעמדה פיזית על גבעה עם חרב בידה, היא הבינה אותה הרבה יותר טוב.
"תתכונני," ג'וד אמרה, ובלי לבזבז זמן טרין טיפסה על העץ. ג'וד בדקה את מיקום השמש ותהתה באילו תכסיסים מדוק עשוי להשתמש. ככל שיחכה יותר – כך יחשיך יותר, ובעוד הוא מסוגל לראות בחשכה, לג'וד ולטרין לא הייתה יכולת כזאת.
אבל בסופו של דבר הוא לא השתמש בשום תכסיס. הוא הסתער לעברן מתוך היער, מיילל כאילו מאחוריו צבא של מאות חיילים. הברכיים של ג'וד רעדו באֵימה.
זה בסך הכול משחק, היא הזכירה לעצמה בבהילוּת. אבל ככל שהוא התקרב, גופה הלך ופקפק בכך. כל אינסטינקט קדמוני דחק בה לברוח.
האסטרטגיה שלהן נראתה מטופשת עכשיו, לנוכח גודלו העצום אל מול קטנותן, ולאור הפחד שלה. היא חשבה על אימא שלה השוכבת ומדממת על הרצפה, נזכרה בריח קרביה שדולפים החוצה. הזיכרון היה כמו רעם בראשה. היא עומדת למות.
תברחי, דחק בה כל גופה, תברחי!
לא, אימא שלה ברחה. ג'וד נטעה רגליים בקרקע.
היא הכריחה את עצמה לעבור לעמידה ראשונה למרות הרעד ברגליה. היה לו יתרון עליה למרות שהוא עלה בגבעה, כיוון שכבר צבר תנופה. האבנים שהמטירה עליו טרין בקושי האטו אותו.
ג'וד הסתחררה הצידה לחמוק ממנו. היא אפילו לא טרחה לנסות לבלום את המהלומה הראשונה. כשהתמקמה כשהעץ ביניהם, חמקה מהמהלומה השנייה והשלישית שלו. ברביעית הוא הפיל אותה על העשב.
היא עצמה עיניים בציפייה למכת המוות.
"את יכולה לקחת משהו כשאיש אינו מסתכל. אך להגן עליו, גם כשכל היתרונות לצידך, זו לא משימה קלה," אמר לה מדוק וצחק. היא נשאה אליו מבט וראתה שהוא מושיט לה יד. "קל בהרבה להשיג כוח מאשר לשמר אותו."
הקלה הציפה אותה. בסופו של דבר זה באמת היה רק משחק. בסך הכול עוד שיעור.
"זה לא היה הוגן," התלוננה טרין.
ג'וד שתקה. דבר אינו הוגן בארץ הפיות. היא למדה להפסיק לצַפּות לזה.
מדוק הקים את ג'וד ותלה זרוע כבדה סביב כתפיה. הוא משך אותה ואת תאומתה לחיבוק. היה לו ריח עשן ודם יבש, וג'וד הניחה לעצמה להישען כנגדו. נעים כשמישהו מחבק אותך. אפילו מפלצת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.