בעירה איטית 2: לבטוח בך

1

גָוִוין רוצ'סטר עמד בפתח הסלון רחב הידיים והביט באשתו, שבחנה קישוט עץ חג מולד, ואז החזירה אותו בשקט לקופסה ואת הקופסה לארגז שבו החזיקו את כל הקישוטים.

עצבותה הכאיבה לו, והוא שיפשף את החזה להקלת הכאב. אבל לפעמים פצעים הם פשוט עמוקים מדי, קבועים וחשוכי מרפא. הכאב שלה היה בלתי נסבל עבורו, כיוון שלא היה יכול לשים לו קץ. מה הטעם בקשרים, בכסף ובעוצמה, אם הוא לא מסוגל להעניק לאשתו האהובה את הדבר שהיא רוצה יותר מכול. הוא חש את כאבה בחריפות כאילו היה שלו — ואמנם כזה הוא היה. גווין לא היה מסוגל לראות אותה אומללה. הוא היה מוכן לעקור הרים רק כדי להעלות חיוך על פניה.

היא שינתה אותו. הפכה אותו לאדם טוב יותר. הוא מעולם לא חשב שיוכל להיות אדם כזה — מעולם לא רצה להיות. אבל היא שינתה הכול — את עולמו ואת מקומו בעולם. פתאום הוא רצה להיות אדם טוב יותר. בשבילה. היא היתה ראויה לכך. הוא לא היה מוכן להעמיד אותה בסכנה בגלל עסקיו. זאת היתה לו התנסות חדשה. חיים נקיים. באור. עם מישהי שגורמת לו לרצות להרגיש... ראוי.

אחרי הסקירה העצובה והמדוקדקת של הקישוט היא הפנתה את ראשה, ראתה אותו ופניה זרחו, ורדרדוֹת מִנוּרות חג המולד שנתלו על העץ. הוא התפעל מכך שבכל פעם שחייכה אליו, נשימתו נעתקה. זה לעולם לא ישתנה. אהבתו לאשתו לא השתוותה לשום דבר בחייו. זה היה מטלטל אבל חמים, כמו הלהבות באח. זה היה בלתי ניתן לערעור. נטול סייגים, כבלים או תנאים.

היא אהבה אותו, והעובדה הזאת עדיין פירקה אותו.

"זה האחרון," היא אמרה ומבטה נדד רק עוד פעם אחת לקישוט היחיד שלא נתלה על העץ. המבט החמים התחלף להרף עין בעצב, אבל אז נדמה שהיא מתאמצת להתעשת. היגון שפניה עטו נעלם, אבל הוא הספיק להבחין בו וידע שהוא שם למרות כל המאמצים שלה להסתיר אותו.

המרחק ממנה נעשה קשה מנשוא. הוא חצה את החדר ומשך אותה לזרועותיו, תחב את אצבעותיו בשערה הארוך וחיכך את אפו בקודקודה. כששפתיו נצמדו לקווצות השיער החום המבריק, הוא שאף את ריחה.

"ננסה שוב," הוא מילמל, ואף שניסה לשוות לקולו נימת ביטחון, ידע שנכשל כישלון חרוץ. הוא נשמע מדוכא, כפי שידע שהיא מרגישה. לא מפני שהתאכזב ממנה. הוא מסוגל לחיות רק איתה עד יום מותו, ולעולם לא לחוש חרטה. אבל הוא איכזב אותה. הוא לא הצליח להעניק לה את הילד שידע שהיא רוצה בכל נימי נפשה.

היא רצתה שהם יקימו משפחה. היא רצתה שצחוק ואהבה ימלאו את הבית בחמימות שהוא מעולם לא חווה. היא ידעה את זה, היא ידעה איך נראו חייו לפניה, והיתה נחושה בדעתה לשנות זאת. להעניק לו בית. אבל לא רק בית, בית עם משפחה ואהבה ללא תנאי. מולה הוא היה נטול הגנות. אהבתו קראה תיגר על כל הגבולות והמִשתנים. הוא ידע שלעולם לא יאהב נפש חיה כפי שהוא אוהב את האישה הזאת.

היא הנידה את ראשה הצמוד לחזהו, והוא הרחיק אותה בעדינות, הרוס מנצנוץ הדמעות בעיניה החומות הבורקות. אפילו כשהיתה עצובה, היא היתה האישה הכי יפה בעולם. הוא אפילו לא זכר את החיים שחי לפניה.

הוא אחז בזרועותיו את הדבר היקר לו ביותר בעולם, אבל היה חסר אונים כיוון שלא הצליח להעניק לה את הדבר שרצתה יותר מכול. ילד.

"מספיק, גווין," היא אמרה, וגרונה נשנק, כאילו הגיית המילים מכאיבה. "אני לא אעמוד באובדן נוסף. אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב."

הייאוש המוחלט בקולה של אשתו האהובה היה למעלה מכוחותיו. הוא היה קרוב בצורה מסוכנת לאבד שליטה ברגשותיו. רק בזכות הנדר — להיות סלע איתן לאשתו — זה לא קרה.

היא זקוקה לכוח שלו. לא לחולשה. למרבה הצער היתה לו חולשה. אחת ויחידה.

ג'ינג'ר. אשתו, אהובתו, הנפש התאומה שלו.

בעבר עצם המחשבה על גורל ונפשות תאומות היתה מצחיקה אותו. המרצה בקורס משאבי אנוש ופיתוח אמרה פעם שהתפיסה שלכל אדם יש אדם אחד שמתאים לו שגויה לחלוטין. אפשר להתאהב — ולאהוב — אנשים שונים ורבים בחיים.

והוא האמין בזה, עד ליום שנכנסה לחייו יפהפייה עם שיער ערמוני ועיניים חומות, מתוקה וביישנית, ששינתה את עולמו מהקצה אל הקצה. ברגע שנעתרה להזמנה הראשונה לצאת איתו לארוחת ערב, הוא הבין ששקע עמוק כל כך, שאין לו סיכוי להיחלץ אי־פעם. הוא גם לא רצה בכך.

גווין היה גבר החלטי, שידע להתמודד עם כל דבר שהחיים זימנו לו. היה לו הכול, או כך לפחות אהבו נשים לומר לו.

הוא היה יפה תואר, כריזמטי, שחום, צעיר ועשיר.

הוא לא היה תמים, הוא ידע שהסגולה האחרונה היא המושכת ביותר. הנשים שבילה איתן, מן הסתם, לא ראו שום דבר מעבר לתג המחיר שהיה צמוד למצחו.

מיליארדר.

למרבה האירוניה, הוא הבחין בג'ינג'ר לראשונה בזמן שיצא עם אחרת. מהלך הערב היה מתוכנן. ארוחת ערב נחמדה, אווירה אינטימית, פלרטוט עם האישה שאיתה יצא ושמה כבר חמק לגמרי מזיכרונו, ואז לבית שלה לסקס, ומשם בחזרה לדירה שלו.

איש לא בא לבית שלו, איש לא פלש לקודש הקודשים הפרטי. הסקס תמיד התקיים בבית של בת הזוג או בבית מלון, והוא תמיד עזב לאחר מכן. בעיני כמה מהנשים זה העיד עליו שהוא מניאק אטום, אבל הוא פשוט לא היה צבוע מספיק להתכרבל אחרי ההתעלסות, מאחר שהבהיר מראש שלא תהיה שום מעורבות רגשית.

בערב המדובר הוא ליווה את בת הזוג לביתה, אך לאכזבתה לא נכנס. הוא היה שקוע מדי במלצרית המתוקה והחייכנית בעלת העיניים החומות הגדולות, שהסמיקה כשהוא נעץ בה מבט ממושך מדי.

הוא בדרך כלל לא היה כזה חסר נימוסים, אבל ברגע שראה אותה הוא נשבה בקִסמה, וערב לאחר מכן חזר לאותה מסעדה. לבדו. הוא דאג שיושיבו אותו באזור שלה והיה התובעני מכל הסועדים. בכל כמה דקות הוא דרש את תשומת לבה באיזו אמתלה מצוצה מהאצבע.

עברו שלושה שבועות ארוכים להחריד לפני שהוא הצליח לשכנע אותה לצאת איתו לארוחת ערב. שלושה שבועות של התנזרות מרצון. הוא ידע שאחריה לא תהיה אישה אחרת במיטתו, ולא היה אכפת לו לחכות.

רק אחרי שישה חודשים נוספים הוא התקדם מעבר לנשיקות לילה טוב לוהטות ולחמימות גופה הרך כשחיבק אותה.

אלה היו ששת החודשים הטובים בחייו.

בלילה שסוף־סוף לקח אותה למיטתו, הוא הציע לה נישואים, והיא כיסתה אותו בדמעות.

אחרי שלושה חודשים נוספים, שבהם היא כמעט חיה איתו, הוא הצליח לשכנע אותה להיעתר להצעה, אבל ברגע שהשיבה בחיוב, כל הסבלנות שלו פקעה. שופט השיא אותם בהזדמנות הראשונה, והיא הפכה שלו לתמיד.

אחרי שנה מבורכת שבה היא היתה רק שלו — הוא היה רכושני ואנוכי להחריד בכל הקשור לבילוי זמן איתה — היא התחילה לדבר על ילד. הוא לא חשב שיוכל להיות מאושר יותר משהיה, אך כשהתחיל לדמיין ילדות מתוקות שייראו בדיוק כמו אמא שלהן, גמלה בו ההחלטה למלא את הבית בתריסר ילדים אם זה רצונה.

ואז הם התרסקו.

היא נכנסה להיריון במהירות לשמחתם, אבל כעבור שבועות ספורים הפילה. והסיוט התחיל — תקווה אינסופית ולאחריה ייאוש. הקש האחרון היה קודם לכן באותה שנה, כשהיא נכנסה להיריון אחרי ארבע הפלות. אחרי שעברה בשלום את השלב שבו הסתיימו ההריונות הקודמים, הם התחילו להתרגש, וליבלבה בהם תקווה שסוף־סוף, סוף־סוף זה קורה.

אחרי חמישה חודשי היריון, משנודע להם שהיא נושאת בבטנה את מה שהוא הכי רצה — בת קטנה — והם נקשרו אליה, הרגישו את תנועותיה הראשונות, ואפילו התחילו לעצב את חדר הילדים, דבר שמעולם לא העזו לעשות לפני כן, הלמה הטרגדיה והיא שוב הפילה. החלק הנורא ביותר היה שהיא היתה צריכה ללדת את התינוקת הזערורית, בעלת כל האיברים.

ג'ינג'ר היתה הרוסה. חודשים ארוכים היא היתה אדישה ואבודה, והוא היה חסר אונים כפי שלא היה מימיו. הוא אהב אותה כל כך והיה מוכן לסבול כל כאב במקומה, אבל זה היה גיהינום בשבילה. ואחרי שהיא החלימה גופנית, היא הפסיקה לדבר על היריון.

גם עכשיו, כשהוא דחק בה בעדינות שינסו שוב, היא סירבה. הוא לא האשים אותה, אבל הוא סלד מהמחשבה שהוא לא מסוגל לתקן את זה למענה. בעולמו שום דבר לא היה בלתי אפשרי. כסף אמנם לא מרפא הכול, אבל הוא בהחלט מאפשר הרבה מאוד דברים. אלא שכל הכסף והכוח שבעולם לא עזרו לאשתו היפהפייה להגשים את משאלתה.

ג'ינג'ר, שכמו חשה במחשבותיו הקודרות, חפנה את סנטרו בחיוך מתוק עד כאב ובעיניים מלאות הבנה.

"אתה כל מה שאני צריכה, כל מה שאני רוצה," היא אמרה בפשטות. "תישבע שלעולם לא תעזוב אותי לטובת מישהי שתוכל ללדת לך ילדים. תישבע לי, ולעולם לא אבקש ממך יותר מזה."

הוא נדהם עד עמקי נשמתו. הוא נעץ בה עיניים המומות, שהלכו ונמלאו כעס. לא עליה אלא על עצמו, שהרי אילו היה מעניק לה את הביטחון שנזקקה לו, היא לעולם לא היתה מבקשת דבר כזה. המחשבה — הפחד — לעולם לא היו צצים.

הוא מיסגר את פניה היפות בידיו והביט בעיניה החומות המהפנטות, מלאות הנשמה.

"הסיבה היחידה שאני מצטער שאין לנו ילדים היא שאני יודע כמה זה קשה לך," הוא אמר בקול מחוספס. "הייתי עושה הכול כדי לחסוך ממך את הכאב, ג'ינג'ר. אני כל כך מצטער שאיכזבתי אותך."

היא הניחה אצבע על שפתיו. "ששש, גווין, לא איכזבת אותי. נתת לי ילד אחרי ילד. אני זאת שאיכזבה אותך, כי לא הצלחתי לשאת אותם בגופי. הוא דחה אותם."

עיניה נעצמו במשפט האחרון, ודמעות זלגו בדממה על לחייה.

"אם אי־פעם תתמרמר עלי בגלל זה, זה יהרוס אותי," היא הוסיפה בקול שבור. "אני לא רוצה שתסתכל עלי ותראה את מה שלא יכולתי לתת לך. משהו שאישה אחרת כן יכולה."

הוא אימץ אותה אל לבו ועטף אותה בזרועותיו, עד שגופה התרפה והיא נמסה אל גופו.

"לעולם לא תהיה אישה אחרת בשבילי," הוא אמר בקול צרוד. "אני לעולם לא ארצה יותר ממה שאת יכולה לתת לי. אני נשבע בחיים שלי, ג'ינג'ר. לבי ונשמתי שייכים לך. את שולטת בהם — ובי. ואני מאוד מקווה שאני שולט בשלך."

"אני אוהבת אותך," היא לחשה. "עכשיו תתלה בבקשה את המלאך כדי שהעץ שלנו יהיה מושלם."

אבל הוא לא יהיה מושלם, ושניהם ידעו זאת. קישוט אחד נשאר בקופסת הקישוטים. כפית תינוקות מכסף, שחרות בה: חג מולד ראשון ולצד זה השנה.

אילו הדברים היו מתנהלים כשורה, היא היתה אמורה ללדת בימים הקרובים. תינוקת חג מולד, היא אמרה בהתלהבות כשהרופאה אמרה להם את תאריך הלידה המשוער. ברגעים אלה ממש היא היתה אמורה להיות כבדה ותפוחה, והוא היה אמור לשפשף את כפות רגליה ולחבק אותה כשבתם בועטת ביניהם.

ג'ינג'ר התנתקה ממנו, ובזהירות רבה פתחה את עטיפת הניילון שסביב מלאך החרסינה העדין. גווין עלה על שרפרף, הושיט את היד, ובזהירות רבה הניח את הקישוט האחרון במקומו.

"מושלם," היא לחשה בעיניים בורקות מדמעות.

הוא סילק כל דמעה בנשיקה, הצמיד אותה אליו, והם הסתכלו על העץ שהיה יפה להפליא בזכות מאמציה. אשתו אהבה את חג המולד. החג הראשון שלהם יחד יישאר חרות לנצח בזיכרונו של גווין, מפני שלפניה היה חג המולד סתם יום בשבילו. יום מטריד אפילו, מפני שרוב המקומות היו סגורים לרגל החג, ואנשים יצאו מהעיר או סתם היו בלתי זמינים.

אבל מרגע שג'ינג'ר נכנסה לחייו, זה השתנה לתמיד. היא גררה אותו בעליזות מביתו שבקונטיקט, והם הלכו לקנות את העץ הכי גדול והכי מפואר שהצליחו למצוא.

זה היה שינוי אחד מני רבים שהיא חוללה בחייו. אמנם היה לו בית גדול עם שטח רחב ידיים ופרטיות מוחלטת, אבל הוא שנא להיות בו לבד. עד שג'ינג'ר הגיעה הוא בילה רוב הזמן בדירתו במנהטן.

עכשיו הוא בילה בדירה רק לעתים רחוקות, וכשעשה זאת, דאג שג'ינג'ר תהיה איתו. מאז הערב שבו שכבו לראשונה, הוא לא בילה לילה אחד בלעדיה. היא הפכה את ביתו בקונטיקט ל... בית אמיתי. חמים, מזמין, שופע שמחה ואהבה.

"אני אוהב את העץ," הוא אמר בכנות. "עשית עבודה נהדרת, כמו בכל שנה."

"יכול להיות שהפכתי את זעפני לסנטה קלאוס?" היא הקניטה אותו.

הוא גיחך. "יכול להיות? הרי לא ביליתי יום שלם בניסיונות להרוג את עצמי בחיבור נורות לכל פיסה חשופה מחוץ לבית, רק בגלל שאני שונא את החג."

"אתה כן שונא את החג. אבל אתה אוהב אותי," היא אמרה בשובבות.

הוא צחק. "אני משתפר. ואני לא שונא שום דבר שאת חלק ממנו."

הפנים שלה התרככו לגמרי, ואהבה נסכה חום במבטה. היא פנתה והטתה אליו את פניה לנשיקה, כשפתאום נשמע צלצול הפעמון בדלת הכניסה.

שניהם הזדעפו. ג'ינג'ר התרחקה ממנו ומבטה נדד אל הדלת.

השעה היתה כמעט אחת־עשרה בלילה. מי, לכל הרוחות, בא אליהם בשעה כזאת? ואיך הוא עבר את שער האבטחה ללא ידיעתם?

גווין הרצין בבת אחת. "תישארי כאן, אל תזוזי. אני אגש לראות מי זה."

"אבל..." היא מחתה.

הוא השתיק אותה בחיבוק זריז, שלח יד למגירה שבצד הספה ושלף את האקדח שלו. הוא תחב אותו כך שלא ייראה לעין, העיף בה עוד מבט שהורה לה לא לזוז, ואז נחפז אל דלת הכניסה.

בדלת היתה חלונית שקועה, שאיפשרה לראות מי עומד בצדה השני, אבל היא היתה חסומה בסורגים כדי שאיש לא יוכל לפתוח אותה. לא היה שם איש, אך התאורה המופעלת על ידי תנועה דלקה, ועדיין האירה את השטח הבוהק משלג.

הוא שלף את האקדח ממחבואו, פתח אט־אט את הדלת והעיף מבט בלילה הדומם. אוויר קר שטף אותו ורוח שרקה באוזניו. ירח מלא הטיל אור על שכבת השלג הלבנה. רק רחש עצים מתנודדים מצד לצד וחריקת ענפים נשברים על הקרח הפרו את הדממה.

לרגליו היה מונח דבר־מה, והוא כמעט מעד עליו. הוא צעד לאור במהירות, השפיל מבט ונדהם לראות משהו שנראה באופן חשוד כמו... סלקל?

מיד הוא צנח על ברכיו והסיר בזהירות את השמיכה שכיסתה משהו בתוך הסלקל. כשהפשיל אותה מספיק כדי להבחין בתכולת הסלקל, הוא פלט נשיפה מבוהלת.

"גווין, מה זה?"

קולה המבוהל של ג'ינג'ר הגיע אליו לפני שהוא הספיק להורות לה להישאר מאחור, וממש באותו הרגע בחר התינוק לפתוח ביללה, שנשמעה כמו יבבת מצוקה יותר מאשר בכי של ממש.

אשתו התנשפה, כרעה לצדו ושלחה את זרועותיה לצרור היקר, עוד לפני שהוא הספיק להביו מה קורה.

"אלוהים אדירים, גווין! מישהו השאיר תינוק בקור הזה?"

קולה היה מלא אימה. הוא עדיין היה המום מכדי לקבץ את מחשבותיו.

"תכניס את הסלקל," אמרה ג'ינג'ר בחדות, הרימה את התינוק בזרועותיה וקמה ממקומה בפתח הבית.

הוא הלך אחריה, אבל משהו בו הורה לו לחפש את האדם שהשאיר את התינוק. הוא ודאי עוד באזור. הבית היה מוקף שטח רחב ידיים, ונדרשו כמה דקות כדי לצאת ממנו בכל כיוון.

אבל הוא נמשך אל אשתו שעמדה ליד האח, חשפה את התינוק כמו מתוך אריזת מתנה, תחבה את ראשו הפלומתי מתחת לסנטרה והתנודדה קדימה ואחורה במאמץ להרגיע את בכיו.

"יש איזה פתק?" היא שאלה בחרדה. "יש איזה הסבר למעשה המטורף והנורא הזה? זה חג המולד! לא נוטשים תינוק במזג אוויר כזה, בחג המולד!"

מצוקה ממשית קרנה ממנה. הוא פישפש במהירות בתכולת הסלקל, ומעטפה אכן נפלה לרצפה לצד שתי השמיכות ושתי בובות פרווה מרוטות.

"תקריא לי," היא דחקה בו, אף שלא העיפה בו מבט. מבטה היה נעוץ בתינוק שבזרועותיה, ולרגע הוא לא הצליח לנשום.

כך נראה הדבר שלעולם לא יהיה להם. הכאב היה מוחץ כמעט. ג'ינג'ר הביטה בתינוק ברוך ובאהבה, בעודה משפשפת את גבו במאמץ להרגיע אותו. או אותה. לעזאזל, זה בן או בת?

הוא קרע את המעטפה בידיים רועדות וסרק במהירות את המכתב, מתכוון לחסוך מאשתו כל דבר שעלול לפגוע בה. אבל מה שקרא טילטל אותו עד עמקי נשמתו.

אני לא יכולה לטפל בתינוקת שלי. אצלי היא תמיד תהיה בסכנה. היא צריכה מישהו שיאהב אותה ויגן עליה. אני סומכת עליכם שתגדלו אותה כאילו היא שלכם, ושלעולם לא תחשפו את העבר שלה. אתם בטח חושבים שאני האמא הכי איומה בעולם כי אני מוסרת את התינוקת שלי לזרים, אבל דווקא בגלל שאני אוהבת אותה, אני מעבירה אותה לטיפולכם ומבקשת שתאהבו אותה כמו שאני הייתי אוהבת אותה, ותגדלו אותה כאילו היא שלכם. אסור לה לגלות אי־פעם עלי או על אביה הביולוגי. תישבעו לי שתשמרו את זה בסוד. הלב שלי נשבר, ורק הידיעה שאתם תדאגו לה באופן שאני לא מסוגלת, נותנת לי כוח לעשות את מה שהכי טוב בשבילה. היא היתה אהובה מאוד. בבקשה אל תפקפקו בכך לעולם. אני רק מבקשת שתאהבו אותה לא פחות מכפי שאבא שלה ואני אוהבים אותה.

כשגווין גמר להקריא את המכתב, ידיו רעדו. ג'ינג'ר צנחה על הספה כשהתינוקת צמודה לגופה והביטה בתדהמה בבעלה.

הוא מיהר להתיישב לצדה על הספה והידק את האחיזה סביב הצרור הזעיר, מפני שג'ינג'ר רעדה לא פחות ממנו.

היא הפשילה את השמיכה כדי לחשוף את פניה של התינוקת, ולבו של גווין מיד יצא אליה. תינוקת יפהפייה השיבה לו מבט, וג'ינג'ר ליטפה בעדינות את לֶחייה הרכה.

באותה מהירות שבה יצא לבו של גווין, גם גמלה בו החלטה. החלטה שתשנה לנצח את מהלך חייו וחייה של ג'ינג'ר. שלווה ירדה עליו למרות שמוחו עבד במהירות מסחררת, מחשב בזריזות את האפשרויות העומדות בפניהם.

"אני רוצה שתארזי תיק," הוא אמר. נימת ההיסוס המסגירה התחלפה בנחישות בלתי מתפשרת. "אנחנו נוסעים לחו"ל לזמן־מה."

עיני אשתו נפערו לרווחה. "אנחנו מה, גווין?"

הוא הסתכל עליה במבט יציב. כיוון שלא רצה להרחיק את ידה מהתינוקת, הוא הניח את כף ידו על בִּרכה.

"נעשה את מה שביקשו מאיתנו, נגדל אותה כאילו היא הבת שלנו."