ברית מילים

אין דבר משעמם, מיושן ולא רלוונטי יותר מן העיתון של אתמול, משננים באוזנינו באלף ואחד ניסוחים. קריאה בברית מילים, אסופת מאמרים, כתבות ורשימות של העיתונאי שלמה גינוסר, עשויה להביא את הקורא למסקנה כמעט הפוכה: העיתונות של היום כנראה הרבה יותר משעממת ובהרבה מקרים פחות רלוונטית מזו של העבר. ולא, אין זאת התרפקות נוסטלגית דביקה לימים עברו אלא רק ביטוי לתחושה הולכת וגוברת שכל מה שנכתב היום, החל מן הכותרות הראשיות ועד אחרון הטורים האישיים, הוא מיחזור – לעתים מבריק ומשכנע, לרוב מעליב בכלומיותו – של מה שנכתב, מה שתואר, מה שנאמר ומה שהוסבר בעשרות השנים שחלפו ממחצית המאה ה־20 ועד ימינו.

שלמה גינוסר היה עיתונאי שהתחיל את הקריירה הארוכה שלו בסוף שנות החמישים בעל המשמר עד שעבר לדבר, שבו מילא שורה של תפקידים עד לעזיבתו את העיתון, זמן לא רב לפני שדבר חדל להתקיים. כגימלאי, הרבה לכתוב בבנקאות וגילה צד פחות ידוע עד אז ביכולתיו העיתונאיות – כתיבה מדוייקת להפליא בנושאי כלכלה וכספים. מאמר אחד, "מדליקי המשואות החדשים" כותרתו, האחרון בקריירה עשירה, פרסם בעיתון הארץ במאי 2005. בדיעבד, לפחות, אפשר לטעון שמן הסתם אין זה מפתיע שדווקא במאמר האחרון הזה, מן המסמכים הקשים ביותר שנכתבו אי פעם על אטימות הממשלה ומערכת הבריאות שלה, חרג גינוסר מדרכו, ובכשרון הכתיבה הבלתי מעורער שלו מחה וזעק ותבע את עלבונו, ועלבונם של רבים אחרים, ממדינה המפקירה את אזרחיה הנזקקים ומונעת מהם תרופות מאריכות ימים ומצילות חיים. מאמר אחד מאוחר מדי.

האוסף בברית מילים הוא ביטוי נאמן ומוקפד לקולו המיוחד של שלמה גינוסר. במהלך הקריירה שלו הוא היה ריפורטר, שדיווח לקוראיו על כמה מן האירועים המכוננים בתולדות המדינה במחצית השנייה של המאה ה־20. הוא היה כתב פרלמנטרי וכתב מדיני, הוא היה כתב עירוני וכתב שטח, פובליצסט ופרשן, והוא היה כתב חוץ. אבל, מתחילת דרכו הוא היה עיתונאי שהסתכל והקשיב, בחן את סביבתו, חשב ורק אז – כתב. הוא לא בז ולא זילזל במושאי כתיבתו, גם אם חלק עליהם, ובעיקר הוא כיבד את קוראיו. ברית מילים הוא אפוא ביטוי לכתיבה ידענית, מאופקת, מדודה ועם זאת ביקורתית ושנונה, נוגעת ללב ומצחיקה, ריאליסטית, פנטזיונרית, פסימיסטית ואופטימיסטית ותמיד – אנושית.

בזכות כישרונו של שלמה גינוסר לראות את הפרטים הקטנים, השוליים כביכול, המאמרים והרשימות בברית מילים מצטברים למסמך רחב יריעה, המביא את סיפורה המגוון ורב הפנים של מדינת ישראל משנות השישים של המאה הקודמת עד העשור הראשון של המאה ה־21, באופן שלא נמצא באף ספר היסטוריה אחר. החיוך של סרווציוס ועוזרו, סניגוריו של אדולף אייכמן, בהיכנסם למכונית שחיכתה להם בצאתם מפגישה בבית המשפט העליון; היומן המטלטל של נאנאקו מהירושימה, לופקה לופקה מירושלים, החיבוק והבכי של נער ירדני הפוגש בשער מנדלבאום את דודו בראשונה אחרי 12 שנה, הפיהוק של חברת הכנסת ציטה לנקר מן הליכוד, המזוודה עם הרישומים של מארק שאגל שנועדו למוזיאון ישראל שטדי קולק נשא ברדתו מן המטוס, המתנחלים בקדום, הראיון עם לובה אליאב, היום הארוך עם שמעון פרס, ההכרזה של לי ג'י קוב על ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר והקהל המריע במגרש הרוסים עד ה"קאט" של אוטו פרמינג'ר, הכיבוש של דאונינג 10 על ידי מרגרט תאצ'ר, הכנסת בלי בגין ועם הח"כ קט ועוד ועוד תמונות מן ההווייה ומן המציאות הישראלית.

קהל היעד של הספר הוא רחב ומגוון. כל מי שחיו במדינה בתקופה הנסקרת בספר ימצאו בו מקור למידע ולזיכרונות, ואלה שנולדו כאן או הגיעו אחרי הזמנים המתוארים בכתבות וברשימות ייצאו נשכרים מן הטעימות שהספר יזמן להם. אך יש גם קהלים מיוחדים, מתבקשים לספר הזה: תושבי כפר סבא, מתנחלי קדום, מפוני ימית, הירושלמים – אלא שחיו בה לפני שהעיר "חוברה לה יחדיו" ואלה שנולדו למציאות ולאירוניה של העיר המאוחדת. חברי הכנסת מן העבר, שאחדים מהם ימצאו את עצמם כאן, והח"כים בהווה ייטיבו לעשות אם יקראו בספר ולבסוף – עיתונאים צעירים, בעלי טורים, הזקוקים כל כך למישהו שיזכיר ויראה להם איך נכתבת ואיך נקראת עיתונות שעוצמתה נבעה בין השאר משליטתה והכרתה בכלי החשוב ביותר שעמד לרשותה: המילה הכתובה.