בעל גרוע

פרק 1

רגע אמיתי של "מה, לעזאזל?"

אני מאמין שלכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף.

ורק שנהיה ברורים, אנחנו בסוף. כרגע. או לפחות, בהרבה מובנים, זה מרגיש ככה כי הלב שלי רוצה לקפוץ מהחזה שלי למוח, מקום שהוא אף פעם לא היה בו. תאמינו לי, שני אלה בקושי מדברים זה עם זה. אחד מוביל והשני נגרר כמו כלבלב אבוד שמנסה למצוא את הדרך שלו.

אתם רואים את הבחור הזה שעומד שם? בוהה בערמת דפים שהוא מחזיק. זה שנראה מבולבל?

לא, לא ברנטלי. הוא קורא הוראות הפעלה של אקדח מסמרים שנדפק מקודם על ידי הבחור החדש, שהצליח גם לירות לעצמו ברגל עם אותו האקדח. אני לא מבין איך, אלא אם הוא עשה את זה בכוונה. אבל אם אי פעם תפגשו את טריי, לגמרי תבינו איך זה אפשרי.

אני מבלבל אתכם, נכון?

אז ברוכים הבאים למצב הנוכחי שלי.

תסתכלו לכיוון המטבח. תציצו על הבחור ליד ברנטלי, משמאל, נשען על הדלפק. הבחור בעל ארשת הפנים המעורפלת בזמן שהוא בוחן את המילים על מסמך הבקשה לגירושים.

אני אגיד את זה שוב, כי זה בהחלט לא מרגיש לי אמיתי. בקשה לגירושים.

גירושים? זה אומר גירושים נכון?

הייתי נשוי למדיסון במשך שמונה שנים... פאק, זוכרים שלפני שעה זיינתי אותה כנגד הקיר במקלחת? היו איזה אזעקות אזהרה בראש שלכם כשהיא צעקה את השם שלי, שהיום אני אצטרך להתמודד עם זה?

אה, רגע. עדיין לא הייתם שם. סליחה. בואו נחזור אחורה ותגידו לי מה אתם חושבים.

לפני שלוש שעות, אני במקלחת, והנה אשתי, מדיסון, עומדת ליד הכיור ומצחצחת שיניים בלי שום דבר עליה. תסתכלו עליה שנייה. שיער ארוך וכהה שרוב הזמן היא משאירה אותו מתולתל, עיניים כחולות גדולות ופנים בצורת לב.

תרדו למטה ותראו מותניים שרוב הגברים רק חולמים לגעת בהם, ורגליים ארוכות... קיצר, הבנתם את הנקודה. האישה שלי שווה.

למען האמת, בקולג' התחלתי לצאת עם מדיסון בגלל הגוף שלה. אל תישמעו כל כך מופתעים. זה טבעי לגמרי עבור כל גבר עם דם חם. תשעים אחוז מהזמן אנחנו מתבססים על מה שאנחנו רואים במבט ראשון.

התחתנתי איתה בשביל הלב שלה, אבל עדיין, יש לה גוף מדהים. בטבעיות, כשאני רואה אותה עירומה, אני בוהה. או יותר נכון, אני חופן, או כל דבר אחר שהיא נותנת לי. היום היא נותנת לי יותר.

נריץ טיפה קדימה, ואני מצליח לגרום לה להיכנס איתי למקלחת.

רואים את שני האנשים האלה? היא מכופפת על שרפרף מקלחת, ידיים נפרשות על האריחים, אדים מתגלגלים בין הגופים שלהם, עיניים עצומות, ידיים תופסות בכל זווית אפשרית כדי להימנע מליפול ולא להתנתק לעולם.

אלה מדיסון ואני. יש לנו חיי מין מעולים. או לפחות כך חשבתי.

למעשה, התחלנו בסקס. הכרנו בקמפוס במסיבת האלווין, וגילינו שיש לנו שלושה קורסים יחד באוניברסיטת אריזונה. את שארית הלילה העברנו במרתון סקס. ובכנות, זה היה אחד הלילות הכי טובים בחיי.

אני כבר הייתי מאוהב באותו הלילה. למדיסון זה לקח עוד חודש בערך. טוב, נו... אולי חצי שנה. אני יכול להיות קצת... מה המילה הנכונה? אינטנסיבי? לא, זה לא מדויק. אני אחשוב על אחת אחרת ואחזור אליכם.

בינתיים, בואו נתרכז בעובדות. היה לנו סקס הבוקר, וזה היה טוב, נכון? לפחות כך זה היה נראה לי.

ועכשיו זה? החרא הזה פשוט לא מסתדר, נכון? איך הגענו מ"תזיין אותי חזק יותר!" לבקשה ל... אני מציץ למטה וקורא את הכותרת פעם נוספת. 'בקשה לגירושים'.

מה זה החרא הזה?

"מה קרה? ראית רוח?" ברנטלי נעמד מולי, הכתפיים המוצקות והרחבות שלו חוסמות לי את קרני השמש החודרות בין הלבנים שבקרוב יהפכו להיות חדר אוכל.

אני מרים אליו את העיניים וחוזר למסמכים. אני לא יודע אם אני מסוגל לדבר. זה כמו בפעם ההיא שמדיסון אמרה לי שהיא בהיריון. ישבתי שם עשר דקות כשאני מנסה למצוא תשובה, אבל לא יכולתי. אני אפילו לא יודע למה לא יכולתי להגיב אז.

אולי מפני שהיא ירדה לי באותו זמן ואני חשבתי לעצמי, מי מספרת שהיא בהיריון באמצע מציצה?

מדיסון מספרת. יש לה תזמון מיוחד כזה.

אני ממצמץ במהירות ונותן לברנטלי את המסמכים, עדיין לא מסוגל לדבר. אני מתכוון, מה לעזאזל?

ברנטלי משחרר נחרה בזמן שהוא קורא. זה יותר ממה שאני עשיתי. אני פשוט הסתכלתי על הכותרת והתחרפנתי.

אני בולע את הגוש שמצטבר לי בגרון והלב שלי ממשיך לפעום. אני בטוח שאני עומד לקבל התקף לב. פעימות לב מהירות, הזעה... אני חושב שאני מרגיש גם כאב ביד שמאל.

אה. לא, רגע. זה היה ברנטלי. הוא נתן לי מכה.

"אחי, מה זה החרא הזה? מאד רוצה להתגרש?"

אני משפשף את הפנים שלי, בוהה בו, "אני לא יודע."

הוא מנפנף לכיוון הטלפון שנמצא בכיס שלי. "נו, אז תתקשר אליה."

אני שולף את הטלפון שלי, פותח אותו ובוחר בשם שלה. ונחשו מה?

יאפ. ישירות לתא קולי.

"תא קולי," אני אומר לברנטלי, מרים אליו את הטלפון והגבות שלו נמתחות למעלה.

ברנטלי הוא החבר הכי טוב שלי כבר עשרים שנה. הוא מכיר את מדיסון לא פחות טוב ממני. לעזאזל, הוא אפילו הסנדק של הבן שלנו.

אה, נכון. כבר אמרתי שיש לנו ילדים?

כן, שניים. קאלן ונואה. קאלן כמעט בן שבע ונואה בן שלוש. זה עושה את כל העניין אפילו יותר הזוי. אני אבא טוב. אוקיי, אני עובד הרבה אבל אני מספק חיי נוחות בשבילם, כך שמדיסון עובדת רק כי היא רוצה.

אז למה?

"אוקיי, בוא נחשוב רגע," ברנטלי מתחיל לצעוד הלוך וחזור, המגפיים שלו משמיעים צליל חריקה משכבת האבק העבה. "רבתם לאחרונה?"

אני מנסה לחשוב על זה. אנחנו נשואים כבר תקופה ארוכה. ברור שאנחנו רבים, אבל אף אחד מאיתנו לא הזכיר גירושים אף פעם. לגבי זה אני בטוח. אני יודע שאנחנו זורקים שטויות באמצע ריב, ואני לפעמים מאבד סבלנות כשהיא מתלוננת לגבי בולשיט, אבל להתגרש? אני חושב שהייתי זוכר לו היו סימני אזהרה.

התסכול משתלט עליי ואני חוטף את הניירת מהדלפק ובוהה בה פעם נוספת. אני איש של מעשים. אני רואה בעיה ואני מתקן אותה.

"יש לכם הצעות, חבר'ה?" טריי בוהה בכף הרגל שלו ברגע שאני מתחיל לפעול. האחת עם המסמר בתוכה. הוא מדמם בכל הפאקינג מקום.

"כן. לך לבית חולים," ברנטלי עונה לו, מניד את הראש בחוסר אמון משביל הדם שטריי השאיר מהדלת האחורית למטבח. "אה, שיט. אחי, זה נראה כמו זירת פשע פה. איך אנחנו הולכים להוציא את זה מהרצפה?"

אני לא יודע למה ברנטלי מופתע מזה. זאת הפעם השלישית בשבועיים האחרונים שטריי פוצע את עצמו בעבודה.

אז איפה הייתי?

נכון. ברגע של 'מה לעזאזל'. אני חווה את זה עכשיו שוב.

פעולה. אני צריך לפעול.

"בשתים־עשרה וחצי יבואו מהעירייה לצורך בדיקת תשתית החשמל." אני נותן לברנטלי את כרטיס הביקור של החשמלאי ומגלגל את המסמכים ביד שלי. "תישאר פה, אני הולך להבין מה לעזאזל הולך פה."

הוא מהנהן ולא אומר דבר נוסף.

אני רץ מהבית לרכב השטח שלי שעומד בחניה. אני זורק את המסמכים למושב שלצידי, מכניס את הרכב להילוך נסיעה וקורע את כביש החצץ לכיוון הכביש המהיר. השעה היא עשר בבוקר בערך, ואני יודע שאם אני עולה על כביש 60 שיוצא מפאוריה, אני איתקע בפקקים, אבל אני לא יכול להישאר באתר הבנייה ולתהות מה כל זה אומר.

המוח שלי דוהר דרך הזיכרונות, מנסה לתפוס את הרגע שבו היא אולי נתנה איזשהו רמז לכל זה. ראיתם פעם ספר טלפונים עתיק כזה? אתם יודעים על מה אני מדבר, מתלה מתכת עם אטבים. לאבא שלי היה אחד כזה. היית מחזיק את הגלגלת, בוחר את האות הראשונה מהשם של האדם, מסובב את זה ופותח את המיקום עם מספרי הטלפון שלו.

זה אני ממש עכשיו. מדפדף בין הזיכרונות כדי לתפוס את האחד. חייבת להיות סיבה. יכול להיות שזה כמו הסרט הזה מר וגברת סמית, והיא בכלל לא מי שהיא אמרה שהיא כשהתחתנו? יכול להיות ששכרו אותה להרוג אותי והדרך היחידה שלה לצאת מזה היא להתגרש? את זה אני אבין. אני מתכוון, יפה לה שהיא לוקחת את הדרך האצילית יותר החוצה. אני תמיד אעדיף גירושים על פני ירייה בגב.

אני אתגעגע לסקס, אבל אני אתגבר על זה בסוף. אף אחד לא רוצה להיות נשוי לרוצחת שכירה. תחשבו על זה.

לוקח לי חצי שעה להגיע למכון ווסט ביי, היכן שמדיסון עובדת כמטפלת בעיסוי במהלך היום. זה נכון, אמרתי עיסוי. תאמינו לי, כבר השמעתי את דעתי לגבי העבודה הזאת בעבר.

למה, אתם שואלים?

ובכן, בואו ואספר לכם מי הלקוחות שלה.

שחקני בייסבול מקצועיים. מלא כאלה.

ואני לא ממש מת על זה.

אולי זו הסיבה שהיא רוצה להתגרש? היא עוזבת אותי בשביל דרק ג'יטר?

אם זה נכון, אני רוצה כרטיסים עונתיים לבייסבול כחלק מהסכם הממון כדי להתקיל את גנב הנשים המניאק.

כשאני מגיע לחניה, אני מחנה את רכב השטח שלי ליד מכונית הלקסוס שלה. אני מפלס את הדרך בין המכוניות כמו אדם בשליחות, המסמכים בידי. פאק, כן, אני אדם בשליחות.

אני מושך בפראות את דלת הזכוכית הגדולה, כפות הידיים המיובלות שלי הן כנראה היחידות שמושכות אותן להיפתח. אולי זאת לא הכניסה הכי מרשימה, אבל תסלחו לי רגע, כי ברגע שאני נכנס ונעמד בכניסת השיש שמברכת את הבני זונות המתנשאים שבאים אליה, אני מטיח את המסמכים על הדלפק. "איפה לעזאזל מדיסון קופר?"

קשוח מדי?

אולי.

הבחורה הצעירה מאחורי הדלפק קופצת מצליל קולי. "היא עם לקוח, אדוני."

אדוני? מי קורא לאנשים 'אדוני' בימינו? נכון, היא בת איזה ארבע־עשרה. כולם מעל גיל שמונה־עשרה הם כנראה 'אדוני' בעולם שלה.

אני נשען על הדלפק ויוצר איתה קשר עין. אני יכול להיות מאיים כשאני צריך, שזה שמונים וחמישה אחוז מהזמן. אני מנהל חברת בנייה משלי, ויש לי ארבעה עובדים. אני צריך להיות מאיים מפעם לפעם.

"תגידי למדיסון שבעלה פה מחפש אותה, ושכדאי לה להתקשר אליו ברגע שתסיים, אחרת אני אחזור לכאן ואחכה לה."

המעודדת מאחורי הדלפק משתנקת, לא בטוחה אם אני רציני או סתם לא יציב נפשית.

היום קצת משניהם.

"אני אמממ..." הלחיים שלה מסמיקות באדום עז, עיניה קופצות מהפה שלי לעיניים וקצת לזיפים שעל הלסת שלי. היא בוחנת אותי.

אני מושך. אני יודע. אני מרים משקולות, אני רץ, אני מטפל בעצמי. אני לא מנסה להיות יהיר. אני פשוט בטוח בעצמי. יש הבדל בין יהירות לביטחון עצמי.

מה ההבדל, אתם שואלים?

זה כמו להגיד שיש לך זין גדול כשיש לך משהו שהאגרוף שלך בקושי יכול להתמודד איתו. ואז אתה מנסה לפצות על זה בנהיגה על ג'יפ שברולט עם אשכים תלויים מהאגזוז.

ומה זה ביטחון עצמי?

להשיג בחורה כמו מדיסון, כשבמציאות, היא כל כך מעבר לליגה שלך שתצטרך משקפת כדי לראות את המגרש. פה, הביטחון העצמי הוא המפתח.

"אני אגיד לה שהיית פה," אומרת הנערה סוף־סוף אחרי כחכוך בגרון.

אני חובט את מפרקי האצבעות שלי על דלפק הגרניט, מחכה שהעיניים שלה יפגשו שוב את שלי. "את תעשי את זה, מותק. ואם היא לא תתקשר אליי, כמו שהיא אמורה, אני אחזור לפה ואחפש אותך..." העיניים שלי קופצות לתג שם שלה. "פנלופה."

זה היה יותר מדי? המבט על הפנים שלה אומר שאולי זה היה קצת יותר מדי. זה דומה למבט שבנות נותנות לאבא שלהן כשהן יודעות שהן הסתבכו. ואני נותן לה אחד שדומה למבט שאבא יכול לתת לבת שלו כשהיא אומרת לו שהיא תהיה בחוץ אחרי שעת העוצר ויוצאת עם בחור בשם 'כלי' שנוהג במכונית מסחרית שחורה עם חלונות כהים.

קשר העין שלנו נשבר, אני לוקח את המסמכים מהדלפק ויוצא החוצה.

ברגע שאני ברכב שלי, אין לי מושג מה לעשות עכשיו חוץ מלהתקשר לעורך הדין שלי ולראות אם זו בסך הכול בדיחה. אולי זה בכלל לא אמיתי?

אני מסתכל הצידה, בודק את התאריך, אולי זה בולשיט של אחד באפריל.

העשרים וארבעה בפברואר.

לא. לא בדיחה.

יכול להיות ששכחתי את יום האהבה? אני מושך בשיער שלי, מייסר את המוח להיזכר מה עשינו ביום האהבה... אה, נכון. יצאנו לארוחה במסעדת סטייקים שהיא אוהבת. אתם רואים, חגגנו. אוקיי, אז היינו צריכים לצאת באיחור של שלושה ימים כי הייתי תקוע בפרויקט בדנוור. אולי זה הוריד לי נקודה. היא הייתה די עצבנית על זה.

ויום ההולדת שלה... הוא היה שבוע לפני יום האהבה. קרעתי את התחת בעבודה וקניתי לה את עגילי היהלומים שהיא רצתה.

רואים? אין פה שמוק אגואיסטי. אני מתייחס אליה טוב. אולי אין לי הרבה זמן, אבל עדיין, אני עושה את מה שאני יכול לאור העובדה שאני עובד ארבע־עשרה שעות ביום. זה לא קל לנהל עסק משלך, וכשאתה לא רוצה להיות שותף של חברה גדולה יותר, אתה עושה מה שאתה יכול. אני רוצה שהאיכות של קופר בתים מותאמים אישית תישאר מותאמת אישית ללקוחות ולא החרא המסחרי שאתה מוצא בחברות ענק.

אז חזרה לנקודה שלי. הבקשה לגירושים.

אוי, אלוהים. אני לא יכול לחשוב על זה יותר. זה עושה לי בחילה.

אני מתקשר לפרנק והוא עונה בצלצול השלישי. "היי, אחי. מה קורה?"

הוא לא רשמי איתי. זה ברור. בעיקר כי אנחנו חברים מחוץ לענייני עריכת דין. "מה זה בקשה לגירושים?"

הוא חושב על זה. אני כמעט יכול לדמיין אותו מעביר את היד על הלסת שלו, או מתופף עם העט באובססיביות על שולחן העץ היוקרתי שלו. "זו בקשה לגירושים. מה לא ברור?"

"מדיסון רוצה להתגרש. לא ייאמן. הבוקר הוגשה לי הבקשה."

הוא כנראה בשוק כי הוא ממש פאקינג שקט, כאילו הוא מנסה לבחור את המהלך האחרון לקבוצה שלו בסופרבול. זה או זה, או שהוא כבר יודע על זה ומנסה להסתיר.

העצבים שלי בוערים כשגל של רגשות מתנגש בי. "אתה ידעת על זה?" אני צועק, המילים שלי מכות בחלל הרכב שלי. "אתה ידעת, נכון?"

"לא!" הוא צועק מעבר לטון המאשים שלי. "אני לא ידעתי, רידלי. אני נשבע." יכול להיות שבעבר היו מספר מקרים שבעקבותיהם הוא נזהר ממצבי הרוח שלי. זה היה לפני הרבה זמן. ולפני שתחשבו שיש לי בעיות עצבים, כדאי שתדעו שלא הייתי רציני. זה לא שאני סוחב איתי אקדח מסמרים בכיס. "היו לכם בעיות? לא הייתי מודע לזה."

"לא היו לנו... לפחות לא כאלו שידעתי עליהן. טוב, אולי קצת, אבל היא אף פעם לא אמרה לי משהו על גירושים." התקף הלב התחיל לחזור ובקושי יכולתי לנשום. או אולי זה בעצם התקף חרדה? פעם חשבתי שחרדה היא תירוץ של אנשים שלא יכולים להתמודד עם אחריות של מבוגר. אני חושב שטעיתי. זה אמיתי.

אני מנסה להיזכר בשם של הפסיכולוג שאצלו ביקרתי כשאימא שלי מתה. זה שאמרתי לו לדחוף תרופות נגד חרדה לתחת. אולי אני צריך להתנצל ולבקש מרשם חדש?

זה היה לפני חמש־עשרה שנה, אבל יכול להיות שהוא עדיין עוסק בזה, נכון?

"פאק," אני נאנח ומניח את הראש על המשענת. "מה אני עושה? כתוב פה שיש לי עשרים יום לשלוח תשובה."

פרנק נאנח. "אוקיי, אמממ... תוכל לקפוץ למשרד שלי?"

"בטח." אני אומר עם טון דומה לזה שאתה משתמש בו כשמבקשים לעקוף אותך בתור במכולת. אתה אף פעם לא בדיוק מתלהב מהבקשה, בואו נודה בזה, הסיבה היחידה שאתה מסכים היא כדי לא לצאת מניאק מול הילד שלך.

"תראה, אל תיכנס לפניקה. אני בטוח שיש הסבר הגיוני לכל זה. ניסית לדבר איתה?"

כנראה הוא לא מכיר אותי בכלל.

"ניסיתי להתקשר אליה ואני יושב מחוץ לווסט ביי, אבל היא לא עונה והם אומרים שהיא עם לקוח." תחושת הפניקה חוזרת ואני מתחיל להזיע. בעיקר כי ממש פאקינג חם בחוץ ואני יושב באוטו שלי בלי להדליק אותו, אבל עדיין, החרא הזה כבד עליי. גירושים. זה גדול. אני לא אבא שלי. הוא התגרש ארבע פעמים פחות או יותר. גירושים הם לא משהו שאני יכול להתמודד איתו.

"תביא לי את המסמכים ואני אתקשר לעורך הדין שלה." פרנק נוחר. "ואני חשבתי שאני עורך הדין שלה... יש על זה שם? שם של עורך דין?"

אני בוחן את הניירת וקורא.

בבית המשפט המחוזי של מדינת אריזונה, במחוז מריקופה.

מדיסון ג' קופר, המבקשת

וכן

רידלי ד' קופר, המשיב

בקשה לגירושים עם ילדים קטינים

ואז המילים 'ייצוג עצמי' קופצות אליי. אוקיי, אז זה טוב בשבילי. כנראה זה הדבר היחיד שקורה לטובתי כרגע, אז בואו נשים את זה על השולחן.

"אין לה עורך דין."

"בסדר, זה טוב. תן לי לבדוק. בינתיים, תביא את המסמכים אליי ואראה מה אפשר לעשות."

"אני מגיע," אני אומר לו ומתניע את הרכב. אני בהחלט לא הולך לבזבז פה עוד זמן.

אני מקבל בברכה את זרם האוויר הקר אל הפנים שלי כשהמזגן נדלק, אבל זה לא באמת עוזר.

אני עדיין נמצא באמצע התקף החרדה הזה כי אני לא מצליח להשיג אותה ולא יכול להיכנס בכוח לחדר שבו היא נמצאת בלי שיעצרו אותי. תאמינו לי, אני שוקל את הקטע של להיעצר רק בשביל לקבל תשובות. זאת לא תהיה הפעם הראשונה. פעם נעצרתי מפני שהמרצה שלי בקולג' נתן לי ציון שבעים על מבחן אמצע הסמסטר והסקתי שזה הכרחי לפרוץ לבית שלו כדי שיסביר לי למה.

אם הוא לא פתח לי את הדלת, למה זה לא מקובל להיכנס דרך החלון אם הוא פתוח?

אולי הוא לא היה פתוח. אני לא זוכר.