בעל השם והרופא: רפואה ומאגיה בקרב יהודי גרמניה

מבוא "פלורליזם רפואי"

היסטוריה שהייתה ראויה לשמה יותר מן החיבורים הצנועים שאנו מוגבלים בתחומם בגלל האמצעים העומדים לרשותנו היום, הייתה מייחדת מקום גם לבעיות גוף האדם. יש משום תמימות ביומרה להבין אנשים מבלי לדעת דבר על מצב בריאותם.1

מארק בלוך

פנחס קצנלנבויגן, שכיהן כרבן של כמה קהילות יהודיות בדרום גרמניה ומוראביה במאה השמונה עשרה, מספר בזיכרונותיו על מחלתה של בתו, "האלמנה מרת רחל מפראג", בשנת 1758. רחל סבלה מקדחת חמורה אשר חזרה והטרידה את מנוחתה. היא פנתה לעזרתו של רופא, וזה המליץ לה על רפואה הכוללת עשב מסוים, אך כאשר השתמשה בו לא חלה כל הטבה במצבה. רופא נוסף ששמו זלמן הורה לה ליטול תרופה אחרת, וזו אכן שיפרה את הרגשתה, אך כעבור זמן קצר חזרה הקדחת והפעם ביתר שאת. כיוון שהחורף הלך והתקרב, וידוע "שימות החורף קשים לחולי קדחת", כתבה רחל לאחיה גבריאל וביקשה ממנו שבמסעותיו לווינה יפנה "לרופאים מומחים" ויספר להם על קורותיה ועל כך שניסתה כבר רפואות רבות "וגם איזה סגולות לתלות ולנושאם על הגוף", אך אלה לא הועילו. רחל קיוותה כי תימצא באמתחתם של רופאים אלה תרופה אשר תביא מזור לחולייה. נוסף על כך פנתה במכתב גם אל אביה הרב וביקשה שיתפלל להחלמתה המהירה. אך אביה לא הסתפק בתפילה בלבד ופתח במאמצים משלו לאתר סגולה "לחולי קדחת". קצנלנבויגן מספר לנו כי אישה אחת בקהילתו מסרה לו סגולה שבעזרתה החלים בעלה מחולי דומה. על פי סגולה זו יש לבשל יין עם עשבים שונים בכלי חרס, ולאחר שהחולה גומע עד תום את המשקה יש להשליך את הכלי לנהר. סגולה נוספת שקיבל הרב מחתנו, אשר מצאה בכתביו של סבו המנוח, ממליצה לבצע את הפעולות הבאות:

לחולי הקדחת ל"ע [לא עלינו] תקנה קדירה וכיסוי בכסף מלא כאשר יצוה המוכר, ותמנה לתוך הקדירה ע"ז גרגרי קטניות ותאמר כך: ניט איינז, ניט צווייא [לא אחד, לא שניים] וכו' עד שבעה ושבעים, ואח"כ ישתין בעל הקדחת לתוך הקדירה על הקטניות, ואח"כ יטוח הכיסוי על הקדירה בטיט רך סביב שיהיה דבוק הכיסוי על הקדירה, ואח"כ יקברו את הקדירה והכיסוי עם כל אשר בה בעומק הקרקע במקום שלא יעבור עליה אדם כגון סמוך לחומה וכדומה, והוא בדוק ומנוסה בע"ה [בעזרת השם].2

במאמרו על הרפואה באיטליה בראשית העת החדשה טבע ההיסטוריון הנודע פיטר ברק (Burke) את המושג "פלורליזם רפואי" ("medical pluralism") כמאפיין המרכזי של הרפואה באותה תקופה. מושג זה, שחוקרים רבים אימצו במחקריהם, מתאר מציאות רפואית שבה הייתה לחולים אפשרות לבחור בין מרפאים רבים ושיטות טיפול שונות, ושהפנייה אליהם (שפעמים רבות נעשתה בעת ובעונה אחת) נחשבה לגיטימית.3 מתוך סיפורה של רחל ופנייתה לסוגי רפואות שונים עולה כי מושג זה הולם גם את אופייה של הרפואה בקרב יהודי גרמניה בעת החדשה המוקדמת.

בניגוד לדימוי המקובל, לפני החולים באותה תקופה ניצבו, כאמור, אפשרויות מגוונות. היו שבחרו לטפל במכאוביהם בעצמם, ואחרים בחרו לפנות אל אחד או יותר מן המרפאים המרובים שאכלסו את "השוק הרפואי" (t"the medical marketplace"t) הצפוף. נוסף על רופאים בוגרי אוניברסיטאות פעלו בשוק זה גם מרפאים אחרים, כמו המנתחים, שהיו למעשה המרפאים הנפוצים ביותר. תפקידם היה לטפל בפציעות חיצוניות, לקבע שברים ולבצע הליכים כירורגיים פשוטים. פעמים רבות היו בעלי מלאכה אלה מאוגדים בגילדה אחת עם הספּרים, ונוסף על טיפולים רפואיים נהגו לגזוז את מחלפות ראשם וזקניהם של לקוחותיהם. תפקיד דומה מילאו "הפלדשרים", המנתחים הצבאיים שלאחר או בזמן שירותם טיפלו גם באזרחים. בעלי מלאכה אחרים שפעלו בשוק הרפואי באותה עת היו הרוקחים, שתפקידם היה כמובן לרקוח את התרופות על פי מרשמיהם של הרופאים. גם מיילדות רבות היו מצויות בו. חלקן העניקו טיפולים רפואיים נוספים פרט ללידות, ובכמה מהערים הן היו נתונות לפיקוח הרשויות. מלבד מרפאים אלה, שאפשר לומר כי השתייכו לרפואה "הממוסדת", היה אפשר למצוא ב"שוק הרפואי" מספר עצום של מרפאים נוספים, שלעתים מידת הפופולריות שלהם בקרב החולים לא הייתה פחותה מזו של עמיתיהם. כאלה, למשל, היו "הנשים החכמות", אשר עסקו במגוון בעיות רפואיות והיו פזורות באזורי הכפר וגם במרכזי הערים. רבים פנו לעזרה למרפאים נודדים שנעו ממקום למקום והכריזו על מרכולתם או לבעלי מקצועות אחרים כרועי צאן, שמפעם לפעם עסקו גם בנושאים רפואיים. מקום חשוב היה שמור לרופאים היהודים, שנחשבו לקבוצת מרפאים בפני עצמה. אף על פי שבאופן עקרוני נחסמה כניסתם לאוניברסיטאות ולגילדות, הרופאים היהודים טיפלו גם באוכלוסייה הנוצרית נוסף על בני דתם.

מרפאים רבים אלה פעלו בעולם שבו הגבולות בין "מדע", "דת" ו"מאגיה" היו מעורפלים, וכוהני הדת והריטואלים הדתיים היו חלק בלתי נפרד ממאמציהם של היחיד והקהילה לשמור על בריאותם. כך, למשל, בעקבות מגפה קשה שהפילה חללים מקרב ילדי הקהילה היהודית האשכנזית באמסטרדם בשנת 1761, הורה אב בית הדין לחברי הקהילה לחזור בתשובה, להימנע מהימורים, מביקור במסבאות ומהאזנה ל"כלי שיר וזמר".4 היה זה עולם "מכושף" שפעלו בו שדים; אלה שכנו בעיקר ביערות ובמקומות נטושים, הטילו אימה על ההולכים בדרכים, במיוחד בשעות החשכה, ונחשבו כגורם האחראי למחלות רבות. גם "דיבוקים", נשמות חוטאים, ריחפו להם על פני האדמה וחיפשו הזדמנות לחדור לגופותיהם של בני האדם ולייסרם בייסורים קשים. בעיני האנשים לא היו פגיעותיהם של מזיקים אלה יד המקרה תמיד, אלא נבעו לכאורה גם מפעילותן של "מכשפות", שהרשויות במרכז אירופה הוסיפו להעלות על המוקד מפעם לפעם אף במאה השמונה עשרה. למרות התגברותן של מגמות ספקניות בעידן הנאורות, רבים ראו בסיפורים על אודות נישואין בין גבר לשדה5 או על דיבוק שחדר לגופו של ילד לאחר שזה לא בירך כראוי לפני ששתה ממי הנהר6 עדויות אמינות המלמדות על איומים מוחשיים. בשל הסכנה שהציבו אותם גורמים דמוניים לבריאותן של הבריות, רבים מהאמצעים הרפואיים נועד להגן מפניהם, וקמעות, לחשים, השבעות ואמצעים אחרים שאנו מגדירים "מאגיים" היו חלק חשוב מהארסנל הטיפולי של מרפאים רבים.

ספר זה עוסק בהיבטים שונים של הרפואה בחיי היומיום של היהודים במרחב הגרמני מן המחצית השנייה של המאה השבע עשרה ועד שנות השישים של המאה השמונה עשרה. מטרתו היא להתבונן בעולם הרפואי מנקודת מבטם של החולים עצמם, לשחזר את תפיסותיהם הרפואיות ולבדוק כיצד הסבירו את הופעתן של מחלות בגוף האדם ומה היו השיקולים שעל פיהם בחרו דווקא בדרך טיפול ובמרפא כאלה ולא אחרים מבין דרכי הטיפול והמרפאים הרבים שעמדו לרשותם בעולם הרפואי "הפלורליסטי" בתקופתם. כמו כן הספר מתמקד בשלוש קבוצות מרפאים בחברה היהודית, שלכאורה היו שונות זו מזו ונעדרות כל מאפיינים משותפים: הרופאים בוגרי האוניברסיטאות, "הנשים החכמות" והמרפאים בעזרת "קבלה מעשית", בעלי השם. בחינה מדוקדקת של המאפיינים של כל קבוצה תאפשר לנו לאתר דווקא נקודות דמיון בפרקטיקה ובתפיסה הרפואית של המרפאים השונים ותגלה כי הייתה שפה בסיסית משותפת לרבדים שונים בחברה היהודית ומחוצה לה.

כאמור, נקודת הסיום הכרונולוגית של ספר זה היא שנות השישים של המאה השמונה עשרה. בחירה זו נובעת מהרצון להימנע מלדון בתנועת ההשכלה ובהשפעותיה השונות. שדה הרפואה היה אחד המוקדים שבהם התחולל המאבק בין ההשכלה ל"מסורת", והדוגמה המובהקת לכך היא ויכוח "הלנת המתים" שהתרחש בשנות השמונים והתשעים של המאה השמונה עשרה ושאת שורשיו אפשר לאתר כבר בשנת 1772.א7 ספר זה שואף להתרחק קמעה מצִלה הכבד של תנועת ההשכלה ולהתמקד דווקא בתקופה שקדמה להתגבשותו של השיח הרפואי המודרני, שבה ההבחנות בין "המסורת" לרפואה "המדעית" היו מטושטשות, ולבחון אותה מנקודת מבט עצמאית ככל האפשר ולא בעד הפריזמה של יחסה עם תנועת הנאורות.

מלבד הארת היבט חשוב ומרכזי בחיי היומיום של אותה תקופה, הדיון ברפואה יכול לסייע לנו להיטיב להבין את החברה היהודית. תפיסותיהם של היהודים בשדה הרפואה לא נוצרו יש מאין, כמובן, אלא היו חלק ממארג רחב של אמונות וגישות שעיצבו את הדרך שבה היהודים התבוננו בעולמם ופירשו אותו. על כן דיוננו כאן יכול לשמש צוהר להתבוננות בהיבטים של החיים היהודיים שלא הודגשו במחקר בעבר ולהצביע על התמורות שהתחוללו בהם. יתר על כן, המקרה היהודי הוא מקרה בוחן מרתק בעולם הרפואי האירופי. הקיום היהודי הייחודי של קבוצת מיעוט הניצבת בשוליה של החברה יכול לאתגר את גישותינו לבחינת הרפואה בעת החדשה המוקדמת, להצביע על יכולתן המוגבלת של הקטגוריות הקיימות לשקף את אופיו של העולם הרפואי ולהכניס להקשר שונה תהליכים שהתרחשו בו לאורך התקופה הנידונה.

ההיסטוריוגרפיה הרפואית "החדשה" וקשיים בחקר הרפואה בראשית העת החדשה

בעשורים האחרונים שינתה ההיסטוריוגרפיה של הרפואה את פניה ללא היכר. היסטוריונים רבים מדברים על "היסטוריה חדשה" של הרפואה, השונה מההיסטוריה "הישנה" שקדמה לה. ההיסטוריוגרפיה הישנה הציגה את ההיסטוריה הרפואית כסיפור של קדמה, סיפור של התקדמות רציפה מימי הביניים "החשוכים", אשר היו ימים של סבל שנבע מאמונות תפלות ובורות, לעבר עולם טוב יותר, עולם שבו הרפואה המערבית המבוססת על עקרונות המדע הצליחה להוביל את החברה אל השיא של המאה העשרים. ההיסטוריה הפרוגרסיבית (whig history) מסוג זה, אשר נכתבה על פי רוב בידי היסטוריונים רופאים, התמקדה בביוגרפיות של הרופאים הגדולים ובתגליותיהם המדעיות. על כן היסטוריה זו מכונה כיום היסטוריה "פנימית", היסטוריה אשר נכתבה בידי רופאים ועסקה ברופאים.

התמורות המרחיקות לכת אשר אפיינו את ההיסטוריוגרפיה בכלל משנות השישים של המאה הקודמת ואילך לא פסחו על כתיבת ההיסטוריה של הרפואה. הערעור על רעיון הקדמה והקריאה לכתיבת "היסטוריה מלמטה" (t"history from below"t), המתמקדת באדם הפשוט ולא רק ב"אישים הגדולים", חדרו גם לתחום זה. חוקרים שרובם לא השתייכו למקצוע הרפואה החלו ליצור מחקר שונה אשר התמקד בהקשר החברתי ולאחרונה בעיקר בהקשר התרבותי שבו פעלה הרפואה. בשל "המפנה התרבותי" ("the cultural turn") המתואר בעשורים האחרונים נעשו מחקרים שבחנו סוגיות מגדריות שונות בעולם הרפואי וכמו כן מחקרים שראו בהיסטוריה של המחלות ושל הגוף האנושי תוצרים תרבותיים ולא קטגוריות ביולוגיות בלבד. כלומר במחקרים אלה הודגשו השוני בתפיסת המחלה והגוף מחברה לחברה והשפעת הסוכנים החברתיים, הדתיים והאחרים המעצבים אותם. כמו כן החלו חוקרים לעסוק בקבוצות מרפאים אחרות בעולם הרפואי פרט לרופאים ואף בחולים עצמם, כיוון שלטענתם ההתמקדות במרפאים בלבד נותנת לנו תמונה חלקית, וללא סיפורם של החולים, שהרפואה נועדה לשרתם ולהיטיב את מצבם, תמונה זו לעולם לא תהיה שלמה.8

מחקרים שונים שנכתבו ברוחה של ההיסטוריוגרפיה "החדשה" ביקרו גם את נטייתו של המחקר "הישן" לחלק את העולם הרפואי הקדם-מודרני לשתי קבוצות - רפואה מלומדת ורפואה עממית. לקבוצה האחת השתייכו כמובן הרופאים בוגרי האוניברסיטאות והכפופים להם, המנתחים והרוקחים; לקבוצה האחרת, שההתעניינות בה הייתה פחותה בהרבה, השתייכו כל השאר. כחלק מערעור על התאמתו של המושג "תרבות עממית" לניתוחו של העולם הקדם-מודרני בכלל, התקיימה ביקורת על השימוש במושג זה גם בחקר הרפואה.9 ביקורת זו קיבלה משנה תוקף עקב המגמות בהיסטוריוגרפיה של הרפואה שביקרו את הנרטיב אשר ראה בסיפורה של הרפואה המודרנית התקדמות ליניארית לעבר הרפואה "הרציונלית" ובחנו את העבר מנקודת מבט של מאבקי כוח ושליטה בחברה, אשר הובילו ליצירת המונופול של הרופאים ולדחיקתן של קבוצות אחרות.10 מחקרים רבים הדגישו את היותם של הרופאים קבוצה אחת בלבד מקבוצות רבות של מרפאים שפעלו ב"שוק הרפואי" והתחרו ביניהן על כיסו של החולה. עוד הדגישו המחקרים את קיומה של שפה משותפת לרופאים "המלומדים" ולקבוצות "העממיות" באוכלוסייה. המבקרים גרסו כי השימוש בקטגוריה "רפואה עממית" הוא בעל קונוטציות בעייתיות ויוצר צורת חשיבה דיכוטומית, שאיננה עומדת בקנה אחד עם המציאות ההומוגנית יחסית של העולם הרפואי באותה תקופה.11

בשל בעייתיות זו הוצעו במחקר קטגוריות חלופיות רבות, אך קטגוריות חדשות יצרו בעיות חדשות, וכפי שטען רוברט יוטה (Jütte), המטען הכבד שנלווה לקטגוריות החלופיות (כגון "בלתי אורתודוקסים", "בלתי רגילים" ו"אלטרנטיביים") מקשה עלינו לבחור את המושגים המתאימים מבלי לכפות שיפוט ערכי מראש או להוביל לראייה אנכרוניסטית.12 הקושי המרכזי בקביעת טרמינולוגיה לתיאור הרפואה בראשית העת החדשה נובע מן הצורך למצוא את האיזון הדק בין ההבנה כי חלוקה דיכוטומית איננה מתארת נכונה את מצב הרפואה וכי מרפאים שונים שלכאורה השתייכו לקטגוריות שונות היו בעלי מאפיינים דומים, ובין ההכרה שלמרות המשותף היו גם הבדלים בין סוגי המרפאים, הבדלים שבני התקופה הכירו בהם, כפי שנראה בהמשך. בנקודה זו גישתו של דייוויד ג'נטילקורה (Gentilcore) מועילה מאוד לענייננו. ג'נטילקורה, אשר חקר את הרפואה בנאפולי בראשית העת החדשה, הציע מודל המורכב משלוש טבעות או ספירות: טבעת רפואית, כנסייתית ועממית. כל טבעת חופפת חלקית את שתי אחיותיה ויוצרת שטחים משותפים. טבעות אלה אינן רק קטגוריות של מרפאים ופרקטיקה, אלא גם קטגוריות אטיולוגיות, כלומר קטגוריות הנוגעות לסיווג החולי ולהסברו. ג'נטילקורה מסביר כי מודל זה הוא המתאים ביותר לממצאיו ואומר כי ייתכן שממצאים שונים דורשים פיתוח מודלים שונים.13

ברוח דבריו אלה ספר זה מתאים את המודל שהציע ג'נטילקורה לממצאים מהקהילה היהודית בגרמניה במאות השבע עשרה - שמונה עשרה. גם המודל המותאם מורכב משלוש ספירות החופפות זו את זו בשטחים רבים. ההתאמה הראשונה המתבקשת היא כמובן שינוי שמה של הספירה הכנסייתית: כאן השתמשתי במושג החלופי "ספיריטואלי" לציון תופעות שונות שסיווגן המקובל קשור לתחום הדתי. מרכיב מרכזי בספירה זו הוא "הקבלה המעשית". את הספירה השנייה שהציע ג'נטילקורה, קרי הספירה הרפואית, שאפשר לומר כי היא נוגעת באופן כללי לרפואה האקדמית באותה תקופה, נותיר על כנה. כך גם את הספירה השלישית, הספירה העממית, אשר על אף הביקורת על המושג, ייעשה בו שימוש בשל היעדר מושג חלופי טוב יותר. נוסף על כך, המודל המשולש הגמיש המוצע מקהה את אופיו הדיכוטומי של המושג. באופן פשטני אפשר לומר כי הספירה העממית נוגעת לאותם תחומים שאינם כלולים בספירות האחרות.

המודל גמיש מאוד ומדגיש את האופי האינדיבידואלי של כל מרפא, אמצעי ותפיסה כפי שהם באים לידי ביטוי בטקסט ספציפי. המודל נמנע לדוגמה מלסווג קבוצת מרפאים שלמה כמרפאים "עממיים" או "ספיריטואליים", אלא מסווג כל מרפא על פי אופיו שלו כפי שעולה מהטקסט שבידינו. מודל זה מציג את אופייה הפלורליסטי של הרפואה בחיי היומיום ואת קווי הדמיון בין המרפאים השונים, ועם זאת איננו מתעלם מההבדלים ומהגבולות הנטועים בה, שגם בני התקופה הכירו בהם.14

מאגיה

אחת ממטרותיו העיקריות של ספר זה היא הדגשת חשיבותה של "המאגיה" בעולם הרפואי בעת החדשה המוקדמת. מחקר זה מאמץ את גישתו של משה אידל המגדיר את "המאגיה היהודית" "כמערכת של מעשים ואמונות המניחה כי יש אפשרות להשיג רווח חומרי באמצעות טכניקות שאינן ניתנות להסבר אמפירי. מעשים ואמונות אלו הם חלק ממסורות יהודיות אשר מקובל כי הן נובעות ממקור סמכות או מניסיון של אחרים".15 הגדרה זו היא רק אחת מני רבות.16 ריבוי ההגדרות מלמד שלמרות תפוצתו של המושג הן במחקר והן בשפת היומיום משמעותו נותרה חמקמקה. "כישלונם" של החוקרים להגיע להגדרה מוסכמת של המושג נובע מכך שבזמנים שונים ובתרבויות שונות הוא תיאר דברים שונים. קשה להגדיר מהי "מאגיה" ולהשתמש במושג זה במחקר גם בשל המטען ההיסטורי המונח על כתפיה, אשר על פי רוב הוא בעל אסוציאציות שליליות ומקושר לגורמים המנוגדים לדת, למדע ולרציונליזם. מכשולים משמעותיים אלה אשר מעמיד המושג "מאגיה" בפני החוקרים אף הובילו את הילדרד גרץ (Geertz) לקבוע במאמר ביקורת לספרו הנודע של קית' תומס (Thomas)א Religion and the Decline of Magic כי יש לערוך "קבורה מכובדת" למושג זה.17 למרות טענות כבדות משקל אלה, בספר זה אשתמש, כאמור, במושג "מאגיה", אם כי השימוש יהיה מצומצם ככל האפשר, ובמרבית המקרים אפנה לטרמינולוגיה בת הזמן. כאשר יופיע מושג בעייתי זה, יהיה זה בעיקר כדי לשמור על בהירות הדיון כיוון שזו השפה שמחקרים רבים משתמשים בה, וכיוון שגם במקרה זה אין בנמצא מונח חלופי טוב יותר לתאר את התופעות שאנו מכנים "מאגיות". השימוש במושג ייעשה אפוא מתוך הכרה כי הוא מקפל בתוכו את תפיסותינו המודרניות ואינו מבטא את השקפותיהם של יהודי גרמניה בעת החדשה המוקדמת.

אף על פי שבשנים האחרונות נכתבו כמה וכמה מחקרים (הן בעניין החברה האירופית באופן כללי והן בעניין החברה היהודית) שהדגישו את מרכזיותם של היבטים שונים הכלולים במושג "מאגיה" במשמעותה המודרנית והזהירו מפני זניחת מרכיבים בתרבות העבר שאינם תואמים את תפיסותיו של החוקר, המאגיה עדיין איננה זוכה לייצוג הולם במחקר.18 שורשיו של מצב זה נעוצים בתפיסה הרואה במאגיה גורם אירציונלי שנזנח כסרח עודף עם התפתחותו של המדע המודרני, ובמקרה היהודי גם במגמות אפולוגטיות הרואות במאגיה גורם זר למהותה "האמיתית" של היהדות. כך, גם כיום פעמים רבות המאגיה מוצגת כקוריוז משעשע שנועד לתבל מעט את מחקריהם של ההיסטוריונים, אך כנטולת חשיבות של ממש לדיון "הרציני". ספר זה מצטרף למגמה ההולכת ומתפתחת הפועלת לתיקון עיוות זה ורואה במאגיה מרכיב משמעותי, חיוני להבנת העולם הקדם-מודרני ולעתים קריטי ממש להבנת ההתפתחויות ההיסטוריות.19 ספר זה נכתב מתוך גישה הגורסת כי המאגיה איננה יכולה להיחשב תחום מבודד, "אחות חורגת" במחשבתם של בני התקופה. המרכיבים שאנו מגדירים "מאגיים" השתלבו בתחומי ידע אחרים כמשפט, דת, מדע ורפואה, על פי רוב ללא כל סתירה ובאופן הרמוני, וכל התעלמות ממרכיבים אלה היא עצמה אנכרוניסטית ביסודה.

בעל השם והרופא

המגמות החדשות בהיסטוריוגרפיה של הרפואה שתיארנו קודם מאפיינות רק באופן חלקי את המחקר על עולמם הרפואי של יהודי גרמניה ואירופה בכלל. כמו ההיסטוריה הרפואית "הישנה", גם המחקרים המעטים שעסקו ברפואה בחברה היהודית עד לעשורים האחרונים של המאה העשרים נכתבו ברובם בידי רופאים והתמקדו בביוגרפיות האישיות של הרופאים המפורסמים ובכתביהם.20 למחקר היהודי היה מאפיין ייחודי והוא חיפוש אחר רופאים יהודים או רופאים בעלי שורשים יהודיים והצגת מעמדם הרם או תרומתם להתפתחות מדע הרפואה.21 מאפיין זה לא נעלם מנוף המחקר, ואף כיום מוסיפות להיכתב עבודות המעלות על נס את "תרומתם המדהימה של היהודים לרפואה לאורך המאות".22 במרוצת השנים, ובמיוחד בעשורים האחרונים, נכתבו כמה מחקרים בעניין הרפואה בקרב יהודי גרמניה בימי הביניים ובראשית העת החדשה, וברוח המחקר החדש תרמו תרומה חשובה להבנת היבטים שונים של תפקידיה החברתיים של הרפואה בעולם היהודי והלא יהודי, כמו למשל חלקם של הרופאים היהודים בתהליכי המודרניזציה שהתרחשו בקהילות היהודיות על סף העת החדשה.23 אף על פי שמקצת המחקרים העוסקים בנושא מבקשים לדון ברפואה ובחברה היהודית, בפועל הם דנים בעיקר ברופאים ובחברה היהודית ומותירים מחוץ לדיון מרכיבים מרכזיים ברפואה באותה תקופה.

מטרתו של בעל השם והרופא היא להציג את עולמם הרפואי של יהודי גרמניה בעת החדשה המוקדמת על פי עקרונותיה של "ההיסטוריוגרפיה החדשה", ובכך לעסוק במרכיבים אשר לא זכו לתשומת לב מחקרית בעבר. למבנה החיבור, המחולק לארבעה חלקים עיקריים, אמירה מתודולוגית ברורה: החלק הראשון עוסק במקומם של החולים בעולם הרפואי. הספר פותח דווקא בנושא זה כיוון שנקודת המבט של החולים היהודים כמעט לא זכתה להתייחסות במחקר, וכמו כן כדי להדגיש את מרכזיותם של החולים בשוק הרפואי הקדם-מודרני. כפי שנלמד בהמשך, לחולים ולבני משפחותיהם היה תפקיד רב-חשיבות בבחירת המרפא ודרך הטיפול ואף במתן הטיפול הרפואי עצמו; הפרק השני של הספר עוסק במקומן של המרפאות היהודיות בעולם הרפואי, נושא שגם הוא כמעט לא נדון במחקר.24 בדיון זה נעסוק גם בקבוצה רחבה של "מרפאות סוציאליות", קרי חברות קהילה מן השורה אשר לא שימשו מרפאות "מקצועיות", אלא העניקו טיפול רפואי לקרוביהן ושכניהן. למרפאות אלה, שההבחנה בינן ובין המרפאות "המקצועיות" הייתה מעורפלת וגמישה, היה מקום חשוב מאוד בשוק הרפואי באותה תקופה. כמו כן נעמוד בדיוננו על כמה סוגיות מגדריות ונבדוק כיצד הדיון בשדה הרפואה יכול לסייע לנו להיטיב להבין נושאים רחבים יותר בחברה היהודית.

חלקו השלישי וחלקו הרביעי של הספר עוסקים בשתי קבוצות מרפאים שבהתבסס על הקטגוריות הדיכוטומיות שאפיינו את המחקר הרפואי בעבר נחשבו שונות זו מזו עד מאוד: הרופאים ובעלי השם. ראשית נפנה לעסוק בדמותם של בעלי השם. אלה אמנם זכו לתשומת לב מחקרית בלתי מבוטלת, אך מטרתם העיקרית של מרבית החוקרים הייתה להאיר את דמותו ההיסטורית של בעל השם המפורסם ביותר, ר' ישראל בן אליעזר, הבעש"ט, מייסד החסידות, ובחינת מקומם של מרפאים אלה ב"שוק הרפואי" לא עמדה במרכז עבודתם.25 לאחרונה אפשר להבחין בשינוי מגמה זו; יוחנן פטרובסקי-שטרן החל לבחון את תופעת בעלי השם בפולין במסגרת הדיון בעולם הרפואי במזרח אירופה,26 ואני במחקריי דנתי בבעלי השם שפעלו בשוק הרפואי המרכז-אירופי.27 באמצעות הדיון בבעלי השם נגדיר כמה מאפיינים מרכזיים של הרפואה הקדם-מודרנית, ובראש ובראשונה נבדוק כיצד הצליח אדם לחדור למעגל המרפאים. כמו כן על ידי ניתוח תפיסתם הרפואית ודרכי הטיפול של בעלי השם נראה כי הם החזיקו בתפיסה רפואית פלורליסטית ושילבו בפרקטיקה שלהם בין מרכיבים המוגדרים כספיריטואליים ועממיים ובין תפיסות ודרכי טיפול שאפיינו גם את הרופאים בוגרי האוניברסיטאות. על כן בעלי השם הם הוכחה למורכבותו של העולם הרפואי האירופי בראשית העת החדשה ולבעייתיות שבאימוץ טרמינולוגיה דיכוטומית לתיאורו. מאחר שהמחקר ההיסטורי התמקד עד כה בחקר הרופאים בוגרי האוניברסיטאות והקדיש מעט מאוד תשומת לב לבעלי השם כמרפאים, ירחיב ספר זה את הדיון על בעלי השם ופעילותם הרפואית.

חלקו הרביעי של הספר עוסק ברופאים היהודים. גם להצבת הדיון ברופאים בסופו של הספר אמירה מתודולוגית: כמובן, הבחירה במבנה זה אינה מרמזת שהרופאים היו חסרי חשיבות באותה תקופה, אלא יש בה כדי להדגים כי ההיסטוריה של הרפואה איננה זהה להיסטוריה של הרופאים, וכי הדיון ברופאים הוא רק חלק מדיון רחב הרבה יותר. בחלק זה נעקוב אחר התמורות שחלו בדמותם של הרופאים היהודים לאורכה של התקופה ונבחן את יחסם למרפאים האחרים שפעלו בשוק הרפואי, ובעיקר את עמדתם בנוגע לבעלי השם ולשיטותיהם. לסיכום ניעזר בדיון על אודות הרופאים היהודים כדי להסיק כמה מסקנות בדבר תהליכי המודרניזציה שהתרחשו בחברה היהודית במרכזה של אירופה במאות השבע עשרה - שמונה עשרה. נראה כיצד סיפורם של הרופאים היהודים מחזק את המגמות במחקר המקדימות את תהליכי השינוי בחברה היהודית לתקופה שטרם הופעתה של תנועת ההשכלה. עיון בביוגרפיות של הרופאים ובשינויים שחלו בהכשרתם יבליט את המקום המרכזי שהיה להתגבשותה של תפיסה מרקנטיליסטית בחוגי השלטון בהתנעתם של התהליכים המדוברים. כלומר השינוי בתפיסות הכלכליות במרכז אירופה, שטמן בחובו גם שינוי ביחס כלפי האוכלוסייה היהודית, היה הזרז המרכזי לתהליכי המודרניזציה בחברה היהודית עוד במהלך המאה השבע עשרה.

הספר בוחן את התופעות האמורות על רקע המתרחש בחברה הנוצרית בת אותו זמן. התייחסות לנעשה מחוץ לחומות הגטו, שפעמים רבות כלל לא היה קיים, היא הכרחית מאין כמוה. עם קהל לקוחותיהם של מרפאים יהודים נמנו נוצרים רבים, ויהודים רבים לא היססו לפנות אל מרפאים נוצרים בשעה שנזקקו לסיוע רפואי. המרפאים היהודים היו כפופים לכלליה וחוקיה של המערכת הרפואית הכללית והיה עליהם להתאים עצמם לתמורות שחלו בה. אך בחינת הרפואה בקרב האוכלוסייה היהודית כחלק מהשוק הרפואי האירופי בכלל חיונית לא רק להבנת המקרה היהודי, אלא יכולה לתרום תרומה של ממש להבנתה של "התמונה הגדולה", כלומר להבנתנו את הרפואה האירופית בכלל. דוגמה אחת לתועלת כפולה זו היא ההשוואה בין מאבקם של הרופאים הנוצרים בוגרי האוניברסיטאות נגד הרופאים היהודים ובין מאבקם נגד המרפאות הנוצריות. כפי שנראה בהמשך, הדמיון בין מצבן של שתי הקבוצות מלמד כי אין לראות במאבק הראשון ביטוי למגמות אנטי-יהודיות בלבד, ונוסף על כך אין לבחון את הדרת הנשים מקבוצת המרפאים אך ורק במונחים מגדריים, אלא יש לבחון את היחס לשתי הקבוצות על רקע תהליכי ההתמקצעות של הרופאים ויצירתה של זהות מקצועית חדשה. כלומר ההתבוננות "החוצה", אל החברה הנוצרית, מבהירה את המקרה הייחודי היהודי, וההתבוננות "פנימה", אל המקרה היהודי, יכולה לחשוף רבדים והקשרים נוספים בחברת הרוב.28

כמו כן, בחינת הנעשה בקרב האוכלוסייה הנוצרית והיהודית בעת ובעונה אחת מראה כי אף על פי שהמחיצות הדתיות בין שתי הקבוצות נשמרו על פי רוב היטב, הן חלקו תרבות משותפת אחת. הקביעות בדבר "האינטראקציה" בין היהודים לסביבתם או בדבר "השפעות" של תפיסות ואמונות רק מטשטשות נקודה מרכזית זו.29 נדמה כי הדיון ברפואה הוא כלי מצוין להדגמת המגע הקרוב והיומיומי בין יהודים לנוצרים בראשית העת החדשה. כאשר אנו מעלים בעיני רוחנו מפגש בין חולה נוצרי או יהודי לבין מרפא בן הדת "היריבה", מפגש אשר דרש מן הסתם מידה בלתי מבוטלת של אמון, חשיפת פרטים אינטימיים ולעתים מביכים של החולה ומפעם לפעם גם מגע פיזי, קשה לדבר על חיים יהודיים מסוגרים המתנהלים בין חומות הגטו ללא "מגע" של ממש עם הסביבה.