אני רואה מן החלון את גברת מאי-מאן. היא עומדת שם, בשמלותיה הרכות שצבען כצבעו האפור של הערב, שעה שהחיבורים בין הדברים מתרככים, נעלמים בין צמרת האיקליפטוס לגזעו, בין הבית לגגו, והחצר אפופה ערפל כאי שטבוע בים.
-את שומעת את הקול שלו? היא שואלת בעגה הונגרית.
-של מי?
-נו, של פוּרי.
אף פעם לא הבנתי איך הם הופיעו, הזוג מאי-מאן. יתכן שבאו יחד עם הבית, כשנכנסנו לגור בו, ואולי הגיעו אחר-כך, לפני שהבחנו בדיוק מה מתרחש סביבנו. מה שברור הוא שבאחד הימים, כשפתחתי את הדלת המובילה למרפסת, גיליתי אותם שם, גרים בכניסה הנפרדת, כאילו משכבר הימים.
אדון מאי-מאן היה פחות שכיח מרעייתו. אבל בפעמים הבודדות שפגשתי אותו הלך לפניו ענן בושם חזק, וחולצתו הבוהקת היתה מלבינה בעין. בחיוך חושף שיניים קד לפני ונעלם בתוך קיום כה זר.
גבירתנו לא התרועעה עם גברת מאי-מאן. ממילא היתה עסוקה מרבית הזמן בפרנסה או בבית.
היא היתה מורה, והיתה נעלבת לוּ שמעה מישהו שמכנה את ההוראה פרנסה, מפני שלגביה היתה ההוראה ממלכת קודש לשלוט בה, במה להופעותיה וכר נרחב לחשיפת זְהב כשרונותיה.
גם אנחנו הילדות נשאנו צלבונים.
לחם ושעשועים? אלה היו מדורגים על פי-סרגל.
חתול? גבירתנו נאותה. מן החצר הגיע אלינו פוּרי, לפני שרכש השכלה יסודית. הוא היה מאותם חתולים שבעליו רואים בו ניצוצות ליאונרדיים. אבל גבירתנו לא יכלה לסלוח לו את נימוסיו הפּלֶבֶּאיים, ולאחר ירח-דבש קצר במחיצתנו הוא הועבר אחר כבוד אל חיקה הבודד של גברת מאי-מאן.
-את לא לשמוע פוּרי מדבר? פוּרי, פוּרי, הביתה! קולה של גברת מאי-מאן היה חנוק מדאגה. היא היתה בטוחה שפורי מדבר עברית ולכן אינו מזהה את קריאתה.
גברת מאי-מאן נשאה אשמה על שלא הלכה לאולפן ללמוד עברית, ומאחורי גבו של החזון הציוני המשיכה לדבר הונגרית בלבד. היא לא הלכה בלתי אם לחנויות שבהן יכלה להמשיך את קיומה ההונגרי. כל שאר חלקי העולם נתפסו בעיניה כמסוכנים. כמו רובינזון קרוזו שסקר בחשש את האי שלו לפני שפגש בששת.
פוּרי היה ששת. היא לא ידעה שגזרנו את שמו, ולא מעודף דמיון, מצבעו האפור. יכלה לחשוב כי זהו שם עברי ככל שם אחר. וכמו לגבי צירופי המילים שהשתמשה בהם, קופת-חולים, בית-העם, כך גם כאן לא העזה לשאול איש מה פירוש השם.
לא התפלאתי כשאמרה,
-את תקרא לו, פוּרי בא.
בעודנו עומדות ומפזרות את קריאותינו לכל ארבע הרוחות, איבדו עצי התפוז שבחזית ועץ האיקליפטוס הענק את תוויהם בתוך החושך. גם פוּרי, באשר היה, נבלע בחשכה.
הירח טרם עלה, והאור היחיד שהאיר את הרחבה המוגבהת בקע מן החלון של המאי-מאנים, אור הונגרי עליז יותר משהצליח להפיק מעצמו האור שלנו מעודו.
בתוך האור שטו ראשי האורחים (בגלל גובה החלון יכולתי לראות אותם רק עד גובה מותניהם) לצלילי מוזיקה. מכולם הכרתי רק את מאי-מאן ואת הצוחקת, גברת אחת שהיתה מרבה לבקר יותר מאשר האורחים האחרים, וברגע זה ראשה הסתחרר מול ראשו של מר מאן-מאי, כמו ראשי השיכורים בבית המרזח של אבא של ביאליק.
-זה להפריע שומע, המוזיקה, אמרה גברת מאי-מאן. -פוּרי לא יכול בּוֹא ככה. לך מקום אחר.
בעומק החצר הִכהה השקט את הלילה. מפעם לפעם נשמע קול תועה של אחת התרנגולות מלולו של השכן, אולי אחת שהתעוררה מחלום רע, או לא נרדמה.
אבל לא, הקול היה סמוך מדי.
-את שומע, זה פוּרי.
רק אם הוא מדבר הונגרית, חשבתי. זו תרנגולת שברחה מוואסיל דֶבּיל השכן, שאומנם, כמו באגדות על הבן השוטה, מכר את הלול שלו בפוֹרצֶ'ן.
את ואסיל דֶבּיל שאלנו מתוך אוסף האגדות הרוסיות, תפוחי הזהב. זה ואסיל, הבן הצעיר הישן על התנור.
כי נוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הלִבנֶה, שענפיו זימזמו ברוסית מילים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן.
מן החשכה שמתחת לרחבה נשאה התרנגולת הנמלטת נאום.
היינו מורגלים בהבנת השיחות שלא ידענו את שפתן. אומנם רק בערך. אוּמַנו לכך בשיחות המבוגרים שהשתמשו בהן כדי שלא נבין. יש סברה שתרנגולות הן טיפשות, לכן זה היה מפתיע.
-קוֹטְקוֹ, אמרה התרנגולת, -אם לחשוב על כך, לאמיתו של דבר אנחנו מנוטרלות, עדת נקבות שהושיבו אותן יחד לשם הרווח, הביצים. ביצים שלא ידעו אהבה. אוכלי החביתות והעיניות הם אוכלי ביצים עקרות, שהטילה עדה שלמה של נקבות עם לב קר. אנחנו מזרימות את קור הלב שלנו בעורקי העולם, שמתחמם אחר-כך בבשרנו. נמלטתי מן המנגנון האכזר הזה, יצור בודד, מועד לסכנות החשכה. לחופש. אני חשה איך לאט לאט צומחת בי מחדש הרומנטיקה. להט בצירוף פחד מוות.
זה בערך, מה שניתן להבין משפה זרה.
-לא, אמרה גברת מאי מאן, -זה מדבר התרנגולת. פוּרי, פוּרי, אולי נשמע אותנו הכי טוב ממרפסת.
מן החלק המוקצה לנו נשפך האור החוצה, אדיש משהו. יכולתי לנחש שהדיירים, בני משפחתי, נמצאים בתוכו פנימה, מקיימים את ריטואל הערב: הכנת שיעורים, ארוחת ערב, הדחת כלים.
רציתי להצטרף, אבל תפקיד המתרגמת מנע בעדי.
-פורי, פורי.. קולה של גברת מאי-מאן עמד כבר על סף הבכי. ואז התעשתה לרגע, הפנתה פניה, הקישה בחוזקה על הדלת הנעולה וקראה, בקול זר, אחר משלה,
-אלכזנדר, יש החתול פורי בפנים?
המוזיקה הופסקה, ולנגד עיני, שראו את החדר רק כדי גובה החלון, התנופף החתול לרגע, נישא בזרועות האדון מאי-מאן מעל לראשו ומעבר לראשה של גברת מאן-מאן, שעמדה ופניה אל הדלת, ונזרק החוצה במטח כבד, נחבט באדמה כממטחווי קשת מאיתנו, ונעלם אל תוך הלילה.
הצחוק שעלה מן הדירה שמעבר לחלון נבלע במוזיקה שהתחדשה. גברת מאי-מאן פנתה אלי.
-אולי יש קורא משטרה? אמרה.
מול עיני, בחושך סביב לפנס, זיקית בלעה זבובונית-עש. עמדתי נדהמת, כמי שאמון על ספרות רוסית וקרא לראשונה את לאקאלו. היושר, כפי שהורתה גבירתנו, היה בו נוחם רב. מעולם לא נשאת בליבך מה שהיה מן הראוי או לא ראוי לגלותו. תמיד חשת את הקלות שבצדקתך כששפכת ביושר כל מה שעלה על לשונך.
בעיות היסוד שבהחזקת החיים לא אימנו את המשפחה שלנו בפתלתוליה של הראייה.
ואז נשמע קולו של פוּרי, יבש ומחוספס מכמיהה, בחושך שבחצר.
תשוקתו לא הופנתה בשום פנים כלפי גברת מאי-מאן.
-פוּרי זיסי, קראה הגברת מאי-מאן.
העולם כאב לי.
חתולות החצר החלו עונות לו בקול סירנות ארוכות, מתפתלות.
-קוטיק, קוטיק.
מי זה היה עכשיו? התרנגולת האמיצה של ואסיל דֶבּיל.
בַּחושך השיחים לבשו צורה של גדוד חיילים. התרנגולת פיטפטה ברגש. סמוך מאוד. כמה נפלא. יכולתי לזהות את קולה עכשיו, יכולתי לשמוע אותה כי המוזיקה כבתה יחד עם האורות.
ואז עלה הירח והחצר הוצפה אור בהיר עד כדי-כך שראיתי מתחת לרמפה ממש את פוּרי קופץ על התרנגולת הקטנה שנסה בצעקות חורמה בכל כוחה, וללא הועיל.
-פורי, פורי, ספקה גברת מאן-מאי כפיים ורצה אחריו. כשהשיגה אותו חיבקה את החתול מבלי להבחין שציפורניו ופיו אדומים מדם, ונישקה אותו.
-איך פורי הוא יכול בורח מטינה.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמה.
וככה, עם החתול בזרועותיה, היא נכנסה לביתה מבעד לדלת שהיתה עכשיו פתוחה.
מבלי לומר דבר הלכתי מתחת לאור הירח ונכנסתי הביתה.
-את נראית חיוורת, אמרה גבירתנו, -מה כבר קרה?
יושר וגילוי לב היו לגבינו אבני המסד, גם אם אכזריוֹת. שנים עברו עד שיכולתי להתאים את הלשון למראֶה, הלשון שרוצה להיות תמיד אחת עם העולם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.