בראשית ילדה: מחזירות את הלידה למרכז

שלא נדע: האופן שבו מעלימים המקורות את הלידה אדם, היולד הראשון

הלידה הראשונה המתוארת בתורה היא לידתה של האישה, ואילו היולד הראשון הוא הגבר. כידוע, בתחילת ספר בראשית מופיעות שתי גרסאות לבריאת האיש והאישה הראשונים. בגרסה הראשונה בבראשית א' הזכר והנקבה נבראים יחד ביום השישי, אחרי בריאת השמים והארץ, הצומח והחי: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. אלא שסיפור הבריאה השני, סיפור בריאת האישה מהצלע של האדם, זה המתואר בפרק ב', ארוך ומפותח יותר, והוא זה שנצרב בתודעה, ומתואר שוב ושוב בספרות ובאומנות.

סיפור בריאת המין האנושי בבראשית ב' הוא מיתוס של לידה גברית: אלוהים זִכרי בורא אדם זכרי מהאדמה, ואילו האישה נולדת כברייה משנית מצלעו של אדם. האדם נברא ראשון, ורק מאוחר יותר, כדי להפיג את בדידותו, נוצרת האישה, מִשנית לו בזמן ובחשיבות. תיאורי הבריאה של האיש ושל האישה בבראשית ב' אינם תיאורים של לידה אגדית שונה במהותה מהלידה הטבעית המוּכרת לנו, כמו האגדות על החסידה שמביאה תינוקות או תינוקות הנמצאים בין עלי הכרוב; מדובר במיתוס אלטרנטיבי שבא להפוך את היוצרות: הזכר לא נברא מגוף האישה, אלא מחומר אחר, והאישה היא זאת שנולדת מגופו. הגבר הוא היולד, ואילו האישה — נולדת. המיתוס הזה גוזל מהאישה את ייחודה ואת כוחה כיוצרת חיים מִגופה.

כך מתוארת בריאת האדם:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. האדם לא נאפה ברחם, לא יצא לעולם מאיבר מין נשי והמשיך להיות מוזן מחלב שדיה של אִמו. אין לו קשר לגוף אחר. הוא נוצר יחידי, לא תלוי, מהאדמה. הקשר האינטימי שלו הוא עם אלוהים.

ניסוח העונש שמקבל אדם לפני הגירוש מגן עדן, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, מדגיש גם הוא את הכוונה הסמויה שבתיאור "הלידה ההפוכה", וקובע שוב שאדם לא נוצר מגוף של אישה.

וכך מתוארת בריאת האישה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת.

בניגוד לגבר שנוצר מעפר ומרוח אלוהים, לביטוי היפה "נִשְׁמַת חַיִּים", המרמז על שילוב בין חומר לרוח, בריאת האישה מתוארת כיצירה גשמית וחומרית מעצָמות ומבשר. הקשר האינטימי של האישה אינו עם אלוהים, אלא עם הגבר.

גם הדרשנים שואלים את עצמם מה משמעות בריאת האישה מן הצלע, ולפעמים תשובותיהם מבטאות זלזול והתנשאות, כמו במדרש הבא, המשמש מקור לבדיחות המסופרות עד עצם היום הזה:

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה. אמר: לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מיקרת ראשה; לא מן העין, שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית; ולא מן הפה, שלא תהא דברנית; ולא מן הלב, שלא תהא קנתנית; ולא מן היד, שלא תהא ממשמשנית; ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה, אשה צנועה, אף על פי כן (משלי א): ותפרעו כל עצתי.8

על פי המדרש הזה ברא אלוהים את האישה מהצלע, כדי שתהיה חבויה וצנועה, אבל אפילו אלוהים לא הצליח להפוך את האישה לצנועה. להלן מצורפת גרסה עכשווית שהורדתי מהאינטרנט, שעונה באופן בוטה ומכוער עוד יותר לשאלה מדוע נבראה האישה מהצלע:

כששוטט לו אדם בבדידות בגן העדן, אלוהים שאל אותו: "מה קורה איתך? למה אתה כל כך בודד"?

השיב לו אדם: "משעמם לי, אין פה אף אחד. אין לי מישהו שאוכל לדבר איתו".

אז אלוהים אמר לו שהוא ייתן לן בת זוג והיא תהיה אישה.

כמו כן הוסיף אלוהים: "היא תבשל בשבילך ותשטוף את בגדיך, היא תמיד תסכים לכל החלטה שלך. היא תוליד את ילדיך, ולעולם לא תבקש ממך לקום באמצע הלילה לדאוג להם. היא לא תנדנד לך, ובזמן ויכוח היא תמיד תהיה הראשונה להודות שטעתה. לעולם לא יהיה לה כאב ראש, והיא תיתן לך תמיכה ואהבה בלי הגבלה בכל זמן שתצטרך!"

אדם שאל את אלוהים: "כמה תעלה לי אישה כזאת?"

זרוע ורגל", ענה לו האל.

שאל אותו אדם: "ומה אקבל בתמורה לצלע?"

וכל השאר — היסטוריה...

בריאת האישה בתנ"ך דומה לתיאור של לידה דמיונית, שבה המנתח הוא אלוהים. הס מלהזכיר איברי מין. בלי דם. נקי וסטרילי. ומובן שהלידה אינה מסתיימת בתינוקת רטובה ובוכה ובכל העמל הכרוך בכך. היולד אינו מחויב בשנים של טיפול וגידול. אבל הדבר שאולי הקשה והמקומם ביותר הוא שהיולד הוא האיש; האישה היא הנולדת. בעצם האיש הוא שילד בפעם הראשונה!

התיאור הזה יכול להישמע מרחיק לכת, אבל כשחיפשתי תמונות של "בריאת האישה" הופתעתי לגלות ציורים עתיקים שציירו אומנים נוצרים, ובהם מופיעה בריאת האישה כלידה. כאן אתייחס לשניים מביניהם.

בריאת האישה, ברטולו דה פרדי, סיינה, המאה ה-14

איך מתאר הצייר הימי־ביניימי, ברטולו דה פרדי, את בריאת האישה? גן העדן חשוך, שעת לילה מאוחרת, הלידה/בריאה מתרחשת בטבע, היא חלק מהטבע אך גם פלאית, מכושפת ומעל הטבע. הצמחייה בגן היא ריאליסטית ופנטסטית בו־זמנית.

על האדמה, בין הפרחים, שוכב על צידו, עם הפנים אלינו, אדם הישן. בשעות העֵרוּת ביטא אדם את אונו ואת שלטונו, וקרא בשם לבהמה, לעוף השמיים ולחיית השדה, ואילו עכשיו, בלילה, אחרי שאלוהים הפיל עליו תרדמה, נגלה אדם אחר. פאסיבי, עדין, פגיע.

אזור החלציים של האיש גברי, אבל מעליו מתעגלת בעדינות בטן הריונית (חודש רביעי אולי, עד כאן הגיע הדמיון של הצייר...). אדם נראה דק, ענוג, בהיר, בעל עור חלק ושיער ארוך וגלי. נשי. שליו ורגוע.

האישה המגיחה מצידו נראית כמו אחותו התאומה. גם היא דקה וענוגה, בהירה, ושערה הארוך מסורק למשעי. האישה נבראת בוגרת. אין צורך להיניק אותה, לשמור עליה, לגדל אותה. היא נוצרת שלמה ומושלמת. הלידה נקייה ושלווה ומנותקת ממיניות. תיאור הלידה נאמן למקור המקראי.

בריאת האישה מתוארת כלידה מגופו של גבר. זהו אירוע חלומי ורוחני. אין בו לכלוך, דם, כאב, מאמץ, סכנה או מיניות. מדובר בחלום על לידה גברית או בחלום גברי על לידה.

בריאת חוה, פרט מתוך תנ"ך מאויר. הרובע הארמני באיספהן פרס, המאה ה-17.

ב"בריאת חוה" פרט מאיור ספר תנ"ך בן המאה ה־17, מהרובע הארמני באיספהן, האישה הנבראת מחוברת לגוף האדם במה שנראה כמו חבל טבור ממש!

המשותף לשני הציורים (ואין הם היחידים) הוא שבשניהם בריאת האישה מתוארת כלידה, אדם היולד ישן ונראה מורדם, והלידה — נקייה וסטרילית ללא דם, כאב או מאמץ. האישה נולדת למרבה הנוחות כאישה בוגרת שאינה זקוקה להזנה ולגידול במשך שנים, אלא מאובזרת במלואה ו"מוכנה לשימוש".

הסיפורים הארכיטיפיים גם משקפי תודעה וגם מעצבי תודעה. סיפור בריאת המין האנושי הצרוב בתודעה היהודית (והנוצרית) לא רק מקבע את האישה כמשנית לגבר בזמן ובמהות, אלא גם ובעיקר שולל ממנה את כוחה ואת ייחודה כנותנת חיים בגופה. נדמה שהיא סוג של פתרון חברתי, בידורי או כוח עזר, בכורח הנסיבות, לבדידותו של אדם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.9 במהלך נועז מאוד הוא מעניק את התכונה הנשית המובהקת לאיש. גרפיטי שנצפה על קיר בניין בבאר שבע מתמצת את הביקורת על היפוך הלידה של המיתוס המקראי.

גרפיטי, אמן: לירוי בר נתן

איך אימא נולדת — הטקס הנעדר

המעבר מ"לא אֵם" לאֵם הוא אחד המעברים המשמעותיים ביותר בחייה של אישה. התקופה של לפני הלידה היא תקופה של עומס גופני ונפשי, מתח, ציפייה והתרגשות. הלידה היא מפץ גדול. כאב, דימום, סיכון, מימוש או ניפוץ של פנטזיות, התרוממות רוח, דיכאון, אהבה מציפה לרך/ה הנולד/ת, רכבת הרים של תחושות ורגשות. מעבר להיותה חוויה חזקה בפני עצמה, הלידה היא גם אירוע הטומן בחובו שינוי משמעותי בחיי היולדת. הגוף משתנה באופן בלתי הפיך, החיים מקבלים תפנית חדה המשפיעה על רמת החופש האישי, על הקשר הזוגי ועל המקום במשפחה המורחבת ובחברה. הכול משתנה — בלידה הראשונה במיוחד, אבל לא רק בה. קשה לחשוב על עוד אירוע שמשנה את החיים באופן כל כך רב־ממדי ובלתי הפיך כמו זה. בדיוק מסיבה זו ובעבור אירועים כאלה נוצרו טקסי המעבר.

התפקיד של הטקס הוא דו־סִטרי: מצד אחד, הוא מהווה אחת הדרכים שבהן המסורת תומכת בפרט ובקהילה בהתמודדות עם אירועי חיים מטלטלי זהות, ומצד אחר, הוא מאשש את ערכיה של הקהילה. הטקס מציב את האירוע משנה החיים בתוך מסגרת סיפורית/נרטיבית, המעניקה לו משמעות ברצף החיים. באמצעות הפניית תשומת הלב לאירוע או לשינוי, הטקס מסמן ומדגיש אותו ונותן לו תוקף. בכך הוא מאפשר לבטא ולהרגיע את החרדה הכרוכה בשינויים ובטלטלות, ומציע מעטפת של "קבוע ומוכר" למשתנה ולחדש. נוסף על כך, הטקס מעניק פירוש וליווי לכאבי הגדילה, לצער הזמן החולף ולאימת המוות. הוא מכיל את החוויה האישית וממקם אותה במעגלים הולכים וגדלים.

ולמרות זאת, אף על פי שעבור נשים רבות הלידות הן האירועים החשובים והעוצמתיים ביותר בחייהן, רובנו איננו מכירות טקסים המלווים את ההיריון ואת הלידה. הלידה צונחת אל רצפת המציאות, לא מוכלת, לא מוחזקת, לא מפורשת ולא נחגגת. זה כמעט לא הגיוני.

ואכן צריך לסייג. הטענה שאין במסורת שלנו מערך טקסי המלווה את ההיריון ואת הלידה, אינה מדויקת. כבר בעולם העתיק היו טקסים סביב ההיריון והלידה, שהיולדת עמדה במרכזם, אלא שהטקסים האלה לא נכנסו לקנון ונותרו בשוליים, כפי שכותב ניסן רובין:

"ממקורות חז"ל ניתן לשחזר, פחות או יותר, את טקסי המילה וטקסי פדיון הבן בתקופת המשנה והתלמוד. יש לטקסים מבנה די ברור, עם שינויים לפי המקום והזמן. מאידך גיסא, קשה להצביע על טקסים גלויים המלווים את היולדת לפני הלידה, בלידה עצמה, או לאחריה. אולם בהמשך יתברר לנו כי טקסים אכן מלווים גם את תהליכי ההיריון והלידה".10

במאמר "מנהג יולדת" מתארת ד"ר טלי ברנר את הטקסים שליוו את היולדת בקהילות אשכנזיות בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה, מרגע הלידה ועד חזרתה המלאה של היולדת לחיי הקהילה. התיאור מבוסס על תיעוד חלקי של מנהגי הלידה המופיע בספר המנהגים של קהילת וורמייזא.

במאמר "אמנות הלידה בקרב נשים יהודיות באפגניסטן" חושפת ד"ר צילה זן־בר צור שפע ומגוון של טקסי פריון, טקסי הגנה לאישה ההרה, טקסים שנהגו בזמן הלידה עצמה ואחריה. הפעילות הריטואלית הזאת כללה שימוש בקמעות ובעשבי מרפא, הכנת מאכלים מיוחדים וקריאה במילות הגנה, ליווי היולדת במזמורים ובסיפורים ועוד. את המידע הזה אספה זן־בר צור במחקרה, כשראיינה את הסבתות שלה ושל אחרות והקשיבה לסיפורים שלהן.

במאמר "שאעניק חיים לפרי בטני הרך", שיובא בהמשך, אספה הרַבָּה ד"ר דליה מרקס תחינות, תפילות ושירים ליולדת מעדות ומקהילות שונות. יש מחקרים נוספים המתעדים טקסי היריון ולידה בעולם העתיק, המבוססים בעיקר על מקורות טקסטואליים ועל מסורות חיות שהיו נהוגות בחלק מעדות ישראל כמעט עד עצם היום הזה. אלא שכל אותו מערך טקסי, שהתקיים ברובו במרחב הנשי, נשאר בגדר מקרים פרטיים, יוזמות מקומיות — "פולקלור", שהוא במקרה הטוב מנהג ו"רשות", להבדיל מהמצווה המחייבת, המופיעה בקובצי ההלכה ובסידור ומבוצעת ברצף של זמן ומרחב. הנשים, שדלת הטקס הרבני הרשמי לא נפתחה בעבורן, נכנסו מהחלון ויצרו את הטקסים שלהן. אלו זכו לפעמים להתעלמות ולפעמים לצוננים על כך שפעילותן הטקסית לא נענתה לחוקים ההלכתיים או הושפעה מטקסי נשים לא יהודיות בסביבתן.

ניסן רובין, חוקר טקסי מעגל החיים במקורות חז"ל, תיאר את היחס המסויג של חכמי התלמוד לטקסי הנשים. תופעה זו אינה ייחודית רק לחכמי התלמוד, כי אם מאפיינת את הממסד הדתי הגברי בזמנים שונים ועד עצם היום הזה. "טקסים מסוג שונה, הקשורים אף הם בהיריון ובלידה, הם טקסים שבאחריות הנשים, שאנו קוראים להם "טקסי התמודדות". טקסים אלה מאפשרים למעוברת וליולדת להתמודד עם החרדות ועם המתחים הכרוכים במצבה. לא כל הטקסים האלה קיבלו לגיטימציה מלאה של חכמים, ויש מהם שכונו "דרכי האמורי" (מנהגים שעמי הסביבה, "האמורי" דבקים בהם) או שבקושי חולצו ממעמד מפוקפק זה, ועל כך יש בהם אבק עבודה זרה".11 לפעמים נראה שגם במחקר זוכים הטקסים הנשיים לניתוח שטוח כ"טקסי התמודדות" עם סכנות וחששות, ופחות כטקסים הפורטים על כל קשת הרגשות, הזיקות וההֶקשרים, ומקשרים את חוויית הלידה גם אל הצדדים הנשגבים שבה.

ובכן, בזמנים שונים ובקהילות שונות היו מנהגים וטקסים נוכחים וחשובים שנגעו להיריון וללידה, אבל הם לא הגיעו אלינו. כיוון שלא נכתבו ולא קיבלו תוקף של הלכה, הם לא צלחו את המעבר מהעולם המסורתי לעולם המודרני ומהתפוצות אל כור ההיתוך. בסופו של דבר הם לא הגיעו אלינו, המשתמשות הפוטנציאליות שלהם.

קשה להבחין במה שאין. האין הוא תמיד סמוי מן העין. קשה לשים לב שמשהו חסר, אלא אם כן היה שם משהו ונעלם. קשה לדמיין דבר לגמרי לא מוכר. לדוגמה, קל יותר להבחין בטקס נעדר נוכח טקס גברי קיים, ולכן טקסי בת מצווה וטקסי קבלת פנים לבנות נכנסו לתודעה לפני המודעות לטקסים סביב הלידה.

בכל זאת, בשנים האחרונות יש יותר ויותר הכרה והבנה שדבר־מה חסר, שהלידה מבקשת את המכל שלה, את הסיפור הייחודי שלה. הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. האמנית שירה ריכטר אומרת בספר "להיות אימא": "החוויה שעברתי עם הלידה ואחריה הייתה כמו התנגשות חזיתית קורעת נפש וגוף. דבר לא נשאר כשהיה. במהלך השינוי הזה חיפשתי משהו שיעניק כבוד לעומק המציאות שחוויתי".12 בטקסט המתאר את חוויית הלידה שלה היא מבקשת "משהו" שיעניק הכרה, תוקף, חשיבות, משמעות לדבר הגדול שעבר עליה, ומתקוממת נגד הציפייה של הסביבה להמשיך בהתנהלות הרגילה כאילו דבר לא קרה.

בטון אחר, כמעט משועשע, כותבת מבקרת ספרי הילדים מור פוגלמן דבורקין בפוסט לכבוד יום ההולדת של בתה הבכורה: בשעה הזו לפני שש שנים התגלגלתי למיטה במחלקה אחרי שהכול נגמר (והתחיל), ביקשתי מהאחות שתביא לי כוס תה ראשונה אחרי 42 (!) שעות צירים, נשכבתי על הגב ואמרתי לעצמי: ססססססעמק, מגיעה לי מדליה! מזל טוב ילדונת!

עם כל הנחת, האושר והגאווה ביום ההולדת של הבת הבכורה המקסימה שלה, מור פוגלמן דבורקין אינה שוכחת את 42 שעות הצירים. היא מזכירה גם לנו. וכן, היא ביקשה ובטח גם קיבלה מהאחות כוס תה, אבל בעצם הגיעה לה מדליה.

המטפורה של המדליה חשובה. לא מדובר רק בהתגברות על חרדות והיחלצות מסכנה, כי אם בהתמודדות, גבורה, הכרה וגאווה.

צילום מסך מתוך פרופיל הפייסבוק של מור פוגלמן-דבורקין

ברית בין הזכרים

ברית מילה. צילום מאוסף משפחתי

ברית המילה היא אחד הסמלים המובהקים של היהדות. המילה היא המצווה הראשונה שבה מצוּוֶה אברהם אבינו, כלומר היא המצווה היהודית הראשונה. ברית המילה היא אולי טקס המעבר החשוב ביותר ביהדות. חשיבותו של הטקס והתכנים שלו מאירים פעמיים את חסרונו של טקס המעבר סביב היולדת ועבורה: ראשית, מעצם קיומו, טקס ברית המילה מזכיר ומנכיח את היעדר הטקס סביב הלידה (וכמובן גם את היעדר הטקס לציון הולדת בת). שנית, בחינה ביקורתית של טקס ברית המילה מגלה שהוא בונה "סיפור כיסוי" לסיפור הלידה, כזה שמוחק את הלידה ושולל מהיולדת את מקומה וחשיבותה.

טקס ברית המילה שהאב עורך לבנו משחזר את המילה שערך אברהם לעצמו ולבניו על פי הצו האלוהי: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם:13

הטקס מתקיים סמוך מאוד למועד הלידה ומתמקד ב"לידה" הלאומית, הדתית והקהילתית של הבן. לאם, שרק שמונה ימים לפני כן ילדה את התינוק, אין חלק, לא בסיפור שהטקס מספר ולא בטקס עצמו. כך קובע האנתרופולוג יורם בילו במאמרו:14 "כמו בתרבויות אחרות, העמדת המילה כמהלך טקסי של מעין הולדה, אפשרה לחכמים לנכס לעצמם את התפקיד המרכזי בתהליך זה ולהמעיט בחשיבות ההולדה הנשית, הנותרת בתחום הטבע בלבד... העובדה שברית מילה מתרחשת שמונה ימים בלבד לאחר הלידה מעצימה את משמעותה כטקס של בריאה גברית. ברית מילה הוא רגע דחוס של אחווה גברית, שבו התינוק מופקע מאמו ומוצב במרכזה של סביבה גברית בלעדית".15 בהמשך בילו מצטט תיאור של טקס מילה בספר מנהגים ארץ ישראלי ומונה תשע קטגוריות גבריות המיוצגות בטקס ובהן — התינוק עצמו, האב, הסנדק, המוהל, אליהו הנביא והקהל. הוא מסיים את הפִּסקה בקביעה "המילה אמורה להפריד את הילד מאמו ולחברו עם אביו (בשמים ובארץ)".16 טקס המילה עצמו מבוצע על איבר המין הזכרי. כלומר, ההצטרפות לשבט, לעם, לזיכרון ההיסטורי ולברית עם אלוהים עוברת דרך איבר המין הזכרי. כמו אותם ביטויים המתייחסים אל הצאצאים כ"זרע" או "יוצאי ירך", תשומת הלב אינה מופנית רק לכיוון מסוים, אלא גם הרחק מכיוון מסוים. איבר המין של הזכר הוא הטריטוריה הסמלית של ה"יש". איבר המין הנשי, נעדר הסימון והסימול, הופך לטריטוריה הסמלית של ההיעדר/האין.

לוחית חברות של ארגון בעלי ברית, רומא, 1855

הסיפור שמספר טקס ברית המילה מרוקן מתוכֶן את פועלה של האם והופך את היולדת לגוף שמייצר גוף, חומר שמפיק חומר. בכך הוא שולל ממנה את הערך של המעשה שלה. ההולדה הנשית נותרת בתחום הטבע בלבד; האם היולדת מבודדת מבְּנה, מהאירוע, ובעיקר מסיפור שיחבר בין פעולתה והחוויה שלה לבין רצף היסטורי, דתי רוחני ויעניק להן משמעות. האם ופועלה הם "פיל בחדר", החדר הגברי. בזמן שזיכרון הלידה עדיין טרי, התינוק מחובר לאימו, והחלב מטפטף משדיה, טקס ברית המילה בוחר להפנות את המבט אל עבר השושלת הגברית.

הלידה לא נשכחת; היא מושכחת. אם נחזור לפוסט של מור פוגלמן, נוכל לומר שאפשר להמשיל את ההיריון ואת הלידה לריצת מרתון. ההיריון הוא ההכנה הממושכת שדורשת מאמץ, כוונה, התמודדויות גופניות ורגשיות, מעקב רפואי, תזונה מתאימה ועוד, והלידה לעיתים ארוכה ומסוכנת ותמיד כאובה ומאומצת, משולה למרוץ עצמו. בסופו של אותו מסע מפרך, אחרי שעות ארוכות של מאמץ, נערך טקס חלוקת מדליות. האב נקרא לעלות על הפודיום ולקבל מדליה, והאם מוזמנת לצפות מהיציע.

תורת היולדת? טומאת היולדת

העיסוק ההלכתי המקראי ב"תורת היולדת" בספר ויקרא פרק י"ב, הוא למעשה עיסוק בהלכות "טומאת היולדת". התורה מתארת את היולדת כטמֵאה המורחקת מהקהילה ומהקודש וחוזרת לשגרת טהרה ולתפקוד מלא בשני שלבים. השלב הראשון, שנמשך שבוע בלידת זכר ושבועיים בלידת נקבה, נקרא "ימי טומאה", ובהם היולדת היא "כְּנִדָתָה", טמאה ומטמאת את סביבתה. בתום אותה תקופה מתחילים "ימי טהרה" — תקופה נוספת, שבה היולדת כבר איננה מטמאת, אבל עדיין אסורה בקרבה אל הקודש. גם כאן משך ההמתנה של יולדת בת כפול מזו של מי שילדה בן זכר: ארבעים יום מלידת בן או שמונים יום מלידת בת. עם סיום התקופה הזו, על היולדת להביא קורבן עולה וקורבן חטָאת.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן... זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.17

מטרידה השאלה מדוע טומאתה של מי שילדה בת היא כפולה מזו של מי שילדה בן, ומדוע הטקס המציין את חזרתה של היולדת לתפקוד מלא בחיים האישיים והדתיים הוא הבאת קורבן עולה וקורבן חטָאת. קורבן חטאת, כשמו כן הוא, לרוב בא לכפר על חטא. חכמים ופרשנים שאלו מהו חֶטאה של היולדת. התשובות האפולוגטיות שנתנו מעידות על חוסר הנחת שחשו. תשובה מקובלת שמקורה בתלמוד מסבירה מדוע יולדת זכר טמאה שבעה ימים בעוד שיולדת נקבה טמאה ארבעה־עשר ימים, בכך שבזמן הלידה, בשיא הכאב והפחד, היולדת נשבעת שלעולם לא תקיים עוד יחסי מין עם בעלה, ואחרי הלידה היא נרגעת ומתחרטת על השבועה הזאת. כשנולד בן "שהכול שמחים בו", היא מתחרטת על השבועה שלה אחרי שבוע, וכשנולדת בת "שהכול עצֵבים בה", היא מתחרטת על השבועה רק אחרי שבועיים: זכר שהכול שמחים בו מתחרטת לשבעה; נקבה, שהכל עצֵבים בה, מתחרטת לארבעה־עשר.18 מעבר לתירוץ זה או אחר, מעבר לתשובה זו או אחרת, כך נקבע ומתעצב השיח וכך מעוצבת התודעה. לידה שווה לטומאה, נידוי, חטא.

עבירה, לידה ומוות, או: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים

מצווֹת חנ"ה — הפְרשת חלה, שמירת נידה והדלקת הנר — מזוהות ומקושרות לאורך הדורות עם נשים (אף על פי שלא כולן פונות לנשים בלבד). סביב כל אחת מהמצוות האלו וסביב שלושתן יחד התפתח במשך השנים מבנה הגותי פורה. הפרשנות המקובלת רואה במצוות חנ"ה פלטפורמה לחוויה דתית רוחנית במרחב הביתי/אישי, שבאופן מסורתי היה המרחב הנשי. דרך להכניס תפילה וקדושה לחוויות היום־יום, גם מחוץ לבית הכנסת ולבית המדרש. בה בעת התפתחה התפיסה שנשים חייבות במצוות אלו לא רק בעבור עצמן אלא גם בעבור בני ביתן. כלומר, קיום מצוות אלו "מגן" על בני הבית, והתרשלות בביצועה של אחת מהן תפגע גם בשאר בני המשפחה.

המקור המקשר בין אותן שלוש מצוות לבין הלידה מנוסח באופן יוצא דופן ומאיים: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנִדה ובחלה ובהדלקת הנר.19

שלוש מצוות אלו נחשבות אפוא כבר במשנה למרכזיות ביותר, מצוות שחשוב במיוחד שנשים יקפידו לקיימן, שאם לא כן, נשקפת להן סכנה קיומית: הן עלולות למות בשעת לידתן. אבל מה הקשר בין מצוות שמירת נידה, הפרשת חלה ומצוות הדלקת נר שבת ובין היולדת?

בעבר היו נשים רבות מתות במהלך הלידה. אפשר להניח שהחכמים שאלו את עצמם מדוע נשים המקיימות מצוות פרו ורבו, נשים הנותנות חיים, נידונות לא פעם לשלם על כך בחייהן. נדמה שאין אי־צדק גדול מזה. הפתרון שהציעו הוא שנשים מתות בשעת הלידה משום שהן מתרשלות בקיום מצוות. כיוון שנשים פטורות ממצוות רבות, שמו את הדגש על אלו הקשורות לנשים.

ההתייחסות המנוסחת אל מצווה כאל עבירה בפוטנציה היא יוצא דופן. לָרוב, קיום המצווה נתפס כדרך להעלות את ערכו של האדם. התירוץ המקובל בהלכה להעדפה של הגברים ולהערכה העודפת שלהם על הנשים, נעוץ בעובדה שהם חייבים ביותר מצוות. חייו של גבר המחויב במצוות רבות הם בעלי ערך רב יותר מחייה של אישה, המחויבת בפחות מצוות. אבל שלוש המצוות הנשיות אינן מוצגות מראש כהזדמנות להצטיינות, כמעלות את ערכן של הנשים, אלא כמכשול, שאם לא תיזהרנה בו הוא יוביל אותן למפלה ולאסון. אם המצוות נתפסות כסולם שעליו יכול האדם לטפס מעלה־מעלה, הרי שהמצוות הנשיות נתפסות כאמצעי להיחלץ מבור של אשְמה וממצבה החוטא.

המקור הבא חושף את "החוליה החסרה" המקשרת בין המצוות הנשיות לבין סכנת המוות בלידה:

ומפני מה הן [הנשים] מהלכות אצל המת תחִלה?

אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחִלה, הה"ד (איוב כא) "ואחריו כל אדם ימשוך", ומפני מה ניתן לה מִצוַת נִדה?

על ידי ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מִצוַת נִדה.

ומפני מה ניתן לה מִצוַת חלה?

על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מִצוַת חלה.

ומפני מה ניתן לה מִצוַת נר שבת?

אמר להן: על ידי שכִּבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מִצוַת נר שבת.20

האישה הארכיטיפית, חוה, מתוארת כדמות דמונית שהרסה את האיש הראשון, שפכה את דמו וכיבתה את נשמתו, ולכן כל אישה אחריה מצוּוָה בשְלוש מצוות הכפרה: חלה, נידה והדלקת הנר. אילו חוה לא הייתה נותנת לאדם לאכול מפרי עץ הדעת, הוא היה זוכה לחיי נצח. מכיוון שהביאה את המוות לעולם, על בנותיה לכפר על אותו חטא קדמון.

האישה הארכיטיפית היא חוטאת, יש בה גורם שמכשיל והורג את האדם — הגבר הארכיטיפי. נראה שכוח זה טמון ביכולת הפיתוי שלה, במיניותה (עם האכילה מפרי עץ הדעת מתעוררת המודעות של אדם לגוף העירום, למיניות ולַבושה), ועל כן עליה לכפר בשלוש מצוות המסמלות את "בִּיוּתה".

הלידה, האירוע המסמל יותר מכול את כוחה הקמאי של האישה, את תעצומות הגוף והנפש שלה, ממוסגר לא כמעשה גבורה אלא כעונש על חטא שלא כוּפר.

לסיכום, היהדות המסורתית מחשיבה מאוד פרייה ורבייה, רואה בהבאת ילדים לעולם מצווה וברכה, וברמה החברתית מפעילה על נשים לחץ סמוי וגלוי להפוך לאימהות. אפשר היה לצפות שהיולדת תועלה על נס ושפועלה יזכה להאדרה, אלא שההפך הוא הנכון. סיפור הלידה ה"הפוך" בבראשית פרק ב', היעדר טקס מעבר ליולדת, סיפור הבריאה הגברית המגולם בטקס ברית המילה, מיצוב היולדת כטמאה וכחוטאת, ההתייחסות לסבל ולסכנה שבלידה כעונש נצחי על חטאה של חוה — כל אלה יחד יוצרים מערך הכחשה שלם.

הלידה היא תופעה מרשימה ונוכחת, מלאת עוצמה, הֵרואית ומשַנה חיים, ועם זאת, מערך שלם של שפה, טקס, מיתוס והלכה יוצר ובונה יחס של התעלמות, הקטנה והסתייגות מפועלה של היולדת. היולדת אינה נשכחת — היא מושכחת.

8 בראשית רבה (וילנא), פרשה יח ד"ה, ב רבי יהושע.

9 בראשית ב, יח.

10 ניסן רובין, ראשית החיים, הקיבוץ המאוחד,1995, עמ' 13.

11 שם, עמ' 26.

12 תמר מור סלע, להיות אמא, ידיעות ספרים, 2010, עמ' 62–66.

13 בראשית יז, י–יב.

14 "ממילה למילה: ניתוח פסיכו־תרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית", אלפיים, 19 (תס"ס).

15 שם עמ' 22–23.

16 שם, עמ' 23.

17 ויקרא יב, א–ז.

18 בבלי, נידה לא, ע"ב.

19 משנה, מסכת שבת, פרק ב, משנה ו.

20 בראשית רבה (וילנא), פרשת בראשית, פרשה יז.