בשבילה גיבורים עפים

1

ביום שבו יצא צה"ל אל מבצע כָּראמֶה נכתב על קיר תיבות הדואר אצלנו "יונה גילן הוא הומו".

בכפר הירדני כראמה נהרגו באותו היום עשרים ושמונה צנחנים ונפצעו תשעים. יונה גילֶן שהה בחופשת מולדת בצרפת, חסך מעצמו התחככות חזיתית בשערורייה.

בשיכון דיברו יום או יומיים על יונה גילן, על ההרוגים והפצועים, על שלושת החיילים הנעדרים שנותרו בשטחי ירדן. דיברו על המבוכה. זה היה מוזר, לא לנצח בקלילות ובלי נזקים זמן קצר כל כך אחרי מלחמת ששת הימים. כעבור עוד יומיים פקד ראש הוועד שלנו מר טיראן על הגנן הערבי לשפשף ולמחות את הכתובת בגנותו של יונה גילן, וממילא כבר ניתן האות לעבור נושא: משפחה חדשה עברה להתגורר בדירתו הריקה של יעיש שלוּש המנוח.

הם הגיעו ביום שלישי, בשעה ארבע אחר הצהריים. שיחקנו כדורגל בדשא למטה כשברחוב הופיעה המשאית המטרטרת וחסמה את הכניסה. הרמנו ראשים, הבטנו רגע בסבלים, וחזרנו לשחק. היה קשה לנחש שהעולם עומד להשתנות.

מישהו למעלה צעק, "איפה אתם, לעזאזל?" ולמטה בדשא כבר הופיע הילד החדש.

"אני משחֵק," הודיע.

מנחם, השחקן הכי טוב בשכונה, שכולם ניבאו לו עתיד מקצועני, היה אמור לזרוק את הטיפוס החדש הצידה. אבל מנחם, שייהרג בעוד חמש שנים ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, שאל רק, "איך קוראים לך?" והחדש ענה, "יורם," וראיון הקבלה תם. המבט של מנחם שוטט ימינה־שמאלה לבחוֹר את הקורבן שיוּרד אל שולי המגרש.

למעלה במסדרון שוב פרצו צעקות, ושמענו חבטה עזה, כאילו מישהו הטיח ארגז ברצפה. מנחם רמז לי, ואני, שפוף, זחלתי החוצה, אל פינתם של חסרי הזכויות, אלה שכמעט מדי יום צרב צִלם כווייה על הדשא בצד המגרש.

המשחק התחדש בלעדי.

קול נשי חדש, גבוה מאוד, התווסף לצעקות הסבלים במסדרון למעלה, ואחד השכנים קרא, "שקט, בבקשה," ובקולו מין ייאוש, מין ידיעה ששקט יותר לא יהיה, אפשר יהיה רק לבקש.

הילד החדש קילל הרבה. הוא צעק, דרש את הכדור. הוא היה שחקן גרוע, ולא הסכים לשום החלטה. הגיע הרגע שתפקע סבלנותו של מישהו. שתתחיל מריבה שלא תיגמר בסתם דחיפות. שמנחם יתחיל. שדוד יתחיל. ששמעון גֶרי. רציתי בעיטות, אגרופים לפנים, שיניים שבורות.

החדש שוב חטף את הכדור, ופתאום נעמד. הוא הסתכל עלינו לרגע, על כולנו, בעיניו חסרות הצבע, והפטיר, "אני הולך."

והלך.

במסדרון למעלה התחדשו צעקותיה של האישה. היה נדמה שגם זגוגית התנפצה. קיוויתי שהילד החדש נעלם רחוק, לנצח, עד עולם. אבל יורם מעתלית בא אלינו לתמיד.

הוא יופיע מעתה ואילך בתמונות הכיתה שלנו, בכל שנה, מבטו הריק פונה לצלם, תחת גביניו הבהירים כבר נרקמות דרכים איך להשיג לעצמו כזאת מצלמה. בכל שנה יצוץ ראשו במקום אחר — בשורה האחרונה, הראשונה, האמצעית — כאילו בכל שנה יעריכו המורים מחדש את גובהו, את ממדיו. לא הרחק ממנו נופיע תמיד אנחנו, הארבעה, נתיניו, דבוקים יחדיו, כמו בימים שלפני שהגיע. בֵּני במבט מחודד, סנטר מורם, יודע שצילום כיתה הוא עת לארשת של סנָטור. גדעון, גם הוא רציני מאוד, מסורק היטב, ודאי תוהה אם מישהו מאחור מסמן מעל ראשו "אוזני חמור". ציון, נמוך קומה, ראשו כמעט נבלע בין הראשים שלפניו, נועץ בצלם מבט קומנדו, מחשבותיו משוטטות הרחק, אבל ברור שאם ינסה הצלם לשלוף, ציון, קר רוח, ישלוף לפניו.

ואני, הרביעי. אריק.

את התמונה מכיתה ה' עוד אַראה פעם למיכל. הנה אנחנו, אגיד לה. הנה יורם, בני, ציון, גדעון. הנה אני. מי היה מאמין.