בתוך הוורידים 1: שמי אופיום

אני זזה הצידה, מתרחקת מהמכונית ומאפשרת לאבא שלי להחליק את הארגז האחרון לתא המטען. השיער העבה שלי נדבק לעורי מהחום השורר באריזונה. אני רוכנת קדימה, וקצה שערי החום־כהה, כמעט נוגע ברצפה. אני אוספת את השיער בשתי ידיי ומושכת אותו לקוקו גבוה, מזדקפת, מחליקה את שערי ומהדקת את הגומייה. אבי עומד בשקט, ידיו לצידי גופו ומתבונן בי בעיניים רטובות. אני מטה את ראשי הצידה ומחייכת אליו חיוך קטן. הוא מנסה לחייך חזרה אבל הסנטר שלו רוטט, והוא מעביר יד בשערו הקצוץ בתסכול.

סוף אוגוסט, כלומר, הגיע הזמן לעבור למעונות. אני מתחילה ללמוד בבית הספר לסיעוד בקולג’ ״רד רוק״, וזו הפעם הראשונה שאני מתרחקת מהבית ומכל מה שאני מכירה. הוא פותח את הדלת הקדמית של מכונית הניסאן המקסימה שלי, ואני נכנסת פנימה ומתניעה. אני פותחת את החלון, והוא סוגר את הדלת באיטיות ורוכן אליי.

״אימא שלך הייתה כל כך גאה בך, האדלי,״ אומר אבא שלי בחיוך, ועיניו מזדגגות. עברו שנתיים מאז שאיבדנו אותה, והחיים לא חזרו למסלולם מאז. הוא מכחכח בגרונו ודופק על המכונית מספר פעמים בעודו מתרומם. ״אני מצטער שאני חייב לעבוד ולא יכול לבוא לעזור לך לעבור. תודיעי לי שהגעת בשלום, בסדר?״

פניו מתמלאות אשמה שטבועה בו עמוק, וזה מכאיב לי בחזה. הוא ניסה כל כך לקבל יום חופש היום כדי שיוכל ללוות אותי לקולג’ כמו שצריך ולעזור לי להתמקם שם. אחרי שאיבדנו את אימא, חיינו השתנו לעד. הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות רק כדי לסגור את החודש. ההיעדרות התמידית שלו הרחיקה בינינו. הילדה הקטנה שלו גדלה, והוא לא היה שם כדי לראות את זה. רציתי שיהיה נוכח יותר ושיהיה איתי היום, אבל אני לא מופתעת שהוא לא יכול לפנות לזה זמן.

״היי.״ אני חוזרת להתמקד בפנים של אבי ורואה שאת האשמה מחליפה דאגה. ״את בסדר?״

״כן, ברור,״ אני אומרת, מנסה להסתיר את המתח בקולי ומשלבת להילוך אחורי. הוא מסתכל עליי בבלבול. ״אני מבטיחה להודיע לך ברגע שאגיע. אני אוהבת אותך, אבא,״ אני אומרת דרך החלון. הוא מתרחק, והמכונית זוחלת באיטיות לעבר הרחוב.

״סעי בזהירות, האדלי.״ הוא מנופף. ״גם אני אוהב אותך!״

אני מגיעה לכביש, משלבת הילוך ומתחילה להתרחק מהבית. הוא ממשיך לנופף וצועד לעבר מכונית המשטרה שלו, לקראת תחילת המשמרת. אני מעבירה את עיניי בין המראה האחורית לכביש עד שאני לא רואה את אבא שלי או את הבית שלנו יותר.

עכשיו זה אמיתי.

רשמית לבד, ובדרך ללימודים.

אלוהים אדירים.

אני רוכנת מעבר למשענת היד ומחפשת את התיק שלי. אחרי שאני מוצאת אותו אני מפשפשת בו בעיוורון עד שאני שומעת צליל שקשוק מוכר. אני מושכת את קופסת הכדורים ומייד מרגישה הקלה, כי אני יודעת איך ארגיש אחרי שאקח כמה. אני עוצרת ברמזור אדום, מסירה את המכסה מהקופסה וחושפת את פיסות גן־העדן הכחולות, האליפטיות והגיריות. אני מוציאה כמה ובולעת אותן עם בקבוק מים, נותנת לטעם המריר למלא את הפה והגרון שלי. רוב האנשים שונאים את זה. אני מתה על זה. כאילו שהטעם מרמז על מה עומד לקרות כשהכדורים יתחילו להשפיע, ואני חייבת שהם ישפיעו כדי לעבור את הנסיעה והמעבר האלה.

אני מגבירה את הווליום ונותנת לקול של ביגי לזרום מהרמקולים, מתופפת לפי הקצב ושרה ראפ כאילו הרגע חתמתי על חוזה הקלטות, מתחילה להרגיש את הזנקס מזדחל לזרם הדם שלי באיטיות. חום מעודן מתפשט בכל גופי, והשרירים שלי נרגעים בבת־אחת. המוח שלי מתערפל והשפתיים שלי מתעקלות מעלה בחיוך עצל.

אני מושיטה יד לתא האחסון, מוציאה חבילת סיגריות ומדליקה אחת. אני לא מעשנת לעיתים קרובות, אבל יש לי קופסה למקרים שאני צריכה עידוד קל. ייתכן שיש גרסת כנופיות שלי ביקום מקביל. חבר המושבעים טרם החליט. העשן ממלא ריאותיי, הניקוטין מתערבב עם הבנזודיאזפינים שזורמים בדמי, והכול טוב בעולם.

אני לבד ובדרך ללימודים.

וזה הולך להיות אש.