בקולן – נשים בישראל בצל מלחמות ואובדן

 "לבשתי את שמלת הכלה - ובכיתי"

פנינה גרי איבדה את ארוסה, עלי בן צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן צבי, שנפל בשדות קיבוץ בית קשת לפני מלחמת השחרור, תשעה ימים לפני חתונתם: "כולם היו המומים ורעבים. אמא הביאה מרק עוף שהיה מיועד לחתונה. אכלו מהמרק, וגם מהפשטידות והשטרודלים. היתה דממת מוות. אני שומעת רק כפות נוקשות בקערות המרק. איש לא בכה. כולם רצו להיות חזקים"

***

פנינה גרי, שחקנית, מחזאית ובמאית, מדגימה ליד השולחן במטבח ביתה בתל אביב, ממרחק 68 שנים, את ארוחת הצהריים שהתקיימה בבית הוריה בנהלל לאחר לוויית ארוסהּ, עלי בן צבי, כמה ימים לפני החתונה המתוכננת. סביב השולחן בנהלל ישבו הוריו של עלי, יצחק בן צבי ורחל ינאית בן צבי, דודתו הפסלת, בתיה לישנסקי, ובני משפחתה של פנינה.

"אני לא הייתי חזקה, רציתי לבכות, לצרוח. קמתי מהשולחן ורצתי לחדר שלי. פתחתי את הארון, שם כבר היתה תלויה השמלה הלבנה וההינומה שאמא הכינה. היה לי רצון עצום ללבוש אותה - חלום של כל בחורה צעירה מאוהבת. זה נשמע כמו מלודרמה. נעלתי את הדלת ולבשתי את שמלת הכלה וההינומה. רק לעצמי. לבשתי, עמדתי מול הראי, ובכיתי".

סיפור אהבתם של פנינה לבית דרומי, מנהלל, לעלי בן צבי, הפלמח"ניק מירושלים, אינו זר למי שראה את הצגת היחיד עטורת השבחים של גרי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" (שרצה מאז הבכורה ב-2008 למעלה מ-500 פעמים; נוסף על הצגות בארץ גם בצרפת ובקנדה) או קרא את ספרה, הנושא אותה כותרת, שנכתב בעקבות ההצגה. הבמאי דן וולמן עשה סרט על פי המחזה בשיתוף פעולה מלא עם פנינה, לרבות בחירת השחקנים.

לפנינה נדרשו 60 שנה עד שיצאה עם הסיפור ברבים. עכשיו היא גם חושפת את קורותיה אחרי האסון.

"לא חשבתי לספר או לכתוב. בשנים ההן שתקו, לא התאוננו ולא בכו בפומבי. לאחר כמה שנים עברתי לתל אביב. בחוג הקרוב שלי, במעגל הקטן, ידעו. אבל לא בקהל הרחב".

***

עלי בן צבי נהרג ב-16.3.1948. החתונה היתה אמורה להתקיים ב-25.3. הם תכננו להתחתן בפסח אבל רחל ינאית ביקשה להקדים את החתונה, כי חששה שמשהו יקרה לעלי. היו כבר כמה מתקפות של כנופיות בגליל התחתון. הוריה כמובן הסכימו. פנינה עצמה לא דאגה.

עלי, איש פלמ"ח וממקימי קיבוץ בית קשת, נהרג במארב מתוכנן של שבט בדואי שכן. הלוחמים הערבים ארבו לפטרול שסייר בשדות, עקבו כמה ימים אחר ההתנהלות וביום המארב הפתיעו אותם כשהעלו כמה פרות אל תוך ואדי שהיה בשדות הקיבוץ והוביל למקום המארב. הסיור התקרב לוואדי כדי לגרש את העדר ואז נפתחה אש ממארב שטמנו כ-20 ערבים חמושים. שבעה מאנשי הסיור נהרגו בקרב וגופותיהם נלקחו בידי הבדואים והוחזרו רק לאחר כמה ימים. לוחם אחד הצליח להימלט, לחזור לקיבוץ ולספר מה קרה.

***

"הייתי בבית קשת יום לפני האירוע", פנינה משחזרת. "באתי דרך עפולה ברכב משוריין, בעפולה קנינו טבעת ובאתי לבית קשת. את הערב האחרון בחייו של עלי בילינו ביחד. למחרת, 16.3, אני נוסעת כרגיל לעבודה שלי כגננת בנהלל במשוריין מבית קשת, ופתאום, תוך שאנחנו נפרדים, בא בחור ומספר שעוד פעם הבדואים עולים עם העדרים. עלי מיד ארגן את הפלוגה והרובים והם יצאו לגרש.

"אמרתי לו שלום ונסעתי. הלכתי לגן הילדים. כשהתחלתי את העבודה בגן שמענו רעש ממרכז המושב, רעש לא שגרתי. כל החבר'ה הצעירים התאספו, עם רובים, וקראו לנוער נהלל להירתם לעזרה. 'יש כנופיות באזור בית קשת', אמרו, 'היתה היתקלות'.

"הרגשתי שקרה אסון. רצתי הביתה ובדרך פגשתי אנשים. אישה אחת עצרה, נישקה אותי, חיבקה אותי, והתחילה לבכות. אני כמובן הבנתי. נכנסתי הביתה. פעם ראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה, גם אחי. אמא היתה בהלם, דיברה וסיפרה לכולם שהיא צריכה להתכונן לחתונה..."

***

"בנהלל לא היו מקררים", היא משחזרת את ההכנות לחתונה. "ציפו לכ-1,000 אורחים. 500 מוזמנים מנהלל, משפחת בן צבי, כל העלייה השנייה, השומר, חברי בית קשת, הפלמ"ח. 1,000 איש ואין כסף. תלו מודעה בצרכנייה בנהלל. היה נהוג שכל השכנים וחברי המושב עוזרים. אחת אופה עוגה, אחת שטרודלים, אחרת מכינה מרק עוף - שבחודש מרס לא מתקלקל באוויר, ללא קירור... התחילו את ההכנות כשבועיים לפני החתונה. הביאו שולחנות וספסלים מבית העם - שכבר היו מסודרים במקומם ביום הנפילה של עלי. סידרו קו חשמל ונורות. כל השכנים נרתמו".

הכיבוד שהיה מיועד למוזמנים לחתונה הוגש לאנשים שהגיעו לניחום אבלים.

***

אף אחד לדבריה לא הודיע רשמית אבל היא הבינה, כולם מסביב בכו.

"משה דיין, שהיה שכן שלנו והיחיד בנהלל עם מכונית וטלפון, צלצל ל'הגנה' ואמרו לו שהיתה התקפה. הוא לא רצה להגיד שכולם כנראה נהרגו. עד ששחררו את הגופות, אחרי משא ומתן, היו לי חלומות. חשבתי שאולי הוא ברח, התחבא, נפצע, אולי מישהו מהשכנים משבט הזָבָּחים הציל אותו.

"הערבים סירבו בתחילה לשחרר את הגופות ורק ביום שישי, שלושה ימים אחרי מותם, החזירו את הבחורים בארונות הביתה. בבוקר, כל ההורים השכולים הגיעו. אמא של ספי, שהיה בן יחיד, הסתובבה בין ההורים ואמרה: 'חברים, אל תבכו, הילדים שלנו לא רוצים שנבכה...'

"באותה תקופה ירושלים היתה כמעט מנותקת. בקושי ובסיכון רב עזבו הוריו של עלי את העיר. עדיין לא היה מצור, אבל היה חשש. עמרם, אחיו של עלי, הגיע לבית קשת יומיים קודם. גם אני ואבא שלי הגענו לשם, בעזרת משה דיין שהסיע אותנו במכוניתו.

"נכנסתי לחדר של עלי, שכבתי על המיטה שלו ובכיתי. מה הרגשתי? קשה להסביר: בשיא האושר, כשכל החלומות כאילו עומדים להתגשם, פתאום אסון נורא. הרגשתי כאב בלתי-אפשרי... כאילו סכין דוקרת ודוקרת בלב... לא האמנתי. הייתי בהלם, הרגשתי כאב פיזי נוראי".

ההלוויה היתה בבית קשת. עמרם ביקש לראות את עלי. ניסו לעצור אותו אך הוא נאבק ופתח את הארון. לדברי פנינה, הוא מעולם לא סיפר מה ראה. אמרו שהגופות עברו התעללות קשה. הוא רק גזר מראשו תלתל שחור למזכרת...

"אני לא רציתי לעזוב את הארון. ממש משכו אותי ממנו. היתה קבורה זמנית. שבעה בורות באדמת בית קשת. אחרי הלוויה ההורים של עלי הציעו להסיע אותנו בחזרה לנהלל, במכונית המשוריינת שהביאה אותם להלוויה. בכניסה לבית חיכו כבר חברים רבים מהמושב, מכל העמק, מאנשי העלייה השנייה ומארגון השומר. לחצו ידיים. שתקו. בני המשפחה הוזמנו להתיישב ולאכול ארוחת צהריים. כולם היו המומים ורעבים. אמא שלי הגישה את המרק שהיה מיועד לחתונה. היתה דממת מוות.

"מהתקופה שאחרי האסון לא זכרתי כלום. חיפשתי מקומות לבכות בהם, שלא יראו שאני בוכה. לא רציתי להישאר בנהלל בשבוע הראשון, חשבתי שאשתגע. ללוויה הגיעה גם בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית, והיא הזמינה אותי אליה לשבוע השבעה, לתל אביב.

"בדיוק באותו זמן עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. הלכתי ערב-ערב להצגה, שם יכולתי לבכות. שחקנים הכניסו אותי מהדלת האחורית, וישבתי ביציע בשורה האחרונה. במשך כל שבוע האבל הלכתי לשם. אז, לבכות נחשב לחולשה. בהצגה יכולתי לבכות..."

***

לדבריה, החזרה לנהלל והעבודה בגן הילדים היו בשבילה גיהינום, והיא הרגישה שהיא לא מסוגלת להמשיך. עלה בראשה רעיון להתנדב לעבודה במחנות העקורים בגרמניה, בתור גננת.

"תקופת השליחות בגרמניה היתה בשבילי הצלה", היא משחזרת את שהותה במחנות העקורים באזור מינכן ובאוּלם. שם גם הכירה את רוברט (בוב) גרי, ששהה בגרמניה כעיתונאי אמריקאי. על הקשר החדש היא מספרת: "כל הזמן מצאתי את עצמי משווה; נורא השתדלתי, חייבים להמשיך לחיות. אמרתי לעצמי שעם הזמן אתאהב בבוב. היתה השוואה. אבל הוא כיבד, היה לו אינטגריטי, היה לו כבוד גדול לחברה שבנתה את המדינה. יש לנו בסלון פסל של עלי של בתיה לישנסקי, זה לא הפריע לו.

"בוב היה מבחינתי דף חדש. אני חושבת שעם בחור ישראלי זה לא היה קורה לי כל כך מהר. הוא סימל את העולם הגדול. בשנים ההן מהארץ לא נסעו לחו"ל, אנשים יצאו רק בשליחויות.

"טראומת האובדן לא עוזבת אותך לעולם, אבל היא מתקהה. היא לא עזבה אותי, אך העוצמה כמובן פחתה. הכאב על עלי, על החיים שהפסיד, לא עובר אף פעם. אמנם אחרי נפילתו של עלי חשבתי שאין לי מזל בחיים, אבל ידעתי שאתחתן ואקים משפחה. שלא אכנס למנזר".

הם התחתנו בסוף 1949, והיא מעידה שהיה לה מאוד נוח להתחתן בגרמניה בחוג מצומצם של שליחים מהארץ ולחזור לארץ נשואה. "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעמוד מול כל האנשים שעברו איתי את החוויה הנוראה. איך הייתי מרגישה פתאום מתחת לחופה בנהלל? את מי הייתי מזמינה? נמלטתי מכל זה".

***

הקשר שלה עם יצחק ורחל ינאית בן צבי נשמר כל עוד השניים היו בחיים, ופנינה מדברת עליהם בחום רב ובהערכה עצומה. "אמא של עלי תמיד היתה עצורה ואף פעם לא בכתה. הקשר איתם נשמר, אבל בן צבי היה איש מאוד סגור ועסוק. הקשר עם רחל ינאית היה יותר ישיר.

"היא דאגה לי מההתחלה. אז לא היו פסיכולוגים ואני לא דיברתי עם אף אחד, והאמת שלא ידעתי בהתחלה מה לעשות עם עצמי. ופתאום היא כותבת לי, מתוך היגון והצער שלה עצמה: ...ואת, יקרה, את זקוקה לעידוד נפשי עמוק. החיים יעשו את שלהם, הזמן יעזור לך. ואני עד סוף ימי אשמור על הקשר הנפשי איתך, בכל התנאים ובכל מצב חדש בחייך.

היי שלום, יקרה, וכתבי לי.

שלך, באהבה, אמא של עלי

אדר ב', תש"ח, מרץ 1948"

(פנינה גרי, סיפור אהבה ארץ ישראלי, שוקן 2015, עמ' 123)

על החתונה שלה עם בוב כתבה להוריו של עלי במכתב מגרמניה והם קיבלו את המצב בהבנה. על הקשר עם רחל ינאית היא מספרת: "היא כל הזמן שיתפה אותי. כמו למשל בתוכניות שלה להקים חוות לימוד לבנות בעין כרם, במקום זו שהיתה ברמת רחל שנכבשה".

אחרי שבן צבי נבחר לנשיאות, רחל ינאית כמובן הזמינה אותם לאירועים בבית הנשיא ותמיד אמרה לה, "תבואי עם בעלך, תביאי את הבנות". אבל פנינה, לדבריה, תמיד דאגה להגיע לאירועים בלי בוב ובלי הילדות, להוציא מקרה אחד: "דורית בתי הבכורה היתה בת עשר או 12. קיבלתי הזמנה לבוא לחנוכת ספרייה על שם רחל ינאית בירושלים. באתי עם דורית, ומרגע שהופעתי שם עם הילדה רחל לא יכלה לעצור את הדמעות. כל הטקס הדמעות שלה זלגו. אחר כך הזמינה אותנו למסעדה במזרח ירושלים, הסתכלה על הילדה ובכתה. מאז, המשכתי להגיע לאירועים אצלם, אבל לבד".

***

לא רק החתונה היתה שונה, גם החתן היה שונה ב-180 מעלות מעלי; במודע או שלא במודע, מודה פנינה, התחתנה עם האנטיתזה של החתן שנהרג: בוב בא מעולם אחר שלפתע נגלה גם לעיניה. היה לה מעניין איתו והיא אמרה לעצמה: כמו שאנחנו אוהבים כל ילד מהילדים שלנו, כך אפשר לאהוב גם שני בחורים, כל אחד בצורה אחרת. ככה שכנעה את עצמה.

את טבעת הנישואים שקנתה עם עלי יום לפני שנהרג, שמרה פנינה גרי כל שנות נישואיה לבוב בתוך תעודת הזהות שלה. אחרי מותו הפתאומי של בוב, אבי שתי בנותיה, ב-1988, הוציאה את הטבעת מתעודת הזהות וכיום היא עונדת על הקמיצה שתי טבעות נישואים.

מרס 2016