בעוד שהיו הולכים

ספר הזוהר, מבלי להיכנס לשאלה מתי והיכן נוצר ומי הם מחבְּריו, הוא ללא ספק יצירה עצומת ממדים וגאונית בכל קנה מידה. הזוהר הוא המרכזי והחשוב מבין כל ספרי תורת הקבלה. מקובלים וחסידים בני כל הדורות, בארצות המזרח ובארצות המערב, הגו בו נפעמים והפיקו מתוכו תבניות מחשבה רוחניות מרתקות ומורכבות ביותר, וגם מזור למדוֵוי הנפש ותקווה ללב הדואב.

מן הזוהר למדו על עולמות האצילוּת, הבריאה, היצירה והעשייה, על עשר הספירות האלוהיות ועל סדר השתלשלות אור-אין-סוף – דרך כל מיני הצמצומים – עד לבריאת העולם הזה הגשמי שלנו. כמו כן מהווה ספר הזוהר (ובאופן מיוחד האגדות שבו) מקור ראשי למֵידעים מסתוריים על אודות המלאכים, על השדים, על גלגולי נשמות, על השפעות הכוכבים, על כוחות האופל וה"סִטרא אחרא".

לא בכדִי גזרו רבים מגדולי ישראל איסור ללמוד בספר הזוהר, ולפחות עד שיִמלאו לו לאדם ארבעים שנה ועד שימלא כרסו בחלקֵי התורה הנִגלים. עד היום רבים הם המסתייגים מן העיסוק בזוהר, מתוך החשש שמא אין רגלי האדם נטועות היטב באדמתו ואזי עלולה רוחו לעוף למחוזות רחוקים שמהם היא תתקשה לחזור לעולם האנושי.

אלא שעם זאת, ספר הזוהר הוא בעצם, קודם כל, מדרש. מדרש אשר במובנים רבים דומה במבנהו לספרי המדרש המוכרים בספרות האגדה של עם ישראל. לראָיה, הזוהר בנוי בהתייחסות לפרשיות התורה, והפתיחות של דרשותיו אוחזות בדרך כלל בפסוק מרכזי מתוך הפרשה, כמו בספרי המדרש האחרים. וכן אם מצווה כלשהי מופיעה בפרשה, יפַתחו חכמי הזוהר – בדומה ליתר המדרשים – דרשות מיוחדות המתארות את המקבילה העליונה, הרוחנית, של אותה מצווה, ויסבירו כנגד מה הדברים אמורים בעולם העליון.

ועל כן, אם מדרש הוא, הרי שיכולים אף אנו לקרוא בספר הזוהר כמו בכל מדרש, קריאה חופשית או ספרותית; קריאה שמבקשת עבור נשמותינו פשר ומשמעות ודרך ללכת בה. כי בל נשכח: בתוך המושג "מדרש" מסתתרת גם דרישה – הדרישה הבלתי נדלית של הנפש להשיג השגת-מה על תכלית חייה. ואמנם השאלה מה באמת דרוש לה לנשמתנו בת אלפי השנים, ומה היא דורשת כיום במפגשהּ המחודש עם דברי התורה, היא שאלה שכדאי להצטייד בה עם כניסתנו לעולמן המופלא של אגדות הזוהר.

*

סיפורי הזוהר במקורם שלובים וארוגים להפליא בתוך דרשות רבות וארוכות המהוות את רובו הגדול של ספר הזוהר. הם משמשים נדבך חשוב בדרשות, וזאת בתחכום ספרותי מובהק: עלילת הסיפור אינה נחשפת במלואה, בבת אחת, כהקדמה לדרשה או בסופהּ, אלא הדרשה והסיפור מתפתחים באופן בו-זמני והדדי. לפעמים תתרחש בעלילת הסיפור תפנית מפתיעה ואז מיד ימשיכו החכמים בדרשתם מתוך התימהון שאחז בהם – ובנוּ הקוראים – ויספקו עתה פירוש חדש, עמוק יותר. הסיפורים לעולם אינם "מעשה שהיה", אלא מתרחשים כעת ממש, בזמן אמת, ומתעדים את המתרחש בחיי הxחכמים כרגע – אם בעיצומה של הליכתם בדרך, אם במערה שנכנסו להסתתר בה, ואם באִדרא (הגורן, מקום ההתכנסות ללימוד) למרגלות רבם הגדול רבי שמעון בר יוחאי. ואף הדרשות עצמן, נולדות הן ומתפתחות לעינינו מתוך רוחם הרוגשת של החכמים ממש עכשיו. כך מחוברים הדרשות והסיפורים לבלי הפרד, והקורא הנפעם חש כבתוך חלום מתגלגל אשר מופָעים סמליים עזים משמשים בו יחד עם תובנות זכות ומאירות עיניים, הנובעות ממעיין גבוה מעל גבוה.

כיצד אם כן הרשיתי לעצמי בחיבורו של ספר זה (ואמנם אינני הראשון בכך) להפריד את הסיפורים מתוך מַאֲרָגָם ולהציגם בפני עצמם?

כאן אין לי הצטדקות טובה יותר מאשר האמת לבדה: אהבָתי הגדולה לסיפורים הללו היא שהובילתני והנחתה את קולמוסי לחתוך בבשר החי (ואף לחתוך לא פעם בתוך סיפור עצמו, לפי שיקולי עריכה), במטרה לחשוף את מה שנראה בעינַי כעצם הלוז של הדבר ולשתף אתכם הקוראים בחדוות גילויַי.

כצידוק נוסף, מהותי יותר, ראוי לזכור: באמת אין הסיפורים הללו מסגרת ספרותית בלבד או קישוט נִלווה לתוכן המרכזי של הזוהר. מי שיַרשה לעצמו להתמסר כילד לקִסמם של המראות הנפרשׂים לעינינו ויאזין ברגישות למשפטים שמחליפים ביניהם גיבורי הסיפורים, יחוש מיד כי יש ויש לו לַסיפור חיים מִשל עצמו והרי הוא הולך ומתפרש עצמאית כמעט מאליו. כמעט – מפני שלעזרה אחת בכל זאת הוא צריך: למעורבותם העמוקה של קוראיו. אגדות הזוהר כמו מבקשות מאתנו לפתור שוב ושוב, מתוך אוצרות נשמותינו שלנו, חידות רבות המעוררות את הלב ואת המוח. ולא רק חידות אלא גם פערים בעלילה, פערים חשובים שרק אדם אחד יוכל למלא באומץ ומתוך ביטחון של אמונה; והאדם הזה הלא היא אַת, הקוראה הנאמנה, ואתה הוא, הקורא.

*

האם הסיפורים הללו התרחשו במציאות או שהם פרי רוחם של החכמים כותבי הזוהר? ואיך עלינו להתייחס לסיפורים שלא תמיד ברור מהו לִקחם, והאם בכלל נכון להתמקד בהם? השאלות הללו כרוכות כמובן בשאלה היסודית עבור מי ולשם מה נועד הזוהר, שהרי אינו ספר מוסר ובוודאי שלא היסטוריה.

בהבאַת הסיפורים איני חש הכרח להתמודד עם השאלות הללו ולהגיע למסקנה סופית אחת, שהרי יצירה הנובעת מתוך חוויה של אדם היא חשובה לא פחות מיֶדע מוצק וטהור או מאירוע שהתרחש "באמת". הרבה צדדים שונים לה למציאות, וכל קורא מוזמן להרגיש כאן כבן-בית יורש נחלה, ולהשיב את תשובותיו שלו מתוך ביטחון שהוא הנו הנמען הראשון של הדברים ולו הזכות, ואולי אף החובה, להתבונן בהם ולפרשם לפי אופיו והלוך רוחו.

ובכל זאת, הערה אחת מפי בעלי הזוהר עצמם, על אודות תפקידם של הסיפורים בתורה, עשויה להאיר את עינינו גם לנוכח סיפורי הזוהר:

סִפּוּר שֶׁל הַתּוֹרָה, לְבוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד תהלים קיט, יח "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". הַטִּפְּשִׁים, כְּשֶׁרוֹאִים לְבוּשׁ יָפֶה עַל אָדָם, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר. רוֹאִים אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כְּאִלּוּ הוּא הַגּוּף וְרוֹאִים אֶת הַגּוּף כְּאִלּוּ הוּא הַנְּשָׁמָה.

כְּעֵין זֶה הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ גּוּף – אֵלּוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרָאוֹת גּוּפֵי תּוֹרָה. וְגוּף זֶה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה. שֶׁאִם לֹא הָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּסִפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד.

טִפְּשֵׁי הָעוֹלָם אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בְּאוֹתוֹ לְבוּשׁ, שֶׁהוּא הַסִּפּוּר, וְאֵין מִסְתַּכְּלִים בְּמַה שֶּׁתַּחְתָּיו. אוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים יוֹתֵר, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּלְּבוּשׁ אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁהוּא תַּחַת אוֹתוֹ לְבוּשׁ. וְהַחֲכָמִים, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אֵלֶּה שֶׁעָמְדוּ בְּהַר סִינַי, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא רַק בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עִקָּר הַכֹּל. וְלֶעָתִיד לָבֹא עֲתִידִים הַכֹּל לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה.

וְהַתּוֹרָה – הִיא כְּלָל עֶלְיוֹן. כְּשֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּה סִפּוּר אֶחָד, וַדַּאי לֹא לְהַרְאוֹת עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְהַרְאוֹת סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. וְאַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר בָּהּ מַרְאֶה דְּבָרִים אֲחֵרִים, עֶלְיוֹנִים.

על פי הזוהר לפרשת בהעלותך, ח"ג, קמט ע"ב – קנב ע"ב

הוֵי אומר: בכל סיפור צפונים סודות ומשמעויות עמוקות, ולכולנו הזכות לבחור לחיות כאותם החכמים עבדי המלך העליון שעמדו בסיני, ולהסתכל כמוהם בסיפורים וב"נשמת התורה, שהיא עיקר הכל".

ומכאן להרהורים שצירפתי בספר הזה בשולי הסיפורים: אף אלה אינם אלא קליפה ראשונית, אוסף חלקי של רעיונות ורגָשים, שהלוואי שינבטו ויתפתחו עוד בלב הקורא. אין בהרהורים הללו לא יומרת פירוש ולא ניסיון ביאור. כמעט שאין בהם התייחסות להקשרים הקבליים הנכבדים הטמונים בסיפורים, ואין בהם התייחסות למחקר האקדמי בן זמננו. אלה הן הגויות חופשיות, כמעט אישיות. מסירה זו של רעיונותי אולי דומה היא במשהו לאותו מעמד מרומם ביום הכיפורים, שבמהלכו היה הכהן הגדול קורא לפני העם פסוקים אחדים מתוך ספר התורה שהחזיק בחיקו, ובסוף המעמד היה חותם במילים שהן תזכורת חשובה לעצמו ולכולם, משנה, יומא ז, א "יותר ממה שקָריתי לפניכם כתוב כאן".

ואמנם, עוד רבה ויפה הדרך להיכנס כראוי להיכלות הזוהר הפנימיים, אלה העשויים חדר לִפְנים מחדר. ותורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול ולמצוא בה את חלקו יבוא ויטול.

*

הדרשות והאגדות מתרחשות בזוהר כמעט תמיד "בעוד שהיו הולכים", ממש תוך כדי הליכה. וההולכים הם לרוב שניים, אך לפעמים גם שלושה חכמים הולכים יחדיו או אף ארבעה. לאן הם הולכים? ללמוד תורה מפי מורה זקן, או לבקר חבר חולה, או לערוך ביקור משפחתי. לא פעם תהיה לבסוף מגמת פניהם למערה, אל מורם, רבי שמעון. בבואם יספרו לו על ההרפתקאות שעברו בדרך ועל דברי התורה ששמעו או שחידשו בעצמם ויציעו לפניו את השאלות המטרידות את רוחם. ורבי שמעון מצִדו, יודע דעת עליון, "יעשה סדר" ויבאר להם בנימה אבהית מה בעצם הם ראו, באיזו מתנה גדולה זכו או מאיזה דין קשה ניצלו. והתרגשות גדולה של הכרת תודה תמלא את לבם, ולפעמים אף יבכו – לא רק מעוצם השמחה אלא גם מחרדתם לגורל בני הדורות הבאים, שנגזר עליהם לחיות ולהמשיך ללכת בדרכיו הקשות של עולם שרבי שמעון כבר לא יחיה בו.

כפעם בפעם אני מוצא את עצמי פוסע, מפועם, במשעולי אבותי חכמי הזוהר. "חורש" את ואדי ראש פינה ואת נחל עמוד או את הגבעות הרכות העוטרות את הר מירון. כל אלו המקומות ועוד רבים בארץ הגליל זרועים מצבות קבר צנועות, אשר כיפה לבנה או תכולה פרושׂה מעליהן. כאן נטמנו רבים מן התַּנָאים, האמוראים הראשונים וחכמי הסוד של עמֵנו. כאן טיילו כמוני, האזינו לזֶמר הציפורים ולסודות שהגיעו לאוזניהם לעת ערב עם ילל התנים, ובלילה נאנחו חֶרש עם אנחת השדה המחשיך. מי יתן שידם של כרישי נדל"ן ושל פקידי מִנהל לא תיגע בהרים ובגיאיות הללו ובנחלים הנובעים מים צלולים מן התהום של כור מחצבתנו. אלה מסורים בידינו כפיקדון, שהרי לא בכדִי שבנו לטייל כאן, בנערינו ובזקנינו, מקץ אלפיים שנות נֵכר ושִכחה.

עץ הזית העתיק והנפתל בשֵׂיבתו, הניצב בקצה כל שביל ביערות הגליל, זוכר הכל ושומר אמונים לאבותינו רוקמי אגדות הזוהר. ואם רשות ניתנה לו לעץ הזית הזקן להקיף את עצמו עוד בטבעת אחת נוספת – היא אסופת אגדות הזוהר שלפנינו – יהי רצון שיאירו הדברים דרך ונתיבה לרוחנו הפצועה והמחפשת, וישכינו בינינו אך שלום ושלווה ורֵעוּת.

יונדב קפלון

ימי אדר תשפ"ג

פברואר 202