בשולי הנוחות

חנות נוחות היא מקום מלא צלילים. צלצול הפעמון כשנכנס לקוח, צליליה של פרסומת למוצר חדש שמפרסם אליל נוער המועברים במערכת של החנות. קול קריאות העובדים, צפצוף סורק הברקוד. רחשים של הכנסת המוצרים לסלסילות הפלסטיק, רשרוש של שקיות נייר ללחם, טפיפות נעלי עקב בחנות. כל הצלילים מתערבבים לקול של חנות נוחות, וקול זה מלטף את עור התוף שלי כל הזמן.

בקבוק משקה מפלסטיק מוּצא ממכונת המשקאות, בקבוק חדש הנשלח להחליף אותו מעומק המקרר בעזרת מַגלל שמשמיע נקישות כשהבקבוק עושה את דרכו לתריס שנפתח. לרחש הזה אני מרימה את ראשי. לקוחות רבים מוציאים משקה קר מהמקרר בסוף סבב הקניות ממש בדרך לקופה, והגוף שלי כבר נע מעצמו בתגובה לצליל הזה. ראיתי לקוחה שמחזיקה בקבוק מים מינרליים בידה ומחפשת אחר משהו מתוק במקרר הקינוחים. הורדתי את ראשי והמשכתי במלאכתי. אני מלקטת מידע דרך הקולות הרבים שברחבי החנות, בשעה שידיי מסדרות על המדף משולשי אורז ארוזים בצלופן שזה עתה הגיעו. בשעת בוקר זו הדברים הנמכרים ביותר הם משולשי אורז, כריכים וסלטים. סוּגַאוַורָה, עובדת במשרה חלקית, בודקת מוצרים בעזרת סורק קטן. אני מסדרת בקפידה את המזון הארוז. ראשית, משולשי אורז עם גבינת דג זהבון, מוצר חדש שאני מסדרת בשתי שורות באמצע. לידם משולשי אורז עם טונה במיונז, שהם המוצר הנמכר ביותר בחנות, ובקצה המדף אני מסדרת משולשי אורז עם שבבי דגים, שלא נמכרים כל כך. כיוון שמהירות היא שֵם המשחק, השכל משמש כאן רק לעיתים רחוקות. הכללים שטבועים בי הם שנותנים הוראות לגוף.

בתגובה לצלצול מטבעות אני מסתובבת ומסתכלת לכיוון הקופה. אנשים שמשחקים במטבעות בכיסיהם או בידיהם באים בדרך כלל לקנות סיגריות או עיתונים וממהרים לחזור הביתה, ולכן אני רגישה במיוחד לצליל של כסף קטן. והנה, גבר צעיר מתקרב לקופה, בידו האחת הוא מחזיק פחית קפה וידו השנייה תחובה בכיסו. אני נעה בתוך החנות במהירות ומחליקה את גופי אל מאחורי הדלפק, כדי לעמוד "בהיכון" בקופה ולא לתת לו לחכות.

"ברוך הבא, בוקר טוב!" אני קדה קידה קלה ונוטלת מידו של הלקוח את פחית הקפה.

"וגם מרלבורו לייט."

"בבקשה."

אני שולפת בזריזות חפיסת מרלבורו לייט מנטול ומעבירה אותה מול הסורק.

"תאשר לי בבקשה את הגיל על המסך."

אחרי כמה נגיעות במסך שמתי לב שאצבעו של הבחור מפסיקה לזוז, ומבטו נח על המזון המהיר. אני יכולה לשאול אותו אם הוא רוצה משהו, אבל כשלקוחות מתלבטים, אני מחכה בסבלנות.

"אני רוצה גם נקניקייה."

"בהחלט, תודה רבה."

אני מחטאת את ידיי באלכוהול, פותחת את דלת הזכוכית ואורזת נקניקייה אחת.

"שאשים את הנקניקייה בשקית נפרדת?"

"לא, לא משנה, תכניסי הכול ביחד."

ביד מיומנת אני מכניסה לשקית ניילון קטנה את פחית הקפה הקר, את חפיסת הסיגריות ואת הנקניקייה. הבחור מכניס את ידו לכיס החולצה כאילו נזכר בדבר-מה. מתנועת היד הזאת אני מסיקה שהוא רוצה לשלם בכרטיס.

"אני אשלם בכרטיס."

"בסדר גמור. תחתום בבקשה על המסך," אני מחווה בידי.

אני כבר יודעת לקרוא את תנועותיהם של הלקוחות ואת מבטם, וגופי נע בתגובה. אוזניי ועיניי הן כמו חיישנים הקולטים את מחוותיהם ורצונותיהם, אבל אני מקפידה שלא לבחון אותם יתר על המידה, כדי שלא לגרום להם אי-נוחות, ומניעה את ידיי במהירות על פי המידע שכבר קלטתי.

"בבקשה, הנה הקבלה. תודה רבה על הקנייה!"

אני מושיטה לו את הקבלה. הבחור אומר תודה בשקט והולך.

"תודה על הסבלנות, בוקר טוב!" אני קדה קלות אל הבחורה הבאה בתור. אני מרגישה שהזמן הזה של בוקר מתנהל כשורה בתוך תיבת האור הקטנה שלי.

מבעד לחלונות הזכוכית המבריקים והחפים מטביעת אצבע אנשים ממהרים ברחוב. תחילתו של יום. העולם מתעורר, וזה הזמן שבו מתחילים גלגלי השיניים של כל הנעשה בו לנוע. גם אני גלגל שיניים אחד שמתחיל לנוע. אני אחת מרכיביו של העולם, ואני מסתובבת בתוך הזמן הזה שנקרא "בוקר".

כשיצאתי מאחורי הקופה להמשיך במלאכת סידור משולשי האורז, קראה אליי איזוּמי, האחראית על העובדים הזמניים.

"פוּרוּקוּרָה, כמה שטרות של 5,000 ין נשארו בקופה?"

"שניים."

"אה, זה לא טוב. היום אנחנו מקבלים הרבה שטרות גדולים משום-מה, ובכספת אין עודף. כשייגמר העומס אקפוץ לבנק להביא שטרות קטנים."

"תודה רבה!"

מנהל החנות עבד במשמרות הלילה בגלל מחסור זמני בעובדי לילה, ואיזומי, שהיא בת גילי בערך, אחראית על הנעשה בחנות במשך היום.

"אצא לבנק בערך בעשר. אם הלקוח שהזמין מגש סושי יגיע לפני שאני חוזרת, טפלי בו את."

"בסדר גמור!"

הבטתי בשעון, השעה הייתה תשע וחצי. בקרוב ייגמר עומס הבוקר ואז צריך לסיים בזריזות את סידור הסחורה ולהתחיל בהכנות לעומס של הצהריים. מתחתי את גבי, הלכתי אל המדפים וחידשתי את סידור משולשי האורז.

כל מה שהיה לפני שנולדתי כ"עובדת חנות נוחות" זכור לי רק במעורפל. גדלתי בפרוורים, בת למשפחה רגילה שאהבה אותי וגידלה אותי בצורה נורמלית. אבל אני הייתי קצת שונה.

כשהייתי בגן, מצאנו ציפור מתה בגינה הציבורית. ציפור קטנה, כחולה ויפה שנראה שהייתה שייכת למישהו פעם. התגודדנו סביב הציפור הקטנה שצווארה כבר היה רופס ומעוקם, ועיניה עצומות, והילדים האחרים בכו. "מה נעשה…?" שאלה ילדה אחת. חפנתי בזריזות את הציפור הקטנה בידיי והבאתי אותה אל אימי, שישבה על ספסל ושוחחה עם אחת האימהות.

"מה קרה, קֵייקוֹ? אוה, ציפור קטנה! מעניין מאיפה הגיעה... שנעשה לה קבר קטן?" אמרה אימי וליטפה את ראשי ברכות.

"לא, בואי נאכל אותה," אמרתי.

"מה?"

"אבא אוהב יַקיטוֹרי,1 אז בואי נצלה את הציפור לארוחת ערב." אמרתי בהטעמה ובאופן ברור, כי חשבתי שהיא לא שמעה אותי בפעם הראשונה. אימי נחרדה מדבריי וכנראה גם האישה שישבה לצידה, כי עיניה, נחיריה ופיה נפערו בבת אחת. זה היה פרצוף מוזר כל כך שרציתי לצחוק, אבל כשראיתי את מבטה הקפוא על שתי ידיי, הבנתי שמשהו לא כשורה. אולי ציפור אחת לא מספיקה.

"שאלך לאסוף עוד?"

העפתי מבט בשניים או שלושה דרורים שקיפצו בקרבת מקום. אימי התעשתה מהתדהמה שאחזה בה. "קייקו!" היא צעקה עליי בבהלה ובטון גוער, "אנחנו נעשה לציפור הקטנה קבר קטן ונקבור אותה. תראי, כולם בוכים כי הם עצובים על המסכנה הקטנה שמתה."

"אבל למה? לא חבל? היא ממילא מתה..."

דבריי הותירו את אימי ללא מילים.

כל שראיתי בדמיוני היה ארבעתנו אוכלים את הציפור בשמחה. אבי אהב יקיטורי, ואני ואחותי אהבנו מאוד עוף מטוגן. והרי היו בגינה כל כך הרבה ציפורים שאפשר לקחת הביתה, אז למה לקבור את הציפור במקום לאכול אותה? לא הצלחתי להבין.

אימי השתדלה בכל מאודה.

"תראי," היא אמרה, "הציפור הזאת קטנה מאוד וחמודה, נכון? בואי נחפור לה קבר קטן שם בפינה ונניח עליו פרחים, טוב?"

בסופו של דבר כך באמת עשינו, אבל לא הצלחתי להבין מדוע. כולם בכו וקוננו על הציפור הקטנה והמסכנה, ואז הלכו ותלשו ראשי פרחים מעל גבעוליהם והרגו אותם. "איזה פרחים יפים! הציפור הקטנה בוודאי תשמח!" אמרו בשביעות רצון, ורק אני הבטתי במחזה כאילו יצאו כולם מדעתם.

הציפור הקטנה נטמנה בבור קטן באדמה, בתוך האזור המגודר שהיה קבוע בו שלט "הכניסה אסורה". מישהו נעץ באדמה מקל ארטיק שהוצא מתוך פח אשפה, וכמות גדולה של גוויות פרחים הושלכה מעליה.

"את רואה, קייקו? זה עצוב, נכון? מסכנה, נכון?" לחשה אימי על אוזני שוב ושוב, כאילו ניסתה לשכנע אותי, אבל אני לא השתכנעתי.

היו עוד כמה תקריות כאלה. כשרק התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי, פרצה קטטה בין כמה בנים בשיעור התעמלות שגרמה למהומה גדולה.

"שמישהו יקרא למורה!"

"שמישהו יעצור אותם!" נשמעו קריאות וצעקות.

אני אעצור אותם, חשבתי. פתחתי ארון כלים שעמד בקרבת מקום, הוצאתי משם את חפירה, רצתי אל הבנים המתקוטטים וחבטתי בראשו של אחד מהם. בן-רגע התלקחה הסביבה עוד יותר. הילד אחז בראשו ונפל ארצה. הוא הפסיק לזוז, עדיין אוחז בראשו. רציתי לעצור גם את הילד שהתקוטט עימו והנפתי מעליו את האת.

"קייקו! לא! לא!" צרחו הבנות בבכי.

המורים שהגיעו בריצה נחרדו למראה המתרחש ודרשו ממני הסבר.

"צעקו שצריך לעצור אותם אז עצרתי אותם הכי מהר שיכולתי."

המורה נראה מבולבל ונסער. "אלימות היא לא הפתרון...", הוא מלמל.

"אבל כולם אמרו שצריך לעצור אותם. אז חשבתי שככה אעצור אותם, והריב ייפסק." לא הבנתי בכלל מה מכעיס אותו.

אבל המורים התכנסו, ואימי נקראה לבוא לבית הספר. היא הגיעה לבית הספר חמורת סבר. היא ביקשה סליחה מהמורה וקדה מולו נסערת, ואני הבנתי שעשיתי מעשה שלא ייעשה, אבל לא הבנתי מהו.

יום אחר נכנסה אחת המורות שלי למעין התקף זעם. היא הטיחה בכוח את יומן הנוכחות בשולחן וצעקה לכל עבר בכעס כזה שתלמידים התחילו לבכות ולהתחנן שתפסיק.

למרות תחנוניהם היא לא חדלה, אז החלטתי להשתיק אותה בעצמי. רצתי אליה ומשכתי למטה בכל כוחי את החצאית ואת התחתונים שלה. המורה הצעירה הייתה המומה כל כך שהחלה לבכות בעצמה, אבל לפחות הפסיקה לצעוק.

מורה מהכיתה הסמוכה הגיע בריצה ודרש ממני הסבר למעשיי. הסברתי שראיתי פעם סרט בטלוויזיה שבו הפשיטו אישה אחת, ואז היא השתתקה. למרות ההסבר שלי, שוב כינסו אספת מורים וקראו לאימי לבוא לבית הספר.

"קייקו, איך זה שאת לא מבינה..." חיבקה אותי אימי בדרכנו הביתה ולחשה באוזני, מיואשת. נראה ששוב עשיתי משהו רע בלי להבין מהו.

הוריי היו אובדי עצות. היה לי ברור שאני מעציבה אותם, וכיוון שלא רציתי שייאלצו להתנצל על דברים שאני מעוללת בלי להבין, החלטתי להקדים תרופה למכה ולהימנע ככל שאוכל מלדבֵּר מחוץ לבית. נהגתי לחקות את מה שעשו כולם או למלא אחר הוראות. חדלתי לגמרי לפעול על דעת עצמי. נראה שכשראו שאינני מדברת יותר ממה שנחוץ ושאינני פועלת עוד מיוזמתי, נשמו כל המבוגרים לרווחה.

כשעליתי לבית הספר התיכון, היותי שקטה יתר על המידה הייתה בעיה בפני עצמה, אבל בשבילי הייתה השתיקה דרך הפעולה ההגיונית ביותר והמפתח להצלחה בחיים. בתעודה שלי נכתב שכדאי שאתחבר יותר עם ילדים אחרים ואבלה איתם בחוץ בהפסקות, אבל אני דבקתי בהחלטתי והקפדתי שלא לדבר מעבר לנחוץ.

אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, הייתה ילדה "נורמלית". למרות התנהגותי החריגה היא לא התרחקה ממני ולא בזה לי. להפך, היא העריצה אותי. שלא כמוני, אחותי ננזפה בגלל משובות ילדים רגילות. כשזה קרה, קרבתי אל אימי ושאלתי אותה, "למה את כועסת עכשיו?" רציתי באמת ובתמים להבין את סיבת הכעס, אבל שאלת התם שלי הייתה עוצרת את אימי, וההטפה הייתה נפסקת. אחותי פירשה את ההתרחשות הזאת כאילו אני יוצאת להגנתה תמיד, והייתה אסירת תודה, ומכיוון שמעולם לא היה לי עניין בממתקים או בצעצועים, ונתתי לה את אלה שלי, היא נהגה לכרכר סביבי.

משפחתי אהבה אותי מאוד, ומשום כך דאגה לי. "איך מטפלים בזה?" שמעתי את אבי ואימי מתייעצים ביניהם, וזכור לי שחשבתי לעצמי שיש בי משהו שצריך לטפל בו. אבי לקח אותי לייעוץ אצל מומחה בעיר רחוקה שהעלה את ההשערה שמא הבעיה נעוצה בחיי המשפחה. אבל אבי עובד בנק, אדם רציני ונעים הליכות, ואימי בעלת אופי כנוע מעט אבל טובת לב, וגם אחותי הקטנה התייחסה יפה אל אחותה הגדולה. "צריך לתת לה הרבה אהבה ולהיות קשובים אליה," קיבלו הוריי עצה שלא הזיקה ולא הועילה, והוסיפו לגדל אותי באהבה וכמיטב יכולתם.

לא היו לי חברים בבית הספר, אבל גם לא הציקו לי במיוחד. וכך הצלחתי איכשהו לסיים את בית הספר היסודי ואת חטיבת הביניים, בלי לומר דברים מיותרים.

גם כשסיימתי את לימודיי בתיכון והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, לא השתניתי. ביליתי בהפסקות בגפי ולא ניהלתי שיחות פרטיות רבות עם אחרים. לא התעוררו בעיות כמו אלה שהיו בבית הספר היסודי, אבל אז החלו אימי ואבי לחשוש מהיום שבו אצא אל החברה. היה ברור שלא אוכל להשתלב כאחד האדם. וכך הלכתי והתבגרתי וכל העת חשבתי לעצמי שאני מוכרחה לטפל בדבר הזה, שאין לו שם.

סמַייל מארט מול תחנת הרכבת בהִיאִירוֹמָאצִ׳י נפתחה באחד במאי 1998, בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה.

אני זוכרת היטב איך נתקלתי בחנות הזאת בטרם נפתחה. כשרק התחלתי ללמוד באוניברסיטה הלכתי עם תלמידי החוג לצפות במחזה נוֹ. כיוון שלא היו לי חברים חזרתי הביתה בגפי, תעיתי בדרך, וכשהבנתי זאת, כבר הייתי באזור משרדים.

הבטתי סביב ולא ראיתי נפש חיה. מתחם הבניינים היפים והלבנים נראה בעיניי כמו נוף מלאכותי, הבניינים כמו נגזרו מנייר בריסטול לבן. זה היה בצהרי יום ראשון, ולא היה שם איש מלבדי. עולם רפאים של בניינים.

נתקפתי בתחושה שנשאבתי לתוך עולם אחר, החשתי את צעדיי והתחלתי לחפש את תחנת הרכבת התחתית. רווח לי כשסוף-סוף נגלה לעיניי שלט תחנת הרכבת התחתית ומיהרתי לכיוונו, כשלפתע ראיתי חלל דמוי אקווריום ריק בקומה הראשונה של בניין מבהיק מלובן.

על חלון הזכוכית הייתה מודבקת כרזה: "חנות סמייל מארט מול תחנת היאירומאצ׳י נפתחת! דרושים עובדים!". הצצתי חרש פנימה מבעד לזגוגית החלון. המקום עדיין היה בשיפוצים, ולא היה בו איש. על הקירות היו מתוחות פה ושם יריעות ניילון, ושורות של מדפים לבנים וריקים עמדו שוממים זה לצד זה. התקשיתי להאמין שבמקום השומם הזה תיפתח חנות נוחות.

דמי הכיס שקיבלתי בבית הספיקו לכל צרכיי, אבל עבודה זמנית עניינה אותי. רשמתי את מספר הטלפון ולמחרת היום התקשרתי. ערכו לי ריאיון קצר וקיבלו אותי לעבודה מייד.

כשבוע ימים אחר כך הוזמנתי להתלמדות. כשהגעתי לשם בשעה הנקובה, המקום כבר קיבל צביון כלשהו של חנות נוחות. על כמה מדפי תצוגה כבר היו מסודרים בקפידה כל מיני חפצים, כמו כלי כתיבה ומטפחות כיס.

עובדים כמוני התאספו בתוך החנות. בחורה בגילי שנראתה גם היא סטודנטית, בחור שנראה כמו אחד שקופץ מעבודה לעבודה, אישה אחת מבוגרת יותר, כנראה עקרת בית. כחמישה-עשר איש בסך הכול, בני גילים שונים ובעלי מראה שונה שוטטו בתוך החנות בחוסר מעש.