פרק 1
מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה.
אף שידוע רק מעט על רגשותיו או דעותיו של גבר כזה עם הגיעו לסביבה חדשה, אמת זו חקוקה עמוק כל כך בתודעתן של המשפחות השכנות, עד שמייד הן רואות בו רכושה החוקי של מי מבנותיהן.
"מר בנט היקר," אמרה לו אשתו יום אחד, "האם שמעת שנמצא סוף־סוף שוכר לנת'רפילד פארק?"
מר בנט השיב בשלילה.
"אכן כן," היא ענתה; "גברת לונג היתה כאן כרגע וסיפרה לי הכול."
מר בנט לא הגיב.
"אתה לא רוצה לדעת מי שכר אותו?" קראה אשתו בקוצר רוח.
"את רוצה לספר לי, ולי אין התנגדות לשמוע."
זו היתה הזמנה מספקת מבחינתה.
"ובכן, יקירי, דע לך שלדברי גברת לונג שכר את נת'רפילד בחור צעיר ובעל אמצעים מצפון אנגליה; הוא הגיע ביום שני בכרכרה של ארבעה כדי לבחון את המקום, ואהב כל כך את
כרכרה של ארבעה סוסים
מה שראה, שסיכם עם מר מוריס מייד; הוא עתיד להיכנס לשם לפני סעודת מיכאל, ואחדים ממשרתיו יגיעו אל הבית כבר בסוף השבוע הבא."
"מה שמו?"
"בינגלי."
"נשוי או רווק?"
"הו, רווק, יקירי, בהחלט! רווק בעל הון; הכנסה של ארבעת אלפים או חמשת אלפים בשנה. איזו בשורה נפלאה לבנותינו!"
"מדוע? איך זה קשור אליהן?"
"מר בנט היקר," השיבה אשתו, "לפעמים אתה מייגע כל כך! הרי ברור שאני מתכוונת להשיא לו אחת מהן."
"האם זו גם כוונתו בהשתקעותו כאן?"
"כוונתו! אילו שטויות אתה מדבר! אבל סביר בהחלט להניח שהוא עשוי להתאהב באחת מהן, ולכן עליך לבקר אותו ברגע שיגיע."
"אני לא מוצא בכך שום טעם. את והבנות תוכלו ללכת, או
שתשלחי אותן לבדן. ואולי עדיף כך, שהרי את יפה כמותן ומר בינגלי עוד עלול להעדיף דווקא אותך."
"יקירי, אתה מחמיא לי. אכן זכיתי במתת היופי, אבל לא אתיימר ואטען שכיום אני יוצאת דופן. אישה שיש לה חמש בנות בוגרות צריכה להפסיק לחשוב על יופייה שלה."
"במקרים כאלה, לרוב לא נותר לאישה יופי רב לחשוב עליו."
"אבל יקירי, עליך ללכת לפגוש את מר בינגלי כשהוא יעבור לכאן."
"אני מבטיח לך שאין לי שום עניין בזה."
"אבל חשוֹב על בנותיך. חשוֹב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם וליידי לוקאס נחושים בדעתם לבקר אותו, ולו רק בגלל זה, הרי אתה יודע שבדרך כלל הם לא מבקרים דיירים חדשים. אתה באמת מוכרח ללכת, אחרת אנחנו לא נוכל לבקר אותו."
"אין ספק שאת מקפידה מאוד על כללי הנימוס. סביר להניח שמר בינגלי ישמח מאוד לפגוש אתכן; אשלח לו באמצעותך כמה מילים ואתן את הסכמתי המלאה לכך שיבחר לו אחת מבנותינו; אם כי עליי לזרוק איזו מילה טובה על ליזי הקטנה שלי."
"אני מעדיפה שלא תעשה זאת. ליזי אינה טובה יותר
מהאחרות; היא בוודאי לא מתקרבת לקרסוליה של ג'יין מבחינת היופי, או לקרסוליה של לידיה מבחינת המזג הנעים. אבל אתה תמיד מעדיף אותה."
"אף אחת מהן לא כלילת המעלות," הוא ענה. "כולן טיפשות ובורות כשאר הנערות; אבל ליזי ניחנה באיזו זריזות מחשבה שאין לאחיותיה."
"מר בנט, איך אתה יכול להעליב כך את בנותיך? אתה נהנה להרגיז אותי. אין בך רחמים על עצביי האומללים."
"את טועה, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם ידידים ותיקים שלי. את מדברת עליהם באריכות כבר עשרים שנה לפחות."
"אין לך מושג עד כמה אני סובלת."
"אבל אני מקווה מאוד שתתאוששי, ותזכי לראות עוד הרבה בחורים עם ארבעת אלפים בשנה עוברים לגור בסביבה."
"גם אם יגיעו עשרים כאלה לא יהיה בכך שום טעם, כי אתה תסרב לבקר אותם."
"סמכי עליי, יקירה, שכשיגיעו עשרים אבקר את כולם."
מר בנט היה תמהיל מוזר כל כך של חיוניות, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות, עד שלאשתו לא הספיקו עשרים ושלוש שנות ניסיון כדי לעמוד על טיבו. אופייה שלה היה קל יותר להבנה.
היא היתה קשת תפיסה, צרת אופקים ובעלת מזג הפכפך. כשחשה אי־שביעות רצון, היא דמיינה שעצביה בוגדים בה. מטרת חייה היתה לחתן את בנותיה; בינתיים, היא התנחמה בביקורים חברתיים ובחדשות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.