ברלין בירושלים — רחביה

בסתיו 1986, כשבאתי לירושלים על מנת לחיות ולעבוד בה, פגשתי עולם חדש שלא הכרתי קודם לכן, אשר בו־זמנית ובאופן מוזר נראה גם מוכר. עולם, שצללתי לתוכו מייד. בדומה למי שמכונת הזמן הסיגה אותו לאחור, זיהיתי במרחב המחיה של הייֶקים — אותם יהודים יוצאי גרמניה שעניבה קשורה לצווארם והם לבושים בחליפה ואותן נשים בחליפות ובשמלות — את ויימאר, פרנקפורט, ברלין, מינכן או קניגסברג של שנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, ואת העבר שהכרתי רק משיחות, ממפגשים ומספרים, אשר הועתק אל ההווה ואל סביבה חדשה.

כבר אז, לפני שלושים שנה היה זה עבר רחוק, ועתה התרחק אף יותר. מן הייקים שעזבו את רפובליקת ויימאר או את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית ובאו לארץ ישראל נותרו רק מתי־מעט. והנה, דווקא הריחוק מאפשר את התיאור: את העולם שנעלם אפשר לתפוס ולהבין טוב יותר מאת ההווה המתפוגג.

העולם שאני מבקש לתאר בספר זה מתרכז בשכונה ירושלמית אחת: רחביה — מרחב האלוהים ["ויהיו בני אליעזר רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה" (דברי־הימים א כג: יז)] — מרחב צר למדי ותקופה ארוכה, שראשיתה כחמש־עשרה שנה לאחר הקמת רפובליקת ויימאר, מ־1933 ועד 1945, וסופה זמן רב לאחר תום מלחמת העולם השנייה. סיפור שהתרחש ברחובות אחדים, בכיכרות ספורות ובקומץ חנויות ובתי־קפה, בדירות שרוהטו בצנעה אבל התהדרו בפסנתרי כנף ועמודי תווים, בציורים אחדים ובקירות עמוסים לעייפה בספרים. לימים הוצאו אלה לרשות הרבים והונחו מתפוררים בשולי המדרכות, ובהם מיטב הקלסיקה: גתה ושילר, קלייסט, קונרד פרדיננד מאייר, גוטפריד קלר ולידו הגנרל של השטן מאת צוקמאייר, חוברות יחידות של כתב־העת לספרות נוין רונדשאו, מהדורה ראשונה של טוניו קרגר מאת תומאס מאן, כתבים של מרטין בובר, ספרו של היינריך בל ביליארד בתשע וחצי וחתול וכלב מאת גינתר גראס. ערב־רב של אוצרות שנאספו לאורך שנים, מיטב הספריות שמצאו את דרכן אל פחי האשפה. ברוב המקרים חדלו הספרים הללו, בדיוק כמו הריהוט, השידות הכבדות, השולחנות והכיסאות, לדבר אל ליבם של הנכדים, האחייניות והאחיינים הישראלים, לעומת בני הדור השני שלכל הפחות הבינו עדיין קצת גרמנית. לקחתי איתי כמה מן הספרים הזרוקים.

רחביה היתה עיר הבירה של ירושלים הגרמנית־יהודית, של הייקים שבאו לארץ בדרכים שונות ומגוונות: נמלטו מן האנטישמיות, באו מרצונם לארץ חדשה — מהם כאורחים, מהם שנשלחו על ידי הבריטים למחנות מעצר — או ממניעים ציוניים, ברחו מאימת הנאצים שביקשו להותיר מאחוריהם אך למעשה נשאו אותם איתם. גם את זה מגלות העדויות שיוצגו בספר.

רבים מן הייקים שהגיעו לארץ ישראל באו מברלין או לכל הפחות בילו בה פרק זמן משמעותי מחייהם. [מ]רחב־יה שאבה לתוכה משהו מן המתווה של העיר הגדולה. בפי התושבים והמבקרים היא כונתה "גרינוואלד של המזרח" על שם רובע המגורים הבורגני במערב ברלין שזכה לתחייה מחודשת במערב ירושלים.

ספרים, מכתבים, תמונות ותצלומים מתארים את הגאוגרפיה הפנימית של הקילומטרים הרבועים הספורים הללו, אשר מצאה את דרכה גם לשירהּ של אלזה לסקר־שילר "בארץ העברים", לאוטוביוגרפיה של גרשׂם שלום מברלין לירושלים, לשירים שחיברה מאשה קאלֶקוֹ ולמכתבים הרבים ששלחה מירושלים, לכתביו של ורנר קראפט ועוד רבים אחרים.

מפגש אקראי של כמה מגיבורי הספר בבית־קפה מקומי משמש לי נקודת פתיחה. שש נפשות מחפשות ומוצאות זו את זו בירושלים באחד הערבים בתחילת 1960. המפגש אינו אלא משאלת־לב, ואף־על־פי־כן משמעותו חורגת הרבה מעבר, שכן דרכי הדמויות הצטלבו ברחביה או שכך לכל הפחות, אני מניח. בפרקים הבאים יוצגו הדרכים, פרשות הדרכים והיציאה של כל אחד מן הגיבורים מברלין — העיר שנותרה קוטב מגנטי — ובעיקר הצמתים שבהם נפגשו אלזה לסקר־שילר, גרשם שלום, ורנר קראפט, מאשה קאלקו, אנה מריה יוֹקל ואחרים. כל אחד מהם משקף היבט אחר של רחביה.

רחביה היתה גם האוניברסיטה העברית ששכנה בריחוק מה על הר הצופים ולימים בגבעת רם השכנה; סטודנטים רבים שכרו בה חדרים. לשכונה הירושלמית בעלת הניחוח הברלינאי נלווה גם המסחר הזעיר, חנות למוצרי ברזל, חנות כובעים, החנות של מייזלר למוצרי חשמל, חנויות אופנה, קיוסקים לממכר עיתונים, חנויות ספרים, בית־קולנוע אחד, בית־הקפה "עטרה" או בתי־הקפה "זיכל" או "רחביה", הפנסיון של קתה דן והקריאה היומית ב־Blumenthals Neueste Nachrichten (החדשות האחרונות של בלומנטל) שלימים היה ל־Jedioth Chadaschoth (שמו של העיתון ידיעות חדשות התנוסס על העמוד הראשון באותיות לטיניות), ובגלגול האחרון חדשות ישראל (עכשיו הופיע השם גם בעברית) ובידיעון של התאחדות עולי גרמניה בישראל MB שהופיע בתל אביב, ובגרסתו האחרונה נקרא יקינתון.

רחביה נולדה על לוח השרטוט של האדריכל הגרמני ריכרד קאופמן, שעלה לארץ ב־1922 במטרה להכין תוכניות להקמת ישובים חקלאיים ועירוניים עבור "חברת הכשרת היישוב", מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית.

אפשר לכתוב את ההיסטוריה של השכונה מנקודת מבט גאוגרפית, אדריכלית, תכנונית־אורבנית או כרונולוגית. אולם סיפורי חייהם של התושבים, שעשרות שנים עיצבו את אופי השכונה, כשם שהיא התוותה את מהלך חייהם, הם העיקר. ייתכן שסיפורים אחדים יחפפו זה לזה, יתרחשו במקביל או זה בעקבות זה — איך לא? —אבל כולם אחוזים יחד בקווי האורך והרוחב של המפה הפרושה של רחביה.

רחביה נבנתה כשכונה סימטרית שרחובותיה ערוכים כמעין רשת. גבולותיה לא נמתחו בסרגל, היא נראית יותר כמו מרובע שציירהּ יד ילד מהססת. "לא היו גבולות ברורים בין טלביה המעורבת, רחביה היהודית למהדרין וקטמון הערבית ברובה", מספר ולטר זאב לקוויר בדיוקן העיר ירושלים פרי עטו.

אפשר לתאר את אופיה של השכונה במילים שונות, אבל רובן ככולן יתקרבו אליה ואל הסיפור המסתתר מאחוריה באופן אסימפטוטי, כמו קו ישר הכמעט נושק לעקומה. "רחביה" במובנה המילולי מטעה ומבלבלת. מהנדסי התעבורה כרסמו במרחב הירוק שראו לנגד עיניהם אדריכלי העיר. הכינוי האוהד "גרינוואלד של המזרח" מבליט את ייחודה כעיר־גנים, ותיאורה כ"אי פרוסי בים המזרח" בפי האדריכל דוד קרויאנקר יפהפה וקולע לעניין הניתוק, אך אינו יוצר הפרדה מלאה בין האי ליבשה של ירושלים "הגרמנית", לעולמם של הטמפלרים והמתיישבים הגרמנים ולעקבות שהותיר בירושלים הקיסר וילהלם השני.

"עיר החלומות" של אלזה לסקר־שילר היא בעצם תבּיי, אותה עיר רחוקה, פרי הדמיון, שביום טוב אפשר לראות רק כצללית. אבל חלומותיה של המשוררת נושאים תמיד את חותם המציאות. כל עיר בחייה, בין שהיא וופרטל או ברלין, ציריך או ירושלים, מאמצת בכתיבתה פרטים מן הערים האחרות. "החלומות שלי צונחים אל העולם". עיר החלומות היא מציאות במצב צבירה אחר, כשם שהספרות בכלל גם ביצירותיהם של עגנון, עמוס עוז ויהודה עמיחי משמרת זיכרון מדויק של עיר החלומות, בקווי היסוד שלה, בחלומות הפורחים באוויר ובביעותי הלילה הנוראיים.