בשפריר חביון

פרק א

עולה חדש ממצרים, כך קראו לי כולם. כבר שנתיים אני בארץ ישראל, ועדיין עולה חדש. לא ידעתי אז שעוד שנים הרבה אהיה עולה חדש. אולי תמיד אהיה עולה חדש, כל ימַי. ילד בן שמונה הייתי, מהלך בשכונת בית־מַזְמִיל בירושלים, שמח וטוב לב. מה שראיתי, מה ששמעתי, ואפילו מה שהרחתי, הכול חדש היה לי. תמיד התבוננתי סביבי, בין שהילכתי ברחובות בית־מזמיל, מטפס לבית וגן ואני כמעט עף ברוח הצפונית העזה המנשבת מהר הרצל החשוף, בין שדילגתי בחדווה מאבן לאבן על שלוליות מים בעמק המעברה המוצף, צוהל בצחוק רם כאשר שקעה נעלי בשלולית והתיזה מים לכל עבר. הייתי מתבונן סביבי, מבקש לקרוא כל תמונה: סלעים, שיחים קוצניים, פרחי רקפות ואנשים. בעיקר התבוננתי באנשים, כולם עולים חדשים, ואני מדמה מה טיבם ומה עבר עליהם. ראיתי פועלים קשי יום שבים בחשכה מעמל יומם, טוּרִייה בידם האחת, סלי שוק בידם השנייה, ויגיעתם ניכרת בפניהם. ראיתי פקידים חתומי פנים יושבים באוטובוס של חברת "הַמְקַשֵׁר", קו שמונה־עשרה, ותיקי עור שחורים מסתוריים מונחים על ברכיהם, ילדים וילדות משחקים בקולי קולות במגרש בית הספר ישורון, עיניהם ערניות וצחוקם מתגלגל, אימהות דאוגות ממתינות עצבניות בתור שאין לו סוף לאחות חיה במרפאת קופת חולים, הדסה הקטנה קראו לה, הן עוד צריכות לשוב הביתה לטרוח ולבשל לשבת, למה כל הזמן עוקפים אותן בתור?

בסביבת ביתנו צמחו תאנה, ששׂרף חלבהּ צרב את עורי כשקטפתי ממנה תאני בוסר, שקד שאכלנו את פירותיו ירוקים ומרירים, שיחי עוּזרר שתפוחיהם הזעירים, החמצמצים, מהם צהובים ומהם כתומים, המתיקו את ילדותנו, זערורים, קראו להם הילדים של בית־מזמיל, ושאריות ארכובת גפן. את עלי הגפן הצעירים קטפתי והבאתי לאמא והיא מילאה אותם באורז ומעט בשר לשבת. אל הסַבְּרֶס ופירותיהם המפתים לא העזתי להתקרב. כבר נכוויתי מהם בפעם היחידה שנעניתי להפצרות בן־שושן וחבורת קוטפי הסברס. שלושה שבועות הסרתי קוץ אחר קוץ מפָּנַי ומידַי. את ילדי בית־מזמיל לא דקרו הקוצים. בין הסלעים הרבים שהיו פזורים במורד ההר בדרך למעברה צמחו להן נוריות ורקפות. אהבתי למולל בין האצבעות עלים מן השיחים, ריח חריף נעים של זעתר נדף מהם. מפעם לפעם נדקרתי בשיח קוצני או בענף של עוזרר.

פעמים נכשלתי בסלע מסלעי ירושלים שהיו פזורים במורד ההר, ונפצעתי. חבשתי את רגלי במטפחת ולחצתי על הפצע. אם לא פסק הדם, הלכתי לי בעצמי להדסה הקטנה, מי יכול אז להטריח את אמא. פסעתי במסדרון, ועמדתי בתור הארוך מול אשנב המשרד, שיחתמו לי בפנקס הכחול. כמו תמיד היו נראים מבין סורגי האשנב הקטן פנים זועפות של פקיד טרוד, הופך בדפים לכאן ולכאן, מראה לי בנפנוף ידיים שההורים שלי עדיין לא שילמו את מס החבר לקופת חולים ולא הדביקו בדפי הפנקס בולים זעירים עם ציור של חלוץ שזוף חורש אדמה חומה בעמק בגופייה ובמכנסי חאקי. כמו תמיד היה הפקיד נכנס בזעפו לחדר המנהל, ושב עם אותה תשובה מלוּוה באצבע מאיימת: הפעם נתיר לך ללכת לאחות, אבל רק הפעם! אל תעז לבוא לכאן עוד בלא להחתים את הפנקס ולמלא את הבולים, אף אחד לא יטפל בך, ברור?

שרגא, אחד הילדים מחבורת המעברה, שבא מרוסיה ותמיד ידע הכול, אמר לי שהפקיד זועף בגלל שיש לאבא פנקס כחול של הפועל המזרחי, ולא אדום של ההסתדרות. תגיד לאבא שכדאי לו להחליף לאדום, אמר שרגא בפסקנות, ככה זה בארץ ישראל. אדום, כחול, מה אכפת לו? באמת, מה אכפת לו?

חייכתי. ידעתי שאבא תקיף בדעתו היה, גאה בחברותו בהפועל המזרחי ולא יחליף את הפנקס לעולם. הלכתי לאולם ההמתנה של הדסה הקטנה. האולם מטופח היה בקפידה, מסויד לבן ותמונות נוף תלויות על כתליו. פילסתי לי שם דרך בין המון ממתינים לרופא, והלכתי לחדר האחיות. תמיד הייתי ניגש אל האחות קריסטינה, כמו כל הילדים במעברה ובשיכון עולים. קריסטינה נתייחדה בין האחיות, משִכמה ומעלה גבוהה מעל כולן. גם בשקט שֶׁקרן ממנה נבדלה היא מהן, כמעט לא דיברה. קריסטינה היתה חובשת את הפצע ברגלי, מתרוצצת בתוך מהומה גדולה של זקנים, אימהות וילדים הנדחקים בחדר ההמתנה, מהם עטופים בסוּדרים עבים וצעיפי צמר גסים כרוכים על צווארם, מהם אוחזים בראשיהם ופיסות צמר גפן תחובות להם באוזניהם, מהם יד פרוקה מדולדלת שמוטה לה מצידם, וכולם משתעלים וצועקים בערבוביה בכמה שפות על האחות חיה, שהנה כבר שעות הם בתור, והכול כאן בארץ בפרוטקציה, ולמה הדוקטור מאחר תמיד, ומתי כבר יעברו לשיכון.

קריסטינה שקטה היתה, לא נשמע קולה, רוגע ונועם סביבה, מעולם לא כעסה על העולים החדשים, תמיד האירה להם פנים. אנחנו, ילדי שיכון עולים בבית־מזמיל, אהבנו ללכת לאחות קריסטינה. מעולם לא נזפה בנו על שאנו נפצעים שוב ושוב, יום אחר יום. בלא תוכחות מוסר ובלא טענות טיפלה בנו קריסטינה במסירות. בשקט ובזריזות הרתיחה מים, יצקה אותם לקערה, ניקתה בעדינות את הפצע, מרחה במקל־עץ שטוח שכבה עבה של משחה צהובה, חבשה בתחבושת, הדביקה בפלסטר שתִי־וערב, והלכה לטפל בזקן אחד. תכף שיצאה הייתי מסיר את הפלסטר ומדביק אותו שוב באופן אחר. בתלמוד תורה אמר לנו המנהל, הרב לוֹיְכְטֶר, לא להשאיר עלינו אף פעם אחת שתִי־וערב.

מי זאת קריסטינה? מאין הגיעה לכאן? למה חובשת היא תמיד את הפצעים בשתי־וערב?

שרגא אמר שהיא באה לארץ ישראל לעזור לעולים החדשים במעברות כדי לכפר על חטאי עמה במלחמה הגדולה, ולחבוש פצעים שבנפשה, ולא במקרה מבקשת היא לטפל בילדים. מה היה במלחמה הגדולה? היכן היתה קריסטינה אז? במה חטאה? ולמה כולם כאן בהדסה הקטנה כועסים כל־כך חוץ מקריסטינה? מה הסוד שלה?

שרגא בא מרוסיה. מה הוא יודע עליה? למה הוא, שהכול הוא יודע, לא מספר?

***

אחר צוהריים אחד, באמצע משחק כדורגל במגרש של בית הספר ישורון, קרא הרוּש, השוער של קבוצת שיכון עולים: הולכים לעין כרם! התאנים ליד המעיין בשלו, הן ענקיות ומתוקות, דבש נוטף מהן. הרוש אמר שהולכים, אז הולכים.

ככה זה תמיד כשאתם מפסידים! עִרער לעומתו דֵדֶה, החלוץ המרכזי של קבוצת המעברה. בדיוק אז היה דדה באמצע התקפה לכיוון השער של הרוש, השער שפח נפט ודלי הפוך סימנו אותו משני צידיו. דדה התכונן לבעיטת מחץ. אין לו ספק, הפעם זה גול בטוח שיכריע סוף סוף את התיקו שבין שתי הקבוצות.

פתאום אתה נזכר בתאנים של עין כרם! אמר דדה במרירות, מביט בכדור היתום. כן, בדיוק עכשיו בשלו התאנים! בדיוק עכשיו!

אבל גם דדה ידע, בלי שאלות ובלי ערעורים המשחק ייפסק, והרוש ייקח את הכדור. דדה בעט בכדור בחוזקה בעיטה רחוקה וגבוהה, פניו זעופות כאומרות, למה תמיד הרוש קובע לנו מה לעשות? הכדור נחת על גג מועדון תקוותנו, וקול נפץ נשמע מן האזבֵּסט.

הרוש פקד בשקט: קֶסְלָסִי!

קסלסי טיפס בזריזות, ידיו נאחזות בקצה החלון. הוא נחת עם גבו על הגג, זרק להרוש את הכדור, בחן לרגע את הגובה, ובלי היסוס קפץ מן הגג למטה, מנער את בגדו ומתרומם בקלילות. הרוש טפח טפיחה קלה על שכמו. קסלסי זרח.

איש לא הכתיר מלכים במעברה, אבל הכול ידעו, הרוש הוא ראש החבורה. מחשבתו היתה מהירה, וידיו ידי זהב. בונה טִיַארוֹת, מתקן פוֹרֵרות, מתקין עגלות עם מנוע, ואפילו טיסנים הרכיב משאריות לוחות של ארגזים גדולים שבאו עם העולים ממרוקו. הוא הטיס אותם פעם אחר פעם. רוב הפעמים התרסקו מייד בקרקע אל קול צחוקו הלעגני של דדה, אבל הרוש לא התייאש. ילדי בית־מזמיל לא מתייאשים. הוא בנה ותיקן ושוב הטיס, עד שפעם אחת טס הטיסן ממועדון תקוותנו עד שהתרסק בקיר חדר המנהל של בית הספר ישורון. כולם מחאו כפיים.

דדה היה אוֹמן. מצייר על כל דבר. על אריזות קרטון ועל שקיות של אוכל. מצייר את המנהל ואת המורים וגם מרבדים של כלניות וסלעים עם רקפות, ויונים עפות, ואריות שואגים וצבִי עם עיניים חולמות. המדריכות במועדון תקוותנו אהבו לתת לדדה לפסל בגבס. כולנו קלקלנו את החומר והוא נהפך תחת ידינו לעיסה דביקה, ואילו דדה הוציא מתחת ידיו צלחת יפהפייה. גם שטיחים צבעוניים ארג בחוג האריגה של ציפורה במועדון. וגם ניסר במסורית, בחוג של צחי, נסיך ונסיכה ששייף בנייר זכוכית וציפה בלַכּה, וגם גילף בבקעים מעץ זית וגם שזר רַפיה יפהפייה.

קסלסי היה מלך המשחקים. בחברתו, אף פעם לא היה משעמם. תמיד היה לו בכיסו איזה משחק שהוא קבע בביטחון גמור את החוקים שלו. איש לא יכול לערער. לפעמים היה מחליף את החוקים שלוש פעמים באותו משחק. עשרה סוגי תחרויות היו לו רק בגלעיני משמש. עשרים חוקים של מלחמות קאובויים ואינדיאנים. משחקים לקיץ לוהט ומשחקים לגשם שוטף, וכולם ברחובות השכונה ובחצרותיה.

אורי, הבן של המורה רֶווח, היה אוֹמן הנגינה. בכל דבר היה מנגן. בחליל, במפוחית ובמלודיקה. וכשלא היו אלה לפניו היה מנעים בקולו ומתופף על פח.

שרגא, הוא היה המשכיל, הכול הוא ידע. פרופסור, קרא לו הרוש. כשזרקו מן הכיתה אחד מן החבורה על תעלול שעשה, היה שרגא מתייצב תמיד אצל המנהל ומתחייב כנגדו כעָרֵב.

חקקיאן היה המדען שלנו. עושה ניסויים בכימיה. אמרו עליו שהוא כישרון מבטיח. ביום הכיפורים נפל בתעלה.

והיה גם "הבן של השרברב", כך קראו לו כולם, שהיה מתקן כל כלי שבור וגם כל לב שבור. הוא נהרג בפיצוץ בכיכר ציון.

ואני, לא צלחה ידי לא למלאכה, לא לציור ולא לנגינה, ומשחקים חדשים לא המצאתי, אבל אהבתי להתבונן בילדי בית־מזמיל כשהם שמחים בחלקם, ולהקשיב לצחוקם התמים. כשעלבו בהם, נעלבתי. אף אחד לא מכיר אותם באמת, חשבתי.

הלכנו כולנו אחרי הרוש לעין כרם, למעיין ולתאנה. קול המולה גדולה נשמע, הילדים צהלו ושמחו. דדה וקסלסי התווכחו בקולי קולות על הבעיטה הסיבובית של רווח ועל הזינוק של סמאג'ה. שרגא סיפר על ברית המועצות, מזכיר יש שם, מזכיר המפלגה, הוא החזק מכולם, אפילו יותר מראש הממשלה.

איך יכול להיות שמזכיר חזק מראש ממשלה? לעג לו משה, אין דבר כזה!

אני נשבע! ככה זה ברוסיה! הגן שרגא על כבודו. רק יוסף האמין לו. יוסף היה ילד מיוחד בחבורת ילדי בית־מזמיל. שקט ורגיש היה. הוא גר בבית שליד החנות של סגל. שרגא סיפר לי שיוסף הוא בן יחיד לאביו ויתום מאימו, שניהם ניצלו גלמודים מן השואה. אחרי שנים נודע לי סודו. משה סיפר בהתרגשות על התאנים הסגולות שקטף ליד המעיין בשבוע שעבר, ענקיות יותר מאלה שקטפנו בסָטָף, דלי שלם מילא מהן. אף אחד לא האמין לו.

אין כמו התאנים של הסטף! פסק הרוש.

משה נראה נבוך, מביט בדדה, אולי הוא יסייע לו. דדה שתק. גם הוא ידע, אחרי הרוש אין ערעורים. ירדנו בשביל צר בצלע ההר, מתחככים מדי פעם בשיחים הקוצניים, ואוחזים בסלעים גדולים כדי שלא נחליק. בדרכנו למעיין עמד מנזר בצלע ההר.

נכנסים! אמר הרוש, נראה מה יש שם.

כמובן, כולנו אחריו, אחרי הרוש.

מרגע שנכנסנו, אנחנו בעולם אחר. הדבר הראשון שבו הבחנתי היה השקט. שקט גמור, דממה מפילת אימה. ראיתי אולמות גדולים, תקרות מקומרות שעליהן מצוירים בצבעים עזים ציורים ענקיים, איקונין על דוכנים מוגבהים, ושתִי־וערב בכל מקום. הילדים השתתקו פתאום. נבהלתי, מימַי לא ראיתי מראות כאלה, לא שמעתי שקט כזה. דממה. בליבי ידעתי, זה לא שלנו. הציורים הטילו עלי אימה, גם מן הדממה נתייראתי ולא ידעתי למה. ביקשתי לברוח, לשוב הביתה, אבל לא ידעתי איך יוצאים מן המסדרונות הארוכים הללו. נראה היה שאין להם סוף. סמאג'ה אמר מילה, ותכף היא שבה אלינו מן הכתלים ומן התקרה הגבוהה והקמורה בקולות הברה עמומים ומאיימים. איש לא ניגש אלינו. נזירות הילכו חרש על בהונות רגליהן ממקום למקום, פניהן חתומות וחמורות, שתי־וערב משתלשל על גלימותיהן השחורות שצווארון לבן מגוהץ מקיף אותן, והן אינן מביטות בנו, כאילו איננו קיימים כלל. הבטתי בשרגא, שעלה מרוסיה ותמיד ידע הכול, אולי הוא יודע, אבל גם פניו היו חתומות.

הבטתי מסביב, לרגע נדמה היה לי שנזירה אחת פנתה ללכת אלינו, אבל אז נשמעה קריאה חדה ונוזפת: קריסטינה!

תכף נעלמה הנזירה מאחורי דלת אחד החדרים, והדלת נטרקה בקול. כמו מחאה. וההדים המאיימים חזרו אלינו מכל צד.

הבטתי בהרוש, הרוש הביט בשרגא, שרגא שתק, הבהלה גברה אצלי עוד. אולי ננעלו עלינו הדלתות הכבדות?

הבטתי בתקרה הגבוהה של המנזר בעין כרם ובציורים הענקיים הרועשים. דימיתי לראות בהם צבעי אש. כמעט צעקתי, גם כאן יש מכונה הכּוֹוָה את מִפרקי הרגליים? גם כאן מסתירים ילדים ומטבילים אותם ומזים עליהם מים?

ואיפה קריסטינה?

הבטתי בפניהם של הילדים של בית־מזמיל: קסלסי והרוש, בן־שושן ודדה, יוסף ושרגא, האם הם פוחדים? מה, ילדי בית־מזמיל, אפילו פעם אחת אין הם מתייראים? גם לא פעם אחת?

פעמונים ענקיים החלו לצלצל. הצלצולים נשמעו לי מאיימים.

בן־שושן אמר:

יוצאים מכאן! אין כאן כלום!

הרוש פקד: יוצאים!

הלכנו אחרי הרוש. הוא נכנס למסדרון חשוך, מצא תריס־עץ מָהוּהַּ, הפנה מבט לקסלסי, קסלסי דחף את התריס בכתף, התריס חרק ונפתח, ואור השמש חדר פנימה.

קופצים! אמר הרוש.

יוסף, קפוץ! פקד.

יוסף קפץ ראשון. קפצנו אחד אחד. יצאנו במהרה לאור שמש מסנוור ולאוויר רענן. אחרי כמה רגעים הגענו לַמעיין ולעץ התאנה. עד שבאתי כבר היה משה יָשוב על ענף גבוה, רגליו שלובות בגזע האילן, והוא קוטף בזריזות תאנים סגולות בשלות ומוסר לקסלסי, וזה מעמיס בסל תוך שהוא ממלא פיו בתאנים שדבש נוטף מהן, פירות ארץ ישראל. אחרים הקיפו את העץ, קוטפים מכל הבא ליד, ושוב פניהם מאירות באור בני ירושלים, וקולותיהם רועשים ברעש שכל־כך אהבתי.

אני לא התעניינתי בתאנים. מה שראיתי במנזר ערבב את ליבי. למה נכנסנו לשם בכלל? מי גר בעין כרם? מִנַיין הגיעו הנזירות הנה? את מה השקה המעיין הזה? ולמה השקט הזה שם? האם האחות קריסטינה שייכת למנזר עין כרם? למה ננעלה עליה הדלת הכבדה?

***

סגן המנהל של בית הספר ישורון צעיר נמרץ היה, המורה יעקב כהן מבית וגן. הוא אהב את ילדי בית־מזמיל. יום אחד החליט שילדי בית־מזמיל יציגו הצגה. כל המורים ביטלו את מחשבתו, אין סיכוי! אחת המחנכות שישבה בחדר המורים, כוס תה בידה אחת ועוגייה בידה השנייה, גיחכה: אולי קודם יקראו ילדי העולים פִּסקה אחת מן המקראה "פסיעות" בעברית נכונה, ואחר־כך יציגו הצגות? מה עולה על דעתך? סמאג'ה ילמד תפקיד על־פֶּה? הצגה שלמה אתה מצפה שיעלו, שחקני הבימה שלנו מבית־מזמיל! הרי משפט אחד בעברית אין הם יודעים לומר! היא הביטה סביבה, מלאה קורת רוח מדברי עצמה, מחכה לראות את נענועי הראש להסכמה מחברותיה.

אבל יעקב כהן לא ויתר. הוא פנה למורה יונתן. יונתן כינס את הילדים ופרשׂ לפניהם את תוכניתו. הילדים התלהבו. חודשים עמלו על ההצגה. "המעפילים" היה שמה. דדה הכין במשך שבועות ציורים ענקיים של גלי ים, הרוש בנה ספינה נפלאה מלוחות־עץ שגלגלי הצלה היו מחוברים בדופנותיה, והיה למפקד של המעפילים. קסלסי היה מפקד הספינה הבריטית, חובש כובע מצחייה. יוסף נתמנה לקצין בריטי עם דרגות על כתפיו ואקדח למותניו, שרגא היה הקריין. כל השאר היו מעפילים, זקנים וזקנות, ילדים ותינוקות בחיק אימותיהן. ילד בן שמונה הייתי, צופה במפקד הבריטי המורֶה במֵגָפוֹן לעצור את הספינה, והפליטים צועקים ובוכים ומתחננים על נפשם עד שהבריטים נוגחים בספינה והיא מתפרקת. מים מציפים את כל התאים והיא נוטה על צידה. המעפילים מחליטים: קופצים. הם קופצים לתוך גלי הים ושוחים לחוף, ושם אזרחים נושאים אותם על כתפיהם. הכול היה אמיתי כל־כך, הים והחוף והספינה והמפקדים והכאב והבכי. בכל משך ההצגה לא נח המורה יעקב אף רגע. הוא רץ ממקום למקום, מרים גלגל הצלה שנפל, לוחש להרוש מה לומר ומאיר בפנס כיס את פינות הספינה.

המסעדה של בית הספר, שבימים כתיקונם אכלו בה הילדים אטריות עם סוכר וקינמון, דג פילה וגזר מגורר, הפכה לאולם מפואר. נדחקו בו כל ההורים מן המעברה, צופים בהנאה בבניהם. גם אבא היה שם, כולו נרגש.

אמא אחת בהצגה, תלמידת כיתה ד', שושנה פרץ משיכון עולים, הרימה ילד קטן, אימצה אותו אל חיקה והתריסה במפקד הבריטי, הלא הוא יוסף: זה בני. ניצול יחיד הוא מן המחנה. מהגטו הברחתי אותו. למה אתם חוסמים אותנו? למה? לא תוכלו לנו! אנו חפצי חיים!

ואז פנה שרגא לקהל ואמר: יעצרו את הילד הקטן? יעצרו? כולם צעקו במקהלה: לא! לא! ושרגא המשיך: יצליח לעלות לחופי ישראל? יצליח? וכולם צעקו: כן, כן. ילדים יעלו לארץ? כן! השיבו כולם.

העולים ממרוקו ומלוב ומפרס מחאו כפיים בהתלהבות. הרוש הניף את כובע מפקד הספינה והודה לקהל. כל השחקנים עמדו בשורה, אוחזים ידיים ושרים:

כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

מאז אותה הצגה עלתה קרנם של ילדי בית־מזמיל בעיני המורים.

כל שנה ביום השואה ערכו בבית הספר ישורון מסדר בחצר. הילדים עמדו בצורת חי"ת, אורי וקסלסי הורידו את הדגל לחצי התורן, והמורה רווח קרא פרק תהילים:

לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק

יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ.

אף אחד מן הילדים לא הבין את הפרק, ואף אחד לא ידע באמת מהי אותה שואה, גם ההורים שלהם לא ידעו כלום. הרבה ניצולי שואה מהונגריה היו בבית־מזמיל, אבל באותם ימים איש לא דיבר.

באחד מאותם ימי השואה שיחקו הרוש וסמאג'ה בגולות בזמן המסדר. שתי מורות צעקו עליהם: בושה! איזו התנהגות זו? ביום השואה משחקים בגולות? ביום השואה?

סגן המנהל, יעקב כהן, הגיע מייד. הם ציפו לעונש. רגילים היו בכך. אבל הוא לא נזף בהם. למוחרת הזמין לכיתה את ציפורה משיכון עולים. ציפורה דיברה בקול שקט, כמעט בלחש. היא סיפרה על אם צעירה שהבריחה את בנה הקטן בשׂק מעבר לחומה בגטו, לנזירה אחת, ואחרי המלחמה שוטטה ממנזר למנזר לבקש אותו. סימן מובהק היה לה במצחו. לא ידענו אם מספרת היא על עצמה או על אחרת. כל הכיתה דממה, מצפה לשמוע אם האם מצאה את בנה הקטן, אבל ציפורה עצרה את הסיפור ושתקה. יוסף ושרגא החליפו מבטים. הבנתי שהם יודעים משהו.

לא העזתי לשאול.