בת המלך

בראשית הלידה ופקיחת העיניים בבית החולים “ערכים״ לפני כמעט שלוש שנים נולדתי, (יא׳ באייר התשע״ט / 16.5.2019) נולדתי כמו בכל לידה, בהפתעה. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לעולם. אני זוכר איך פשוט פקחתי את העיניים והתחלתי לראות לראשונה... וכן, כמו בכל לידה תקינה, הבכי הגיע ראשון. מה שהיה שונה זה שהיה זה בכי שקט, בכי של התרגשות עצומה, של פקיחת עיניים, של אהבה חדשה. בכי של לידה לעולם חדש. הבכי הכי משחרר שהרגשתי בחיי, המעורב בדמעות של שמחה ושל ציפייה לטוב שעומד להגיע. חז״ל מתארים עיוור בתואר “סגי נהור״. סגי = הרבה, נהור = אור. קצת אירוני, לא? הרי עיוור לא רואה בכלל אור. וזה מה שהייתי, כאדם המסונוור מריבוי אור ולכן בעצם לא רואה כלום. זה היה לפני הלידה. ריבוי “האור״, הידיעה המוחלטת שחשבתי שיש לי לגבי התנהלות העולם, בעצם גרמה לי להיות כאותו סגי נהור – בכלל לא נאור, ועיוור לאמת. זה היה בעולם שממנו התינוקות מגיעים לעולם שלנו. נולדתי בבית החולים של “סמינר ערכים״. יומיים וחצי שם יכולים לגרום לסגי נהור כמוני להתחיל לראות שש על שש. אחרי השחרור חזרתי משם הביתה, לבד... למשפחה.