גאליס 3: ליעם הולך בעקבות הלב

1 לשתוק - או לצעוק?

לפעמים ליעם מרגיש שבא לו לצעוק. לא סתם לצעוק - לצרוח. ולא סתם לצרוח - לשאוג. ברגעים כאלה הלשון שלו מתחממת, והוא מרגיש איך היא בוערת, כאילו שכל הצעקות והצרחות והשאגות כבר תלויות עליה כמו מִשקולת, וכל מה שעליו לעשות זה לתת להן דחיפה קטנה כדי שיֵצאו מתוכו.

למה שיחזיק הכול בבטן? מה ההיגיון בלשמור סודות? למה לא להתפרק ולפרוק ואחר כך לחוש הקלה וליהנות מהשקט?

החובה הזאת, להתנהג לפי הכללים ולהיות תמיד בסדר, ממש מעצבנת. ולא רק מעצבנת - היא משתקת. היה זה היום הראשון ללימודים, והקריירה שלו בתיכון החלה ברגל שמאל. שבע שעות הוא ישב בכיתה החדשה שלו כמו פסל, ומִדֵי פעם הניע את העט על המחברת כאילו שהוא מסכם במרֶץ, רק כדי להיווכח שהידיים שלו עוד לא איבדו לגמרי את יכולת התנועה. מאותה הסיבה הוא גם הקפיץ את הברך בכיתה, ביושבו לצד מיכל, קצת שמנמונת וקצת פוזלת.

הנה עוד הוכחה למזל הדפוק שלו. שלושים וחמישה תלמידים יש בכיתה, לפחות חצי מהם בנות, ודווקא אותו הושיבו ליד מיכל, שאותה הוא יכול לתאר במשפט אחד: "יפה מרחוק - ורחוקה מלהיות יפה."

דווקא היא, שכל קשר בינה לבין יופי הוא מקרי בלבד, קרובה אליו עד שהוא נושם את ריח הסנדוויץ' שהיא אכלה בהפסקת עשר. נקניק ומלפפון חמוץ. איכס. זה עשה לו בחילה.

ומיכל, לא רק שלא העלתה בדעתה לקבל בתרועות שִמחה את ליעם בן־בסט שהונחת לצדה במלוא תפארתו - כולל תסרוקת הקיפוד - עוד היתה לה החוצפה להעיר לו שהוא מרעיד את השולחן, ושבגללו האותיות שלה יוצאות עקומות.

"כמוך," התחשק לו להגיד לה.

אבל הוא הֶחריש. הצמיד את השפתיים, תלה עליהן מנעול דמיוני, נעץ בו את המפתח, סובב שבע פעמים ואחר כך השליך אותו לים. הכול ב"נדמה לי", כמובן. איזה ים ואיזה אגוזים. הוא קבור בבית הספר החדש, בכיתה האפורה שבה הוא לא מכיר אף אחד, חוץ מאשר את הזקָן של הרצל, חוזה המדינה, אבל זה לא נחשב להיכרות אישית.

"סליחה," הוא אמר למיכל.

"סלחתי," היא ענתה בנועם, כמו נסיכה אנגלית מפונפנת, שבהפסקת עשר זללה לא רק סנדוויץ' עם מלפפון חמוץ ונקניק, אלא גם את האנציקלופדיה הבריטית המלכותית להליכות ונימוסים.

אִילו היה מדובר ביום לימודים קצר - שעתיים או שלוש, דוגמית סמלית שתאפשר לתיכוניסטים להתרגל בהדרגה לסיוט שצפוי להם מעתה ואילך - ליעם היה עומד בו בגבורה. הרי הוא יודע לשרוד. בתור אחד שלא גדל עם כפית של כסף, ובמקום כפיות חטף רק כאפות בשרשרת, מי כמוהו יודע להתמצא בשטח, למצוא שבילי מילוט ולהתמודד עם סכנות.

בניגוד למירון, אחיו הגדול, שתמיד הלך על הקצה ולא פעם הסתבך עם אנשים שגררו אותו לבוֹרוֹת, ליעם שמר על הגבולות. אפילו כשנסיבות החיים קירבו אותו לפשע הקורץ והמפתה, ורק כמה צעדים הפרידו ביניהם, בדקה התשעים ליעם התאפס על עצמו ואמר "לא" למירון, שהבטיח לו עבודה קלה וכסף קל וחיים קלים ועוד ועוד ועוד.

בגלל זה נדפקתי, הוא עיווה את פניו. בגלל שאני יותר מדי טוב. אילו הייתי מתנהג כמו מירון, כל העובדות הסוציאליות של השכונה היו שומרות ממני מרחק. הן היו פוחדות להתעסק איתי, הן לא היו מעזות להזיז אותי מכאן לשם כאילו שאני מזוודה, כאילו שאני לא בנאדם, כאילו שאין לי רגשות ונשמה.

עובדה שאת מירון הן לא עקרו מהבית ומהשכונה. עובדה שמירון עדיין שם ועדיין ממשיך לפעול, ואף אחד לא אומר לו מה כן ומה ולא לעשות.

אבל אותי, בגלל שהן זיהו בי "יסודות חיוביים" - כך קרא באחד הדוחות שנערמו בתיק השָמן שלו, כשנפלה לידיו ההזדמנות לפתוח אותו ולחטט - אותי הן מטלטלות מצד לצד כאילו שאני יוֹיוֹ שלא אכפת לו להִתנדנד.

כדי להציל אותי מהערסים של השכונה, "שעלולים להפעיל עלי לחצים כה כבדים עד שלא אצליח להתנגד," העובדות הסוציאליות שלחו אותי לבית אומנה. שם גרתי עם עוד ערימה של ילדים שהוריהם נטשו אותם, כמוני, או שהוריהם לא נתנו להם את מה שהורים נורמליים אמורים לתת.

מישהו שאל אותי אם אני רוצה לעזוב את השכונה, שהצמיחה כמה וכמה פושעים ממדרגה ראשונה, ולמרות זאת היא הנוף היחיד שאני מכיר ואוהב? מישהו שאל אותי אם בא לי להיפרד מהחבר'ה שאיתם גדלתי מגיל אפס, ושבניגוד אלי לא הלכו לבית ספר (או פרשו ממנו אחרי שנה), ולמרות זאת הם חברֵי אמת?

לא שאלו, לא התייעצו, אפילו לא השאירו לי זמן להסביר להם למה ולאן אני עוזב. יום אחד באה המשלחת - עובדת סוציאלית, קצין ביקור ועוד כמה אנשים שאין לי מושג מה התפקידים שלהם - ואמרו לי: "בוא, ליעם."

"לאן?" שאלתי ושִפשפתי את העיניים.

הם הגיעו בשלוש אחר הצהריים, קצת אחרי שחזרתי מבית הספר ונכנסתי למיטה. כל יום, אחרי הלימודים, הלכתי לישון. מה עוד אפשר לעשות בשכונה חוץ מלישון? נכון, אפשר לצאת מהבית ולהתחיל להסתובב, אבל כבר ראיתי מה קרה למירון כשהוא הסתובב יותר מדי עם החברים שלו. בכל פעם שמירון יצא, המשטרה נכנסה לשכונה - ניידת וצָ'קָלָקָה וסירנות ושוטרים עם מדים ונשק, כדי לברר לאיזו סִמטה הוא הלך ועם מי ומתי הוא חוזר.

"לבית אחר," המשלחת דִקלמה במקהלה.

"איזה בית אחר?" הפסקתי לשפשף את העיניים. כבר הייתי ער.

"לבית חדש," אמרה הסוציאלית.

"לבית טוב," אמר קצין הביקור.

"לבית טוב שיעשה ממך בחור טוב," קינח גבר בעל קרחת בוהקת, שאילו נתקלתי בו ב"בודדת", לא כשהוא מהווה חלק ממקהלה מאורגנת, הייתי בטוח שהוא אחד מאיתנו. מישהו שמסתכל על החיים מלמטה למעלה, לא מישהו מנבחרת ה"טובים".

ואני, שבסך הכול התעוררתי משנת הצהריים, מצאתי את עצמי אחד מול רבים. הם היו חמישה, אולי יותר. והם התנהגו כמו קבוצת כדורגל מאומנת, שבה כל שחקן יודע מה המיקום שלו ומה התפקיד שלו, ומה בדיוק מצפים ממנו לעשות כדי שהכדור יעוף ישר לתוך השער והקהל שבאצטדיון יעמוד על רגליו ויריע "ישששש!"

העובדת הסוציאלית, שאותה כבר הכרתי, הרעיפה עלי חיוכים.

"יהיה לך טוב שם," היא הבטיחה.

"איפה?" שאלתי.

"בבית הטוב שבו תפתח דף חדש בחיים שלך," השיבה.

"ואם לא בא לי לפתוח דף חדש?" סיננתי.

"ואם לא שואלים אותך מה בא לך?" החזיר לי הקרחת הבוהקת וסתם לי את הפה.

"טוב," משכתי בכתף, כבר הבנתי שאין לי שום צ'אנס להתנגד. "לפחות תיתנו לי כמה דקות להתארגן?"

"לא צריך, לא צריך," ענתה לי המקהלה המשומנת. "תבוא כמו שאתה."

"בגדים? מברשת שיניים? מסרק?"

"תקבל שם הכול," חתך אותי קצין הביקור.

והסוציאלית הוסיפה: "גם ילקוט תקבל. חדש."

ואני, מרוב דיבורים על ילקוט חדש ומסרק חדש ודף חדש, הרגשתי משומש. הכי משומש שהרגשתי בחיים.

"ליעם בן־בסט," דיברתי אל עצמי כשהלכתי אחריהם לעבר המכונית הלבנה שחנתה בכניסה לשכונה. היא היתה כל כך רחבה עד שלא הצליחה לתמרן בסִמטה הצרה. "ככה אתה הולך אחריהם? אפילו בלי לצייץ? ככה אתה נותן להם להוביל אותך? כאילו שהם השליטים ואתה העבד שלהם?"

וככה הבנתי - לצערי לא בפעם הראשונה בחיים שלי - שגם אנשים טובים כמו עובדת סוציאלית יודעים לשקר.

שום דבר לא היה חדש בבית האומנה שאליו הם לקחו אותי. הכול היה משומש ובלוי ומרופט, בגלל שאלף ילדים היו שם.

טוב, לא אלף. הגזמתי, נסחפתי, אבל הרבה. וכולם היו עם כולם, גם על הספסל שבכניסה לבניין וגם בגינה שמאחוריו, עד שלא הצלחתי לספור אותם. כל אחד מהם זרק אלי את השם שלו, כאילו חשב שאני מסוגל לקלוט בבת־אחת כל כך הרבה שמות, והראש שלי הסתחרר. רק כשעליתי במדרגות ונכנסתי למטבח, ראיתי שעל הקיר תלויים המון בלונים. לא בלונים אמיתיים, אלא קרטונים צבעוניים שנגזרו בצורת בלונים, שבתוכם הופיעו שמות ותאריכים.

"מה זה?" שאלתי את המדריכה.

"תאריכי ימי ההולדת של כל החניכים," היא הסבירה. "אנחנו חוגגים לכל אחד. מתי שלך?"

לא עניתי לה. למה שאענה? למה שאהפוך את עצמי לבלון כחול בשרשרת הבלונים שעל הקיר? אני לא רוצה להיות אחד מהרבה. אני רוצה להיות אחד ויחיד.

כאילו שמישהו שאל אותי מה אני רוצה...

איזה מזל שבבית האומנה הזה הכרתי את דני (זאת בת, ועוד איזו בת! בלונדינית ויפה, ממש שווה) ויונתן (שנהיה החבר הכי טוב שלי) ושניהם עזרו לי להתרגל.

המחשבה על יונתן עוררה בו עצב וגעגוע. האם יונתן יחזור להיות כמו בעבר?

***

ל־ה־ת־ר־ג־ל, ליעם פלט אנחה. איזו מילה מוזרה. מי המציא אותה? איך עושים את זה? אם התרגלתי לבית האומנה, שבו כולם חיים בחבורה אחת גדולה ואין לך אפילו רגע אחד של פרטיות ושל שקט עם עצמך, למה כל כך קשה לי להתרגל לכיתה ולזקן של הרצל, ולנוכחות הקרובה מדי של מיכל השמנמונת, שלא רק בגלל עֵינה הפוזלת כל הזמן מציצה אלי ובודקת מה אני עושה ואם אני בסדר?

איך אתמודד עם המעברים והנפילות? תהה ליעם והעיף את תיק הגב לרצפה בדיוק כמו שליאת אוסרת עליו לעשות.

ליאת ובעלה יוגב לא מנהלים בית אומנה כמו זה שבו גר בעבר. בבית שלהם, במושב, הם קלטו שני נערים שחיפשו מסגרת - אותו ואת עופר - והבהירו לכולם שעבורם זה "ניסיון לשנה אחת". אם הנערים ייקלטו בביתם, יתיידדו עם שלוש בנותיהם ויהפכו לחלק מהמשפחה, הם ימשיכו לגדל אותם באהבה ובשמחה. אם לא - אז לא.

בהתחלה הוא פחד מהגישה הריאלית שליאת ויוגב הציגו. היא נשמעה לו כמו עסק. ליעם לא רצה להרגיש כמו רהיט חדש שמביאים הביתה לתקופת ניסיון, וכל בני המשפחה מנסים אותו ובודקים אם הוא מתאים להם או לא.

"אני לא שולחן," הוא רצה לומר להם בפעם הראשונה שפגש אותם, "גם לי יש רצונות. מה יקרה אם אתם לא תמצאו חן בעיני? מה יקרה אם אני ארצה לעזוב?" רק מפני שבמפגש הראשון נכחו עוד כמה אנשים מהרשויות, וליעם חשש להרגיז אותם, הוא לא אמר דבר.

"נכון שתהיה ילד טוב?" שאלה אותו הסוציאלית - והוא הנהן בכבדות ואמר: "נכון."

דקות אחדות לאחר מכן, כשהסוציאלית יצאה מהחדר והותירה אותו עם שני האנשים הזרים שאֶל ביתם הוא אמור לעבור, ליאת פרצה בצחוק.

"ליעם," היא רכנה אליו מעברו השני של השולחן, "אני לא רוצה שתהיה ילד טוב."

והוא השתומם. "מה, את רוצה שאני אהיה ילד רע?"

"אני רוצה שתהיה אתה," היא הדגישה את המילה האחרונה. "שתהיה בן אדם."

ליעם התעמק בשרוכים של הנעליים. לא היה לו אומץ להסתכל לה בעיניים.

"כולנו בני אדם," הוסיפה ליאת. "לפעמים יש לנו יום טוב ולפעמים יש לנו יום קצת שחור. לא תמיד אנחנו שמחים ולא תמיד מתחשק לנו לחייך אל אחרים. לכן, מה שחשוב לי זה שתהיה מי שאתה. בטוב וברע."

יוגב, שישב לצדה, גבוה ממנה ובעל קול עמוק, כִחכח בגרון.

"יש עוד דבר שחשוב לנו," אמר.

"מה?" שאל ליעם.

"אנחנו מקווים שתרגיש אצלנו כמו בבית, שתהפוך לחלק מהמשפחה."

וזה מה שקרה. לפני חודש, פחות מחודש, ליעם עבר למושב הטובל בדשא, ומהרגע הראשון הרגיש כאילו זה ביתו מאז ומעולם. אמנם הוא לא קורא לליאת "אמא", הוא לא מסוגל, הרי יש לו אמא באיזשהו אי־שם, אבל לפעמים נדמה לו שזה ההבדל היחיד בינו לבין שלוש בנותיהם. הבדל קטן.

מזל שליאת עוד לא חזרה הביתה, ככה יש לו כמה דקות של חופש. הוא זקוק לשקט.

בבית של ליאת ויוגב כהן לא חסר לו שקט - יש לו חדר פרטי ומותר לו להגיף את הדלת - אבל הרעב לשקט עדיין מלווה אותו, מזכרת מבית האומנה שתמיד שררו בו רעש ובלגן.

גם אליהם הוא התרגל, לא היתה לו ברירה. אבל דווקא כשהפך לאחד מהחבר'ה שיושבים במרפסת ומחסלים חטיפים ומעיפים את השקיות הריקות לחצר במקום לקחת אותן לפח הזבל, העובדת הסוציאלית הגיעה לבית האומנה ובישרה לו שבקיץ הוא יֵצא למחנה.

"מחנה?!" הוא רטן. הבשורה צִלצלה באוזניו כמו סוג של עונש.

העיניים שלה נצצו בהתלהבות, שעמדה בניגוד גמור לתגובה שלו. הוא ראה רק חושך.

"מחנה ריכוז?" הוא חקר.

"ליעמי," היא פנתה אליו בשם החיבה שהוא שונא. "מה קרה? קראת יותר מדי ספרים על השואה?"

"מחנה עבודה?" הוא לא נרגע. "יעבידו אותנו בפרך?"

"אני שמחה לראות שלמדת על תלאותיהם של בני ישראל במצרים," הסוציאלית השיבה בקול מתנגן שהגביר בו את הצמרמורת.

"אז מה פתאום מחנה?"

"מחנה קיץ!" היא הניעה את זרועותיה בתנועות רחבות, כאילו שהיא מטפטפת מים על שיח נבול. "מחנה של בנים ובנות! בטבע! זה כיף! זה צ'ופר! זה..."

ככה העבירו אותו מבית האומנה ל"גאליס". ככה הוא גילה, בפעם הראשונה בחייו, שהסוציאלית לא תמיד משקרת. לפעמים היא מבטיחה ומקיימת. "גאליס" התגלה כמקום הרבה יותר נפלא מכל מה שהוא יכול היה לדמיין, ממש גן עדן. אבל כשהקיץ נגמר והמחנה פוזר, הוא שוב חזר לבית האומנה. לא חזר, אלא נפל.

ובשנה השנייה אותו הדבר: בית אומנה, צפיפות, תור לשירותים ותורנות לסידור השולחן לארוחת הערב. עשרה חודשים דחוסים שבהם החניכים מתערבבים אחד בתוך השני ללא פינה של פרטיות ושקט הסתיימו שוב בחיק הטבע, ב"גאליס", בתחושות משכרות של שִחרור והנאה.

שאחריהן שוב הגיעה הנפילה.

ומה עכשיו? האם במשך עשרה חודשים יהיה עליו לסבול בחברת המורה המשעממת, מיכל הפוזלת והפרצופים הזרים, שחלקם בוחנים אותו בחשד ורובם אפילו לא טורחים להעיף בו מבט, עד ששוב יישלח לבלות מתחת לעצי האורן?

רגע, הוא נִדרך. זה התנאי שהציבו בפניו? מישהו משחק איתו ב"אִם"? מישהו רומז שאם לא יתנהג בסדר ולא יציית לליאת, אֵם המשפחה, ולא יכין שיעורים ולא יתמיד בלימודים - הוא יכול רק לחלום על "גאליס" ולהסתפק בחלומות בהקיץ?

כנראה שכן.

הוא חצה את המסדרון ונכנס לחדר שלו. חדר פרטי, עם מיטה וארון ומחשב. משפחת האומנה של ליאת ויוגב שונה מאוד מבתי האומנה הקודמים שבהם התגורר. כאן אין ערימה של ילדים שהוצאו מבתיהם בעקבות צו של בית המשפט, או מפני שהוריהם עברו לעולם אחר. כאן יש רק שניים שלא שייכים למשפחה - הוא ועופר, נער מחוטט פנים שליעם עוד לא קלט את הסיפור שלו עד הסוף, מפני שרוב הזמן הוא שותק ושותק.

וכמובן יש את שלוש בנותיהן של ליאת ויוגב: טל, גל ובר. ליאת אמרה לו שהיא אוהבת שמות קצרים, של הברה אחת. טל - הבכורה - תיכוניסטית כמוהו, גל לומדת בחטיבה, ואילו בר הולכת לגן חובה. היא מצחיקה לאללה. מהרגע שהיא פוקחת את עיניה ועד שליאת מכריחה אותה לשכב לישון, היא לא מפסיקה לדבר.

"ליעם," היא נצמדת אליו, "אתה אוהב אותי?"

"כן," הוא לא מהסס.

"כמה?" בר מתרפקת עליו.

"הרבה."

"כמה זה הרבה?"

"שנֵי קילו," הוא יורה.

"מה זה קילו?" היא מקשה.

נו, לך תסביר לילדה בת חמש וקצת שאהבה אי־אפשר למדוד בקילוגרמים.

"אז כמה אתה אוהב אותי?" היא לוחצת.

"עשרה קילומטר," משיב ליעם - ומיד מתחרט. תכף בר תשאל אותו מה זה קילומ...

וזה בדיוק מה שקורה.

"מה זה קילומטר?" בר עומדת על כיסא כדי להגיע לקוצים הזקורים שהוא מטפח בשיער. מדי בוקר הוא מעמיד אותם בעזרת טונות של ג'ל. בשתי כפות ידיה היא מתופפת על התסרוקת המעוצבת שלו בניסיון לגרום לקוצים האופנתיים שלו להתקפל.

"בר, אני לומד," ליעם ממלמל.

"טוב, אז אני אשאל אותך משהו אחר," היא נִמלכת בדעתה.

"מה?"

"יש לך חברה?"

"בערך."

"מה זה בערך?"

"בערך..." הוא מהסס, "זה לא 'כן' ולא 'לא'."

"לא נכון!" היא מוחה. "אתה משקר!"

"ברברונת, אני לא משקר לך," גם ליעם מוחה. "אין לי שום סיבה לשקר לך," הוא מוסיף, מפני שבינו לבין עצמו כבר הבין שאפילו העובדות הסוציאליות, שנראות טובות ומסורות, משקרות לפעמים. ולא בגלל שהן נהנות לשקר. פשוט אין להן ברירה. רק בעזרת השקר הן יגיעו למטרה.

וברברונת, זה כינוי החיבה שליעם המציא לבר, שאמא שלה אוהבת שמות בעלי הברה אחת, מותחת את צווארה בעומדה על הכיסא ומכריזה: "אם זה לא 'כן' ולא 'לא' אז זה 'אולי'."

"את צודקת," ליעם מאשר.

"אז למה כששאלתי אותך אם יש לך חברה אמרת 'בערך'? היית צריך להגיד 'אולי'..."

"בסדר, אולי," הוא מהנהן.

"אבל למה היא חברה ב'אולי'?" בר חוקרת. "היא לא רוצה להיות חברה ב'אמת'?"

מחשבותיו של ליעם נודדות אל יולי סער היפה, ההורסת, המהממת, והלב שלו מתכווץ.

נו, לֵך תסביר לילדה בת חמש וקצת שיולי היתה החברה שלו ב"גאליס", ושמאז סוף הקיץ הוא לא יודע אם האהבה שנרקמה מתחת לשמש היוקדת תחזיק מעמד בסתיו ובחורף עד שהם שוב ייפגשו במחנה.

ביום האחרון, כשפירקו את האוהלים וארזו את התיקים והמתינו לאוטובוסים שיחזירו אותם לעיר, הוא ויולי הבטיחו זה לזה שדבר לא יפריד ביניהם. לא המרחק הגיאוגרפי, ולא פער המעמדות, ולא שום גורם אחר.

"אנחנו נסתדר," הם שילבו ידיים. "אנחנו נתגבר," הם הצמידו שפתיים. "האהבה שלנו לא תיסדק. להפך, המכשולים שיעמדו בפנינו רק יהפכו אותה ליותר בוערת ויותר סוערת ויותר ויותר."

טוב, ליעם שוב פלט אנחה עמוקה. לא קשה להבטיח. מה שקשה זה לקיים.

ומה הוא הבטיח ליולי כשהאוטובוס התקרב לחניון האספלט, והיא לא ניגשה אליו מפני שהמתינה לנהג הפרטי שיסיע אותה לביתה?

הוא הבטיח לה שהם ישמרו על קשר צפוף בסמס ובסקייפ. שהם ימתיקו את הגעגועים שלהם בשיחות טלפון ארוכות־ארוכות עד שיצליחו לארגן פגישה. ליעם גם הבטיח שיזמין אותה למשפחת האומנה החדשה שאליה יועבר. והיא הבטיחה שתבוא לבקר שם - בלי הנהג הפרטי, כמובן.

לא, זה לא הכול.

הוא הבטיח לה שבמשך כל שנת הלימודים הוא יהיה בסדר, אולי לא תלמיד של עשיריות ותשיעיות - על כך הוא לא יכול היה להתחייב - אבל תלמיד שלא מתחצף ולא מזלזל. הוא הבטיח לה להשתדל ולהתאמץ, לא לקלל ולא להסתבך, מפני שידע שרק התנהגות למופת תְזכה אותו בעוד כרטיס כניסה למחנה.

אז זה מה שהוא יעשה, ליעם הִתעשת. הוא ירים את הילקוט מהרִצפה, כדי שלליאת לא תהיה סיבה לכעוס, וייקח אותו לחדר שלו, ויתיישב מול המחשב וידליק אותו ויפתח קובץ חדש ויתחיל לכתוב את שיעורי הבית שהטילו עליו כבר ביום הראשון.

***

"עבודה אישית," אמרה נחמה, שהיא גם המחנכת החדשה שלו וגם המורה למקצועות השפה. "כל אחד מתבקש לכתוב על עצמו. על הרקע שלו, על משפחתו, על התחביבים שלו, על הציפיות שלו מבית הספר ומהכיתה."

קונצרט של מִלמולים עלה מכל השולחנות כשהמורה נחמה המשיכה להסביר ולפרט.

"זה משעמם לאללה!" מישהו קיטר.

"מה יש לי לספר על עצמי?" אחרת גנחה.

"אני לא מבקשת מכם לכתוב עשרה עמודים!" קולה של המורה נחמה גבר על קונצרט המחאה. "רק שניים."

"שניים זה המון!" מישהו התפתל.

"שני משפטים?" אחרת התלוצצה.

"שני עמודים!" הבהירה המורה נחמה, וחיוך קורן התפשט על פניה כשאמרה: "מחר נארגן משחק."

"כדורגל?" מישהו הסתקרן.

"שש־בש?" אחרת התחכמה.

"משחק היכרות!" קראה המורה נחמה, ובכך חתמה את השיעור הראשון שלה בכיתה.

"איזה משחק היכרות?" שאלו אותה.

"חכו למחר," היא ענתה, ועל רקע צִלצול הפעמון הוסיפה: "תלמידים, נהניתי מאוד להכיר אתכם, אני מאחלת לכולנו שנת לימודים פורייה!"

רק ליעם לא נטל חלק בקונצרט הקיטורים והאנחות. הרי הבטיח ליולי שבמקום לצעוק הוא ישתוק.

הוא ידע שמהרגע שיכניס את כף רגלו לכיתה, כולם יבחנו אותו בזכוכית מגדלת, גם התלמידים וגם המורים וגם אלה שמעליהם. ככה זה כשנער משכונת עוני מוצנח לתוך מעגל של ילדים ממשפחות טובות ומבוססות.

מבחינות מסוימות, היום הראשון שלו בכיתה דמה ליומו הראשון ב"גאליס". גם אז, כשהתקרב אל בתי העץ יחד עם דני ויונתן, הוא הרגיש שהעיניים של החניכים הוותיקים בוחנות אותו בחשד. מה להם - בני נוער מפונקים ממשפחות אצולה מפוארות - ולשלושת הפרצופים הזרים שהצטרפו אליהם מבית האומנה?

אבל אם הוא מצא את עצמו ואת מקומו ב"גאליס", גם כאן הוא יסתדר, ליעם התאפס. יכול להיות שהפעם זה יהיה פחות מסובך. הרי אומרים שהפעם הראשונה היא הכי קשה, ואילו הוא עומד במבחן הכניסה בפעם השנייה.

בתנועות איטיוֹת הוא לחץ על מקש ההפעלה והתחיל להניע את העכבר.

עבודה אישית, הוא הקליד באצבע אחת. הוא ידע להקליד עם שלוש אצבעות ואפילו עם ארבע, אך קיווה שכך תהיה ההקלדה איטית יותר והוא ירוויח זמן למחשבה.

שם פרטי - ליעם.

שם משפחה - בן־בסט.

איזה מזל שאת השם שלו לא כפו עליו לשנות במעברים מכאן לשם.

כתובת -

הוא נעצר. האצבע שלו נשמטה מהמקלדת. והעכבר לא זז.

מה הכתובת שלו? יש לו המון כתובות.

האם עליו לרשום את כתובת הבית שבו נולד וגדל? את כתובת בית האומנה הקודם? את כתובתו הנוכחית, במושב? ומה יקרה אם מסיבה כלשהי לא יישאר כאן עד סוף השנה? אולי יוגב יכעס עליו ויחליט להחזיר אותו לרשויות? אולי ליאת תתעצבן כשתיווכח שהוא לא מציית לה, ומדי יום ביומו מעיף את הילקוט לפינה, כאילו שיש לו רגליים או כנפיים שירימו אותו משם ויישׂאו אותו לעבר החדר שבו הוא אמור לשהות?

הכתובת, הִרהר ליעם, היא רק פריט אחד ברשימת סימני השאלה שמבצבצים מולו כמו נורות אזהרה בעקבות העבודה האישית שהלוואי שלא היה צריך לכתוב.

מה הוא יכול או מוכן לספר על עצמו? איזה פרטים מהעבר המאוד לא זוהר שלו הוא רוצה להביא לידיעת תלמידי הכיתה? מה הוא היה מעדיף לשמור בסוד?

ואולי הוא חי באשליות?

אולי כולם - גם התלמידים וגם המורים - כבר יודעים הכול על התלמיד החדש שנכנס לכיתה עם תיק גב והושב ליד מיכל, שהיא יפה מרחוק ורחוקה מלהיות יפה?