בעירה איטית 3: סוף סוף בטוחה

1

זאק קובינגטון, קצר רוח על סף רתיחה, המתין לסימן ממפקד היחידה. הוא לא ידע מה בדיוק קורה במרתף האחוזה — הדומה מאוד לבית שפעם חלם שיבנה לבחורה שתיכנן לבלות איתה נצח נצחים — אבל הוא ידע שזה לא טוב. לפעמים ארב הרוע במקומות תמימים למראה. אנשים חיו בהכחשה, בטענה שזה לא יכול לקרות בפינת העולם הקטנה שלהם. איזו טעות מרה.

את השיעור הזה הוא למד בדרך הקשה. הוא גדל בעיירה קטנה, מתרפקת על חופי אגם קנטקי, וחשב — כמו מרבית תושביה — שהוא חסין מפני רוע. זאק היה משוכנע בכך עוד יותר מהאחרים כיוון שאביו היה מפקד המשטרה, והוא גדל עם ההכרה שתפקידו של אביו הוא לדאוג לביטחון כל התושבים.

אבל בכל הנוגע לגרייסי, הוא נכשל כישלון חרוץ. כולם איכזבו אותה, בראש ובראשונה זאק. סירובו של אביו להשתמש במשאבי המחוז לטובת מישהי שמלכתחילה לא היתה שייכת לשם הביא לקרע — שעד היום לא התאחה — בין זאק לבין אביו.

קרע שגם לעולם לא יתאחה.

זאק בחן באנחה את הבתים המפוארים, את המכוניות היקרות, את בריכות השחייה שהשתרעו מאחורי גדרות־בטיחות גבוהות, את הגינות המעוצבות ללא רבב. משפחות הצווארון הלבן שהתגוררו בשכונה המגודרת, שהתפארה באבטחה מהמעלה הראשונה, יתחלחלו לגלות שהרוע אורב בקרבן. למרבה האירוניה, השכונה המשגשגת נבחרה לאחרונה לשכונה הבטוחה והמבוקשת ביותר באזור יוסטון רבתי. אם זה לא מספיק, היא נבחרה לאחת מחמש השכונות המובחרות ביותר בטקסס, ולאחת מעשרים ברחבי ארצות הברית. אז כן, תושביה היו משוכנעים שהם מוגנים.

אבל הוא ידע שלא. בפנים היתה ילדה. תינוקת בסך הכול. טוב, לא בדיוק תינוקת, צעירה רק בשנתיים מגרייסי שלו. לעזאזל. לא כאן. לא עכשיו. זה לא זמן לתת לעבר להפריע. חוץ מזה, גרייסי כבר לא היתה אותה בת שש־עשרה יפהפייה ותמימה שאהב לפני יותר מעשור.

היום היא היתה אמורה להיות בת עשרים ושמונה.

אילו היתה בחיים.

והיא כבר לא היתה גרייסי "שלו". היא לא היתה שום דבר שלו.

אולי הוא לא היה מצליח להציל את גרייסי. אולי הוא היה מאכזב אותה. אבל יצטרכו להרוג אותו לפני שיאכזב את הנערה הזאת, שחלומותיה גדולים כמו השמש. בייחוד כששני האנשים החשובים ביותר בחייה — או לפחות אלו שאמורים להיות החשובים ביותר — איכזבו אותה בכל צורה אפשרית.

אליסה לוֹפטוֹן הפכה בגיל צעיר לבלרינה מבטיחה, עובדה שאמה התגאתה בה מאוד כשהופיעה בגיל רך במופעי סוף שנה וזכתה לתשבוחות מזהירות, מקומיות וארציות כאחד. בהמשך, כשהאימונים התובעניים פלשו לחיי החברה של אביה ואמה, הידרדרה אליסה ברשימת סדרי העדיפויות שלהם.

עד שאביה קיבל איומים על חייה.

אליסה היתה האמצעית מבין חמשת ילדי לופטון, בין שני אחים גדולים ושתי אחיות צעירות. כשהווארד לופטון התקשר ל"דֶוֶורו אבטחה", זאק נגעל לגלות שהאיש כועס לא בגלל האיומים על בתו, אלא מפני שהאיומים לא כוונו אליו. האפשרות שהוא פחות חשוב מבתו היתה מהלומה לאגו שלו.

הוא היה חזיר מנופח ויהיר שלא ראוי לילדים, ואשתו לא היתה טובה ממנו. זאק היה יכול רק לחלום על סגנון החיים שלהם — חיים שפעם חשב שיחיה — עם בית מלא ילדים. מאושר. אבל בני הזוג השקיעו יותר במעמדם החברתי מאשר בטיפול בילדיהם.

הם שכרו מטפלת, והיא זו שהשתתפה בכל אירועי הספורט ומופעי הריקוד והעניקה את האהבה והתמיכה שהורים אמורים להעניק. ועכשיו היא מתה. היא נורתה כשניסתה להגן על אחת מבנות לופטון, כשגבר עטוי מסיכה התפרץ לאודיטוריום שבו התקיים מופע ריקוד, כיבה את האורות, פתח בירי וגרם למהומת אלוהים.

האבא? הוא השתופף כמו פחדן מזוין, התחבא מאחורי אשתו, כשהמטפלת הצילה את בתו. רק על זה זאק היה שמח לתקוע למנוול כדור בין העיניים.

הווארד ופליסיטי לופטון אפילו לא הגיעו כדי לצפות בבתם מככבת. הם באו רק מפני שמנכ"ל חברת נפט אחרת הגיע לראות את בתו מופיעה, והווארד היה בעיצומם של מגעים למיזוג שתי החברות. נראה שהמתחרה מעוניין לפרוש, והווארד ביקש להשתלט על שתי החברות כדי להרחיב את האימפריה שלו. לעזאזל, הוא ואשתו אפילו לא ישבו עם ילדיהם. הם השאירו את המטפלת עם הילדים והתיישבו מאחור לשוחח על עסקים בזמן שבתם הופיעה.

אליסה היתה היעד. ואליסה היתה באחריותו של זאק. כלומר היא היתה באחריות ד"א ("דֶוֶורו אבטחה") כולה, אבל זאק היה הקרוב אליה ביותר. אלא שבמהומה שהשתררה אישה היסטרית חסמה את דרכו בקרבת אליסה ונורתה תוך כדי כך, ואילו אליסה נחטפה במקצוענות.

זאת לא היתה פעולה חובבנית. זאק תהה מדוע מישהו יתאמץ כל כך לחטוף בת של איל הון, שהיה בעצמו נטול אבטחה. אם המטרה היתה כופר, כל ניתוח הגיוני היה מבהיר שהווארד לופטון עצמו הוא המטרה האידיאלית.

לופטון היה מוכן לשלם הרבה מאוד תמורת חייו. אבל תמורת ילדיו? אפילו זאק ידע את התשובה, והוא בקושי הכיר את האיש. הוא תיעב את לופטון מהרגע הראשון, למראה מורת הרוח שהפגין כשנפרד מחלק קטן מכספו היקר כדי להגן על בתו "מסיבות תדמיתיות". זה הרי עלול להזיק אם ייוודע שאב התעלם מאיומים על בתו, והדבר שהווארד לופטון הכי דאג לו היה האגו שלו, שהיה בגודל המדינה שבה התגורר.

כשהדממה באוזנייה לא הופרה — אחרי שכבר חיכה נצח — איבד זאק את שארית הסבלנות שנותרה לו. לעזאזל עם זה. הוא נכנס. הלופטונים אולי שמים זין על הבת שלהם, אבל לזאק אכפת, והוא לא התכוון לשבת בחיבוק ידיים כשכל שנייה חולפת עלולה להכריע בין חיים למוות.

הוא התגנב אל החלון בחדר האורחים. ד"א השיגו את תוכנית הבית — כל הבתים בשכונה היו זהים — ובשקט החדיר סכין בצדי החלון ובמשקוף התחתון כדי לרופף את הסגירה. רק כשהצליח להרים את החלון, לחש בקשר, "אני בפנים."

הוא התעלם מהקללות של דיין, שמע את המילים "הגיע הזמן" מפי אליזה, אך דממה מצד קאפּשוֹ ורֶנפרוֹ.

זאק החליק בקלות לחדר השינה. בתנועה זריזה וחלקה שלף אקדח, ביד אחת חיבר לו משתיק קול, וביד השנייה שלף רימון הלם. הוא הכיר את מבנה הבית בעל פה, שינן אותו עד שנחרת בזיכרונו.

כשיצא מחדר השינה היה הבית חשוך להפחיד, אבל במרחק הוא שמע צלילי טלוויזיה. ממוּקד לחלוטין במטרה, הוא התכוון להגיע למפלס התחתון.

בזווית העין ראה זאק צללית. הוא נצמד מיד אל הקיר וראה גבר מגיח מעבר לפינה ומתקדם היישר אליו. הערכת בזק הביאה אותו למסקנה שזה לא אחד מבני הבית. הגבר לבש מכנסי דגמ"ח וחולצה שחורה. היו לו נרתיק כתף ובתוכו אקדח, וכמה סכיני קומנדו על החגורה. מה לעזאזל הקשר בין הדפוקים האלה לנערה בת ארבע־עשרה? אולי יש להם רשת סחר בבני אדם? ואם כן, למה נערה אחת? במופע השתתפו יותר מעשרים נערות בנות שמונה עד שמונה־עשרה. במהומה שהשתררה הם היו יכולים לחטוף כמה מהן.

זאק שלף את האקדח בו־ברגע שהגבר מולו הבחין בו ועשה כמוהו. אבל גורם ההפתעה עבד לטובת זאק, ורק חבטת הגופה על הרצפה הפרה את השקט.

"חיסלתי אחד," לחש זאק בקשר. "אלה בחורים מאומנים. תשמרו על הגב שלכם."

"לעזאזל, זאק," לחש בּוֹ. "חכה לתגבורת."

"לא בטוח שלאליסה יש זמן לתגבורת," סינן זאק והתקדם אל המדרגות שבקצה המסדרון.

הוא נעצר בראשן, הציץ מטה ואימץ את אוזניו לקליטת צליל כלשהו שיעיד על תנועה במדרגות. מה ששמע גרם לו לקפוא במקומו.

בכי חרישי. צליל של כאב וייאוש. זה שבר את לבו.

הוא הדף את הדחף לרוץ בפזיזות במדרגות ואילץ את עצמו לרדת צעד־צעד, מקפיד שלא להשמיע שום רחש, בעוד האינסטינקט זועק לו להסתער ולחסל את המנוולים שחטפו ילדה תמימה ופגעו בה.

הוא נעצר בתחתית המדרגות, במרווח הצר שבין המדרגות לקיר. כדי להגיע למקום שבו הוחזקה אליסה, היה עליו ללכת אל מעבר לפינה. היבבות החרישיות לא פסקו.

הוא לא היה יכול להשליך את רימון ההלם, מפני שהיה עלול לפגוע באליסה. אם החוטפים יבינו שהתגלו, הם עלולים להרוג אותה מיד. זאק הניח שהם מאומנים להגיב על חשיפה בהתגוננות יעילה. או בחיסול האויב.

הוא שאף חרש, לפת את הסכין בידו השמאלית, ובימנית אחז בקת האקדח והניח אצבע קלילה על ההדק. את המראה שנגלה לעיניו הוא לא ישכח עד נשימתו האחרונה.

אליסה, שותתת דם, פצועה, חיוורת מהלם, עיניה מזוגגות מכאב ומדמעות, היתה אזוקה לבסיס האח העשויה לבֵנים. נדמה שהמראה לקוח מסרט אימה ימי־ביניימי.

אבל גרוע מזה היה לגלות מי מענה אותה.

זאק לא זז. הוא אפילו לא נשם. רק התפלל שהנערה המאיימת בסכין על צווארה של אליסה לא תבחין בו ותשסף את הצוואר העדין.

"למה את עושה לי את זה, לֶנה?" לחשה אליסה, נחנקת מדמעות, ובהתה במענָה שלה במבט עמום. "חשבתי שאנחנו חברות!"

"כי כשאת לא תהיי עוד בתמונה, אני אהיה הכי טובה. לא את," סיננה המתבגרת. "תמיד מדברים עלייך. נמאס לי לשמוע כמה אליסה נהדרת. כמה את מוכשרת. שנועדת להיות כוכבת. ומה אומרים עלי? סגנית. שלך. תמיד מספר שתיים. עכשיו אני אהיה הכוכבת, ואף אחד לא יזכור את השם שלך בכלל."

אלוהים. זאק זיהה את הנערה. היא הופיעה לפני אליסה והפגינה כישרון רב, אבל מרגע שאליסה עלתה לבמה, התחוור מיד שאליסה מצטיינת ממנה.

השנאה היוקדת כלפי אליסה ניכרה בפני יריבתה. נימת הניצחון הזדונית בקולה החליאה את זאק. זרזיף דם זלג מצווארה של אליסה, והיא פלטה זעקה קלה שהיו בה יותר מצוקה ופחד מאשר כאב.

מה שהיה מפחיד יותר הוא הסיכוי הקלוש שנערה כמוה תוציא לפועל מבצע מושלם שכזה. ולא ייתכן גם שהיתה לה היכרות מוקדמת עם חוטפים מקצועיים. פירוש הדבר הוא שלא רק שהוריה ידעו מה קורה במרתף ביתם, אלא שהם ככל הנראה הגו את כל העניין.

זאק היה חייב להגיב במהירות. הוא הפליא לקרוא אנשים, ולא פיקפק לרגע שהמתבגרת הקנאית תהרוג את אליסה אם הוא לא יתערב ברגע זה. הוא בהחלט לא רצה להרוג מתבגרת, בסך הכול ילדה — אבל לא, זאת לא היתה ילדה. זאת היתה פסיכופתית קרת רוח, שבלי להניד עפעף ניסתה לסלק מדרכה מישהי שראתה בה מתחרה.

ההתלבטות תמה כשאליסה הביטה מעבר לשובָה שלה והסגירה את נוכחותו של זאק בעיניים שנפערו לרווחה בבהלה. למרבה המזל, הנערה הורידה את הסכין והסתובבה, אולי מתוך מחשבה שהוא אחד מהגברים שחטפו את אליסה. אבל למראהו היא הרימה שוב את הסכין שבידה בהבעה מרושעת כל כך, שהעבירה בו צמרמורת. אחר כך היא הסתובבה בחזרה והעבירה את הסכין לחזה של אליסה.

הכול קרה כהרף עין, אבל נדמה שזה היה בהילוך איטי.

אליסה צרחה וזזה הצדה כדי לחמוק מלהב הסכין. זאק ירה, מכוון לזרועה של לנה מעל המרפק, והסכין נשמטה. הצרחה של לנה היתה השתקפות הצרחה של אליסה, אבל הכאב הברור שהקליע הסב לה לא הסיח את דעתה מהנקמה הנחושה.

היא הסתערה על אליסה, שרטה בפראות את פניה ביד אחת, בעוד ידה השנייה השתלשלה חסרת אונים לצד גופה.

לעזאזל!

זאק זינק, לפת את שערה של המרשעת ומשך אותה לאחור. שני קולות באוזניו דרשו דוח מצב. הוא התעלם משניהם והתמקד בהגנה על אליסה מפני פגיעות נוספות, למקרה שירדו במדרגות אנשים שאינם מהצוות שלו.

"אני אהרוג אותךָ!" צרחה לנה, מפנה את זעמה אל זאק.

היא העיפה מבט זדוני באליסה, ובבת אחת הפך הכעס לניצחון.

"בכל מקרה איחרת," היא אמרה בשביעות רצון.

זאק לא ביזבז זמן כדי לנסות להבין למה התכוונה הפסיכית הזאת. הוא הושיב אותה בכוח על כיסא ואזק למסעד את מפרק כף היד הלא פגועה. הפעם היא זאת שהסגירה את נוכחותו של אדם נוסף. הקלה ריפרפה בעיניה, וזאק מיד השתופף, התגלגל לכיוון אליסה והתמקם בינה לבין האיום האפשרי.

אקדחו היה שלוף, והוא לא היסס כשראה גבר בלבוש זהה לגבר שזה אך חיסל בקומה מעל. הוא לא הספיק לירות כדי להרוג, אבל הקליע חדר לירכו של התוקף. לפי זרם הדם מהפצע כשהאיש נפל, הניח זאק שפגע בעורק הירך שלו. אם כך, הוא ימות בתוך שניות מאובדן דם.

זאק, שלא השאיר דבר ליד המקרה, כיוון וירה בצווארו של האיש השוכב.

"איפה כולם, לעזאזל?" שאל זאק, פונה לראשונה לחברי הצוות שלו. "אליסה במרתף ושניים מהחוטפים מתים. מישהו מוכן להציע איזו תגבורת?"

"אם היית קצת יותר סבלני, היית מקבל את התגבורת שלך," ענה דיין ביובש.

"אם הייתי מחכה, אליסה כבר היתה מתה," פלט זאק.

"ניקינו את הקומה הראשונה," קטעה אותם אליזה. "אנחנו בדרך. וזאק, אנחנו מתמודדים כאן עם משהו דפוק לגמרי."

"אין לך מושג עד כמה," אמר זאק בעגמומיות.

שבע רצון מכך שלא נתקל בעוד הפתעות זדוניות, התרומם זאק, ובעזרת המפתח שמצא על שולחן סמוך שיחרר את אליסה מהאזיקים. ברגע שהשתחררה, היא הטילה את זרועותיה סביבו וייבבה אל צווארו. הוא עצם עיניים, חפן את עורפה וליטף בעדינות את שערה.

"הכול בסדר עכשיו, מתוקה. את בטוחה עכשיו."

"לא נכון," היא אמרה ביפחות רמות. "אני לעולם לא אהיה בסדר."

היא נאחזה בו בכוח. הצער שלה יצר פקעת שחסמה את גרונו של זאק. העולם היה מלא כל מיני דפוקים חולניים ומעוותים, אבל זה הפתיע אפילו אותו. מישהו כל כך צעיר וכל כך מרושע ו... חולה. הוא נשאר חסר מילים.

"את יכולה לקום, או שאת צריכה שאקח אותך?" שאל זאק בקול רך ומרגיע. "עד כמה את פצועה?"

השאלה שברה אותה לגמרי. היבבות נעשו מיואשות כל כך, שהוא נמלא זעם על התום שהתרסק. אבל מתברר שאפילו אז הוא לא היה מוכן לתשובה.

"היא שברה לי את הברכיים," התייפחה אליסה. "היא דאגה שלעולם לא אוכל לרקוד. הריקוד הוא כל מה שהיה לי, ועכשיו זה איננו. היא היתה אמורה להיות חברה שלי. עמדנו ללמוד יחד באקדמיה לאמנויות. אלוהים. מה אם לעולם לא אצליח ללכת שוב?"

זאק קפא מתדהמה. בכל הרוך שחילץ מגופו הרועד מזעם, הוא הרים אותה מעט ובחן את מצב רגליה. עד לאותו הרגע הוא לא שם לב אליהן, הוא היה ממוקד מדי בלנה, בסכין שהחזיקה ובעיניה של אליסה.

המראה הבעית אותו.

בגד הגוף שלבשה למופע היה קרוע ומכוסה דם, מתוח בצורה בלתי אפשרית בגלל הברכיים הנפוחות ממכות. מעולם לא היתה לו בחילה כזאת. לא מאז היום ש...

הוא הניד בראשו, מסרב לחזור לרגע ההוא בחייו. היתה כאן נערה שנזקקה לעזרתו ברגע זה. הוא כל מה שעמד בינה לבין המוות, ובמקרה שלה, פציעה קשה כל כך היתה משולה למוות.

בזהירות רבה הוא החליק זרוע תחת רגליה והניח אותה באחורי הברכיים, ואת הזרוע השנייה החליק על גבה עד מתחת לבתי השחי.

"זה יכאב, חומד, אבל אני צריך להוציא אותך מכאן ולהביא אותך לבית החולים, שם תהיי בטוחה. אולי הפציעות שלך לא גרועות כמו שאת חושבת."

ייאוש וספק מילאו את עיניה הנפוחות מדמעות, אבל היא קפצה שפתיים, נשענה עליו ולא פלטה הגה כשהרים אותה ועקף איתה את לנה האזוקה לכיסא.

"מה איתי?" צווחה לנה. "ירית בי!"

אחרי שווידא שראשה של אליסה ממוקם היטב תחת סנטרו ופניה קבורים בצווארו, כדי שלא תצטרך לראות עוד את המענָה שלה, הִפנה זאק מבט קר ללנה.

"תתבעי אותי," הוא נהם.