בת הלוויה

"הצרפתית שלי לא כל כך טובה," אמרתי לו.

"המוכר אנגלי. אתה תסתדר." מר ויטמן דחף לעברי את הגלויה פעם נוספת. הוא התעקש שאקרא לו ג'ורג', אבל לא יכולתי. הוא היה הבוס שלי, במובן מסוים. מעבר לכך, אם נאמין לסיפורים, הוא היה צאצא של וולט ויטמן, והייתה לזה חשיבות עבורי. באותה השנה סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודיי באוניברסיטת אדינבורו. התמקדתי בספרות סקוטית ולא באמריקאית, אבל בכל זאת – ויטמן זה ויטמן. ועכשיו הבוס שלי (במובן מסוים) ביקש ממני לעשות לו טובה. איך יכולתי לסרב?

התבוננתי באצבעותיי הלוקחות את הגלויה מידיו. זו הייתה אחת הגלויות הפרסומיות של חנות הספרים. בצד אחד היו ציורים של שייקספיר ורח' דה לה בושרי, ובצד השני – היעד שלי, כתוב בכתב יד.

"חמש דקות הליכה," הבטיח לי מר ויטמן. הוא דיבר לאט במבטא אמריקאי. הוא היה גבוה, שערו הכסוף מוסט אחורה ממצחו, עיניו שקועות ועצמות לחייו בולטות. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא ביקש ממני סיגריה. כששמע שאיני מעשן, הוא הניד בראשו במעין ייאוש כללי מהדור שלי. פגישה זו התרחשה מחוץ למסעדת קוסקוס סמוכה, שם עמדתי ובהיתי בתפריט מבעד לחלון בעודי תוהה אם אעז להיכנס פנימה. זה לא היה רק עניין של כסף. חזרתי במוחי שוב ושוב על כמה ביטויים בצרפתית והבאתי בחשבון את האפשרות שאנשי הצוות, שיראו בי מטייל בודד, עשויים לשדוד ממני כל פרנק שהיה לי לפני שימכרו את תכולת תרמיל הגב הכבד שלי בשוק רחוב כלשהו בקרבת מקום.

"אתה רק מבקר כאן?" שאל אז הזר שעמד לידי, לפני שביקש ממני לתת לו איזו "מעושנת".

זמן קצר אחר כך, כשחלקנו שולחן ואת המנות הזולות ביותר בתפריט, הוא סיפר לי על חנות הספרים שלו.

"אני מכיר אותה," גמגמתי. "היא מפורסמת, ובצדק."

הוא הגיב בחיוך עייף, ולאחר שמילאנו את בטנינו, שלף תרמוס ריק, העביר אליו את המזון שנותר בצלחות ואז הבריג את המכסה חזרה למקומו.

"אין טעם לבזבז את זה," הסביר. "החנות לא משלמת משכורת, אתה מבין, אבל אני יכול להציע לך מיטה. מיטה זה כל מה שתקבל."

"עמדתי ללכת לחפש מלון."

"תעבוד בקופה כמה שעות, תנקה את הרצפה בשעת הסגירה. כל שאר היום תעשה מה שתרצה, ויש לנו ספרים די מעניינים על המדפים..."

וכך מצאתי את עצמי עובד ב"שייקספיר אנד קומפני", רח' דה לה בושרי מס' 37 ברובע ה-5 בפריז. בגלויה התגאינו ב"מלאי הגדול ביבשת של ספרים עתיקים באנגלית", והוספנו את תגובתו של הנרי מילר, שאמר שאנחנו "ארץ הפלאות של הספרים".

זאת לא הייתה החנות המקורית, כמובן – לא שטרחנו להדגיש את העובדה הזאת. חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" של סילביה ביץ' נפתחה ב-1919 ברחוב דיפיטרן, ואחר כך עברה לחלל גדול יותר ברחוב דה ל'אודאון. שם היה אפשר למצוא את ג'ויס, את פאונד ואת המינגוויי. מר ויטמן קרא לחנות שלו "לה מיסטרל", ומאוחר יותר שינה את שמה כמחווה לסילביה ביץ', ש"שייקספיר אנד קומפני" בניהולה נסגרה סופית בעת הכיבוש הגרמני בפריז. הגלגול החדש של "שייקספיר אנד קומפני" משך אליו בשנות ה-50 רבים מסופרי דור הביט, וכותבים (מסוגים שונים) עדיין ביקרו בחנות. הייתי שוכב במיטתי הצרה והקשה בגומחה המופרדת בווילון בלבד, ומאזין לפואמות שכתבו והקריאו אנשי העולם הגדול שהתגוררו בינתיים בפריז וששמותיהם לא אמרו לי דבר. כתיבה עכשווית לא הייתה התקופה החביבה עליי, אז ממש ניסיתי שלא לשפוט.