כשהגיע קובי לדירה הקטנה ברחוב גאולה כבר היה דוד מקס ללא רוח חיים. מוטל על גבו, שכב למרגלות השולחן, על הרצפה, מכוסה בשמיכה דקה. עיניים קפואות פקוחות לרווחה, לחיים נפולות, סנטר רפוי, מוכתם בגלד אדמומי של ריר קרוש, שפתיים מכחילות פעורות קמעה חושפות טורי שיניים צהבהבות מעישון. דלת הדירה הייתה פתוחה למחצה, נעה בחריקה על צירה. השכנה שממול, אישה כבדת גוף ואפורת שיער, עמדה ליד הפתח, עטויה חלוק בוקר, פוכרת אצבעות ידיה.
"אתה קובי, כן?"
"כן, זה אני. זו את שצלצלת?"
"כן, מצאתי את מספר הטלפון שלך ליד המנורה. אני מקווה שזה בסדר".
"זה בסדר גמור. כשהגעת הוא כבר היה...?"
"לא. עוד הספקתי לראות אותו חי".
"ספרי לי".
"כשיצאתי להוריד אשפה ראיתי שכאן פתוח ושמעתי קול מבפנים, כמו מישהו שמתייפח או מתנשף. אז נכנסתי וראיתי אותו יושב בפינה על הרצפה, רק עם תחתונים, מחזיק את היד על הצוואר כאילו חונק את עצמו עם כזה מבט פראי בעיניים, וככה הראה עם האצבע על השולחן. בהתחלה לא הבנתי ואז ראיתי רשימת מספרי טלפונים. צלצלתי מיד למגן דויד אדום, ואז הסתכלתי על השם הראשון וזה היה ליפסקי, סאשה וסוניה ליפסקי. ושאלתי: לצלצל לסאשה ליפסקי? זה אח שלך? אז הוא עשה עם הראש כמה פעמים לא לא לא ובסוף הוציא מן הגרון איזה קול מוזר וכמעט צרח לא לא לא. אז החלטתי שוב לצלצל למגן דויד אדום אבל באמצע הוא התחיל לחרחר ואחר כך ראיתי את השם שלך עם המספר אז צלצלתי אליך. אני מבינה שאתה קרוב שלו. בן?"
"לא. בן אחיו. סאשה ליפסקי זה אבא שלי"
"להביא לך משהו לשתות?"
"לא, תודה, לא צריך", ענה קובי כבהיסח־הדעת, החל להסיט את ראשו אל האיש השרוע למטה, אך חזר בו ופנה שוב אל השכנה "ראית אותו בימים האחרונים?"
"לא. אבל שמעתי אותו".
"מה שמעת?"
האישה, נבוכה מעט, השיבה בהיסוס, "אני לא יודעת אם אתה יודע אבל הוא היה לפעמים, בעצם לעתים די קרובות, צועק בלילות, כנראה מתוך שינה". בראותה שקובי אינו מופתע, השפילה את מבטה והוסיפה "זה לא היה דבר חדש אצלו, אז לא מצאנו לנכון להיכנס ולהתעניין. זה מהיום הראשון שעבר לגור הנה. היו תקופות שיותר והיו שפחות..."
"וזה ודאי הפריע לכם".
"לא נורא. מה אפשר לעשות. לא באשמתו. הרי לבן־אדם אין שליטה על דברים כאלה. דרך אגב, הם צריכים להגיע בכל רגע. ממגן דויד אדום אני מתכוונת".
"בסדר, תודה. אני פה".
"טוב, אני אהיה בדירה. כאן, הדלת ממול. אם תצטרך אז פשוט תדפוק על הדלת. אם צריך עזרה, אתה יודע. חבל. דווקא היה איש טוב, נחמד כזה. ג'נטלמן".
השכנה הידקה את חלוקהּ סביב מותניה, צעדה שניים שלושה צעדים מהוססים לאחור.
"טוב, שלא תדעו עוד צער", אמרה, סבה על עקביה ופנתה אל הדלת ויצאה.
קובי בחן את החדר הדל כאילו ביקר בו לראשונה: כורסה שחוקת מסעדים, כיסא קלוף צבע, כוננית עמוסת ספרים לעייפה, מחצלת מהוהה, מנורה חרוכת אהיל, שולחן מכוסה שעוונית מוכתמת. הוא כרע ברך והתבונן בדוד מקס מקרוב. ובכן, דוד מקס, זהו זה. חיים – כך נקרא המסלול הפתלתול שהתגלגלת בו בשבעים וחמש שנותיך. הגעת לסוף הדרך. לבד. כפי שחיית. להרף עין דימה קובי לראות את עצמו שוכב כאן לפניו אך מיד נדרך לקול חריקת בלמים שנשמע מכיוון הרחוב. קובי הציץ דרך החלון בשני הבחורים שזינקו מתוך האמבולנס. כשנכנסו החליפו עמו מספר מילים, תקעו בידו פתק ואז, לאחר בדיקה חפוזה, פרשׂו במיומנות מקצועית יעילה וחסכונית אלונקה על הרצפה ונטלו את גופתו של דוד מקס, והעמיסוה על הברזנט המתוח, קשרוה היטב אל יצולי העץ כדי שלא תישמט במורד המדרגות וחיש מהר עשו את דרכם החוצה אל רכבם.
לאחר דקה או שתיים יצא גם קובי בעקבותיהם, לא לפני שהבחין במעטפה לבנה על השולחן, שעליה רשום היה שמו, 'קובי', ובתוכה מפתח. מן הסתם של המגירה הגדולה, חשב קובי, שהייתה נעולה תמיד ושנראתה כאילו לא נפתחה מעולם. הוא תחב את המפתח לכיסו ופרש.
*
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.