גבירה וערפל

פרק 1

הנסיך הביט דרך חלון הספינה אל הגלים העולים ויורדים. סימני העייפות ניכרו היטב מתחת לעיניו. כבר כמה ימים שלא הצליח לישון. שערו הכהה והמתולתל, שלרוב הקפיד לקצר היטב, צמח בתקופה האחרונה והיה סמיך ופרוע. למי היה זמן לחשוב על תספורת? מבטו טייל לכמה שניות על פני קו האופק הריק, אבל כמו מתוך הכרח חזר אל התא הקטן, ובמיוחד אליה, אל שודדת הים שכונתה "הגבירה השחורה". הם לא היו היחידים בתא, אבל בכל זאת היה נדמה שהתא מלא בעיקר בשניהם. היא ישבה על כיסא קטן, ליד שולחן ועליו נייר שהדיו על גביו טרם יבשה. גבירה — כך קרא לה במחשבותיו, בעיקר כי לא הצליח לחשוב על שם אחר בשבילה, ואף שלא היה לה שום קשר לאצילות. אזיקי הברזל שעליה קירקשו כשנעה. בגדיה השחורים היו מלוכלכים מאוד, מכנסיה מטולאים, מגפיה פרומים. היא דיברה מעט ובקול מוזר וצרוד. מדי פעם התנשמה בכבדות, כאילו עצרה איזה זעם מלהתפרץ. ובכל זאת שלחה קדימה את רגליה בהתרסה ובהתה אל חלל התא, כאילו כל זה לא היה שייך אליה. גבירה. השם הזה כמעט שיעשע את הנסיך כשהביט בפאה השחורה הארוכה, ובמיוחד כשהביט בסימן ההיכר העיקרי שלה — המסכה השחורה שכיסתה את מחצית פניה. אבל הוא לא מצא שם אחר לשודדת הים הנוראה הישובה מולו ברישול על כיסא קטן. אז גבירה. שיהיה.

הספינה הדו־תרנית המלכותית לביאת הים היתה כבר בלב הים הפתוח, במרחק כמה ימים מאִינָאר, וכתמי הדיו הכהה שעל ידי הגבירה הוכיחו שסיימה לבצע את חלקה הראשון בעסקה. מקומו של מִשאוֹל, אי המשאלות האגדי, היה כעת משורטט ביד קלה להפתיע במפה מבריקה ורטובה על הנייר המונח שם. כשתיבש הדיו, ייקח הנסיך את המפה אל רב־החובל. אך בינתיים ניסה להתחמק מן ההכרח להביט בה שוב ושוב. המסכה הסתירה את פניה היטב, אבל הוא הבחין שידיה מלאות הכתמים בהירות מדי לצבע העור השחום האופייני של אנשי אינאר. אולי היא סָאיֶינית. הם ידועים כלוחמים ומכירים את הים. כשקבעה את פרטי החנינה שלה, דיברה איתו מעט ובשקט בקולה המוזר, כך שהיה לו קשה לשמוע שם מבטא מסוים. מאז רק שתקה ובהתה באדישות בחדר. דארן, העוזר שלו, נשען מימינו אל הקיר. שני שומרים עמדו ליד הגבירה וניסו לא להביט במפה. הוא לא היה לבד במסע הזה, אבל מעולם לא הרגיש בודד כל כך. בדידות ההחלטה שקיבל הציבה אותו מולה לבדו.

זה חייב יצליח. כל הממלכה תלויה בהם ובמהירות שבה יגיעו אל האי. לא היה דבר אחר שיעצור את המגפה המשתוללת באינאר. ארבעה שבועות בקושי עברו מהרגע שבו התחילו להישמע סיפורים על מחלה משונה שצצה בכפרי הצפון של אינאר, שעל גופם של החולים בה הופיעו כתמים אדומים־חומים קטנים, שהלכו והתפשטו בגוף עד שכיסו את כולו. מה שנשמע בתחילה כסיפור רחוק ומשעמם נעשה מדאיג ככל שהתרבו המקרים, וככל שהחולים הראשונים, שמצבם היה החמור ביותר, החלו למות בזה אחר זה. איש לא ידע איך לרפא את המחלה שהופיעה יש מאין בכל מקום בממלכה. איש גם לא הבין איך נדבקים בה ולמה היא מתפרצת רק באינאר. וכשהיא הגיעה לארמון... כאב הבטן שחש לא היה קשור לטלטולי הים. לא, הוא ניער את עצמו. תישאר מרוכז, לפחות כשאתה מולה. רק עוד קצת. יש לפניהם לפחות עוד כמה שבועות של הפלגה. זאת לא הספינה הכי טובה או הכי מהירה של הצי, אבל שאר הספינות היו בהסגר בגלל המגפה. לביאת הים בדיוק הגיעה מהצפון, והם יכלו להשתמש בה ובצוות שלה בלי חשש. הוא הביט שוב בגבירה. על מה היא חושבת כשהיא יושבת כך שקטה בחדר? האם היא זוממת משהו? האם העסקה הזאת מטורפת בדיוק כמו שדארן אמר לו? האם יש מידה של כבוד בלחיצת היד ביניהם? זאת היתה השאלה האמיתית, חשב במרירות. הרי גם הוא לא היה בטוח במילה שלו. גם אם באמת תיקח אותו אל האי ותפסיק את המגפה באינאר, איך יוכל לשחרר פושעת כזאת?

מבטיהם נפגשו לרגע. מאז עלייתה לסירה ראה בעיניה תמיד ברק קבוע של לעג. כדאי לה מאוד שהמפה נכונה, אחרת... אחרת מה, בעצם? לה כבר אין מה להפסיד. אבל לו... הוא אילץ את עצמו לנשום באטיות ולהמשיך להביט בשרטוטי הדיו. הם נראו ברורים. מרשימים בדיוקם, למען האמת.

לבסוף יבשה הדיו, והוא אסף את הנייר ועמד לצאת מהחדר.

"זה רק ׳ני ואתה," נהמה הגבירה מאחוריו בקול חורק כמו ציר של דלת שלא נפתחה כבר זמן רב.

"מה?" הוא הסתובב אליה, מופתע.

"אני ואתה נצא לאי," ענתה.

"אנחנו נראה," אמר מיד וכיווץ את גבותיו העבות. היא כבר אמרה לו כשחתמו על ההסכם שהיא מוכנה לקחת רק אותו. אבל ההתעקשות שלה גרמה לו להתעקש בחזרה.

"לך לבד אם ת'רוצה," היא פלטה נחרה עמומה.

הנסיך מילמל משהו, יצא מן החדר ומיהר אל הקפטן עם המפה שקיבל. שני השומרים לקחו איתם את השולחן והכיסאות ויצאו. הגבירה נשארה לבדה.

לביאת הים הגיחה אל רצועת הסָפֵק שלושה שבועות וחצי אחרי שיצאה מאינאר. מזג האוויר היה טוב מספיק כדי שיעזו לחצות אותה מיד. רב־החובל אמר שאין מה לדאוג. ובכל זאת, כעבור יומיים וחצי, כשמחוג המתכת בזריחון שבידו הפסיק לעמוד והתחיל לנוע בוודאות לכיוון מה שנראה כמערב, היה אפשר לראות את ההקלה על פניו. הם אמנם היו עכשיו באזור ההוא, שבצד השני של העולם, אזור שמעט מאוד מפות התייחסו אליו ומעט מאוד אנשים ידעו לנווט בו, אבל לפחות היה להם כיוון. התקווה נעכרה במהירות באפרוריות העננים שהתגבשו מעליהם. אם היה נראה שמזג האוויר פועל לטובתם במעבר בין שני חצאי הכיוונים, הרי שככל שהתקרבו אל האזור שבו היה אמור להיות האי, הוא התחיל לבגוד בהם בנחרצות. כבר מרחוק נראה האזור מוקף בעננים. וכשהתקרבו, הגשם והים סערו כל כך, עד שהנסיך התחיל לתהות אם היא לא הובילה אותו בכוונה אל אי שהוטלה עליו קללת סערה.

האי האפור, ולו פסגה אחת שהזדקרה כלפי מעלה בהתרסה, עמד בדיוק היכן שסימנה במפה. מכל עבר הקיפו אותו שרטונים חדים וגלים שוצפים. הם סבבו את האי ממרחק בטוח ובשעת בהירות נדירה גילו, במערבו של החוף המשונן, כניסה אפשרית אחת ויחידה לסירת משוטים קטנה, אם כי היה קשה לקרוא "אפשרית" לכניסה המוקפת בסלעים. בערפל הדק שהקיף אותם הכול נעשה מטושטש. אולי האי בכלל לא שם, חשב הנסיך. אולי זאת רק השתקפות רפאים שנועדה לפתות אנשים עד מוות. אם נמות, לפחות נמות יחד, חשב, וציווה להביא את הגבירה ולהכין את הסירה הקטנה לירידה אל הים הגועש.

הם עמדו זה מול זה על הסיפון הרטוב. טיפות מים היו תלויות בשערם. מזג האוויר הִקשה את הדיבור. בגשם השוטף סימנה הגבירה לנסיך על האזיקים שעליה. ככה אי־אפשר לשוט. הנסיך היסס לרגע לפני שנכנע. משירדו האזיקים, הם נכנסו אל סירת המשוטים. דארן התקרב ועמד להיכנס גם הוא, אבל הנסיך הביט בים הגועש מתחתיהם והבין שאינו מסוגל לומר לאיש להצטרף אליהם. אם ייכשלו, אין צורך שעוד מישהו ימות. ומלבד זאת, הגבירה הרי לא תסכים. הוא סימן לדארן לעצור, וסירת המשוטים הקטנה הורדה אל הים. שם, בין שמים ומים, צעקה אליו בקולה הצרוד, מבעד למסך הגשם, "כמה ת'רוצה ת'זה, נסיך?" הוא לא ענה. מה היא רוצה ממנו עכשיו? "תענה לי!" קולה שרט את אוזניו. "אנחנו 'כולים למות. ת'מוכן לזה? אני צכ'ה לדעת!" הוא חשב על כל האנשים החולים ברחובות. חשב על החולים שבארמון. על אמו — על ראשה המונח על הכר הלבן, על הכתמים שהופיעו על ידיה ועל פניה, שהלכו וגדלו. הוא נזכר בגניחות הכאב הקטנות, שהסגירו את האמת על מצבה. חשב על ניקוֹ, אחיו, ששוב ניצל הזדמנות והשאיר אותו לבדו לטפל במגפה, ועל אחותו הקטנה רִיָה, המביטה בו בחוסר אונים. אבל את כל אלה לא אמר. היא לא תוכל להבין. הוא רק הינהן בתשובה ואחז היטב בסירה המתנדנדת. היא הינהנה בחזרה, וחיוך זר הסתמן על שפתיה. בגעש אדיר נחבטה הסירה במים. עכשיו לא היו עוד מילים. רק גלים, שוצפים וגבוהים, וזוג משוטים אחד בידיה של הגבירה.

הוא לא ידע איך הצליחו בכלל להתקרב אל האי. המשוטים שבידיה נראו חסרי תועלת לנוכח הגלים הגבוהים. סלעים גדולים התקרבו במהירות מאיימת והתרחקו בפתאומיות ברגע האחרון, וגלים גבוהים שטפו אותם שוב ושוב. הגבירה נלחמה בהם בעקשנות מפתיעה. הרישול בתנועותיה נעלם, והמשוטים הלמו בים בעוצמה. קול הגלים כיסה על רוב המילים שצעקה, אבל הוא היה בטוח ששמע שם בעיקר קללות. רוב הזמן עצם את עיניו, למען האמת, בזמן שידיו אחזו במסגרת העץ חזק כל כך, עד שאיבדו תחושה. רק שיגיעו כבר אל האי. הוא חייב להגיע אל האי. מבין האימה והרטיבות הצליח בכל זאת להבחין בכך שהסירה מתחילה להתקרב אל מה שנראה כמו כניסה אל מעגן, שהמים בו שקטים יותר. הנה, הם התקרבו. כמעט הגיעו. אבל פתאום, בקול נפץ חזק, הסירה פגשה את גורלה על הסלעים.

הוא נזרק אל המים הקרים, שסחבו אותו בכוח מטה. הוא נאבק שלא לטבוע, וגרונו כבר היה מלא מים ועיניו עיוורות ממליחוּת. כשהוא נאחז בקושי בפיסה של עץ שצפה לידו, הצליח להרים את ראשו, להשתעל ולשאוף מעט אוויר לפני הגל הבא. הגל שצף עליו, אבל הוא הצליח להבחין בכניסה וניסה לנוע לכיוונה. רק להגיע אל המעגן. גל גדול ואלים נשא אותו מעלה, זרק אותו בכוח לתוך המים והטיח אותו אל הסלעים. הוא המשיך להיאחז בחתיכת העץ ונלחם בגלים ובאימה, עד שהצליח שוב לצוף. היה לו מזל. הגל זרק אותו קרוב מאוד לפתח. כאב עמום התחיל לפעום ברגלו השמאלית, אבל הוא התעלם ממנו. הוא שחה מעט והרגיש איך הוא נסחף אל המעגן והגלים סביבו נרגעים. הוא הגיע. הוא הניח את ראשו על הקרש וכבדות גדולה נפלה עליו. הוא ניסה לחפש את הגבירה, אבל לא הצליח לגרום לעצמו להרים את הראש. העולם התעייף. המחשבות שבראשו נעשו רטובות. הדבר האחרון שהצליח להבחין בו היו אצות אדמדמות שצפו על הים... והעולם החשיך.

הגבירה פקחה את עיניה ראשונה. אור השמש המסנוור המם אותה. לאט־לאט הניחה לעיניה להסתגל. על החול, כמה עשרות מטרים משמאלה, זיהתה חלקים ממה שנשאר מהסירה. היא התהפכה לאט, כואבת, וראתה את הנסיך מוטל מעולף על החול שלידה. אולי בעצם מת. היא ראתה אותו לרגע כשהסירה התנפצה אל הסלעים, אבל הגלים נשאו אותם לכיוונים שונים. איך בכלל הצליחה להגיע לכאן, לא הבינה. היא אפילו לא ניסתה לעשות משהו. הגלים פשוט נשאו אותה להיכן שרצו.

בקושי רב התרוממה וגררה את עצמה אליו. שערו הסמיך וחלקים גדולים מפניו היו מצופים בשכבת חול דקה, עד שהצלקת הקטנה מעל הגבה השמאלית לא נראתה כלל. היא קירבה את אוזנה אל פיו. הוא בחיים. היא לא ידעה אם נשימתה נעצרה מאכזבה או מהקלה. ידה עדיין היתה מונחת על צווארו. היא יכולה לשסף את גרונו אם תרצה, או שתוכל לשבור לו את המפרקת בזה הרגע. המחשבה הזאת הממה אותה, ואז נעלמה בתוך סחרחורת חזקה. האדים הרעילים שפלטו האצות האדומות עדיין השפיעו עליה. מגע ידה על צווארו היה פתאום כואב מדי, ובכל זאת התקשתה להסיר אותה ממנו. לבסוף משכה את ידה מהנסיך, השתעלה וצלעה מסוחררת מעלה, אל החוף.

שדה עצום של פרחים צהובים ונוטפי אבקה כיסה את אדמת האי בצפיפות. מכאן ועד האופק נראו מרחבי האדמה שליד החוף כמו שטיח צהוב ומאובק. היא נפלה על ברכיה ותחבה את פרצופה בפרחים הצהובים הקטנים, שעלי הכותרת המקופלים שלהם הזכירו לה תמיד חרטום של ספינה זעירה. האבקה הצהובה עזרה. עם כל שאיפה הוסיפה מחשבתה להצטלל.

היא חזרה אל חוף הים עם זר פרחים גדול ופיזרה מחצית ממנו ליד פניו של הנסיך. הוא יתעורר בקרוב. צריך לנער את החול, לסדר לאט את השיער הרטוב לפקעת אסופה, להחזיר את הפאה הממורטת למראה ראוי ולהדק את המסכה. אבל בינתיים אפשר לשבת על החוף, לאחוז בחצי זר צהוב ומאובק ולתת למחשבות לצוף. היא לא היתה צריכה להסכים לעסקה — ולו רק כי הבטיחה לעצמה לא לחזור לכאן לעולם. היופי המושלם של האי. השמים הכחולים, האוויר המרגיע, האופק הנקי תמיד ששום ספינה לא נראית בו לעולם, רק עננים קלים. הכול בדיוק כמו שזכרה, כמו שלא רצתה לראות שוב לעולם. ועוד מעט הוא יתעורר, הנסיך שלידה. היא ניסתה להתעלם מתחושת המחנק הגוברת. היא העבירה את השבועות האחרונים בתוך צינוק, ובכל זאת הרגישה כאן כלואה.

אולי מזל שהם לא רק שניהם כאן, חשבה בזמן שסידרה מחדש את המסכה שלה. איך זה באמת שהוא עדיין לא הגיע. ילד־אִי תמיד יודע מה מתרחש באי שלו.

בדיוק אז שמעה משהו נע מאחוריה. מזווית העין ראתה צל חומק במהירות על החול. היא לא הסתובבה לבדוק את מקורו. מעניין איך ייראה הפעם.

ילד קטן וזהוב שיער הופיע לימינה, מחייך כמו שרק תושב של אי המשאלות יכול לחייך.

"חזרת!" אמר ונפל עליה בחיבוק. "כמעט לא השתנית. אולי רק קצת גדלת, אבל זה לא נחשב."

"אתה השתנית כל הזמן, נכון?" אמרה במידה לא מוסתרת של ביקורת.

הוא משך בכתפיו ונהפך בן רגע לנערה כחולת עיניים עם צמה. "אני זה אני," אמר. "אבל את... המסכה המצחיקה הזאת על הפנים שלך מסתירה לך את כל הנמשים."

"ילד־אי," נאנחה, "אולי תעזור לי להרים את הנסיך הזה אל הבקתה?"

"כן, קפטן!" ענה בהתלהבות ונהפך במהירות למַלח שרירי, שהניף את הנסיך בקלילות במעלה הגבעה, היישר אל הבקתה הקטנה ששכנה שם, בתוך הים הצהוב הפורח שמסביב.

הנסיך הונח על המיטה הגדולה, בקומה השנייה, בדיוק היכן שעין־אחת הונח פעם וגילה ששתייה חריפה ואדי אצות מעלפות הם שילוב קשה במיוחד. לעומתו, הנסיך כבר התחיל להראות סימני התאוששות קלים. זה לא ייקח לו יותר מכמה ימים, ידעה.

בימים הבאים הסתדרה עם ילד־אי לא רע בלי מילים מיותרות. ילד־אי היה אחראי לבישול ולגינה, והיא היתה פנויה לארגן קצת את הבקתה. נראה שילד־אי התעלם מהעובדה המוחשית שגדלה מאז הפעם האחרונה שנפגשו, כי הוא הוציא החוצה לכבודה בעיקר קופסאות של משחקים. היא העבירה אותם לאחת הפינות. לאחר חיטוט במחסן, שנמשך כמה שעות, מצאה לה מגפיים לא קרועים, במידה הנכונה, ומראה שהיתה יכולה להציב בחדר שלה בעליית הגג. היא מצאה גם כמה וילונות שתלתה על החלונות בחדרה, ובחיפוש במזווה מצאה בקבוק קטן וישן, שנדף ממנו ריח זר, אבל כזה שחריפותו היתה מוכרת. על רצפת המחסן המלוכלכת, באפלולית הערב, לגמה לאט את הנוזל, וחשבה שאלכוהול הוא כמו זהב. מובן לכולם בכל שפה. זה לא היה לגמרי מדויק. באיים של בָּאנְטָאבּ, זהב היה סתם מתכת נוצצת. אבל נו, העיקרון. הטעם משתנה, אבל ההשפעה זהה. כל כך הרבה זמן לא שתתה משהו שאינו מים מעופשים. היה יכול להועיל לה משהו כזה בתקופה האחרונה...

היא נאנקה כשחשבה על הכלא. השבועות האחרונים בצינוק לא לגמרי... לא לגמרי היו. היו לה נקודות אחיזה מעטות ברגעים שבהם היתה צלולה, והרבה מאוד רגעים בוציים, שנזלו לה מבין האצבעות. רק עכשיו, באור הבהיר של האי, התחילו הדברים להתקשות לכדי תמונה יציבה. וזה היה אולי כואב יותר. כשהיתה קטנה, היתה מביטה באנשים ההולכים ברחובות ומנסה להבין את הדבר הזה שהיא לא מבינה. היה לה ברור שלעולם יש היגיון, ורק היא לא מבינה אותו. שאם תבין את העולם, תוכל להסתדר בו. תוכל להיות חזקה. שום דבר לא יפגע בה יותר.

אבל הנה, היא גדלה. חשבה שהיא חזקה, חשבה שהיא יודעת מה היא עושה, אבל היא לא. העולם נשאר עבורה חסר היגיון כשהיה. היא עצמה את עיניה, אבל פקחה אותן מיד כשהאדום הלוהט הציף אותה ולגמה עוד לגימה ארוכה. בזמן האחרון, בכל פעם שעצמה את עיניה ראתה תמיד את אותו הדבר — אש גדולה. היא ניסתה לקחת עוד לגימה וגילתה שהבקבוק התרוקן. "לעזאזל," סיננה וזרקה אותו בכוח אל הרצפה. היא הביטה בו מתנפץ. מבין השברים טיפטפו אל הרצפה טיפות בצבע כחול עז. מה היא שתתה בכלל? היא בהתה בצללים היורדים עד שהמחסן החשיך לחלוטין והשפעת הנוזל הכחול התחילה להתפוגג, ורק אז קמה משם. כשחזרה למחרת, מישהו, אולי ילד־אי, כבר טיאטא את השברים החוצה.

"אני לא אוהב את המסכה שלך," אמר לה ילד־אי בארוחת הבוקר.

"תתרגל," ענתה והזיזה את הירקות שלה מצד לצד בצלחת.

"את לובשת אותה בגללו, נכון? הוא עדיין מעולף."

"הוא יתעורר בכל רגע."

"הוא שבר את הרגל שלו, איך הוא ירד מהקומה השנייה?"

"הוא עקשן."

ילד־אי עיקם את אפו. "זה לא יפה שאת לא מגלה לי מה קורה."

היא משכה בכתפיה.

"אני יודע כמה דברים," אמר בחיוך.

"באמת?" הגבירה שלחה בו מבט ארוך.

"כן. את יודעת. חתיכות מפה ומשם. הרבה אש. מה נשרף?"

היא הביטה רגע בחלל החדר לפני שאמרה, "הכול," וחזרה אל הצלחת שלה.

לפני שעלתה אל חדרה, הסתובבה אל ילד־אי במבט נחוש ואמרה את מה שתיכננה לומר במשך כל ארוחת הבוקר.

"אני צריכה שתבטיח לי כמה דברים." היא השתמשה בנימה שבה השתמשה על סיפונה של ערפל. קול חזק ונמוך. הוא חייב להבין עד כמה זה חשוב.

"מה שתרצי," אמר ילד־אי בדמות אישה עגלגלה.

"הנסיך כנראה יתעורר היום. מהרגע שהוא מתעורר, אתה קורא לי רק 'גבירה'."

"הו. גבירה. זה נורא רציני. כן, גברתי," קד מולה משרת זקן וצנום בבגדים שחורים, שחיוך קטן עדיין פרוש על פניו.

"אני רצינית, ילד־אי. ואסור לך לדבר עם הנסיך עלי. מבטיח?"

הוא חייך. היא לא חייכה בחזרה.

"בסדר, בסדר," קרץ אליה נער עם תלתלים ערמומיים. "נו, מבטיח. גבירה! הנה, רואה?" ילד־אי נהפך לילד זהוב שיער וניסה לשוות ללחיים התפוחות שלו ארשת רצינית. "אממ... יש סיפור מאחורי זה, נכון? זה נראה מעניין!"

"זה לא משנה..." ענתה. "כשיתעורר, תן לו את כל הנאום על האי ועל הזמן וכל זה. בדיוק כמו שהסברת לי כשהייתי קטנה. אני הולכת לישון." והיא נעלמה אל עליית הגג לפני שיספיק לשאול שאלות נוספות.

יהיה נס אם זה יצליח, חשבה. לרגע חלף בה הרעיון לבקש מהאי שהנסיך לעולם לא יגלה את האמת. אבל רק לרגע. כבר מזמן הבטיחה לעצמה שהיא מהאי הזה לא תבקש דבר.

לקראת הצהריים התעורר הנסיך. היא פתחה מעט את דלת חדרה ושמעה אותו בקומה שמתחתיה, מנסה לצלוע אל סלע המשאלות, נופל ואז מעכל את ההסברים של ילד־אי. ילד־אי, אחרי שנים של ניסיון, עשה עבודה טובה. במִשאול הזמן עובד אחרת, הסביר לנסיך בעדינות. מרגע שנכנסים אליו, הזמן שבחוץ עומד מלכת. לכן יש להם את כל הזמן שבעולם. אפשר לחכות עד שמוכנים לצאת לדרך, ורק אז ללכת אל הסלע, שנמצא במרכז האי. לא צריך למהר. וכן, הוא יכול להיהפך לאיזו דמות שהוא רוצה. ואם קיים אי של משאלות, למה שלא יהיה קיים מין ילד־אי כזה, שיכול להחליף את המראה שלו בכל רגע?

בלילה, כשהיתה בטוחה שכולם נרדמו, יצאה בשקט והלכה לשבת מול הים. היא מצאה פינה שקטה, שבה הסלעים היו רחבים והירח, המלא תמיד, היה בזווית נוחה, וחיכתה לזריחה שתבוא. אחר כך חזרה לישון.

מרגע שהנסיך התעורר, נשארו לה רק הלילות. היא הלכה לישון כשקם ובלילות יצאה אל החוף. כמה שפחות לדבר עם הנסיך. כמה שפחות להיות בסביבתו. זה היה הכלל שקבעה. אם הרגיש בכך, הנסיך לא נראה מוטרד מהסידור הזה. נראה שגם לו היה נוח יותר כשלא היתה בסביבה. רק בארוחת הערב נפגשו כולם. ילד־אי התעקש על כך ונתן בה מבט מלא ב"אני יודע מה את לא רוצה שאני אעשה". היא ידעה שבשביל ילד־אי, הבקשות שלה היו משחק מהנה, ואיך יוכיח שהוא מנצח וקורא לה רק "גבירה" ומעמיד פנים שמעולם לא הכירו, אם הם לא נמצאים שלושתם יחד? מה הטעם במשחק שאין מתי לשחק בו?

בפעם הראשונה שישבו לאכול יחד, זה היה כמעט בלתי־נסבל. היא סידרה את השולחן לקראת הארוחה בזמן שילד־אי הוריד את האוכל מהאש, והנסיך, שרגלו הפצועה עדיין היתה חבושה, ישב והביט בכל פעולה שלה. כשהניחה את כלי האוכל, ראתה אותו נדרך. רגע עבר עד שהבינה שהסכינים שבידיה מלחיצות אותו. כשהתחילו לאכול, לקחה את הסכין שלה בהפגנתיות. לא שחשבה להשתמש בסכין. היא השתדלה לאכול במזלג רק לכבוד ילד־אי. אבל שיפחד ממנה. למה לא.

"האוכל מאוד טעים, אדוני," אמר הנסיך לילד־אי, שלבש דמות של גבר עב שפם וכרס. קולו היה רשמי קצת יותר מדי, אחרי שבמשך כל הארוחה הביט בעיקר בצלחתו. היא הניחה שנדרש ממנו מאמץ בשביל לשבת לאכול עם איש פשוט ושודדת ים. אולי ציפה שישרתו אותו ויגישו לו את האוכל.

"תודה," אמר ילד־אי בשמחה לא מוסתרת ונהפך לאישה בשמלה משובצת, עם אף מחודד. פניו של הנסיך התקשו, והוא חזר במהירות לצלחת שלו ולא אמר עוד דבר. גם היא שתקה רוב הזמן. רק לפעמים שלחה בו מבטים לא רצוניים, כאילו אם תביט בו טוב יותר, תבין דבר־מה שלא ידעה קודם לכן. אבל מיד כשהבינה שהיא מביטה בו, חזרה גם היא אל הצלחת שלה. היא סיימה במהירות את האוכל ויצאה אל הים, בתקווה שילד־אי יסלח לה על שלא עזרה עם הכלים, לא לפני שלקחה איתה סכין מטבח אחת. להצטייד בסכין לא היה רעיון רע, למען האמת. היא התגעגעה לסכין הגילוף שלה. באין משהו אחר להסיח את דעתה, זאת יכולה להיות דרך טובה להעביר את הלילות.

חמישה ימים הם הסתדרו ככה. ארוחת ערב משותפת ולילה שלם לבד. כמעט היה אפשר להכריז על שגרה. אבל הערב היה שונה. ילד־אי פנה לכל אחד מהם — לגבירה ולהוד מלכותו — ברוב הדר וכבוד וחיוך מרוצה והגיש את ארוחת הערב: ירקות מאודים, ועליהם רוטב חמצמץ בתוספת מה שנראה כמו תבשיל מעורב בביצים. הוא ידע לבשל נהדר, במיוחד כשלבש את דמותה של אישה אחת, עם אף פחוס וצלקת קטנה על גב כף היד הימנית. כרגיל, הם אכלו בשקט, וילד־אי פיזם לעצמו. אבל בזמן שאכלו נהפכה דמותו בהדרגה לאישה צעירה ומנומשת, אדומת שיער, עם עיניים אפורות ומעט מלוכסנות, מצח גבוה, פה דק ואף קצת רחב, שהיה קשה לעמוד על צורתו המדויקת בגלל הרושם המנומש שהשאיר. הגבירה לא שמה לב מיד לשינוי בילד־אי. קודם ראתה את פניו של הנסיך באחד המבטים הלא רצוניים ששלחה אליו. הוא היה חיוור וקפוא ונעץ מבט המום בילד־אי. רק אז שמה לב לדמות שלבש.

"תפסיק!" צעקה מיד על ילד־אי ונעמדה. ילד־אי הביט בה לרגע, מופתע, ואז התנער והשתנה בן רגע לזקנה קשישה. הוא הביט בה מבויש, וידיו התחבאו בתוך שרוולי המלמלה של השמלה החומה הכבדה שלבש. "אוי, אני... אני... זה..." היה כל מה שהצליח לומר.

היא שלחה מבט אל הנסיך. ידיו רעדו. הוא הניח במהירות את הכלים וצלע לחדרו.

"אני מצטער..." גימגם אליה ילד־אי. "זה קרה מעצמו... אני..."

"שלא תעז לעשות את זה שוב," אמרה אליו בקול עצור מזעם ויצאה.

בדיוק כשנעלמו כל הכוכבים, הרגישה בבואו. צעדיו היו כבדים בגלל הרגל השבורה שילד־אי קיבע עבורו. הוא נעמד מתנשף לידה ושתק. אף על פי ששמר על מרחק, היה קרוב מדי.

"את מסתירה משהו, גבירה," אמר הנסיך לבסוף.

"אני שמה מסכה. ברור שאני 'סתירה משו," ענתה בלי להתיק את מבטה מהים.

"לא, לא זה." הוא התנדנד על החול. "את כבר היית כאן פעם. לקח לי זמן להבין, אבל זה ההסבר ההגיוני היחיד. אני רק לא מבין איך זה ייתכן, כשהמידע הברור היחיד שמצאתי על האי היה שאי־אפשר להגיע לאי המשאלות יותר מפעם אחת."

"אז למה ת'חושב שכבר הייתי פה?"

"הרבה דברים לא הסתדרו," אמר. "אבל ילד־אי הוא שגילה לי בסוף."

נשימתה נעצרה.

"או יותר נכון הדרך שבה אתם מדברים אחד עם השני," הוסיף.

היא חזרה לנשום. "אנ'לא חושבת שיש משו מיוחד באיך שנ'חנו מדברים."

"בדיוק!" קרא. "אתם לא! הוא מִשתנה מולך לאלף דמויות, ואת עדיין מדברת אליו כאילו היה ילד רגיל. והוא לא! הרוחות יודעות אם הוא ילד בכלל..." הוא נשען על הסלע שלידה. "רק הערב עלתה בי ההבנה שאת מבינה אותו, כמו שרק מישהו שמכיר אותו הרבה זמן יכול להבין."

"ת'מחמיא לי, נסיך," ענתה בשקט והניחה לקולם של הגלים להישמע בין המילים. "אנ'לא מבינה 'תו. לא באמת. רק 'תרגלתי אליו."

הוא נאנח. "אז את לא יודעת להסביר איך הוא..." והוא איבד את מילותיו.

"נהפך לבחורה הזאתי בארוחת ערב?" היא הרימה אליו לרגע את מבטה. הוא הינהן. "זה דווקא קל," אמרה וחזרה להביט בגלים. "ת'כנראה חשבת עליה בזמן הארוחה. ילד־אי יכול לראות דברים כאלה."

"אז הוא יכול לקרוא מחשבות?"

"אה... אני חושבת שאפשר 'גיד שהוא יכול לראות מחשבות. תמונות. דברים שאחרים רואים בראש׳שלהם. הוא לא מבין 'תם, רק רואה. ואז הוא... משאיל 'תם. כמו בגדים. הנשים שהוא נהיה כשהוא מבשל, דברים כאלה. לפי הרצונות שלו, הוא משנה ת'דמות שהוא לובש."

"אז מה גרם לו לרצות להיהפך... אליה?" הנסיך נראה מבולבל.

"לפעמים, 'תה יודע. מחשבות של מישו אחר כל כך חזקות, שהן נכנסות אליו, עד שהוא מִשתנה."

"באמת חשבתי עליה... קראו לה אֵוִוי..." אמר הנסיך בשקט והוריד את מבטו. "כבר הרבה זמן שאני מחפש אותה, ולא משנה מה א —"

"אני נראית'ך כמו בנאדם נחמד?" קטעה אותו הגבירה.

"מה?" הוא התנער.

"אנ'שואלת אם ת'מחשיב אותי בנאדם נחמד."

"אה... לא," אמר ומיד חשב שאולי זה לא היה הדבר הנכון להגיד.

"יופי," אמרה, מרוצה. "אז למה ת'חושב שאני צ'כה להקשיב'ך מספר לי על הבחורה הזאתי, הא?"

הנסיך איגרף את ידיו. עד כמה שהיתה גסת רוח, היא צדקה. מה הוא מתחיל לדבר איתה בכלל. עד כדי כך הוא נואש? אבל המחשבות רדפו אותו. מה אווי עושה עכשיו? איפה היא בכלל? האם תסלח לו? הוא הרגיש דחף חזק לרוץ אל סלע המשאלות ולבקש למצוא אותה כבר. הוא ידע שזה טיפשי. הוא הגיע לכאן בשביל משהו אחר, חשוב הרבה יותר. וכמו שדארן רמז לו בעדינות כמה פעמים, אם לא מצא אותה עד עכשיו, אולי היא לא רוצה להימצא, והוא צריך להפסיק לחשוב עליה. אבל כמה שהתאמץ והעמיד פנים, לא הצליח.

שניהם שתקו זמן רב. גלי הים ליוו את השתיקה שלהם בהמיה חרישית, בזמן שכל אחד מהם בחש במחשבותיו. הלוואי שילך כבר, חשבה. אבל אם כבר לשתוק ככה, אז ליד הים, היכן שלחש הגלים נותן לשתיקה מקום. היכן שהידיים מוצאות תעסוקה בחפירה חסרת תוחלת בחולות. ואם כבר לשבת לידו, אז לפחות ליד הים, היכן שהנשימות יכולות לנסות להיאסף כמו הגלים, בכל פעם מחדש. אולי גם הים מקשיב לשתיקה שלהם ותוהה לעצמו איך שני אנשים יכולים להיות כל כך זרים ובו זמנית לחלוק כל כך הרבה.

"אז איך הצלחת להגיע לכאן שוב?" שאל לבסוף הנסיך, אולי כדי להסיט את המחשבה ממה שכבר לא מצא ממנו מנוח.

היא התלבטה אם להכחיש שוב שהיתה פה כבר, אבל הבינה שאין טעם. זה כמו לפרוש מפרשים מול רוח נגדית, הבינה. אי־אפשר להתקדם נגדה, צריך לבחור זווית. "זה די פשוט, למענ'אמת," ענתה. "כל אחד יכול 'חזור לכאן כמה פעמים שהוא רוצה. רק צ'ך לא לבקש משאלה. האי לא מסכים 'חזור אחרי ש'בקשים משאלה. פשוט לרוב האנשים זה בעצם 'תו דבר."

"אז את היית כאן, באי המשאלות, ולא ביקשת שום משאלה?"

"כן," משכה בכתפיה.

"אני לא מאמין."

"משאלות זל'א דבר נפלא כל כך."

"לבקש מה שאתה רוצה! זה לא נפלא?"

"ס'תכל מה קרה לעין־'חת."

"מה קרה לו?" עיניו של הנסיך נפקחו בסקרנות. מה יש לה לומר על שודד הים הנורא שרצחה ולקחה ממנו את הפיקוד על ערפל?

"ביקש מהאי למצוא אוצר. מצא. איך זה 'סתדר לו, הא?" גיחכה.

אף על פי שהרגיש שהיא דוברת אמת, התקשה להאמין לה. "אז למה הגעת לכאן בפעם הקודמת, אם לא כדי לבקש משאלה?" שאל.

היא משכה שוב בכתפיה ושתקה. הוא התאפק לא להמשיך ולשאול אם גם הפעם לא תבקש משאלה. הוא לא חשב שאמרה לו את כל האמת, אבל גם לא היה יכול שלא לחשוב על עצם הרעיון. להגיע לאי המשאלות ולא לבקש דבר. מי מסוגל לעשות מעשה כזה? אדם שיש לו הכול, או אדם שכבר אין לו דבר, חשב. והגבירה לא נראתה לו כמו אף אחד מאלה.