גאליס 1: המסע של רונה ודורי

1 ב"גאליס" הם היו צמד הכייפנים, אז למה הם התגלגלו למנזר השתקנים?

עצי המחט של היער חלפו מול עיניהם כמו סרט נע. עוד ענף ועוד גזע ועוד צמרת שמיתמרת כמעט עד לשמים הכחולים של סוף הקיץ, שאין בהם אף ענן.

"נו?" שאל אדם, שהתרווח במושב האחורי של המכונית הכסופה.

תשובתו של דורי, שעלתה מהמושב הקדמי, נשמעה כמו נהמה. "מה?"

"סליחה," מִלמל אדם.

"על מה?"

"סליחה שנשמתי לידך," הוא סינן, וקומתו התגמדה כאילו היה שבלול מבוהל שמתכווץ ומשתחל לתוך הקונכייה.

דורי הדביק את אפו לזכוכית החלון. זה בדיוק מה שחסר לו עכשיו. רגשות אשמה. כאילו שלא רואים עד כמה הוא לחוץ. כאילו שהעשן עוד לא יוצא לו מהאוזניים מרוב שהוא רותח. כאילו שהפתיל שלו לא מספיק קצר. לא היתה לו שום כוונה להעליב את אדם, באמת שלא, הרי אדם הוא החבר הכי טוב שלו, אבל רָבָּאק, כמה אפשר?

המיזוג פעל במלוא העוצמה. האוויר במכונית היה נעים ואפילו קריר, אך מהנוף, שבו הירוק נכנע לצהוב, נשבו רוחות של שרב. הן התאימו למצב הרוח של דורי, שהיה חם עד לוהט. אילו המציאו מכשיר שמודד את עוצמת הכעס, ואילו הגיע המכשיר הזה לידיו, ואילו דחף אותו לגרונו - קרוב לוודאי שהוא היה מתפוצץ.

המכשיר - לא דורי.

בעצם - שניהם. למה אבא שלו שלח את הנהג במכונית השרד כדי שיחזיר אותו מהמחנה? אם הוא כל כך עסוק, עד שאין באפשרותו להקדיש כמה שעות לבנו שחוזר הביתה ממחנה קיץ ארוך, אז בלי טובות. שיישאר במשרד. שעה קלה קודם לכן, כשהודיעו לו שהמכונית והנהג כבר בפתח, הוא כמעט השתבץ. אבא שלו שוב עושה לו את זה. ככה זה במשפחה שלהם. ביג מָאנִי - פדיחה ענקית.

גם הנהג שאחז בהגה, ושהציף את החלל בניחוח מתוק מדי של אפטר־שייב, הביא לו את הסעיף. קראו לו ג'ק. "מיסטר ג'ק," אמר אביו כשהציג אותו בפני אנשי עסקים. פחחח... כאילו שדורי לא יודע שג'ק הוא גלגול מודרני של קובי, קיבוצניק עם בלורית וַעֲרכים, שאחרי הצבא נסע לחפש את מזלו בארצות הברית, הסתבך בכל מיני עסקים שהשתיקה יפה להם, הוברח ארצה בדקה התשעים כשהמַאפְיָה כבר נושפת בעורפו, ולזכר ימי אמריקה שלעולם לא יחזרו - מפני שנאסר עליו להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות - הוא אימץ את הכינוי ג'ק.

זכותו של קובי לבנות לעצמו זהות חדשה, דורי הִרהר, וזכותו להאמין שאף אחד לא יודע למה באמת הוא חזר ארצה, וזכותי לחשוב שאני שונא שקרים. לא משנה לי אם השקר לבן או שחור, קטן או גדול. שקר זה שקר. וזה מה שאני שונא.

בספסל האחורי אדם הרגיש כמי שיושב על קוצים. זה הכיף של חיי הזוהר? אלה החיים היפים של העשירים? מה הטעם במכונית באורך ספינה עם נהג פרטי ומקרר קטן של שתייה - כולל בקבוקונים עם שתייה חריפה (הוא לא פתח, רק בדק) - כשהנסיעה בה דומה לצו ריתוּק למנזר השתקנים? למה לנהג יש פרצוף קפוא והוא לא מזיז אף שריר? אולי הוא רובוט שפועל על תוכנת מחשב משוכללת שמניעה את גַפָּיו? ולמה דורי, שהיה כזה קוּלי וזורם בכל ששת שבועות המחנה, הפך בבת־אחת לפסל דומם?

הוא חיכה דקה, שתיים, שלוש ו...

זהו, יש גבול לכל תעלול ואפילו לדברים הכי גרועים יש סוף. הרי אפילו במנזר השתקנים יש הפוּגות. לא שהוא היה שם, ולא שהוא היה רוצה להיות, אבל...

רגלו בעטה בגב המושב שלפניו.

"הַי," הפטיר באדישות.

"מה?" דורי התנער מהמחשבות שצמחו בראשו כמו ג'ונגל פראי, צפופות וסבוּכוֹת. הוא, שֶטָוָוה אותן, הרגיש כמו ילד קטן שנקלע ללב הג'ונגל האפל והלך בו לאיבוד.

"רק רציתי לבדוק שעוד לא איבדת את השמיעה," סינן אדם.

"למה אתה חושב שאיבדתי אותה? למה שאני אאבד?"

"ככה זה," גיחך אדם ושילב את הידיים על החזה.

"מה זאת אומרת?" דורי הסתובב לעבר החבר הכי טוב שלו, אשר בששת השבועות של "גאליס" היה לו הרבה יותר מחבר. אמנם היו ימים של עליות, שבעקבותיהן באו ירידות ואפילו נפילות, אך במבט לאחור נראה שהתנודות האלה רק קירבו ביניהם וסייעו לקשר להתהדק. כולם ידעו שאדם הוא המצחיקן, אלוף התעלולים והדי־ג'יי של המחנה, ואילו דורי הרגיש שאדם הוא החצי השני שלו. כמו ראי צלול שהוא יכול להתבונן בו ולראות בו את האמת.

"ככה זה כשמתאהבים," אדם גיחך. "כשמישהי באה וגונבת לך את הלב..."

"רונה לא גנבה," דורי התגונן. "נתתי לה את הלב שלי. בשמחה."

והוא הרגיש שאינו מגזים. כשהשם רונה קלח מבין שפתיו הוא חייך. שתי הברות, זה הכול, ולרגע הוא כבר לא הרגיש כמו פקעת עצבים. רו... נה. רו... נה. אילו היה מוזיקאי, ודאי היה מלחין את שמה או שוֹזֵר אותו בשיר. ואילו היה זמר, ודאי היה מסלסל ומקליט. רו... נה. רו... נה. אין לו ספק שברחבי ישראל חיות לא מעט נערות שנושאות את השם הזה ושלא עושות לו שומדבר בלב. רו... נה. רו... נה. כן, הוא מהנהן, השם המקסים הזה יכול גם להישמע תפל. זה תלוי על מי הוא יושב. לאיזה עיניים הוא מחובר. מאיזה חיוך הוא מנצנץ.

הקול של אדם שלף אותו מהענן המתוק שעליו הוא ריחף.

"בסדר," הוא לא מחה. "אתה נתת, רונה לקחה בשִמחה, ואני אומר לך שזה מה שקורה אצל כולם - ושזה יקרה גם לך."

"מה יקרה?" דורי התקשה לעקוב.

"אתה תאבד."

"את מה? את מי?"

"אל תשאל אותי," אדם משך בכתפיו. "כל אחד מגיב למחלת האהבה בדרך שונה. יש כאלה שמאבדים את הצפון, ממש יורדים מהפסים, יש כאלה שמאבדים את החברים שלהם בגלל שכבר אין להם זמן..."

"אל תדאג," דורי שוב קטע אותו. "לנו זה לא יקרה."

המכונית הכסופה החליקה במדרון ההר ועצרה מול הרמזור. היה זה הרמזור הראשון שנגלה לעיניהם אחרי שישה שבועות בטבע הירוק, והוא גרם לשניהם להשתתק.

אדם באמת דומה לי, הִרהר דורי כשהקשיב לדממה שעלתה מהמושב האחורי. הוא כמוני. החניכים האחרים של המחנה, אלה שכבר נסעו לבתיהם ואלה שייצאו לדרך בהמשך היום, אולי חלפו על פני הרמזור והתעלמו, או המשיכו לפטפט או שנִמנמו. אך הם, דורי ואדם, ראו אותו והרגישו שזה שלב חשוב בחייהם. ברגע זה הם חוזרים מ"גאליס", שהיה אי של חלומות והרפתקאות - למציאוּת.

הרמזור בעל שלושת הפנסים התנדנד ברוח. אדם הנמיך את החלון והזמין אותה להיכנס לרכב. היא היתה יבשה וחמה. לא נעימה. הוא מיהר ללחוץ על הכפתור והחלון הוּרם.

"איך אתה יודע שאצלנו זה לא יקרה?" שאל.

"אני יודע."

"שתי נקודות!" הריע אדם. "תשובה חכמה, מנומקת ומשכנעת."

דורי משך מאוזנו את אוזניית האמ־פי ודחף אותה לכיס. "מצטער," אמר, "אין לי משהו יותר חכם להגיד לך."

"אז אל תהיה כזה בטוח," טען אדם. "גם לנו זה יקרה. להתאהב זה לאבד. זה לא כתוב בספרי המדע, אבל זאת עובדה."

"ואני חותם לך שאצלנו זה לא יקרה!" גם דורי התעקש. "ואתה יודע למה?"

"לא."

"באשמתך!"

"באשמתי?" אדם נדרך והזדקף.

"להפך," תיקן דורי, "בזכותך. אתה הזהרת אותי שזה עלול לקרות לי כמו שזה קורה לרבים, אולי לכולם, וכיוון שהזהרת אותי אני אדע ממה להיזהר."

"זהו?" התריס אדם.

"לא," דורי הוציא את האוזנייה מהכיס והעביר אותה לתיק. בתנועה איטית הוא פתח את הרוכסן. "אני חייב לך תודה."

"לי?" דורי הנהן. "יש אנשים ששומרים לעצמם את החוכמה. אחרי שהתנסו במשהו והסיקו מסקנות, לטוב ולרע, הם הופכים לבּוּנקֶר ותולים עשרה מנעולים על הפה."

הפה של אדם התעקל לחיוך מריר. "אתה מכיר מישהו כזה?"

"ברור," דורי התלהט. "אני מכיר מישהו שפעם חשב שאם הוא יחלוק את מה שעובר עליו עם אחרים, תיפול לו רבע שערה."

"אאוץ', זה כואב," אדם התלוצץ.

"אותו מישהו גם חשב, שאם הוא יספר על הטעויות שעשה ועל הכישלונות שצבר יחשבו שהוא טיפש."

"אאוץ', זה עוד יותר כואב," אדם צייץ.

"אבל המישהו הזה כבר לא קיים," דורי סיכם.

"וואלה?" אדם פִקפק.

"וואלה בריבוע," דורי אישר. "המישהו הזה השתנה. אולי התבגר."

עוד רמזור הִבהב מול עיניהם. צליל פתאומי שבקע מהרדיו העיד שהם סוף־סוף חזרו לאזור שבו יש קליטה. היתה זו עוד תחנת מעבר במסלול השיבה מארץ החלומות למציאות ולשִגרה.

"אבל אתה," פתח דורי.

"מה?"

"אתה לא היית כמוני."

"כלומר?"

דורי כיווץ את המצח. המצב מסתבך. הוא לא יודע איך מחברים את המילים למשהו שיישמע כמו מחמאה. יהיה עליו ללמוד את האמנות הזאת אם הוא רוצה לשמח את רונה. ואין לו מספיק מילים להביע עד כמה הוא רוצה. "אתה הרבה יותר חברותי ממני," אמר לבסוף. "כשיש לך עצה טובה אתה לא שומר אותה בבטן. אתה מדבר."

אדם החריש.

"וכשאתה מדבר אתה עוזר," דורי הוסיף. "אחרי שהסברת לי על סוגים שונים של אבידות, שהן כמו תופעת לוואי של מחלת האהבה, אני אשים לב לְמה שאני עושה. בעצם..."

"מה?" האיץ בו אדם.

חיוך רחב הציף את פניו השזופות של דורי. כולו קרן. "אולי אני לא יכול להגיד שאני אשים לב, מפני שהלב שלי כבר לא ברשותי. אתה יודע, רונה גנבה אותו, לקחה אותו, לא משנה. אז תמחק את מה שאמרתי."

"מחקתי."

"אני מבטיח לך לחשוב טוב־טוב על מה שאני עושה," אמר דורי והרים את ידו הימנית כמו בשבועה. "אני מבטיח לך שזה לא חשוב אם יש לי חברה או אין לי חברה. זאת אומרת, זה חשוב מאוד," הוא ניער את אצבעותיו כאילו שהוא מוחק שורה שגויה מהדף, "אבל אתה ואני..."

"כן?"

"אתה ואני תמיד נהיה ככה," אמר דורי והצמיד את האמה לקמיצה. "חברים טובים וקרובים."

הפעם היה זה תורו של אדם להחריש.

אמנם דורי לא הגזים כשהגדיר אותו כמי שהמילים קולחות משרוולו חופשי־חופשי, אבל כשהתיישב במכונית הממוזגת והתחיל לפטפט עם חברו שבמושב הקדמי רק כדי למלא את השקט, אדם לא העלה בדעתו שהשיחה הקלילה תקבל תפנית משמעותית. הוא חשב, או קיווה, שהיא תישאר קלילה. "מה נשמע - מה העניינים - בונים בניינים." אולי הם ישחזרו יחד את התחרות מול צוות "הרקולס", שלא הסתיימה בגלל ההשתלטות של סיימון על המחנה. אחרי שישה שבועות ב"גאליס" הוא היה עייף־סחוט־מרוט. לא היה לו כוח לדבר ולא התחשק לו לעשות סוויץ' בראש, ולעבור מערוץ הַשְטוּת למסלול הכבד.

רק שהחיים הם לא מזנון בשירות עצמי. אתה לא יכול לעמוד מול המדפים, להושיט את היד, להוריד למגש שלך מטעמים ולסדר אותם במגדלים. לפעמים נופלים עליך תיקים שלא בא לך לאכול אותם, וגם כאלה שגורמים לך להקיא.

כמו עכשיו. במקום לנסוע הביתה כמו שני גיבורים שחוזרים משדה הקרב, עמוסי חוויות ועטורי הרפתקאות, הוא מרגיש שהם נראים ומתנהגים כמו שני שקים של תפוחי אדמה. כבדים ונפוחים. דורי הזה, שלפתע פתאום חטף מצב רוח פילוסופי והתחיל לחפור על כמה שהוא השתנה והתבגר, לא מבין כלום מהחיים שלו. אם זה לא היה כל כך עצוב, חשב אדם, אולי הייתי צוחק. איך דורי מסוגל לחשוב שהוא התבגר בין העצים, כשכל חייו הם רצף של שקרים?

הוא שיקר להוריו. לאמא שלו במיוחד. לא נראה שאבא של דורי מתעניין במה שבנו כן או לא עושה. כיוון שכל כך רצה לחזור ל"גאליס", אל יולי היפהפייה ששברה לו את הלב בקיץ של השנה שעברה, הוא עבד על אמא שלו, שכל כך דואגת לו, כמעט חונקת אותו מרוב אהבה.

בניגוד לרצונו נקוו דמעות בזוויות עיניו של אדם. הן צרבו. הוא כבר הרגיש את מליחוּתן. כולם אמרו לו שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר - וכולם לא ידעו על מה הם מדברים. השנים שחלפו מאז שאמו עצמה עיניה ועברה לגור בבית הקברות לא המתיקו את הגעגועים. אילו אמו היתה עדיין בחיים הוא לא היה עובד עליה. אולי לא תמיד היה מגלה לה את כל האמת - הרי מה שאתה לא יודע לא מכאיב לך ולא נועץ בך סכינים - אבל בטוח שלא היה הופך אותה לבדיחה כמו שעשה דורי, שפשוט סובב את אמא שלו על האצבע הקטנה.

היתה לו סיבה טובה, עלה בו טיעון הגיוני להגנת חברו הטוב. דורי היה חייב לשקר כדי להגיע למחנה ולפגוש את יולי המדהימה, שאיתה לא התראה במשך שנה שלמה.

לא, כפות ידיו נִקפצו לאגרופים. לאמא לא משקרים. בשום מצב ובשום מחיר.

למי כן? שאלה יפה. כשהמורה תופס אותך על חם, ללא שיעורים, זה לא נורא להגיד לו ששכחת את המחברת בבית למרות שהיא מונחת לך בתיק. מותר לך לעשות את זה כדי להינצל משלילי. בבתי ספר מסוימים אפילו לא קוראים לזה לשקר ולרמות, אלא לעגל פינות. ובכיתות מסוימות חושבים שזו מצווה.

אפילו הוא, אדם, נסחף לשקר מוצדק. הוא היה חייב לשקר, והרבה יותר מכך - לגנוב ציוד. כדי לממן את עצמו, וכדי להסתיר את המערבולת שבה אביו הסתבך. לא היתה לו ברירה.

גם לשקר לחבר זה משהו שקורה. ברור שזה לא יפה ולא מומלץ, אבל כשאין ברירה אז אין. ואני ההוכחה, הִרהר אדם כשגורדי שחקים החלו לבצבץ לפניו. בקיץ שעבר, כשגם הוא וגם דורי התחרו על לבה של יולי, הרבה שקרים רצו ביניהם.

אבל לשקר לאמא, שהיא האדם הכי קרוב אליך שתמיד מקבל אותך כמו שאתה, גם בטוב וגם ברע?

נוֹ ואֶי. בשום פנים ואופן לא. נקודה וסימן קריאה! כשראה איך דורי עובד על אמא שלו הִתלחלחו עיניו וגוש גדול נתקע באמצע גרונו. לא למעלה ולא למטה. עד עכשיו הוא שם. אפילו האהבה העזה ליולי - היפה והמדהימה והמכשפת ככל שתהיה - לא מצדיקה את זה.

כנראה שלדורי יש ספר חוקים שונה משלו, חשב אדם. מכיוון שחשש להפסיד את חופשת הקיץ עם יולי, דורי מכר לה שהוא טס לפריז. מה פתאום פריז? כדי לשפר את השליטה שלו בצרפתית!

אוֹ־לָה־לָה. איזו מעשייה אומללה. באחד הימים, כשדורי דיבר עם אמא שלו בסקייפ, הוא כמעט נפל בפח. רונה עברה מאחורי גבו, בדיוק כשדורי תיאר לאמא שלו את האורות שנוצצים בראש מגדל אייפל כמו כוכבים שלא ייפלו מהשמים. בטעות היא עברה שם. פִספוס של חצי שנייה. "מי זאת?" שאלה אמא שלו. זכותה להסתקרן. הרי זה בנה.

על המקום דורי ורונה הפגינו תושייה. על המקום הם סיפרו לאמא שלו על בחורה בשם מאי, שמטיילת עם דורי בעיר האורות, ושהיא "כזה כאילו" חברה שלו. או ידידה.

אדם שמע את זה ונאכל מבפנים. הוא בחיים לא היה משקר לאמא שלו. בחיים!

ולא היה זה השקר היחיד של דורי. גם למדריכים במחנה הוא בילף על ימין ועל שמאל. מכל הסגל הוא הסתיר את העובדה שהתגלתה אצלו מחלת הֶמוֹפִילְיָה - אי־קרישת דם. את השקר הזה, החליט אדם, הוא מוכן לקבל. זה היה עניין של חיים או מוות, אבל בהפוכה. דורי הסתיר מאנשי המִנהלה (ובמיוחד מְאָרי ומעמליה) את המחלה שמחייבת אותו לשמור על בריאותו, ושבגללה אסור לו להיפצע, אפילו לא לחטוף שריטה קלה, מפני שידע שהם לא יאשרו את הצטרפותו למחנה. אם דימום שטחי עלול להפוך לדימום שוטף שרק בבית החולים אפשר לעצור אותו, וגם אז לא בטוח שזה יצליח, למה שהם ייקחו אחריות על חניך חולה?

ודורי ידע שאם בגלל המחלה שלו יוגפו בפניו שערי המחנה, והוא לא יורשה לבלות את הקיץ עם יולי - אהובתו, שעליה חלם במשך שנה תמימה - הוא ימות. לא מדימום, אלא מגעגועים. ומאכזבה.

כף ידו הימנית של אדם תופפה על ברכו השמאלית בקצב סוער.

היום, אחרי שישה שבועות בין עצי המחט, כשיצאו מהמחנה בדרכם הביתה, מצחיק אותו לחשוב על יולי כעל אהבת חייו של דורי. הרי הוא כל כך דלוק על רונה, שהיא אחותה החורגת של יולי, וכל כך מחובר אליה והם נראים כל כך מתאימים ביחד - דורי ורונה, רונה ודורי - עד שאי־אפשר להאמין שפעם, בסך הכול לפני שנה, היתה מישהי אחרת בחייו.

היתה. נגמר. לא משנה. ככה זה בגיל ה"עשרה". הכול עובד בפול ווליום, בעוצמות אש. כשאתה מאוהב - אתה הכי־הכי מאוהב. וכשהאהבה שלך מתקררת וכבר לא בוערת - אתה פשוט מדפדף.

לא מדויק, המשיך לתופף. אם האהובה שלך אמרה לך "שלום ולא להתראות" והפנתה לך עורף, או במקרים שבהם היוזמה לפרידה נובעת ממך למרות שעוד אין לך אחרת - רוב הסיכויים שתיקח את זה קשה. מותר לךָ. זאת לא בושה לבכות. זאת לא בושה לכאוב. אבל אם הפרידה מתרחשת כשאתה כבר מאוהב באחרת...

בקלי קלות אתה מתגבר. כמו שדורי עושה. עכשיו הוא עמוק־עמוק בקטע של רונה, ויולי מצטיירת בעיניו כמו עבר רחוק. בצרפתית קוראים לזה פָּאסֶה קוֹמפּוֹזֶה.

ואם דורי משקר גם לאמא שלו וגם למדריכים שלו, איך הוא בכלל מעלה בדעתו להתחזות לבוגר?

ולמה זה כל כך חשוב לי למה דורי משקר?

הגפיים של אדם התחלפו בתפקידים, וכף ידו השמאלית תופפה על רגל ימין. למה אני חייב לדחוף את האף שלי לחיים הפרטיים של דורי ואמא שלו ואבא שלו ובני משפחתו האחרים? זכותי להביע דעה בעניין הקשרים הרומנטיים שלו מפני שראיתי אותם מול העיניים שלי - מתחברים ונפרמים - אבל מה אכפת לי אם הוא כן או לא ישקר לאישה שהביאה אותו לעולם, ושאוהבת אותו יותר מכל אדם אחר? אם הקטע של דורי זה לשקר לה - שישקר. ואם הסיפוק שלו בחיים זה להתגרות במזל ולשקר מבלי להיתפס - שיהיה. אלה החיים שלו. לא שלי.

לא מדויק, הוא הרגיש שהגֵו שלו מתכווץ. הרי זה לא מקרי שהוא יושב במכונית של אביו של דורי. הוא נוסע לביתם מפני שכבר אין לו בית. אבא שלו הסתבך. שערורייה גדולה של הון ושלטון עם עוד פנים ססגוניות שבהן הוא לא רוצה להיזכר. היא נמרחה בכל העיתונים וכיכבה בכל מהדורות החדשות, בוקר וערב. כאילו שהפייה הטובה שמעה את המשאלה הכמוסה שהביע לפני שנים, כשהיה ילד תפנוקים שמטפח את החלום המשותף לרבים מילדי ישראל - להתפרסם. לגעת בזוהר. להפוך לסלב.

בניגוד לרצונו הוא התפרסם. איפה לא כתבו על אבא שלו שנעצר והואשם בשחיתות והורשע. המשפט המתמשך לא רק רושש את אביו מנכסיו, ורוקן את חשבון הבנק שלהם, ולא אִפשר לו להתפנות לעבודה שממנה יפיק הכנסות, הוא גם הציב סימן שאלה שחור מעל ראשו של אדם. הרי אבא שלו זה כל מה שיש לו. הורה יחידני. אמא שלו בבית הקברות, מתחת למצבת השיש הלבנה המכותרת בברושים. איפה הוא יגור אם וכאשר אביו ייכנס לבית הסוהר? האם ישלחו אותו למוסד? למשפחת אומנה? מה יהיה?

גם בשל כך הוא נצמד לדורי כמו לגלגל הצלה. כשדורי הציע לו לעבור אליו, אדם לא חשב פעמיים. לא היה לו שום סידור אחר. אבל מה יקרה בעוד שעה או שעתיים כשיגיעו לביתו של דורי ואמא שלו - אלָה - שבמסך הסקייפ נראתה נחמדה ואפילו גזעית, תראה שהוא לא בא לבד? אחרי שתחבק ותנשק וכמעט תמחץ את בנה הבכור שחזר מהמחנה בשלום היא תצביע עליו - על אדם - ותשאל מי זה.

זכותה לשאול. וזכותה לקבל מענה.

ומה דורי יעשה?

אם ימשיך לשקר, כמו שעשה עד עכשיו, הוא יגיד משהו כמו "אמא, את זוכרת את אדם? נפגשנו במקרה. בדרך מבן־גוריון הביתה עברתי ליד המחנה, וראיתי אותו עומד בשער ומחפש טרמפ. אכפת לך שהוא יישן אצלנו כמה ימים?"

הוא מכיר את דורי. דורי אוהב לדייק. הוא יגיד "יישן" - לא "יגור" - כדי שאמא שלו לא תחשוב שמדובר באירוח ממושך. אולי היא תגיד "בטח, בשמחה," הרי בסקייפ היא נראית צעירה וקופצנית, אבל מי יודע מה עובר על אמא שכל כך שמחה עם הבן שלה, שחזר מהמחנה בריא ושלם, עד שהיא רוצה שהוא יהיה שלה ורק שלה ולא מוכנה לחלק אותו עם אף חבר?

מצד שני, אם דורי באמת התבגר במהלך המחנה, ויתעקש להוכיח את זה כשאדם יגיע לביתם, לא בטוח שזה יהיה לטובתו. אם דורי יגיד לאמו משהו כמו "זה אדם, הבן של ההוא שהסתבך בשחיתות ושמרחו אותו בכל העיתונים, הוא יגור אצלנו בגלל שאמא שלו בגן עדן ואבא שלו הולך לגיהינום" - מי מבטיח לו שאמו של דורי תשמח? תרחם עליו? תסכים להעניק לו מקלט?

מאיזו זווית שהוא לא מסתכל - המצב מחריף ומסתבך.

"אדם!"

קולו של דורי הִדהד באוזניו כמו רעם באמצע הקיץ. יש! הוא זינק מהספסל. יש אלוהים בשמים! ודורי לא חירש ולא אילם!

"אני רוצה לבקש ממך משהו," אמר דורי.

"בבקשה," אדם מתח את רגליו.

"עכשיו אתה בא לגור אצלנו, וזה אומר שנגדל כמו חברים טובים וקרובים, אולי כמו אחים..."

אדם צבט את עצמו בירך כדי לוודא שהוא לא הוזה. זה מה שדורי אומר. הוא רציני. הוא לא מחרטט. "כן?" שאל.

"בוא נחליט משהו," הציע דורי והעיף מבט אל מאחורי הכתף.

"מה?"

"אנחנו לא משקרים זה לזה," אמר דורי. "כדי שהחברוּת שלנו תישמר, תמיד נגיד את האמת."

"קניתי!" קרא אדם וטפח לדורי על העורף.

"איי!" הצווחה של דורי הרעידה את המכונית.

"מה קרה?" הופתע ג'ק הנהג ולחץ על הבלמים.

דורי הועף קדימה. מזל שחגורת הבטיחות היתה שם כדי לעצור אותו. גם דורי הוטח קדימה ומצחו ספג מכה.

"שומדבר, שומדבר," רטן דורי.

"לזה אתה קורא שומדבר?" גם אדם רטן. "נפתח לי המצח. יורד לי דם."

"תפסיק לדבר כמו תינוקת," הרגיע אותו דורי. "לא מתים משתי טיפות דם."

"באמת?" אדם גיחך. "שאתה תגיד דבר כזה?"

"אתם רוצים שאני אעצור?" שאל ג'ק. לחייו התפוחות האדימו כעגבניות. רק זה חסר לו. להיקלע לתאונת דרכים כשלצדו יושב הבן של הבוס. איזה מזל שרק החבר של בנו של הבוס נפגע. בקטנה. המזל הכי גדול הוא שאף מכונית לא נסעה מאחוריהם. אילו עצר באופן פתאומי והמכונית שמאחור היתה נכנסת בו - על המקום היה מפוּטר. מפני שאין דבר אשר יקר לבוס יותר מהאוטו שלו, הנוצץ והמצוחצח.

"בלי שקרים," סיכם דורי כשהספינה הכסופה נכנסה לאזור בנוי.

"ככה זה בין חברים," אדם הוסיף. "בין חברים זה בלי שקרים."

"מה עובר עליך?" דורי פרץ בצחוק מתגלגל. "שישה שבועות ב'גאליס' הפכו אותך למשורר?"