בסתיו אשוב הביתה

פרק 1

ישבנו במרכז החצר ושיחקנו במשחק "חמש אבנים", והנה נכנס אדם, נעמד לפנינו ומחא כפיים. היו לו קסדה ומדים של כבאי.

"נו, ילדים," אמר איש מכבי האש, "הנה נייר, דבק ומספריים. תתחילו לגזור ולהדביק אל החלונות. הרי אתם יודעים שאם אווירונים מפציצים, ועל מנת שלא תיפצעו משברי זכוכיות – צריך להדביק אותם מראש... כך, אם חלילה ייפלו חתיכות, הן לא יפצעו אתכם."

הבטנו באיש. הוא דיבר ברצינות רבה, הביט בנו בעיניו הכחולות המימיות, ואז המשיך להסביר מה עלול לקרות כאשר החלונות חשופים, והראה לנו מה לעשות.

בהתלהבות גדולה התחלנו לגזור פסים־פסים, דקים, ארוכים, כמו שביקש האיש, מתחרים זה בזה מי יגזור יותר והפסים של מי ישרים יותר, וכמה דבק סופג כל פס נייר...

אחרי זמן קצר מאסתי במלאכת ההדבקה ומיהרתי לשוק. בשוק תמיד מעניין יותר, ושם מתרחשים דברים שונים.

באתי לשוק. ראיתי חיילים פולנים מסתובבים ומדביקים כרזות גדולות.

רצתי בחזרה לחצר, ואמרתי: "בואו! בואו לשוק, תראו מה מדביקים שם!"

בשוק כבר נתלו רמקולים גדולים בכל הפינות, והשמיעו שירי לכת ושירי מלחמה.

שרנו את השירים, סבבנו בין הכרזות הצבעוניות שהראו חיילים צנחנים בחגור מלא מחייכים, וגם אווירונים נוחתים, מורידים אותם ארצה, והם מתפזרים בשדה מעובד. בכרזות אחרות היו שורות־שורות של חיילים צועדים לבושים במדים חדשים, פיהם פעור כמו פורצים בשירה.

"תראו, תראו כמה יפים החיילים," אמרתי. "ותראו את הפרשים הרוכבים על סוסים דקי רגליים."

"איטה, די!" אמר יוס'לה. "צריך לחזור לחצר ולגמור את העבודה."

"בסדר," אמרתי. חזרנו לחצר.

הגדולים אמרו: "יפה, יפה ילדים. אתם עושים דברים חשובים, ומתכוננים יפה למלחמה."

בשובה הביתה, בעודה ניצבת על הסף, אמרה אמא, "איזה אי שקט שורר בשוק!" עיניה היו נעוצות בסבתא כאילו בשאלה, שמא יודעת היא את הסיבה. "בהלת קניות תקפה את האיכרים, והם קונים כמו משוגעים. אמנם הרווחתי לא רע, אבל ההרגשה לא טובה."

סבתא הביטה באמא ולא אמרה דבר. גם היא לא הבינה מה מסתתר מאחורי בהלת הקניות. "מה עוד קורה?" שאלה לבסוף בקול רך.

אמא היתה עצבנית ומתוחה. "יותר מדי קישוטים ברחוב, ויש דגלים בכל פינות השוק, כאילו מתכוננים למצעד. רמקולים משמיעים שירי לכת... גם בלעדיהם מתפוצץ לי הראש."

"אמרת בעצמך... מתכוננים לאיזה מצעד," אמרה סבתא כמבינת דבר.

עכשיו נעשתה אמא עוקצנית. "מצעד? זה נראה כמו הכרזת מלחמה! ברחובות העיר תלויות תמונות של צנחנים, כרזות של חיילים צועדים בסך."

"כן, משהו עומד לקרות," אמרה סבתא. "בטח איזו חגיגה."

שמעתי את דברי אמא, ורצתי החוצה. בשוק סבבו המונים, מביטים בכרזות ושומעים שירי לכת שבקעו מהרמקולים.

הקשבתי לדברי האנשים שהתקבצו שם ודיברו בהתלהבות על אמונתם בחיילים הפולנים שיגנו על ארץ מולדתם ולא ייתנו לאויב אף שעל מאדמת פולין.

מישהו אמר: "הצבא שלנו מאומן היטב. גם אם תפרוץ מלחמה, אין מה לדאוג. הממשלה תשמור על המולדת הפולנית, והצבא שלנו יילחם כמו בעבר."

רצתי הביתה.

למחרת חזר הכול על עצמו. אמא באה מהשוק. "מה קרה היום לגויים וליהודים?" פתחה. "כולם מבוהלים, כמו השד נכנס בהם... קונים הכול, אוגרים מצרכים כאילו המלחמה בשער."

סבתא בררה מילה אחת מדברי אמא, ושאלה נפחדת: "מה, מדברים על מלחמה? כלום לא למדנו שדברים שנשמעים בסופו של דבר מתגשמים?"

"הה," משיבה לה אמא.

"שמא כדאי גם לנו לקנות משהו?" הציעה סבתא.

"לא קניתי שום דבר... אבל אולי הצדק עמך," השיבה אמא, ורצה לקנות מצרכים. בשובה הסתירה אותם במרתף. "עכשיו גם לנו יש משהו בבית," אמרה ואז פנתה אלינו: "בינתיים צריך להתכונן לחזרה לבית־הספר... כן תפרוץ מלחמה, לא תפרוץ מלחמה, כולכן צריכות לבוא מוכנות לפתיחת שנת הלימודים החדשה!" ראשונה פנתה אל טובה, אחותי הגדולה: "מה איתך?"

טובה כבר הצליחה להשיג חלק מהספרים לכיתה ז', והמורה הבטיחה לתת לה את השאר מהספרים המשומשים שחילקו לנצרכים בבית־הספר.

"ואת, איטה?" פנתה אלי אמא ובקולה שמעתי נעימה של כעס. "מה את, הבת של רוטשילד? לא נאה לך לומר את האמת? כמה פעמים אמרתי לך, תגידי שאביך אינו עובד, ושהוא לא מביא פרוטה הביתה. זו האמת! למה את תמיד בשלך: 'אבא עובד, הוא סנדלר'? עוד עלולים להאמין לך, ואז יבואו לדרוש ממני מסים נוספים! אינך מבינה שאת מזיקה לי?"

אמא כועסת, אבל היא הרי מכירה היטב את אופיי העקשני. היא יודעת שיהיה מה שיהיה, אני לא אבקש דבר ולא אומר שאין לנו כסף לקנות ספרים.

"אוי," נאנחה אמא, "מה אעשה לך? אלוהים! בת עשר וחצי ולא מבינה את המצב לאשורו... אבל ספרים צריך; הרי לא תלכי ללמוד בלא ספרים. לכי לדוד משה: בנו השני גמר השנה כיתה ד', ואני מקווה שהספרים עדיין אצלו."

הפעם אני מצייתת וממהרת אל הדוד משה בטרם יקדים אותי מישהו אחר, ואז אצטרך לחפש אצל מי נשארו עוד ספרים משומשים לכיתה ד'. יכולתי גם לקבל ספרים חינם, כי המורה מחלקת בסוף השנה ספרים לנצרכים, אבל לא הסכמתי לבקש. הייתי מוכנה לרוץ עד סוף העולם כדי להשיג ספר ישן, משומש, בלוי ואף קרוע, רק לא להרים יד בכיתה, שלא יראו הילדים שאני בין הנצרכים.

הבנתי את דברי אמא, שאין אנו עשירים ולא גבירים. ובכל זאת לעולם לא אבקש דבר.

"עטה'לה קיבלה בבית־הספר את כל הספרים," מביטה אמא בשביעות רצון באחותי הצעירה ממני בשנתיים. "עטה'לה, לכי הביאי את התיק שלך," פוקדת עליה אמא. "נבדוק שאינך חסרה דבר."

עטה'לה עושה מה שאומרת אמא. מחברת חסרה לה, ואמא נותנת לה כסף: "קני לך מחברת ושמרי היטב שלא תיגמר מהר."

את חיה'לה, אחותי הקטנה, הרימה אמא על ידיה, חיבקה, נישקה ונענעה אותה בחיבה.

"את כבר ילדה גדולה, חיה'לה, בת חמש וחצי. עכשיו תלכי לגן, וגם תורך יגיע ללמוד." בסוף שנת הלימודים היתה אמא נעמדת במרכז החצר ומציגה בגאווה גדולה את התעודות שלנו. ברור שהכי חשוב לאמא לשמוע מפי השכנות שבנותיה מחונכות, מסודרות, נקיות... ובאמת שמעתי לא אחת אומרים, "הבנות של זיסל נחמדות, חביבות... כל הכבוד לאישה הזאת, שמפרנסת את בני הבית ומספקת להן ספר, אוכל, בגד, ונותנת להן חינוך נאות."

השכם בבוקר מוציאה אמא את ארגז הסחורה ובו דברי סדקית: מטפחות ראש, שרוכי נעליים וגומי. עכשיו היא מחכה לויצק, שיעמיס את הארגז על עגלתו הרתומה לסוס בין שאר ארגזי התגרניות ויוביל אותו אל היריד. לפני צאתה מהבית היא קושרת גרב לצווארה; לתוכו היא עתידה לשלשל את התמורה שתקבל.

אבל הבוקר ויצק אינו מגיע. גם התגרניות האחרות עומדות ומחכות לו. לבסוף בא ויצק בלי הסוס. "אי־אפשר לנסוע לעיר דוברה, כי הצבא אינו מאפשר מעבר לאזרחים," הוא אומר.

אמא חזרה והעמידה את הארגז ליד הדלת. "מה אעשה?" שאלה את סבתא, כמו בפיה מענה ופתרון. "ויצק אמר שהצבא חוסם את הדרכים. על הכביש דוהרים סוסים, ובעקבותיהם באים חיילים. הם לא משאירים מעבר לעגלות... והרי יום שלישי היום, יש יריד בדוברה! יגיעו כפריים מכל הסביבה לערוך קניות לקראת החורף, ולי יש סחורה חדשה, שתכניס לי רווח יפה... מה לעשות שלא נותנים להגיע לעיר?"

"אולי," אמרה סבתא, "אפשר ללכת בצדי הדרך, בשבילים."

על שפתיה של אמא מסתמן גיחוך מר. "סוס רתום לעגלה, שעליה כמה תגרניות וארגזים עמוסים בסחורות, לא יוכל למשוך בשביל צר."

סבתא הטתה את ראשה וניחמה את אמא: "זה בוודאי לא יימשך זמן רב. מחר־מחרתיים יעבור הצבא ויפנה את הדרך."

אבל הדאגה לא הניחה לאמא. ללא הרף מלמלה: "מה אעשה? מה אעשה?" ואז אמרה בצאתה. "אראה מה עושים כולם." היא חזרה מיואשת עוד יותר מקודם.

בינתיים רצה אלי חיה'לה, אחותי הקטנה בת החמש וחצי. "איטה, הבטחת להראות לי את הגן שאליו אלך מחר."

באנו לגן והרמתי אותה על ידי. "הביטי," אמרתי. "הנה ארגז החול, והנה כפות למשחק, ושם הקוביות, ושם הבובות. הכול יהיה שלך מחר." אחר־כך לחצה חיה'לה את אפה הקטן לחלון והסתכלה בצעצועים שבגן. מאושרת ושמחה סיפרה לילדי החצר מה שראתה, וכמה פעמים חזרה ואמרה: "מחר אלך לגן."

משה'לה הקטן עומד בין ילדי החצר, מקשיב לדבריה. הוא מתקרב לחיה'לה ואומר: "בשנה הבאה גם אני אלך לגן."