ברייטסייד 2: גאס

כל צעד שאני עושה כבד יותר מזה שקדם לו. אני לא יודע לאן אני הולך, אלא רק שהיעד הוא כמות אלכוהול מקהת חושים.

כשאני מתרחק ממדשאת בית הקברות אל מדרכת הבטון, אני מרגיש שמשהו זז אצלי בבית החזה. עדינות היגון מתאבנת והופכת שוב לזעם. ככה זה נמשך כבר כמה ימים. יגון. זעם. יגון. זעם. יגון... זעם...

אני לא רוצה להרגיש יותר. כבר ממש נמאס לי.

בימים האחרונים ניסיתי להטביע את המוות בחדר עלוב שבמלון דרכים, באזור בעיר הידוע כמפוקפק. יש חנות משקאות קרובה שמוכרת ג'ק דניאלס וסיגריות. זה כל מה שאני צריך.

אם כבר מדברים על סיגריות, כבר כמעט נגמרו לי. עכשיו אני מעשן את האחרונה שלי. וכשאני חושב על זה, אני שומע את הקול שלה בראש שלי אומר, "אתה חייב להפסיק."

אני עונה, "אל תתחילי איתי היום, ברייטסייד."

האישה שחלפתי על פניה במדרכה שומרת ממני מרחק, מה שגורם לי לחשוב שאמרתי את המשפט האחרון בקול. אני משפשף את פניי בידיי בתקווה שכך אסלק את ההזיות. זה לא קורה.

"אני חייב לישון." כן, אני שוב מדבר אל עצמי. שיהיה. אני צריך לשתות.

יש בר בפינת הרחוב הבא. הוא נראה חשוך ואפלולי ‒ מושלם.

כשאני פותח את הדלת, הולמת בי צחנת בירה עבשה, זיעה ועשן סיגריות. הגעתי הביתה. לפחות למשך השעות הקרובות.

בזמן שאני ניגש לבר, עשרה לקוחות בגיל העמידה אומדים אותי במבטם. האווירה במקום זועקת שמדובר בלקוחות קבועים. כאן הם שותים את הכסף לשכר דירה ולמצרכים מדי יום ביומו. ואני פולש. אני משפיל מבט וקולט שהחליפה והעניבה לא עוזרות. אני משחרר את קשר העניבה ומסיר אותה, מכניס אותה לכיס, מוריד את הז'קט ומתיר את הכפתורים העליונים בחולצה בזמן שאני מתיישב על שרפרף בקצה הבר.

הברמן מקדם את פניי במנוד ראש ומעביר אליי מפית תוך כדי שאני מפשיל שרוולים.

אני מושיט יד אל חפיסת הסיגריות שלי ומזמין. "ג'ק. ותביא כפול." זה הרגל, החפיסה ריקה. ידעתי. "וקופסת סיגריות קאמל."

הוא לא מחייב אותי ומצביע על מכונה בפינה. לאחר מכן הוא מושיט יד לכוס גבוהה ולבקבוק ויסקי. אני יורד מהשרפרף וקונה שתי חפיסות במכונה. כשאני חוזר, המשקה מחכה לי.

וגם אישה שנראית בגילה של אימא שלי. אני בטוח שלפני עשרים שנה היא הייתה מושכת, אבל אכזריותם של חיים קשים ובחירות אומללות חרוטים עמוק בקמטים שבפניה. אני מושיט יד מסביבה אל עבר המשקה שלי. יש לה ריח של בושם זול ושל סקס זול עוד יותר. לפני שאני מצליח לברוח, היא מדברת.

אני לא רוצה לדבר.

"מה בחור יפה כמוך עושה במקום כזה?"

למה שלא פשוט תשאלי אותי אם אני בקטע של זיון בחמישים דולר או מציצה בעשרים ונדלג על שיחת החולין? אני לא עונה ומתיישב במרחק שלושה כיסאות ממנה.

היא עוברת כיסא אחד קרוב יותר. "אפשר לעזור לך במשהו, חמוד?" ידיה רועדות. היא מחפשת כסף למנה הבאה שלה. לא הייתי נוגע בה במקל באורך מטר וחצי, אבל משהו בתוכי רוצה לזרוק לה קצת כסף כי אני יכול להזדהות עם הצורך לברוח מהמציאות כרגע.

למרות שאני מרחם עליה, אני לא מצליח למצוא בתוכי חמלה אמיתית. אני שומט את ראשי ומנענע אותו. אני בדרך כלל לא שמוק, אבל היום זה שונה. אני מטה את ראשי ומישיר אליה מבט. "את יכולה להחזיר מתים לחיים? לא יזיק לי לקבל עזרה בתחום הזה."

אני בטוח שהיא אף פעם לא קיבלה תגובה כזאת. היא ממצמצת אליי, רצף מהיר ומרפרף של מבוכה.

אני מניח לעיניי להביט בכוס הנוזל הענברי שאני מסובב בידי הימנית ועונה לשאלה שלי, "זה מה שחשבתי." אני מטה את הכוס לאחור ומרוקן אותה בשתי לגימות. אני מניח אותה הפוכה על הבר ומסמן לברמן להביא לי עוד כוס. אני מביט בה שוב. "רדי ממני." זו דרישה. החיוך המתוח מעיד שכבר שמעה אותה בעבר. כנראה בתדירות גבוהה מכפי שההתמכרות שלה הייתה רוצה.

הבדידות היא בת הלוויה שלי ואנחנו מסתדרים נהדר, עד שקשה לי לשבת זקוף על הכיסא. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל אני יודע שלא מספיק זמן כדי לאחות את שברון הלב שלי. רק כשאני אחרי עשר או שתים-עשרה מנות כפולות, הברמן מסרב להגיש לי עוד. אני רוצה לצרוח ולהתהפך עליו בעצבים, אבל האמת היא שאני עייף מדי לדרמות. הראייה שלי מטושטשת ואיבריי כבר עברו את שלב קהות החושים ועכשיו הם פשוט לא משתפים פעולה. כל תנועה היא מאבק. אני פשוט צריך לישון, ולכן אני נותן לבחור להזמין לי מונית.

המונית מחזירה אותי למלון. העלייה במדרגות איטית, מאומצת ומגושמת. אני אפילו לא בטוח שאני סוגר את הדלת מאחוריי לפני שאני מועד אל המיטה ונוחת עם הפנים כלפי מטה על הכיסוי המטונף. הריח טחוב ועבש: תערובת דוחה של יושן, זוהמה ואלוהים יודע מה עוד. החדר מסתחרר ושואב אותי אל מערבולת של הקלה מסוחררת, מפלט מהכאן ועכשיו. אני לא יודע אם השינה באה אליי או אם הגוף שלי פשוט מקבל החלטה לא מודעת להיכבות. אני אסיר תודה בכל מקרה.