גאליס 4 – יונתן ודני במבצע מקסיקני

 1 "החיים הם לא אגדה"

שבוע אחרי שפסעה לראשונה על חוף הזהב, ודחפה את מזוודתה בזהירות, כדי שגלגליה לא ישקעו בחול הרך, נדמה היה לדני שהשמש של מקסיקו מיוחדת במינה. היא גם מאירה וגם מחממת וגם משזפת והיא גם מַחָק נדיר, שמטשטש ומעלים את העבר.

עובדה. שבוע אחרי שהגיעה לשם, דני שכחה מאיפה באה ולמה ברחה.

כפר הדייגים הקטן, שבו מצאה מקלט, הפך לביתה החדש. מהרגע הראשון דני הרגישה שהיא כבר היתה פעם במקום הזה, באחד מגלגוליה הקודמים, וכעת היא לא שוהה כאן כאורחת, אלא כמי שחוזרת לביתה הישן.

והיא לא טעתה. האנשים היו חמים ומאירי פנים, והיא שמחה לגלות שרבים מהמקומיים יודעים מעט אנגלית. מיום ליום נזקקה פחות ופחות למילון העברי-ספרדי, שהספיקה לקנות בנמל התעופה בן גוריון. חיוך ריצד בעיניה כשנזכרה איך במהלך הטיסה למקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, היא הצמידה את המילון לחיקה, כאילו קיוותה שכך יזרמו המילים מתוך הדפים ויחלחלו עמוק עמוק לזיכרונה.

"אוּנוֹ, דוֹס, טְרֵס", היא למדה לספור אחת-שתיים-שלוש כשמנועי המטוס נהמו, מתכוננים להמראה. כשמעליה הואר השלט המורה לנוסעים להדק חגורות, היא דִפדפה במילון ובלעה מילים נוספות. "אוֹלָה" זה שלום, "בּוּאֵנוֹס דִיאַס" זה בוקר טוב ו"בואנוס נוֹצֵ'ס" זה ערב טוב.

ומה עכשיו? היא הצמידה את אפה לשִמְשָת החלון. בוקר או ערב? יום או לילה? ומי מבטיח לה שיהיה טוב?

אט-אט נעצמו עיניה. ההחלטה לטוס, לא משנה לאן, גמלה בה מעכשיו לעכשיו, ומהרגע שהרעיון הבזיק במוחה, היא פעלה בלי לעצור ולתהות האם יש בו היגיון. דני קיוותה לנצל את שעות הטיסה הארוכה כדי לסדר קצת את המחשבות והשאלות שגעשו בראשה, אבל המזל שיחק לה פעמיים: היא גם הצליחה למצוא, בדקה התשעים, מקום בטיסה וגם הפעילה את החיוך שלה על דייל הקרקע, שמצא לה מושב ליד החלון.

מתוך שינה ריחות שונים דִגדגו באפה. חביתה בלחמנייה חמה. אולי גם שניצל. היא לא הזדקפה כדי לבקש מהדיילת שתשמור עבורה את הארוחה למועד מאוחר יותר. בעיניים עצומות למחצה דִשדשה לשירותים ובפיהוק רחב חזרה למקומה, התכרבלה בשמיכה הדקה מדי, השעינה את ראשה על החלון והמשיכה את החלום בדיוק בנקודה שבה נקטע.

אבל זה לא היה ממש חלום. במהלך הטיסה הארוכה - עשרים שעות? עשרים ושתיים? מי סופר ומה הטעם לספור - דני הריצה במוחה סרט נע של משפטים ועובדות, שהיא חזרה עליהם שוב ושוב כדי להצדיק את הנסיעה:

אני חייבת לברוח מיונתן... אני חייבת לשמור ממנו מרחק... לטובתו וגם לטובתי... אני זו שמלווה את יונתן בכל הגלגולים... אני זו שנותנת לו את הכוח להיות המיועד...

מערכת היחסים של דני ויונתן ידעה עליות ומורדות, כל חניכי גאליס היו עדים למשברים שפקדו אותם ואשר הגיעו לשיאם בחופשת הקיץ שזה עתה הסתיימה, כשיונתן האשים אותה בבגידה - אבל רק שניהם ידעו מה התרחש בשיחתם האחרונה.

זה היה בלילה. יונתן ישב לבד על מסילת הרכבת. הוא תלה את מבטו בשמים והכריח את עצמו להתרכז, אולי יראה כוכב נופל. אם זה יקרה, הוא ידע מה יבקש. אבל השמים היו כהים כדרכם, הכוכבים זהרו כתמיד, אף כוכב לא נראה כמי שמתכנן להיפרד ממקומו הקבוע ברקיע, ובדיוק כשיונתן החל להתייאש, דני הגיחה מעומק היער. הירח האיר את שיערה והיא היתה יפה יותר מכל כוכב.

יונתן קם לקראתה מיד.

"דני," אמר וחיבק אותה, "אני כל כך מצטער..."

"זה בסדר," ענתה. נדמה היה לו שצליל קולה קר מתמיד, כמעט מתכתי. האם היא מנסה להקטין מעוצמת האירוע כדי להקטין את עוצמת הפגיעה?

"לא, זה לא בסדר," טען יונתן. "איך יכולתי לחשוב שאת, שהיית לצדי כל חיי, תבגדי בי?"

"כל הסימנים הצביעו עלי," היא נשמעה מפוכחת. "גם אני הייתי חושבת כמוך. עזוב, יונתן, כבר סלחתי לך."

"באמת?" לשבריר שנייה גאתה בו תחושת הקלה.

דני הינהנה.

"אז מה?" הוא העביר את משקלו מרגל אחת לשנייה, "איפה היית כל הזמן הזה?"

"הייתי צריכה לחשוב," היא אמרה, "ו..."

"מה?"

"אני יודעת שלא יהיה לך קל לשמוע את זה, אבל..."

"דני," הוא הניח שתי אצבעות מתחת לסנטרה והרים אותו לעברו, "אני כבר לא המיועד. עכשיו הכול קל לי."

"כן?" היא פִּקפקה.

"את לא מבינה מה זה בשבילי להרגיש כמו כולם," הוא אמר. "לדעת שלא משנה מה יקרה - נגמרו ההרפתקאות ואף אחד כבר לא יקרא לי להציל את העולם."

רעד חלף בגווה. "באמת היה לך כל כך רע בתפקיד המיועד?"

"רק עכשיו אני מבין כמה המתח והדאגות הִקְשוּ עלי," הודה יונתן, "אבל זהו, נגמר, עכשיו זה מאחורי. מאחורינו. סוף-סוף נוכל להיות ביחד, כמו כולם. להתעסק בשטויות, לבלות, לעשות מה שבא לנו."

"כן," היא הסיטה את פניה.

"דני?" אישוניו חקרו את אישוניה, "הכול בסדר?"

"כן, כן," היא התעשתה, "אני שמחה שסוף-סוף טוב לך."

"אבל את לא נראית שמחה," הוא לא נפל בפח. הוא מכיר את דני. "מה רצית להגיד לי?"

דני השתהתה.

"אני..."

"כן?"

"אני לא רוצה שנהיה יותר ביחד."

יונתן הרגיש את האגרוף שהלם בבטנו. לא, זה לא היה זה אגרוף. זו היתה מכת ברק שאיימה להפיל אותו לאדמה.

"מה?"

"אני מצטערת, יונתן. פשוט הבנתי שהפעם זה נגמר בינינו."

"פשוט?" הוא תהה.

"סופית," היא אמרה.

דממה מעיקה נפלה ביניהם.

"אז בכל זאת את כועסת עלי," אמר יונתן.

"לא, אני לא," היא התעקשה.

"אני מבין אותך. לא מגיע לי שתסלחי לי כל כך מהר. פגעתי בך מאוד ועכשיו..."

"לא!" דני קטעה אותו.

"מה לא?"

"אני כבר לא אוהבת אותך!" היא הרימה את קולה ושניהם שמעו איך רוח הלילה מעיפה אותו עד לצמרות הגבוהות.

"לא יכול להיות!" יונתן סירב להאמין.

"אני מצטערת," היא חזרה. "חשבתי על זה הרבה ואני פשוט כבר לא מרגישה את מה שהרגשתי קודם. זה נעלם."

"לאן?"

"כנראה שלכל דבר יש סוף, וזה הסוף שלנו."

"לא, אל תגידי את זה," הוא הפציר בה, "אל תגידי את זה ככה. בואי ניתן לזה עוד הזדמנות. אני אעשה כל מה שתבקשי."

דני לא ענתה.

"את לא מבינה שאנחנו נועדנו להיות ביחד?"

"אני מבינה שאהבה אי-אפשר להחזיר בכוח," דני מלמלה. "לכן אני מבקשת ממך, בשם האהבה שהיתה לנו, לכבד את ההחלטה שלי."

"מה זה לכבד?"

"אל תחפש אותי," היתה תשובתה.

עוד ברק נחת על יונתן. פגיעה ישירה.

"מה זאת אומרת לא לחפש אותך?" הוא נדרך. "לאן את הולכת?"

"רחוק." קולה כבר נשמע מרוחק.

"את עוזבת את גאליס?

"אני עוזבת הכול," קולה רעד. "אנחנו לא ניפגש יותר."

"מה?"

"אין מה לעשות, יונתן," דני שיוותה לקולה נימה סמכותית, "החיים הם לא אגדה ואנחנו כנראה לא נחיה ביחד לנצח, באושר ובעושר."

יונתן בכה. מעולם לא נמנה עם הבנים הכאילו קשוחים, שראו בבכי סימן לחולשה. ועם דני, אהובתו, היה לו קל לבכות, בעיקר כעת, כשהוא כבר לא המיועד.

דני הושיטה יד רכה לעברו וליטפה את לחיו.

"אל תבכה," ביקשה. "אני רוצה לזכור אותך מחייך. אני רוצה לזכור אותך מסתכל עלי כמו שתמיד הסתכלת."

"אל תלכי, דני," קולו נחנק.

"אין לי ברירה," היא השיבה. "אני חייבת ללכת עם הלב שלי. להתראות, יונתן."

חודש אחרי שפסעה לראשונה על חוף הזהב, דני כבר לא זכרה בדיוק את השיחה. השמש המקסיקנית החליקה את הזיכרונות הצורבים והמתיקה אותם, על אף שמימיו של האוקיינוס השקט היו מלוחים.

רק משפט אחד נותר חקוק בתודעתה.

"החיים הם לא אגדה," היא אמרה ליונתן והוא לא עִרער ולא מחה. כנראה הבין שהצדק איתה. שניהם שמעו בילדותם אגדות קסומות, שתמיד הסתיימו במילים "ואם עדיין לא מתו, הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה". אבל בשנים שחלפו מאז סיפורי סינדרלה והיפהפייה הנרדמת הבינו שניהם, ביחד ולחוד, עד כמה גדול הפער בין האגדה למציאות.

וכעת המציאות של דני היתה השמש של מקסיקו. הֵדֵי השיחה האחרונה שלה עם יונתן דהו מיום ליום, עד שהפכו לתמונה מטושטשת, שנלקחה מחיים אחרים של נערה אחרת. היא כאן ועכשיו, על שפת האוקיינוס, צמודה לְאַנְחֶלָה, האישה שפגשה בצל הסככה על החוף, שהרעיפה עליה חום ואהבה כאילו היתה אִמָהּ.

בכל בוקר, כשתחבה את כפות רגליה לסנדלים ויצאה לסיבוב בין בקתות האורחים, כדי לאסוף את המגבות שהשאירו בחוץ ולהניח במקומן מגבות נקיות, שחזרה דני את המפגש הראשון שלה עם אנחלה. היא הגיעה לכפר באוטובוס רעוע, מגלגלת ביד אחת את המזוודה האלגנטית שארזה בביתה בחופזה, ובידה השנייה מעלעלת במילון העברי-ספרדי, כדי לשנן מספר משפטי פתיחה.

"אוֹלָה" זה שלום. "בּוּאֵנוֹס דִיאָס" זה בוקר טוב. "בּוּאֵנוֹס טָרְדָס" זה ערב טוב. "אַנְקָנְטָדָה" זה נעים מאוד...

אבל האישה העגלגלה שישבה מתחת לסככה, ועסקה בקיפול מגבות וסדינים, חסכה מדני את הגמגומים. היא נשאה את עיניה הכהות מגיגית הכביסה, בחנה את הדמות הזהובה שנראתה זרה לנוף, מפני שלבשה מכנסיים ארוכים, ושאלה: "קוֹמוֹ אֵסְטָס, אַמִיגָה?"

דני חייכה. היא לא נזקקה למילון כדי להבין את המילה "אמיגה". הרבה לפני שהגיעה לגאליס והרבה לפני שהתאהבה ביונתן היא ידעה שאמיגה זה חֲבֵרָה.

"בואנוס..." דני מלמלה במבוכה. את המזוודה היא הניחה על האדמה ושתי ידיה אחזו במילון הדק, כדי לחפש את המשך המשפט. איך אומרים בוקר טוב? או אחר צהריים נעים?

"זה בסדר," האישה המקומית הפתיעה אותה באנגלית מתנגנת, "את יכולה לדבר אנגלית."

"אה," דני התנשמה בהקלה והצביעה על שלט שהתנוסס בשער הכניסה לכפר. "ראיתי שאתם מחפשים עובדים."

"את רוצה לעבוד כאן?" עיניה הכהות של האישה התרחבו בפליאה.

"תלוי," דני התחמקה. ובהרהור שני הוסיפה: "אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני כאן."

בתנועה כבדה הזדקפה האישה בכיסא הקש.

"את בורחת?" שאלה.

דני נשכה את שפתה התחתונה.

"את בורחת מהמשטרה?" חקרה האישה. את המילה האחרונה היא הגתה בספרדית שדני לא התקשתה להבין. פּוֹלִיסִיָיה נשמעה קרובה מאוד לפוליס - והיא מיהרה להניד בראשה לשלילה.

"אה," אמרה האישה, "אז את בטח בורחת מההורים."

דני שוב הנידה בראשה לשלילה.

האישה התקרבה אליה ומעיניה הכהות - שיכלו להיראות מפחידות - קרן החום.

"ברחת מהאהבה?"

דני הינהנה. ודמותו של יונתן הופיעה מול עיניה. יונתן המחייך, יונתן המיועד, יונתן המוחה דמעה. הפרידה היתה כל כך טרייה עד שהמון "יונתנים" ריצדו לפניה, בהרבה גוונים ופנים. גם את קולו היא שמעה בגרסאות שונות. בקול בטוח ומשוחרר הוא אמר "סוף-סוף, אני כבר לא המיועד," ובקול סדוק, על סף בכי, הוא התחנן, "דני, אל תלכי."

בעודה נסחפת בזיכרונות שהמו באוזניה כמו רחש הגלים שנשמע ברקע, הבחינה דני שהאישה שותקת ובוחנת אותה. צביטה של דאגה פרמה את חוט המחשבות שלה. דני הבינה למה האישה עלולה לסגור את ביתה ואת לבה בפני נערה זרה, שנמלטת מהמשטרה ומהחוק. למה לה להסתבך בצרות? היא גם יכלה להבין למה אישה שנראית בגיל של אמה, לא תפתח את ביתה ואת לבה לנערה זרה שנמלטת מהוריה. אולי תעשה זאת מתוך הזדהות עם אִמָהּ, שבוודאי דואגת לה וחרדה לשלומה ואולי מתוך חשש, שיום אחד הורי הנערה יגיעו לכפר הדייגים הנידח ויאשימו אותה בחטיפת בתם.

רק לשאלה אחת עדיין אין לה תשובה. האם האישה המקומית שעובדת בכפר הדייגים תסכים לפתוח את ביתה ואת לבה לנערה זרה, שבורחת מהאהבה ומאהובה?

"זה לא פשוט לעבוד כאן," אמרה האישה, ששמה היה אנחלה.

דני הציגה את עצמה בכינוי החיבה שלה, והוסיפה שזה קיצור של דניאלה.

"העבודה מסביב לשעון," הוסיפה אנחלה. "תמיד יש מה לעשות. לכבס, לבשל, לסדר, לנקות. מצד שני," היא נשאה את מבטה לעבר האוקיינוס, שנפרש מולן כמו מָרְאָה תכולה, "אם תהיי כאן, כל האוקיינוס הזה יהיה שלך."

"זה בדיוק מה שאני צריכה," דני לחשה. "זה אומר שהתקבלתי לעבודה?"

"תלוי," אנחלה חיקתה אותה.

"בְּמָה?"

"כמה זמן את מתכוננת להישאר כאן? שבועיים? חודש?"

"לנצח," דני לא היססה. "לתמיד."

"את בטוחה?" הקשתה אנחלה ולא המתינה לתשובה. היא פרשה את זרועותיה הרחבות לעבר הנערה והצמידה אותה לחיקה.

רק אז נפרץ סכר הדמעות של דני ובבת אחת זרם ממנה הצער שנאגר בתוכה מאז שיחתה האחרונה עם יונתן, הטיסה ותלאות הדרך.

"אמרתי לו שאני כבר לא אוהבת אותו," היא התרסקה על כתפה של אנחלה בתערובת מוזרה של אנגלית ועברית מתובלות במילים בודדות בספרדית עילגת. "אמרתי לו שהחיים הם לא אגדה ושאנחנו כנראה לא נחיה ביחד באושר ובעושר."

"ששש..." המהמה אנחלה וליטפה את גבה, כמו שמרגיעים תינוקת.

"ביקשתי ממנו שיכבד את ההחלטה שלי ולא יחפש אותי," המשיכה דני כאילו דיברה לעצמה.

"ששש..."

"את חושבת שהוא באמת יכבד את ההחלטה שלי?" דני שאלה, "את חושבת שהוא באמת לא יחפש אותי?"

העיניים הכהות של אנחלה שידרו סימני שאלה.

דני חבטה על מצחה. "איזו מטומטמת אני. למה אני מצפה ממך לענות כשאני שואלת אותך בעברית?"

"מה אמרת?" אנחלה גיששה באנגלית.

דני ניסתה לתרגם, אך הכאב הכניע אותה.

"הביטי באוקיינוס," יעצה לה אנחלה. "הביטי בגלים. הם באים והולכים, מתקרבים ומתרחקים, ולרגע לא מתעייפים."

דני מחתה את הדמעות ולא יכלה שלא להיזכר שכך בדיוק עשה יונתן, בשיחתם האחרונה.

"בני אדם לא מתנהגים כמו גלים," המשיכה אנחלה. "לא הרוח מניעה אותם. יש להם רצונות ומשאלות ודחפים."

"וזה אומר ש...?" דני הקשתה. אם לא הרוח תניע את יונתן, אלא דחפיו ורצונותיו ומשאלותיו, האם זה סימן שביום מן הימים הוא יגיע לכפר הקטן הזה, ששמו אפילו לא מופיע במפה של מקסיקו הענקית? היא גילתה אותו רק תוך כדי גלישה באתרי מטיילים, שם תואר כמקום של מקלט ושלווה.

"זה אומר שאני אראה לך את הבקתה שלך," אמרה אנחלה ואחזה בידה. "זה אומר שאני אכין לך ארוחה טובה."

"אני לא רעבה," אמרה דני, חוששת להיות מעמסה נוספת על המארחת הנדיבה.

"כשאני מחבקת אותך, כאילו חיבקתי את הבת שמעולם לא נולדה לי," אמרה אנחלה, "אני שומעת את הבטן שלך מקרקרת."

דני פרצה בצחוק. "הבטן שלי? מקרקרת?"

"קוקו-קוקוריקו!" הריעה אנחלה. בכל השפות זה נשמע אותו הדבר.

"טוב," דני נגררה בעקבותיה. "תודה." אחר כך היא הרימה את המזוודה הריקה למחצה, פתחה את אחד מרוכסני הצד, דחפה את המילון העברי-ספרדי לתא וחייכה. "גְרָסְיָאס. מוּצ'אס גרסיאס."

"ואחרי שתאכלי ותנוחי קצת," המשיכה אנחלה באנגלית מתנגנת, "נלך ביחד לבִּיג מאמא של הכפר."

"ביג מאמא?" דני נעצרה. מי זאת? האם עתידה יהיה נתון בידיה של ביג מאמא? האם ביג מאמא היא זו שתחליט האם מותר לה להישאר בכפר? ומה עליה לעשות כדי למצוא חן בעיני ביג מאמא? האם מותר לה לגלות שהיא ברחה מאהובה? ומה יקרה אם ביג מאמא תקשיב לסיפורה, שיתורגם לספרדית, ותפסוק שעליה לחזור, עכשיו ומיד, אל האהוב שְׁנָטְשָׁה?

הדאגה ניכרה בפניה. נדמה היה שענן שחור נחת על מצחה. "החיים הם לא אגדה," דני הזכירה לעצמה. ייתכן שאגדת הכפר תהיה קצרה ואפילו לא תארך עד מחר.

"פָּטְרִיסְיוֹ!" קראה אנחלה, והמטירה בליל פקודות בספרדית על נער שחרחר. אחר כך היא שלחה לדני קריצה שובבה ואמרה: "ביקשתי ממנו שיביא לי דג טרי-טרי, כזה שבבוקר, לפני הזריחה, עוד שחה בים."

דני ניסתה לחייך. והחיוך שלה התרחב כשנגסה בדג שיצא מהגריל, מתובל היטב. רק כשהחלה לאכול היא נוכחה לדעת עד כמה היתה רעבה.

"תאכלי, תאכלי," האיצה בה אנחלה. "את רזה מדי. אני לא רוצה שביג מאמא תחשוב שאת חולה."

מה זה משנה אם אני חולה או בריאה? הרהרה דני, ולא שיתפה את אנחלה בשאלות שכרסמו לה בלב. היא אכלה מהסלט העשיר, שתתה בקבוק שלם של מים קרים ואמרה לעצמה שהחיים הם אולי לא אגדה, אבל כדאי ליהנות ממה שיש.