בנקודה שבה התחלתי לזרוח

פרק ראשון הנה באה זוהר

בוקר יום ראשון. אני מסתכלת בשעון, השעה שבע ארבעים ושמונה. מציצה בחלון, בחוץ מזג אוויר חורפי וגשום. אני מנווטת את דרכי לעבר המטבח מבלי להעיר את כולם ולחוש את זעמם משתלב עם הגשם שבחוץ. אני ממהרת, אסור לי לאחר. אני אוספת את המפתחות, את בקבוק המים, את התיק ואת הטלפון בחצי היד שנותרה לי ויוצאת אל המבול שבחוץ. כעבור זמן קצר אני מגיעה לבית ספר, בזווית העין אני רואה את אור, היא רצה לכיווני.

"זוהררר...!" היא קוראת לי ברעש וצלצולים. "רוצי, רוצי, אנחנו נאחר למורה שאת כל כך אוהבת," היא אומרת לי בציניות מכוונת.

זה לא שאני לא אוהבת אותה, את המורה לאנגלית, אפשר להגיד שאני לא מחבבת אותה, ואין לזה שום קשר לזה שהיא אמרה לי שאני לא עושה שום מאמץ להצליח. איזו זכות יש לה להגיד לי שאני לא עושה שום מאמץ? אז מה אם יש לי חמישה- עשר חיסורים מהשיעורים שלה?

ההערה הצינית של אור עוברת לידי. אנחנו פותחות את הדלת של הכיתה, ועם חשש שחולף די מהר אני מתיישבת במקום הקבוע והבטוח שלי, שני שולחנות מהמורה ושלושה שולחנות מהסוף. בשיעורים האלה כל תלמיד יושב לבדו, כל אחד בפינה משלו.

שיעור רודף שיעור, אבל השעות עוברות לאט ופתאום זה נראה כאילו המחוג של השעון שתלוי בכיתה הוא הדבר היחיד שזז לעומת האנשים בבית הספר: הכול תקוע, לשאיפות אישיות ולפנטזיות אין מקום במערכת האינסופית של בית הספר, ואולי בגלל זה קשה לי כל כך לקום בבוקר עם רצון ומוטיבציה וללכת ללמוד את ההיסטוריה של הרומאים.

הזמן היומי עובר לאט, אבל החודשים, החודשים בורחים לי: ספטמבר הופך לדצמבר ביום אחד, ובלי לשים לב החורף היבש נגמר ואנחנו בחודש מרץ, כאילו אלוהים מנסה לסמן לי שאין זמן ושאני חייבת להספיק למצות את חוויית הנעורים. לפעמים אני מרגישה שאלוהים מגחך עליי ואיתו המוח צוחק.

המורה מכתיבה, אבל היד שלי מתעקשת לכתוב את כל מה שלא נכון, אני מתרגמת שיר של איימי וויינהאוס, כאילו אני מחפשת למצוא אותי בין השורות, למצוא קצה חוט של הסבר לכל הפחדים שלי.

בלי ששמתי לב, אור עוברת לשבת לידי, ואני מסתירה מייד את השיר המתורגם. אני לא מתביישת מאור, אבל לפעמים יש לי הרגשה כאילו היא לא תצליח להבין אותי.

"תסתכלי אחורה," היא מסננת לי. "תסתכלי על הילדה המוזרה הזאת, איך היא יושבת שם עם הבגדים השחורים שלה ועם הכובע גרב למרות שממש חם בכיתה הזאת..." אור צוחקת בשקט ומנסה להסתיר את הפנים השופטות שלה מהילדה המסכנה.

"אין לה שום צבע אחר בארון חוץ משחור?!" אני מצטרפת ואומרת לה. זה מדהים שהרעדה בלב לא מגיעה אחרי המשפט הזה. מה קרה לי? נעשיתי מגעילה כמו כולן? נעשיתי נוראית. אני, זאת שמודאגת כל היום מהסביבה השיפוטית הזאת, לפתע לא פוחדת לצחוק על ילדות מוזרות בכיתה שלי?

אני מתנתקת במהירות מהשיפוט העצמי הזה ובוחרת לנהל שיחה שגרתית עם החברה שלי על גבה של הילדה הזאת, כאילו גיל שמונה-עשרה נותן לך היתר זמני להיות כלבה חסרת רחמים ופתאום את הופכת להיות רג'ינה ג'ורג' מ"בחורות רעות", אחרי שהיית בטוחה שאת לינדזי לוהן.

הצלצול מודיע לי שחצי מהיום הזה נגמר, ואיתו מגיעה גם הודעת אס.אם.אס מהמחנכת שלי, מנוסחת היטב: "זוהר, תפני בבקשה ליועצת עכשיו, היא מחכה לך בחדר שלה, תודה."

אני יורדת במדרגות שלא נגמרות כי ככה ביקשה המורה שלי. אין לי כוח להתווכח ואני גם לא יכולה לתת היתר למוח, שמתחיל להעביר אלף ואחת מחשבות על למה היא קראה לי ליועצת. אמנם אני בהפסקה מהשיעור, אבל המוח, המוח אף פעם לא מקבל את ההפסקה שלו.

אני דופקת לפני שאני נכנסת, כי זוהר היא בחורה מנומסת ואסור להראות אחרת.

"היכנסי זוהר," אני שומעת מבפנים, "בבקשה, וסגרי את הדלת."

אני מצליחה להישאר אדישה לידה, היא בן אדם שמקבל כסף כדי להקשיב לי, אין לי שום סיבה לשקר לה או לא להיות כנה איתה.

"מה שלומך? איך עברה החופשה?" היא מתחילה לדקלם את השורות הקבועות שלה.

"עבר בסדר, תודה. הכנתי אוכל במסעדה של אבא, יצא ממש טעים," אני אומרת לה בגאווה בלתי מוסתרת.

"וואו, איזה יופי," היא מתלהבת. "יש לך תמונות? תראי לי קצת, שאני אתגרה..."

בשלב מסוים בחיי הפסקתי להיות נבוכה מזה שמחמיאים לי. בסך הכול עוד בן אדם שרוצה לטפוח לי על האגו, וכשאני מקבלת את העובדה שזה עושה לי טוב, אני כבר מתרגלת לזה.

אני מראה לה תצלומים, תמונות יפות מאוד שמראות כמה אני כשרונית וכמה לא אכפת לי מזה. אנחנו מפטפטות ואז, כאילו בלי לשים לב, היא משלבת בשיחה, "אני חייבת לשאול את זה, מצטערת... משרד החינוך רוצה להציע לך תיק, קלמר, עפרונות, מחברות - כל מה שאת צריכה לבית ספר. את מעוניינת או צריכה?"

פה האגו בוחר לקחת צעד אחורה ולא להיפגע, כי זה לא התחום שלו. שתיקה מביכה שוררת לדקה, ואז אני מתפרצת כי ידעתי את התשובה עוד לפני שהשאלה הגיעה. "לא, תודה, יש לי הכול," אני אומרת לה בחיוך מובך ומבין. היא יודעת שהכול בסדר אצלנו, מה, בגלל שההורים שלי גרושים, זה אומר שאין לי ילקוט? קצת צבוע מצד משרד החינוך. יהיה יותר רלוונטי מצידם לשאול אם אני צריכה פסיכולוג. זה יותר אפקטיבי.

לאחר דקות של חנפנות הדדית והבעת דאגה אני יוצאת מהחדר שלה, על פניי חיוך מסופק שיודע שעשיתי את שלי ליום הזה. הרשמתי מישהו נוסף בעולם של הגדולים. עוד סיבה מספיק טובה לחשוב שאני חשובה.

בשנייה אחת המחשבה על עצמי נקטעת. אני מרגישה כיווץ בבטן ואת היד של מישהו מדגדגת אותי במקום שלא הרבה נוגעים בו, בצד של הגוף בין המותן לבית החזה. גל של צחוק מתחיל לחלחל לו במעלה הגרון שלי. חצי סיבוב ואני רואה את דניאל, דניאל שאני כל כך אוהבת.

"מה הסיכויים שתהפכי מחיוורת לשזופה היום? יש לי הנחה במכון השיזוף," דניאל שואלת בחיוך ענקי.

החדרים במוחי כבר יודעים לאן היא מכוונת. דניאל רוצה שאבוא איתה, שאבלה איתה, שנשכח מרגעי הייאוש האינסופי בין כותלי בית הספר ונהנה קצת. כזאת היא דניאל, יודעת לעשות את כל מה שצריך בשביל עצמך. אבל התשובה שלי ידועה מראש, אפילו עוד לפני שדניאל דגדגה אותי במותן - מה שמוכר וידוע אליו אני אלך, כי זה מה שעושה לי טוב: שגרת היום, עבודה, אוכל, בית, אותם אנשים קבועים שאפגוש. הייתי רוצה לספר לדניאל שכל מה שאני מוותרת עליו, התעוזה שאליה היא מנסה להוביל אותי, כל זה לא משתווה לרגש שאנשים מסוימים נותנים לי וליחס שאני מקבלת בדיוק ממי שצריך לקבל. הדברים הקטנים שמרגשים אותי, אלה הם הדברים שאני בוחרת על פניה. אבל דניאל שאני כל כך אוהבת לעולם לא תוכל להבין זאת, כי בשבילה אני רק מסיימת ללמוד והולכת לעבוד, וככה בשניות היא הופכת את העולם הסוער שבתוך הלב שלי למשהו פשוט, קליל ודל, שלא שווה התייחסות מיוחדת או זכות וטו בחיים שלי ושלה.

"לא. מצטערת חמודה שלי, אני הולכת לגן, לעבוד. אין מצב שאבריז," אני משיבה לה עם מבט ברור אך שביר בעיניים.

"לפחות ניסיתי, יא גננת אחת," דניאל צועקת לי לאחר שכבר הגיעה בהליכה אחורית לקצה המסדרון. עם התרחקות הצעדים שלה מתרחקת גם שבירת השגרה שלי, הדבר הבלתי צפוי שאותו אעשה יום אחד. אין בי פחד לעשות אותו ולא הפחד לפספס הוא זה ששורר בי, אלא המחשבה שהדברים שעושים לי טוב לא יקרו היום. אני יודעת שיהיה לי כיף עם דניאל, אני יודעת ואצחק כמו שרק שתינו יודעות לעשות, אבל הסקרנות לעוד בחיים האישיים, היא זאת שמושכת אותי. למרות הסירוב המיידי אני בכל זאת קצת מהססת בהחלטה שלי. האם זו ההחלטה הנכונה? האם זה בסדר להיות כזאת מקובעת? אולי לדניאל תיגמר הסבלנות אליי יום אחד?

זוהר הנחושה פורצת מתוכי ומזכירה לי שזה לא הזמן לחשוב מחדש. אני מביטה בשעון ורואה שהשעה שתיים בדיוק. המחוגים שבמוח מתחילים לרוץ וסופרים שלושים דקות לאחור. אני טסה החוצה, אוספת בדרך את התיק ואת ההיסוסים שנשארו מהשיחה הקודמת. עשר דקות עד הבית, שתי דקות לעלות למעלה, להניח את הדברים ולקחת כסף. ככה הזמן שלי מדוד, הזמן שבו אני פוחדת לאכזב את מי שאכפת לו אם אאחר.

אני נוסעת במונית אל העבודה היומית. הנהגים כבר מכירים את הפרצוף שלי ואני את שלהם, כאילו הדדיות קיימת בינינו אבל לא יודעת שהיא שם. יותר משם הרחוב ועלות הנסיעה דבר לא נאמר במכונית. הראש מרוכז בלהגיע בשתיים ושלושים. מעולם לא הרגשתי מחויבות כזאת.

לפתע אני צצה לעצמי במוח בגיל אחת-עשרה, בשלהי כיתה ה', כשקיבלתי מטלה שבה הייתי צריכה לצאת ולחקור את השטח. כבר אז ידעתי - קשה לי להיות כבולה, קשה לי להגיע רחוק ולחזור אחר כך. מעולם לא קרה שהשם שלי הופיע ברשימה מכובדת, עם מספר מכובד של פעמים שהתמדתי במה שהוטל עליי. מייד חיפשתי את הדרך לצאת משם: "סבא בבית חולים", "יש לנו אירוע משפחתי חשוב", "אני מרגישה ממש לא טוב..." שלל תירוצים ושקרים לבנים היו לי במחסן הענקי שבמוח, עמדו שם וחיכו מוכנים כי ידעו שאוותר עוד לפני שהתחלתי. מעולם לא חשבתי שדווקא תנאים בינוניים ויחס מינימלי הם אלה שימשכו אותי, שיוציאו אותי מאזור נוחות שגדל והתעצם עם השנים, אזור הנוחות של לשבת בבית ולבהות בארבעה קירות.

פעם אחת בלבד נתתי לעצמי הזדמנות לא לפחד ממחויבות, והיה לי מזל וזאת הייתה הפעם שהשתלמה לי בממדים עצומים. זכיתי במשהו שעושה לי טוב, קיבלתי ואני עדיין מקבלת את האהבה חסרת התנאים הזאת. השכר, הפעילות, התזוזה, התקשורת, העיסוק - כל אלה היו רק פלוסים. רוב האנשים דווקא מתייחסים אליהם יותר, אבל בשבילי אלה לא העיקר ומעולם לא היו העיקר. אולי בגלל זה אני לא טובה עם מספרים, לא יודעת לתמחר את עצמי טוב. כי אהבה היא לא מדידה, היא בלתי נגמרת, לעולם לא מוגבלת, רק משתנה ומפתיעה בכל פעם מחדש.

עם חיוך שמרוח לי על הפנים אני יוצאת מהמונית. השלט המוכר מבצבץ לעין - "גן החלומות", ואני יודעת שחלק טוב של היום מתחיל. עם האוזן נישאת למעלה אני שומעת את הילדים הבוגרים מתחילים להריץ ביניהם את השם שלי, תוהים אם זאת אני בשער, אני שומעת אותם מתלחששים ביניהם "הנה באה זוהר..." כשהם רואים שהגעתי, הם מקבלים אותי בקריאה חזקה של השם שלי "זוהררר..!" בדיוק כמו כשהיום התחיל, כשאור קראה לי במדרגות. אנשים אוהבים לצעוק את שמי, להודיע שאני כאן, להראות לי שהם רואים אותי ומבחינים בי.

אני עולה במדרגות אל חמישה מהילדים הבוגרים שלא ישנים בצוהריים כמו שאר הילדים. החיוך הרחב שלהם מאוזן לאוזן מזכיר לי שוב למה טוב לי כל כך שם, למה אני מתרגשת בכל פעם מחדש. הילדים נותנים לי את ההרגשה שאני חשובה להם, ואני רואה בכל אחד מהם זוהר קטנה שמשתוקקת לקבל את מה שהיא רוצה ומנסה לקבל כילדה.

לאחר כמה שניות של קבלת פנים, רומי הקטנה רואה אותי מתיישבת על הספסל. היא מגיעה לשבת לידי ומייד מקבלת חיזוק מהילה הגננת.

"הי זוהר, איך היה בבית ספר, מתוקה?"

אני חושבת שאם אתחיל לפרט לכל אחד מה היה באמת, מה הרגשתי ואיך התמודדתי, השיחה לא תיגמר עד מחר. אני עונה "בסדר," וגם "יהיה בסדר." זהו המצב שאליו התרגלתי, אופטימיות חסרת תקנה. זה מגיע עם התפקיד, עם המראה, עם החזון, הכול לא יכול להתפרק, ככה לימדה אותי אימא, שאנחנו חזקות מהכול.

עם האופטימיות הבלתי נגמרת אני הולכת למלא מים, בקבוק אחרי בקבוק. לכל ילד יש בקבוק משלו ועליו מודבקת מדבקה עם השם שלו. זה מביא אותי לחשוב על כל הורה שהדביק את המדבקה, וכמה השקעה יש בפרטים הקטנים. הייתי רוצה להיות אופטימית בפרטים הקטנים, אבל לפעמים אני שוכחת להדביק מדבקה על הבקבוק, או לקחת בקבוק או לקחת אוכל או בכלל לקום לבית הספר...

אני חושבת על כך שכל הורה שהדביק את המדבקה על הבקבוק היה גם הוא בן שמונה- עשרה פעם. האם הוא שם לב גם אז לפרטים הקטנים? האם כשאתבגר קצת יותר, גם אני אשים לב סוף-סוף לפרטים הקטנים?

חוט המחשבה שלי נקטע כשלפתע אני קולטת שהשעה כבר עשרה לשלוש. אני מתחילה להעיר בעדינות את כל הילדים הקטנים שישנים. אחד-אחד אני עוברת ביניהם, מקפלת שמיכה ומכניסה לארון, מאכילה כל אחד בכפית את האוכל שלו, מניחה בקבוקים אצל מי שצריך, מסרקת ומלבישה, מטפלת בהם כאילו הייתי אימא של כל אחד מהם. אני אחראית ליצורים הקטנים שלא חייבים לי דבר. השעון ממשיך לנוע קדימה ואיתו מתחילות להגיע הדפיקות בדלת, לכל ילד נקישה משלו. הם, בדיוק כמוני, סקרנים לדעת מי נמצא מאחוריה, אם זאת אימא שלהם שהגיעה לקחת אותם, או אימא אחרת. אני מביטה בפרצוף המאוכזב שלהם כשהם לא הבאים בתור ללכת הביתה, ומבינה את הקשר הרגשי העמוק שנוצר לי עם אימא שלי עוד לפני שידעתי ללכת.

אורי הקטן בן השנה רודף אחריי מתחילת החצר הקטנה שלנו, והפרצוף הקטן שלו זועק לי במחשבות, "זוהר, תרימי אותי..." מייד הסביבה השיפוטית קופצת לי שוב למוח. אני, זאת שמפחדת מסלקציה ומהאפשרות שמישהו יאהב אחרים אבל אותי לא, עושה את זה בעצמי, עושה העדפות לתינוקות. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, עד שאני מבינה שזאת אני שעושה את זה, אני עושה מזה בדיחה, עושה בדיוק מה שצריך לא לעשות. אבל מצד שני אני לא מסוגלת לשקר ולהעמיד פנים שאני אוהבת מישהו כשאני לא.

נטלי, הסייעת שעובדת איתי, נוגעת לי בכתף. היא מחייכת חיוך נבוך ושואלת אותי, "זוהר, מה עם חבר? אנחנו רוצות לראות כבר את האיכויות שלך."

זה עוד נושא שאני נוטה לא לחשוב עליו. פעם הייתי מתעסקת במה שזה אומר עליי, או באם אני צריכה לדאוג מזה שהנושא לא מעסיק אותי. לא הצלחתי להבין איך אוכל לאהוב מישהו ולהיות איתו כשאני לא סגורה על עצמי מבפנים. אז אני פשוט בוחרת לא להתעסק בזה. זאת השלמה עם המצב הקיים, גם מתוך עצלות וגם מתוך ההבנה שזה לא הזמן.

אחרי שהבהרתי זאת לעצמי במוח, איתן קופץ לי לראש. לאיתן לא נתתי הזדמנות להיות אמיתי, דרשתי ממנו משהו שהוא לא יכול להיות. הוא היה כל מה שאי פעם חשבתי שאני רוצה, עד שקיבלתי את זה והבנתי שזה לא מה שאני רוצה באמת. הוא תמיד יישאר אצלי בצד, במקום הפתוח, מחכה להזדמנות שנייה. סערת הרגשות חולפת אחרי שנייה בדיוק ואני מתעשתת מייד. "יש לי חברים! ברבים!" אני אומרת לה בהומור מכוון כדי לצאת מהמבוכה של התשובה האמיתית שלי. הרי מוכרחה להיות בדיחה כלשהי שתכסה על מה שאני מרגישה באמת.

נטלי צוחקת ואומרת לי, "יופי, ככה צריך."

אני מחייכת אליה ונזכרת שאני אוהבת אותה כל כך. הכישורים החברתיים שלי גורמים לי לשאוף לגיל שלושים. הלוואי שיכולתי לדעת מה זה אומר עליי. OLD SOUL? או פשוט כי אין לי ברירה אחרת? אני חושבת - מה זה משנה בנות כמה הן? "גן החלומות" הוכיח לי את זה יותר מכול. אני מרגישה בטוח וטוב שם, כי קיבלתי את ההזדמנות להתחיל מהתחלה בתוך דינמיקה חברתית שבה רף הגילאים שואף לשלושים ומעלה.

אין לך תחרות כאן, אני חושבת לעצמי, ניצחת. את הכי מעניינת במקום הזה. אבל זה ניצחון טכני, הזכייה הייתה שלי עוד לפני שהגעתי לשם, ואז אני מאוכזבת מעצמי כי שוב הקטנתי ראש ועשיתי לעצמי חיים קלים. כל אלה מצטרפים לרשימת הדאגות שאדאג כשאהיה עצמאית ואתחיל לחיות לבד. אני מנסה להפסיק לדאוג כל כך וליהנות ממה שיש, מהרגע, להסתכל סביב ולהבין שכיף לי. הבנות שאיתן אני עובדת משפרות לי את המצב רוח, כי הן מזכירות לי שאני קצת יותר בוגרת ממה שאני חושבת. הרי אימא שלי לא כאן להוביל להיכרות הראשונית, ואלה גם לא חברות שהכרתי כשהייתי בת שש. כאן אין לי ברירה אלא להתחבר וליצור את הקשרים בעצמי, ובגלל זה אני כל כך אוהבת להיות פה. כאן זה משהו שלי, משהו שהשגתי בעצמי עם המילים שלי ועם כושר השיחה שלי.

נקישה נוספת על הדלת. זאת שירי, אימא של בן ורואי. "מה קורה?" היא מחייכת.

"בסדר, נטע," אני עונה והיא מתחילה לצחוק ולהרעיף עליי חיוכים. אני חוזרת ואומרת לה שהיא דומה לנטע גרטי, שחקנית שאני אוהבת, והיא במפתיע נוטה להסכים איתי. זאת הבדיחה הפרטית שלנו. עוד פרט קטן שנתתי לו תשומת לב מיוחדת, אחד מהדברים הקטנים שאני אוהבת להרגיש שוב ושוב, ה"שלום" פה וה"שלום" שם, הבדיחות הפרטיות והחיוך ששמור רק עבורי - כל אלה ממלאים לי את הלב כל פעם מחדש. אני משתדלת לא להרגיש כזאת נדושה וקלישאתית, אבל זה קורה לי וזה אמיתי יותר ממה שהיה לי אי פעם. אני מסתכלת על שירי מהצד, על האהבה שהיא מרעיפה על שני הבנים שלה, ופתאום הלב שלי מתמלא ומוצף ברגש. אני לא יודעת להכיל את כל החשיפה הזאת של העתיד, את ההרגשה שארגיש כשאקבל את הילדים שלי כשאכנס לגן. שירי מציבה לי רף דמיוני שאליו אני אמורה לשאוף, אף על פי שהיא חוזרת ומזכירה לי שזה עניין של אופי וגישה וזה אישי לגמרי ושונה אצל כל הורה. האופן שבו היא דואגת להם, שואלת אותם שאלות ומתעניינת בהם, זה שייך לה ואל מי שהיא.

הזמן ממשיך לרוץ. הילדים שנשארים עד השעה חמש לא מוותרים על הטקס הקבוע שלנו וסופרים יחד איתי את הדקות לאחור, מאוכזבים כשהדפיקה הבאה בדלת אינה עבורם. נטלי פונה אליי ואומרת, "וואי, איזה אוכל הכנת במסעדה... ראיתי, מהמם."

"תודה," אני עונה. "ראית? איזה יופי לי. הופתעתי ממש שיצא לי ככה," למרות שלא הופתעתי ולמרות שלא היו לי רגשות מיוחדים כשהכנתי את האוכל הזה, אני עדיין רוצה לשמוע את התשובה שלה.

"כן, יצא מהמם. איזו תותחית את. אבל אני סתם, אני רק אוכלת ומשמינה."

בלב אני רוצה לצעוק לנטלי, "דייייי...!" אחרי שכבר הבנתי מזמן ששומן זה לא העניין, אבל אני יודעת שהיא לא תצליח להבין אותי כי מה שיש לה במוח זה כבר קבוע ומקובע. היא יודעת שהיא שמנה, לא משנה מה אני אנסה להגיד לה. אז אני משיבה לה בהיסוס, "איזה שטויות, את נראית רזה ומהממת," ופתאום אני קולטת עד כמה כולם שבריריים, שזה בכלל לא משנה מי אתה ובן כמה אתה, נקודות התורפה קיימות. אם אני אגיד לנטלי הנוכחית שהיא שמנה או שהיא מכוערת, היא תיפגע בדיוק כמו שנטלי הצעירה הייתה נפגעת. וככה, בשיחה של דקה, היא גורמת לי לפקפק בכול.

נטלי ואני מתחילות לצעוד לכיוון הדלת. שאריות מהשיחה הקודמת מרחפות בינינו כשאני רואה על צג הטלפון מספר לא מוכר שמסתיים בארבעה אפסים. אני עונה ומקשיבה.

"שלום, מדברים ממוקד הגבייה של סלקום, זוהי הודעה מוקלטת, אנו מבקשים להסדיר את התשלום עוד היום, תודה!"

זוהי הודעה מוקלטת הם אומרים לי. האם הם יכולים גם להקליט את השיחה בבית שלי, זאת שנערכה בלילה שעבר? זאת הייתה יותר משיחה, זאת הייתה הרמוניה של צעקות, לא צעקות כועסות וגם לא צעקות משוגעות, פשוט צעקות שהתרחשו בבית של חירשים.

השיחה המוקלטת הורסת לי את מצב הרוח. עוד דאגה אחת לישון איתה הלילה, למרות שקיוויתי שלא יהיו כאלה לפני שיהיו לי משפחה וילדים משלי. זה לא שאין לנו כסף, יש לנו כסף, אבל קשה להתנהל איתו. המצב הכלכלי אצלנו בבית הוא כמו עוגה שאתה מקבל את כל המצרכים הדרושים עבורה, אבל לא יודע איך להכין אותה ובסוף יוצאת עוגה-בלגן. אתמול היו צעקות של עוגה-בלגן.

חמושה במחשבות האלה אני עולה על האוטובוס קו 19, ובחמש דקות הנסיעה שלפניי מכינה את התותחים של המילים שיצאו לי כשאפגוש את אימא. בכל תחנה שיורדים בה אנשים ועולים בה אנשים, כך גם המילים שלי עולות ויורדות, בתכנון איך לפרוק את כל הכעסים מהשיחה המוקלטת שקיבלתי. כל המילים שאגיד לאימא לא באמת ישנו את הגישה שלה, את זה אני כבר יודעת. עומר אחי כבר אמר לי שאני לא יכולה לשנות לאימא את האופי, אז למה אני ממשיכה לנסות? זה כאילו התשובה ידועה מראש, אבל כל פעם מחדש אני דופקת לה על הדלת עם אותה שאלה.

אני יורדת בתחנה שלי, כוססת אצבעות עד שהרמזור יתחלף לירוק. שיחה אחת לאימא וכמובן, זה הזמן המושלם בשבילה לא לענות לי. העצבים מתחילים לחלחל את דרכם אל המוח ואל שאר הגוף. אימא, בליבי, עמוק ממש בפנים, אני מבקשת ממך סליחה על זה שאני שוכחת שאת מנהלת חיים משלך, אבל השיחה הזאת היא כל מה שחשוב כרגע. באמצעותה אני אצליח לשפר את החיים שלנו.

אבל ברגע שהיא עונה לי אני מבינה שלא. היא חוזרת על המונולוג הקבוע שלה ומסבירה לי שפה היא חייבת לירקן ושם היא חייבת לסופר, וכל זה בשביל מה? בשבילנו! אי אפשר להטיח בה מטח של צעקות מלאות תבונה והיגיון אחרי שהיא אומרת לי דברים כאלה. בשנייה הכעס הופך לאכזבה על שלא זכיתי בסיפוק של להיות צודקת ולא בסיפוק של לעשות את הדבר הנכון, כמו שחשבתי כשקיבלתי את השיחה המוקלטת. ואז אני מבינה שאכן הלילה אני אלך לישון עם דאגה אקסטרה, אבל לפחות הִפחתִּי קצת את הכובד שלה כששמעתי את המילים שפגעו בדיוק במטרות ההרגעה שבי.

אני נכנסת הביתה, מקום המפלט שלי מהחוץ. עמית, אחותי, עדיין לבושה במכנסיים הצבאיים, אבל עם גופיה סבא מעליהם. איזה קונפליקט ערכי של הצבא, אני מחייכת לעצמי. היא מנסה לאלתר משהו ממה שיש במקרר, ופתאום קופץ לי הצורך להציל אותה. אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שאני עושה זה בשבילה, כשאני יודעת כבר בעצם שאני עושה את זה בשביל עצמי, בשביל לטפח משהו.

"מה את עושה?" אני שואלת אותה ומחכה לתשובה שהיא זקוקה לי.

"מה אכפת לך?" היא מגיבה בהומור מוכר משלנו.

"נו, ספרי. אני סקרנית לראות אם תשרפי את המטבח או לא."

"יאללה, ביי, לא צריכה אותך!" היא נוהמת.

אני מגניבה מבט זריז אל השיש. "זה דווקא נראה שאת מאוד צריכה אותי, כי זה מלח מה שאת רוצה להוסיף לקצפת. נראה לי שהתכוונת לסוכר."

עמית מובכת, ואני יודעת שהצלחתי לקלף קצת מהביטחון והחוסן שלה ו"לנצח" אותה בכאילו. סוף-סוף אני צודקת מולה, גם אם זה קשור לעוגת ביסקוויטים. קצת קשה לי למצוא יתרון מולה, ולא משום שהיא יותר טובה ממני, אלא כי יש לה תשובה מושלמת תמיד, לכל דבר. אני חושבת בפעם האלף שזו לא קנאה מה שאני מרגישה לאחותי, זו פשוט סקרנות. סקרנות לדעת מאין היא שואבת את העוצמה הזו שלה.

עמית מדליקה את הטלוויזיה בערוץ מוזיקה, ופתאום הבית נכנס לאווירה שהוא יודע שהוא אוהב. אווירה קלישאתית שמשום מה מתאימה לנו. עמית לא תודה שהיא רוצה שאני אשאר איתה בסלון ונחווה רגע יחד, אבל אני כבר מבינה מזמן את הרמזים שלה. היא שואלת אותי שאלות על העוגה, כאלה שהיא יודעת שיהיה לי מענה בשבילה, ומשמיעה שירים שהיא יודעת ששתינו אוהבות. למדתי כל כך להעריך את המצבים האלה, כי ככה היא מביעה את הרגשות שלה כלפיי, וככה היא לימדה אותי לאט-לאט שלכל אחד יש הדרך שלו להראות מה הוא חש מבפנים. לא כל אחד מלודרמטי כמוני וחושב אלף ואחת מחשבות כשהוא אומר משהו.

האווירה נעימה וטוב לי, כשפתאום אני שומעת את האות של הודעה נכנסת. מרימה את הטלפון ורואה על הצג "אלה, אימא אדם." ומייד אני מרגישה רעש לא מוסבר בלב.

"היי, מה קורה? שלחי לי את התמונות שצילמת של אדם."

אני לא מצליחה להסביר את ההרגשה שנוחתת על פלנטה הקרויה זוהר. לא תמיד אני מצליחה להביט במראה ולראות כל מה שטוב, להיפתח לעצמי ולאהוב בכל מחיר. ישנו תמיד המשהו האחד שחייב להיות לא טוב. כשהייתי הולכת לגן בימים כאלה, שקטים מבחוץ וסוערים מבפנים, החיוך של אלה אליי היה תמיד זה שפיכח אותי. פתאום פגשתי בן אדם שלא חייב לי כלום ובוחר להעניק לי יחס כן ואמיתי. לא היה לי הסבר ללמה זה עושה לי טוב, רק ידעתי שזה עושה טוב, וככה נשארתי, ימים שלמים של חוסר ודאות מהפנטת.

הרעש בלב שלי השתתק אחרי ששלחתי לה תמונה והשיחה איתה נגמרה כמו תמיד ב"מהמם" או ב"תודה". וככה תחושת הסיפוק של אותו יום ספציפי נמשכה, הדבר הזה עושה לי טוב תמיד, גם כשהוא מגיע לסירוגין.

עמית חותכת בסכין דקה את ענן האופוריה שאני שרויה בו ומשאירה אותי שבויה בסימן שאלה אחד גדול. "גם לך שלחו הודעה מסלקום?"

במשפט אחד היא הופכת את הענן מוורוד לאפור. שאריות של עצבים מהשיחה המוקלטת עולות לי, ובתוקפנות מובהקת אני עונה לה, "נראה לך שדילגו עליי?! זה לא יכול להיות שנמשיך לחיות בחוסר ודאות הזאת אם יום אחד ינתקו לנו את הטלפונים או לא. חייבים לטפל בזה כבר."

"אני יודעת," היא אומרת לי, כאילו לא שמתי לב לזריקת האחריות פה של כולם. העיקר שהיא יודעת. "ניסיתי לצלצל לאימא, אבל היא כמובן לא ענתה," היא מוסיפה.

אני מרסנת את עצמי מבפנים אחרי המשפט הזה שעמית אמרה. הרי אימא דאגה עוד קודם להכין אותי שזה לא באשמתה וקצת קשה לי להגיב.

"נסי שוב, אולי היא תענה," אני אומרת לעמית כבר בלי לשים לב מה יוצא לי מהפה מרוב בלבול. בטח, תנסי להתקשר אליה, לוהטת ומוכנה עם מחסן מילים עשיר, עם דעות מוצקות ועם ניסיון לשנות משהו, כמו שהיו לי לפני שהיא ענתה לי. הלוואי שיכולתי להגיד לאימא שהיא מניפולטיבית או רמאית או שקרנית, אבל אני לא יכולה להגיד את כל הדברים האלה כי אני יודעת שהם לא היא. יצא שאין לי ברירה אחרת אלא להסכים איתה, להצדיק אותה ולכעוס על עצמי שבכלל העזתי לערער על זה. אבל זה הבית שלנו, אצלנו יש מקום לדעות ויש מקום להפגין נוכחות בלי קשר לגיל שלך או למיקומך במשפחה. בגלל זה כל כך קשה פה, כי הגבול בין להיות צודק לבין להיות חוצפן הוא מאוד דק.

אחרי כמה דקות של כעס מתמשך, אור מחייגת אליי. על הצג של האייפון כתוב "לא מדברת," בשביל להזכיר לי שכעסתי עליה פעם ושהיא בסטטוס של מישהי שאני "לא מדברת" איתה. הנתק לא החזיק מעמד זמן רב, אבל "לא מדברת" נשאר שם חודשים ושנים. עם הזמן נהיה לי קשה לשנות את זה, ו"לא מדברת" הפך לחלק מבדיחה פנימית ומוכרת שעם הזמן הפכה לשוברת הקרח ביני לבין אור.

אני עונה לה.

"זוהר, אני באה לאסוף אותך עוד חמש דקות," היא מודיעה בסערה. "הולכים לטייל, טוב? יאללה, להשתחרר קצת, לא להיות חנונית, בבקשה, את חייבת לבוא."

אחרי פרץ הכעס שהיה לי הרוגע והנחת הגיעו, ובעיקר, כי כשאני עם אור הכול נראה אפשרי. עודף הביטחון וחוש ההרפתקנות שלה מדבקים, ואת מרגישה כאילו את הולכת לכבוש את העולם בערב אחד. אור יודעת שזאת ההרגשה שהיא נותנת, זה הגל שהיא רוכבת עליו, וככה שתינו נהנות. אור עסוקה בזה שאני שם לבדר אותה, ואני עסוקה בתחושת השחרור שהיא מקנה. בלי לחשוב פעמיים אני מתלבשת מחדש, שמה איפור שיוסיף לאופי הזול והמשוחרר שאני מנסה לשאוף אליו במפגשים עם אור. פעם התביישתי באופי הזה, חסר המעצורים, אבל אני מתעלמת מכל ביקורת עצמית באותו רגע.

חמש דקות אחר כך אני מדלגת במדרגות למטה. אני קולטת ברחוב את האוטו הקטן של אור. פותחת את הדלת בצד שליד הנהג, נכנסת ומתיישבת. המוזיקה מכה ברקע, האווירה המשוחררת נוחתת עליי, ומשום מה אני מתחילה להרגיש מבוכה קלה. למרות שלרוב אין כזאת עם אור, אני מצליחה תכף להבין מהיכן היא מגיעה: במשך שנים אור ואני היינו ניזונות מפנטזיות כאלה, מתחושת הבגרות שיש לך כשאת יושבת לבד, בלי חוקים ובלי גבולות שמוצבים לך - לא שתמיד היינו נאמנות לגבולות האלה, תמיד עשינו מה שבא לנו ואיך שבא לנו - אבל תמיד היה גם מקום לפנטזיה על העתיד, על היום שבו נהיה גדולות מספיק כדי לנסוע באוטו לבדנו, על היום שבו נחליט בעצמנו החלטות כבדות משקל, על היום שבו נוכל להראות שלכל התוכניות שתכננו בישיבה על המעקה בהפסקה בכיתה ח' יש מקום והן יוצאות לפועל. כל השנים חיכינו למשהו שנראה תמיד רחוק כל כך, אבל פתאום הוא הגיע, ובגלל זה אני מרגישה מובכת, לא בטוחה מה עושים עכשיו ואיך ממצים את התקופה הזו. אני בטוחה שגם אור חשה כמוני, אבל היא לעולם לא תראה את זה ולא תודה בזה. אנחנו מובכות כי כל הביטחון העצמי שהיה לנו מקבל את ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו, אך במבטים שחולפים ביני לבין אור אנחנו יודעות שלשתינו אין מושג מה לעשות. אבל התחושה ההדדית הזאת יוצרת בסופו של דבר משהו שלא ציפינו שיקרה, הנאה גדולה ובלתי צפויה. פתאום אני מבינה שזאת ההרגשה שחיכינו לה כל השנים, הדבר שציפינו לו הגיע סוף-סוף. נכון, זה מגיע בצורות שונות ובצבעים אחרים מאלה שדמיינו אבל זה פה. ואז מספיק לי להסתכל עלינו מהצד רק לכמה שניות ולהודות על הרגע הזה עמוק-עמוק בלב.

אחרי חמש דקות נסיעה אנחנו אוספות את דניאל. היא לובשת מכנסיים מעור שחור ומבריק, ובגזרה גבוהה שמבליטה כמה היא גבוהה ורזה. בפלאשבק במוח אני רואה את עומר מהבהב לי צעקות של הארה ואומר לי שגם אני יכולתי להיראות ככה במכנסיים האלה!

אני מסתכלת על דניאל ותוהה מה חסר לי. האם באמת זאת אני שחסר לה, או שפשוט לכל אחד יש את המרכיבים שלו, ולי יש בדיוק מה שאני צריכה, רק חבל שבמתכון שלי אין מכנסיים גבוהים וצמודים כאלה. דניאל נכנסת לאוטו ומייד משמיעה לנו שיר שמביא אותנו להניע את הידיים בתנועה בלתי רצונית, למעלה ולמטה, וללב לחייך חיוך ענק ומזמין כזה. פתאום שלושתנו הופכות למין משוגעות שרוקדות מוזר בתוך אוטו והכול פתאום נראה הגיוני: הבגדים שאנחנו לובשות, המילים שאנחנו שרות, הנסיעה הלא-בטוחה שנראית מאוד נוחה לנו - הכול מרגיש בדיוק במקומו, ודווקא הבלגן הזה באוטו איכשהו מחזיר לי את הסדר לחיים. אם אי פעם קראתי לעצמי מיושנת, תהיתי למה דווקא הדברים שעושים לי טוב חייבים להיות מוזרים כל כך, הרצתי לעצמי סרטים בראש למה דווקא זה חייב להיות כמו שהוא - אור ודניאל הגיעו בזמן הזה וסידרו את הדברים בשנייה, הזכירו לי למה הכול ככה פשוט, איפה אני, מי אני ומאיזה מקום אני מגיעה. לפתע אני מרגישה פשוטה וטבעית במקום שפעם לא הרגשתי כך. תמיד הרגשתי את הצורך לחקור מאין ההרגשה הזו מגיעה. נקודות הזמן בחיי שיכולתי לחשוב שעזרו לזה היו נכונות, אבל לעולם לא אוכל לדעת אם הן אלה שגרמו לכך שיגיע היום שאוכל לשבת במכונית ולהרגיש הכי טבעית עם שתי החברות הטובות שלי.

הערב הבלתי צפוי שהתקדם לכיוונים לא מוכרים כמו להיכנס לבר, לשתות ולאבד את הראש - כל הכיף האינסופי והמשחרר הזה - נגמר לבסוף. השעה שלוש לפנות בוקר כשאנחנו חוזרות הביתה. העובדה שיש בית ספר למחרת לא מפריעה בכלל. אנחנו עסוקות בלחיות את החלום, כאילו הכול אפשרי, כאילו אין חוקים. ההרגשה שהפריצה שלך קדימה מתרחשת עכשיו, ושזה המקום הבטוח שלך להיות מי שאת רוצה ואיך שאת מרגישה מבפנים, חוסמת לי את העיניים ממה שאסור וממה שמותר ומכללים שהצבתי לעצמי. ודווקא בגלל זה, זה לא משנה מתי נחזור הביתה. העיקר שאנחנו יודעות שעשינו את שלנו ורמת הסיפוק התמלאה עד סופה.

אני נכנסת בשקט הביתה. כולו חשוך כאילו מכת מצרים נחתה עלינו. החושך מסמן לי שאני האחרונה להיכנס הביתה, שכולם כבר פה ושאני נועלת את היום הזה אל סופו. כהרגלי, לא משנה מה השעה, אני חייבת להתקלח לפני שאני הולכת לישון. זה נהיה כבר חוק ברזל, המקלחת הארוכה במים חמים שמנקים את כל הרגשות והמחשבות של אותו היום ונותנים לי הזדמנות להתחיל הכול מחדש ביום שלמחרת. אף אחד לא מצליח להבין למה אני חייבת להתקלח הכי קרוב לשינה, אבל אני יודעת. זה הסימן שלי, המקום שבו אני עושה "התחל מחדש". פעם יכולתי לראות את עצמי מתקלחת לעד. הפחד בלעשות את הכול מהתחלה, לעבור את אותו היום שוב מחדש, עם כל התחושות וכל הפחדים מעכב אותי במקלחת שעה ארוכה. משהו בזמן שאני מתקלחת עוצר את הזמן, מקפיא את הכול בנקודת המעבר בין הישן לחדש, בין ההווה לעתיד. פעם שאלתי את עומר למה אני מרבה להתקלח, אני מרגישה משוגעת, והוא אמר לי משהו שלא יוצא לי מהראש. הוא אמר שיש לי צורך לנקות משהו מעצמי. עם הזמן הבנתי שזה דווקא לא דבר שלילי שאליו עומר כיוון, ושהצורך שלי לחוש נקייה הוא בעצם הרצון לקום כל בוקר משופרת וטובה יותר מאתמול. אני מרגישה את הרצון להדגיש את המעבר בין אתמול להיום בשביל לראות את עצמי ביניהם.

הבוקר מגיע. טיפות הגשם שמתנפצות בחוץ על המנוע של המזגן, פורצות ומתיזות לי אל החלון והיישר לפנים. זה כמו השעון המעורר הכי קסום שהטבע העניק לי. הן מעירות את הגוף, שמבין מייד שאין לו כוח לקום ושהוא רוצה לחזור לישון, לכן אין לי ברירה אלא להקשיב לו. הנשמה שלי ישנה וכך גם המצפון, ובכך עוד יום אני מוותרת על בית ספר.

אני מתעוררת שוב בשעות הצוהריים. מזג האוויר בחוץ משרה בי הרגשה של חורף. אני מתקשרת לאימא בניסיון שני לתקן משהו.

"למה לא הערת אותי?" אני שואלת אותה, כאילו זאת אשמתה שאני בוחרת בעצלנות כל פעם מחדש, לוקחת רכבת אל המסלול המהיר שיוציא אותי מהיום הזה.

"חוצפנית," היא עונה. "שלושים פעם קראתי לך. את לא שמעת אותי, ואני כבר הייתי צריכה לצאת לעבודה."

אני עונה לה באדישות, יודעת שהשאלה ששאלתי הייתה כבר מכורה מראש. לפעמים כשאני קמה בשתים-עשרה, אני חושבת על כל הדברים שיכולתי לעשות בזמן הזה שישנתי. כשהתחלתי לעבוד בגן, רק אז התחלתי להבין כמה הגננות והסייעות מספיקות לעשות משבע עד שתים עשרה, ולחשוב שבזמן הזה אני ישנתי ובזבזתי חמש שעות של יצירת חוויות חדשות לאוסף שלי. אבל חלק מגיל ההתבגרות זה לישון הרבה, כאילו אנחנו אוגרים כוחות מעכשיו לחיים שמחכים לנו כשנגדל.

לרגע עולה בי המחשבה לעשות משהו שונה ואחר היום, אבל אז אני נזכרת שאני צריכה ללכת לעבוד בצוהריים. גם בימים שאני רוצה לוותר על הכול ולברוח הכי רחוק שאפשר, גם מבפנים, הגן לא מאפשר לי לעשות זאת. אני יודעת שאם אתחיל להבריז ולא להגיע באופן קבוע ובזמן - אבוד לי, וכל מכלול רגעי הסיפוק לא יתקיים יותר. הגננות ייוותרו עליי אם אין להן תועלת ממני. העבודה היא המקום שמאזן אותי, שנותן לי את קריאת ההשכמה היומית שאני צריכה, שמכריח אותי להתמודד, לעמוד ולהתמודד. משם אי אפשר לברוח או להתקשר לאבא שיבוא לקחת אותי. אני יודעת שאם לא אתמודד עם הקושי, הדברים שאני אוהבת ייעלמו גם הם. המסקנות שאליהן אני מגיעה בהליכה לשם נשארות בליבי לעד, ואת מעט התודה והערכה שאוכל להעניק להן אני משלבת בהתנהגות שלי.

כך מתחיל עוד יום עבודה, יום של החלפת חיתולים והכנת דייסות. אני חושבת על זה שמצחיק שאלה הדברים שאני נהנית מהם, בשעה שכל האנשים האחרים בעולם בוחרים להתבטל בין אזור הנוחות שלהם לבין מה שקובעים הכללים הדמיוניים של בני האדם.

שעת אחר הצוהריים. ההורים מתחילים לנהור לכיוון הדלתות כדי לאסוף את שפע האהבה שיקבלו מהילדים שלהם. כל הורה שנכנס תואם לשעון הענקי שיש לי בפנים. כל אחד מגיע בדיוק בזמן שהגיע אתמול ולפני אתמול ובשבוע שעבר. ההורים תואמים את השעה הקבועה שלהם, כאילו הם מגיעים ליום הורים ולכל אחד יש שעה משלו. בלי להסתכל אני כבר יודעת שאם מישהו איחר את השעה הקבועה שלו, מישהו אחר יגיע במקומו. קל מאוד ללמוד אותם מאחר שכולם פועלים באותה שיטה כבר שנים: לקום, להביא, לאסוף, להשכיב לישון, וככה כל בוקר מחדש. לפעמים אני מסתכלת עליהם מהצד, תוהה אם הם מסופקים מהחיים הבינוניים שלהם. אני תוהה אם זה משהו פגום בי, שכל זה נראה לי משעמם כל כך, או שאולי האהבה היא זאת שמחדשת להם את היום, כל יום מחדש.

אני נוטה לשפוט את ההורים שמגיעים בשתי דקות לחמש, ממש ברגע האחרון. הם לא רוצים ליהנות מהילדים שלהם זמן ארוך יותר? הם הורים מזניחים? קל מאוד להסתכל על זה ככה, אבל כשאני מנסה לדמיין את עצמי בתקופה כזאת, אני ממש לא יכולה לראות את עצמי שם. אני אוהבת ילדים, כמו כולם, אבל אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני יכולה גם לגדל ילדים.

אני טופחת לעצמי על הראש על השיפוטיות הזאת. כמה שניות לאחר מכן אני תוהה אם מה שאני חשה כלפי ההורים זו בעצם קנאה, קנאה שמתחפשת למשהו אחר, ובעצם אני רוצה לקבל את החיים שלהם לעצמי. אני יודעת שאני מוכרחה בראשי לומר: "את לא יכולה לקבל את האהבה של כולם..." להתאהב ברעיונות, בפנטזיות ובדברים שנשמעים טוב, לחשוק בהם ולרצות שהם יהיו שלי. את כל זה כבר עשיתי, לא הפסקתי לעשות, לרצות משהו שעומד בין ההבדל להיות אמיתי לבין להיות אשליה שטמנתי לעצמי במוח. זה היה קל לבצע, להסתכל על מי שיפה ומי שמושך אותי, וליצור איתו פלרטוט אינסופי שמסתכם במצב שבו אני מסופקת מעצמי, אבל הסיפוק לא באמת קיים, ולא משנה מה יגיד או לא משנה מה יחשוב זה אף פעם לא מספיק לי. אצטרך תמיד שיתעלה על הציפייה, וזה העניין. לא רציתי לפתח את הציפייה, לא רציתי בכלל שתתקיים, כי זה מה שמחריב את מערכת היחסים המינימלית שלנו. רציתי את האהבה של כולם, רציתי כל כך, כי לפחות שלהם הייתה אמיתית.

אני נשארת מבולבלת בזמן שאני הולכת לכיוון המטבח, המחשבות מהדהדות לי בראש. הדלת נפתחת, ואני רואה את אסף, אבא של אדם, מתקרב. הוא אומר לי "אהלן..." ואני מחזירה ב"היי" משוכתב. ההבעה על הפנים שלו נשארת כשהייתה, אבל משום מה אני מצליחה להעריך את אמירת השלום המינימלית הזאת. נראה לי שהוא מסתכל עליי במבט עוין כזה, ואני בספק אם הוא יודע איך קוראים לי, אבל הנימוסים המוטבעים שלו מחמיאים לי ואני מחליטה שהכול אצלי בראש. לרגע אני שוקלת לפרוץ איתו בשיחה, אבל הסכר שבלב עוצר אותי מלהוציא דברים קבועים משגרתם. אני חוזרת לתינוקייה אחרי סיבוב ההתעדכנות בחצר ונפרדת מנטלי ומליאת שעובדות אותי. הפרצוף שלהן משדר שמחה יום-יומית, כזאת שנראית כאילו לא השתנתה כבר שנים, והמחשבה על סיפוק עתידי קופץ לי לראש מחדש - האם הן מסופקות מכל זה? לקום בבוקר להביא, לאסוף ולישון? אני הולכת הביתה עם עצמי, תוהה, וחיוך רחב מתלבש לי על הפנים כשדניאל שולחת לי הודעה: "באלך לצאת בערב?"

הנה הזמן החופשי שלי מעצמי הגיע. בעבר הודעות כאלה היו עבורי כמו איזה נטל, אבל היום הן מתקבלות בחיוך. למדתי ליישר קו עם אור ודניאל, לא לראות אותי כשונה כל כך מהן, ולא להסתכל עליהן מהצד. ברגע שעשיתי את זה התחלתי ליהנות. התחלתי להשתחרר ולהרגיש סוף-סוף כל מה שרציתי להרגיש.

אני מתחילה לרוץ בחזרה הביתה בשביל לבחור לעצמי בגדים ולנסות להיות קצת יותר ממה שאני בדרך כלל. אני לובשת בגדים שלרוב לא זוכים להיות מונחים עליי, הבגדים החשופים שנראים זולים על מישהי אחרת, אבל עליי לא. ההרגשה הזאת, להיות שווה ושיסתכלו עליי, מחזירה את האישה שאני לפנים. משהו ביציאה עם החברות מזכיר לי שזה הזמן להתפתח ולפרוץ קצת את המחסומים שהצבתי לעצמי. שעה אחר כך הן כבר קוראות לי מלמטה, ואנחנו נוסעות במונית לבית מלון בתל אביב, לחגוג יום הולדת של חברה משותפת. בחדר שהיא שכרה אין הרבה בנות, בקושי שבע, כאלה שאני מכירה הרבה זמן. החיבוקים שלא מרגשים אף אחת מתרחשים, ה"שלום" פה וה"מה קורה" שם, כאילו יש לנו איזה ציווי מוסרי לא כתוב שבו אנחנו צריכות להיות נחמדות זו לזו, גם אם אין בינינו איזו חיבה מיוחדת.

תוך שניות אור ודניאל הופכות את החדר הדי משעמם למקום הכי משוחרר בעולם שלי כרגע. אנחנו מתחילות לרקוד, מנסות להוכיח שאנחנו קצת יותר בוגרות משהיינו אתמול, אבל בעצם מיישמות את כל הקלישאות שהוכתבו לנו בסרטים של דיסני ובאגדות שסיפרו לנו כשהיינו קטנות. רק אף אחד לא סיפר לנו שאחרי שהבחור עם הכרכרה נעלם, את צריכה לקחת מונית מתל אביב הביתה ולשלם מאה שקל עבורה. אני סוחבת את אור ודניאל לתוך מונית שהנהג שלה מנסה לא להיות מפוקפק מדי לשעה שתיים בלילה. אנחנו נוסעות, והרוח מהחלון הפתוח פוגעת לנו בפנים, מנסה לפזר את כל ענן האופוריה ששרינו בו עכשיו.

ממש לפני שאנחנו מגיעות הביתה, אני מנסה להשאיר אצלי שאריות של הערב הזה, בשונה מהן שמתחבאות ומסתירות מההורים שלהן. אני מנסה להשאיר קצת מהשמחה עליי בשביל לבוא לעמית ולעומר בפרצוף ולפזר אותה גם עליהם קצת, לחייך ולצעוק, "הנה... יצאתי!" אף על פי שאני יודעת שאף לא רגע אחד מהערב הזה היה בשבילם.

השעה כבר עשרה לשלוש לפנות בוקר כשאני נכנסת להתקלח, שוטפת מעליי שאריות של כיף ושבירת שגרה והולכת לישון.

למחרת אני מתעוררת לאווירה של יום שבת שאופפת את הבית. ריחות התבשילים מודיעים לי שעוד מעט כולם עומדים להתקבץ ולהתנהג כמו משפחה ליום אחד. אני שומעת את הקולות של כולם בסלון, צוחקים, מתרגלים את הבדיחות היומיות שלהם זה על זה. החלון שלי פתוח כי מישהו פתח אותו במטרה להעיר אותי לאט-לאט. אני הולכת מסוחררת במסדרון ורואה את האחים שלי ואת דודה שלי נועה עומדים שם בסלון. אימא במטבח, מבשלת את האוכל שלה, ובשניות אחדות אני מתמלאת שלווה שכזאת. לפעמים המשפחה הדמיונית שקיימת אצלי במוח, המשפחה הזאת הרגועה, המאוחדת, הנאמנה למנהגים, פתאום היא פה באמת, התקבצה ליום אחד כדי להגשים לי את הפנטזיה. לפעמים אני חושבת עד כמה זה לא נורמטיבי שזאת תהיה הפנטזיה שלי לגבי משפחה - רוב האנשים מפנטזים שהמשפחה שלהם תיתן להם מנוח, קצת אוויר לנשום בתוך כל המחנק הזה שהיא מייצרת - אבל אצלי הרצון המייאש הוא דווקא במחנק הזה. הוא ייחודי, הוא מבדיל אותי מהשאר, ופתאום כשזה מתגשם, אני מתמלאת חיוך של סיפוק. כולנו מתיישבים ליד השולחן לארוחת צוהריים מאוחרת ומנהלים שיחה ששואפת להיות שגרתית. עומר פונה אליי בפה מלא, באמצע הביס שלו, "אז מה, זוהר... איפה היית אתמול?"

הוא מביט בי בעיניים עקומות כי הוא יודע שאני אנחש שהשאלה נשאלה בציניות מכוונת, במטרה לגרום לי להרגיש לא בנוח, כאילו הוא מצפה לשמוע שהייתי עם מישהו וכבשתי עולמות, אבל שנינו יודעים עוד מתחילת השאלה, שעומר מנסה להביך אותי.

"לנטע מהשכבה היה יומולדת, אז היא הזמינה אותי ואת דניאל ואור לבית מלון. חזרתי מאוחר, אבל איך אתה יודע את זה?" אני מנסה להפנות את תשומת הלב אליו, כדי שהוא יודה במה שמביך אותו.

בהרמת גבות שמצחיקה אותי על עצם היותו עומר עונה לי, "אני יודע הכול, אני."

אימא מתפרצת לשיחה. "טעים לכם?"

זאת הדרך של אימא להגיד שהיא אוהבת אותנו, כי ילדות בנות שתים-עשרה לא יודעות להביע רגשות, ואימא הרי כמו ילדה מושלמת בגיל הזה. מייד פורץ קרב הגאווה בין אימא לנועה, אחותה, בלי לדעת שהן עושות זאת.

"טעים מאוד, אבל לא כמו שלי," נועה אומרת. היא חושבת שהיא צוחקת איתנו ושהכול ברור, אבל מספיק מבט אחד מהיר ביני לבין עומר לבין עמית כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו מכירים את הטקסט המשוכתב של נועה ואימא ושאין לנו מה להיות מופתעים או אפילו לשפוט. פתאום נועה ואימא הופכות להיות שתי בנות צעירות בגיל העשרה שמתחרות למי יש האייפון הכי מנצנץ ומי השיגה את הבחור הכי שווה. מבט אחד מרחוק עליהן מביא אותי לפקפק בכל העניין של גילאים. הן אמורות להיות יותר "בוגרות" ממני? למה, כי הן משלמות משכנתאות ויכולות לשכור רכב בחברת השכרה? שום דבר מהדברים הכתובים על הנייר לא יכול להוכיח שהנפש שלהן מספיק בוגרת ממה שתעודת הזהות מראה.

לאחר כמה שניות של קרב מבטים, עומר מקבל שיחה מהמרצה שלו באוניברסיטה, שמבקש ממנו להגיע מהר לפגישה כדי לעבוד על משהו אחרון לקראת עבודת הגמר שהוא צריך להגיש. עומר בולע מהר את מה שנשאר לו על הצלחת, וממהר להתלבש כאילו מצמידים לו אקדח לרקה. כולם מופתעים כל כך מהתגובה של עומר, מהדרך שבה הוולגריות שלו פרצה, לקום מהשולחן בלי לעשות חשבון לכלום, לראות רק את עצמו מול עיניו, מותיר אותם פעורי פה, פעורי פה מקנאה אם תשאלו אותי, למרות שלעולם לא יודו בזה. אני צופה בעומר מתעלם מהכלל ורואה את עצמי בו, בתנועות שלו, במבט הממוקד, בהתמסרות לדבר המיוחד שלו. אני לא יכולה להסתכל על עומר ולהרגיש משהו שונה ממה שאני, אפילו לא לכעוס קצת על שהרס לי את הפנטזיה המושלמת, כי גם אני מתנהגת ככה בדיוק לפעמים. רק שבוע קודם לכן, באיזה יום כשהוסיפו לנו שיעור מיוחד במערכת והייתי צריכה להגיע לגן, זה פרץ ממני, הוולגריות שלי. אספתי את הדברים שלי והתעלמתי נחרצות מהחברים לכיתה שאמרו לי שהם תלויים בי, שאני היחידה שיודעת לערוך דברים במחשב ולסיים את העבודה של כולנו. הם לא היו הגורם שעניין אותי, או שבכלל היה נתון לוויכוח או להתפשרות. הם לא יודעים מה המטרות הנסתרות שלי. הם לא יודעים שכל מה שהעיניים שלי ממוקדות עליו, להוטות ומחכות לו זה הדבר הזה, הדבר הטוב, נקודת התורפה שמגיעה בצורה הזאת.

אז באותו רגע בבית אני לא יכולה להסתכל על עומר ולהצטרף למשפחה שלי שצולבת אותו במבטים. אני ניגשת אליו, מאחלת לו "תיהנה" ומקווה להמשיך את הפנטזיה על המשפחה המושלמת גם בלעדיו. כי גם אם היא חלקית, בשבילי היא צריכה להספיק.

סוף השבוע מסתיים מהר משציפיתי, ורגעי החופש האחדים האלה נגמרים, מזכירים לי שמחר אני חוזרת לתהות איפה הם חיי בין ארבעת הקירות של הכיתה שמנסה לגרום לי להרגיש שייכת. למחרת, בשעה חמש אחר הצוהריים אני בדרך למסעדה של אבא, שנמצאת על השביל הקבוע שלי בחזרה מהעבודה, מתאוששת ממספר האנשים שפגשתי כמו בכל יום. טל, המארחת במסעדה, מחייכת אליי חיוך מוכר כי היא יודעת שאבא ישמח לראות אותי. אני מפתלת את דרכי למטבח ורואה אותו בבגדי השף שצמודים עליו - קטנים במידה אחת - אבל זה לא מפריע לו. הוא מחזיק בסיר ביד אחת וביד שנייה מערבב איזה רוטב.

"אוווו, מה קורה, ילדה יפה של אבא?" הוא אומר לי בתסריט מוכתב. אבא חושב שאם יגיד לי מחמאה אחת ביום זו תהיה התרומה שלו לבניית הביטחון העצמי שלי. עם הזמן למדתי להעריך את זה, את הדברים הקטנים ביחסים עם אבא. אני רואה אותו ואת השיגעון היומי שלו כדרך שלו שאני כל כך אוהבת להתמודד עם השגרה. הקפיצות והצעקות, הריקודים שבאים משום מקום, השירה הקולנית שלו שמעוררת גלי צחוק - כל אלה הם הדרכים שלו להגיד אני פה ואני עובד קשה, מבוקר עד ערב, לבד. בכל שירה קולנית שלו אני מסתכלת עליו ותוהה, תוהה מה הדרך שלי להתמודד עם הדברים. אני בטוח לא צועקת ולא רוקדת בציבור כמוהו, אני לא הופכת לילדה בת שתים-עשרה כמו אימא, אני לא מתגוננת כמו עמית, ואני בטח לא מצלמת סרטים כמו עומר. אז מהי הדרך שלי לבטא את הדברים? איפה האישיות שלי קורצת לה בהתנהגות לא אופיינית, האם פיתחתי לי שיטה להתמודדות שאני לא מודעת אליה, או שבכלל אני לא מתמודדת, ואני רק חושבת שאני מתמודדת.

אני מביטה באבא ומנסה לעקוב אחריו ואחרי הצעדים המהירים שלו ברחבי המטבח, המטבח שלו שהוא מכיר כל פינה בו, המטבח שבו הוא מבלה זמן רב יותר מכל זמן אחר עם כל בן אדם אחר בחיים שלו. לפעמים נראה לי שהמטבח מכיר את אבא הרבה יותר טוב ממה שאני מכירה אותו. את הרגשות והתחושות שאבא לא מצליח לספר לי, לא משום שהוא לא רוצה, אלא פשוט כי הוא לא יודע איך, את אותם הרגשות הכלים במטבח מכירים, והסירים והמחבתות מדקלמים אותם בעל פה. אבא ייחשב תמיד כבלתי אפשרי בעיניי - איך אפשר לעבור כל כך הרבה, לעבוד כל כך קשה ולא להראות את זה על הפנים? זה לא הערצה מה שאני מרגישה לאבא ולא הייתי רוצה להיות כמוהו, אוטמת את הרגשות שלי כל כך חזק בתוך השגרה האין סופית. הכול קפוא עם אבא, נשאר במקומו ואין שום הפתעות.

שוב בוקר מגיע ושוב אני מתעוררת לחורף הקר שנוזל לי מתוך החלון הרצון העז להמשיך לישון זורם לי בתוך העורקים, מטפס את דרכו אל המוח ומנסה לשכנע אותי שכלום לא יקרה אם אשאר במיטה. ואז פתאום אלכס, המורה שלי, קופצת לי לראש, מטיפה לי באופן דמיוני שכדאי לא לאכזב אותה, הרי זה חריגה מתדמיתי. אלכס כבר מכירה אותי, את כל מה שלא טוב בי ואת כל מה שממש טוב, ולאכזב אותה לא יהיה אפשר כי היא מכירה אותי כמו שאימא מכירה את בנה, היא שם והיא מודיעה לי שלא אאכזב אף אחד מלבד את עצמי.

אני קמה באפס כוחות לבוקר מוזר. משהו בתוכי חוזר ואומר שאני ממש צריכה לחזור לישון, אבל אני משתיקה אותו ומתחילה את היום, עולה במדרגות הייאוש, מכוונת את רגליי לעוד יום של למידה, יום שבו אעשיר את מוחי בכמה חוקים נוספים.

באמצע היום פתאום הדלת של הכיתה נפתחת ואלכס מציצה פנימה, מצליחה להציל אותי כמו שקיוויתי שתעשה. היא אומרת, "זוהר, בואי רגע."

הלב שלי צועק, "תודה אלכסס! תודה שבחרת בי מבין שלושים התלמידים." בשלב זה לא אכפת לי אפילו אם היא תצעק עליי או תגער בי, הכול - רק להסיט את המוח מכל מה שהוא לא מעוניין לשמוע.

אנחנו מתיישבות מחוץ לכיתה, ואלכס מנסה לגבש מולי פרצוף רציני. למרות שהיא יודעת שאני לא מתייחסת להבדלים בינינו, אלכס מקפידה לדבר איתי בגובה העיניים. היא יודעת שזו הגישה שמדברת אל ליבי.

"מה קורה? איך עברה החופשה?" היא שואלת בנימוס משוכתב שאני נוטה להאמין לו.

"היה בסדר גמור."

"עבדת?" היא שואלת אותי וזה מחמיא לי. מתוך היחס המצומצם שהיא צריכה להעניק לכל תלמיד, בי היא מתעניינת באמת - לפחות כך אני מנסה לשכנע את עצמי, אפילו שאני יודעת שיש לה את זה עם כולם. אני לא יודעת למה אני מנסה להשלות את עצמי, לא חסרה לי תשומת הלב, אבל עדיין אני צריכה להרגיש מיוחדת.

"כן, ברור," אני עונה לה.

"יופי, כל הכבוד," היא מחייכת. "אני רוצה לשאול אותך משהו."

אני מתמקדת מייד בפה שלה, קשובה לכל מילה בשביל לענות בקפדנות ובדיוק.

"אני רוצה לתת לך איזו משימה קטנה, אבל היא מגיעה עם תנאים."

האוזניים שלי מזדקפות. אני מצפה למשהו שיעניין אותי וירים לי את מצב הרוח למה שהוא שואף להיות, אבל מחכה לדברים שלה.

"כל יום אני צריכה לתת משוב על הכיתה למנהלת," אלכס פותחת. "לספר לה מה היה היום ומה המצב הכללי של הכיתה."

אני מנסה למצוא את הצורך שלה בי בין השורות, והיא ממשיכה, "החלטתי לתת לה מענה אמיתי וכן מאשר את התסריט המשוכתב של כל פעם. לשם כך אני צריכה שאת תספרי לי כל יום, בעל פה או שתתקשרי אליי, על כל דבר חריג שהיה היום בכיתה, כל מה ששבר את הנורמות, אבל זה בתנאי אחד."

אני שותקת, מחכה לשמוע את ההמשך.

"כדי לספר לי את זה את מוכרחה להגיע כל יום לבית הספר."

בשלב הזה אלכס משתתקת, ואני מתחילה לנתח: אני מנסה להבין מה עומד מאחורי הבקשה שלה. מצד אחד האופן שבו היא בחרה בי מביא אותי להרגיש מיוחדת, אבל זה בדיוק המקום שאליו לא ארצה ליפול. אם כל זה מתוחמן כדי שאבוא לבית ספר, איפה הכנות? אלכס לא צריכה לעשות הרבה כדי לגרום לי לבוא לבית ספר. מספיק שהייתה אומרת לי לא לאכזב אותה, וכבר התדמית שלי לא הייתה נותנת למוח לנצח. אז אני מצליחה למשוך את אלכס לאזור החיובי במוח ומחייכת אליה חיוך נבוך אך מתרגש. "סבבה, אני אעשה את זה," אני אומרת לה, מתאפקת לא לצחוק מרוב מבוכה.

"יופי, ותיזהרי שלא להבריז, אחרת אני נותנת את זה לאור..." היא אומרת לי באירוניה מכוונת, כמו שכמעט כולם עושים, זורקים משפטים אירוניים כדי להתחבב. אני מודה שגם אני משתמשת בזה כדי לשבור את הקרח מדי פעם.

אלכס שולחת אותי לכיתה, מלאה עד הסף של הציפייה. אלכס יודעת בדיוק איזו עבודה לעשות איתי, לתת לי משהו תלוי, שכל הצלחתו מונחת עליי ובאחריותי. אני מתיישבת במקום שלי, מחכה בקוצר רוח לספר לאור כדי להרגיש מיוחדת גם מולה, ואז הצלצול נשמע.

הלוואי שהיה לי הזמן לספר לאור, לספר לה כמה אני מיוחדת. אור רק מסתכלת עליי ומחייכת כדי לאחל לי יום טוב מוסתר כמו שהיא עושה בדרך כלל, ואז אני יוצאת וממהרת אל הגן בצעדים מלאי התרגשות וציפייה, כבר מחכה למחר כדי להתחיל את הדיווח הראשוני. בדרך - שיחה מנטלי, ואני ממהרת לענות, כמובן עם ספק מאיים בלב, כי מה נטלי רוצה בשעה כל כך קרובה לזמן שאני צריכה להגיע?

"הלו..."

"היי זוהר, יכול להיות שלא צריך שתגיעי היום. יש מעט ילדים, אז כבר אני מודיעה לך."

אני מניחה את המעיל על השולחן בבית בכעס בלתי מוסבר - כאילו אין לי מספיק ימי עבודה - וחושבת למה אני כל כך לא אוהבת להרגיש דחויה, כאילו לא רוצים אותי. בכמה שניות אני מסיקה מסקנות בשביל נטלי, אני כועסת אבל יודעת שזה לשווא. לא עוברות שתי דקות מצחינות מזעם ושיחה נכנסת, "זוהר, מאמי, מצטערת ששיגעתי אותך אבל תבואי. צריך אותך."

לפתע אני מרגישה מטופשת כל כך. כעס לשווא הוא הגרוע ביותר. תוך דקות אני כבר יוצאת מהבית וכבר זמזום של הטלפון. אני רואה הודעה מאימא, שמופיעה בכתב מובהק על הצג, "בערב הולכים לנועה, דברי איתי כשאת מסיימת." לא אכפת לי לסמן וי על עוד פנטזיית משפחות מוצלחת, אז אני כותבת לה "טוב" קצר וקולע כמו הסבלנות שלי ברגעים האלה.