גברים אני שונאת אותם

באחד מן הימים כתבתי בבלוג שלי, שהעצלנות של הגברים, ההסתייגות שלהם לנוכח מאבקן של הנשים, נמאסו עליי. בן רגע קיבלתי מאלמוני ידידותי את התגובה הבאה: "אולי כדאי שתשאלי את עצמך למה גברים נמנעים מלדבר על זה. הנה רמז אחד לפחות: הגישה התוקפנית ואף נוטפת השנאה של הפמיניסטיות, כלפי כל גבר שאינו מצהיר: 'אני מתבייש להיות גבר! מוות לגברים!' ביום שתראי ביחסי גברים־נשים את מה שהם באמת [...] אז יתחילו להקשיב לך. עד אז ימשיכו לראות בכן נשים מתוסכלות עם שפם, ואתן רק תזיקו למאבק שלכן."

במילים ממש לא מכובסות מתרעם האדון הזה על המִיזְאַנְדְרִיָה שלי. איני היחידה שסופגת טענות חוזרות ונשנות עקב שנאת גברים: רבות הן הפמיניסטיות והלסביות שהואשמו בהטחת עלבון שכזה. כאילו הטלת ספק בכוחם של הגברים וחוסר עניין בהם, זה אך ורק ביטוי של שנאה.

האצבע המאשימה המופנית למיזאנדריה משמשת למעשה מנגנון השתקה: זהו אמצעי להחניק את הכעס — שמדי פעם הוא אלים, אבל בכל אופן מוצדק — של הסובלות דיכוי מהעריצים שלהם. ההתייחסות למיזאנדריה כאל משהו פוגעני, האמירה כי אין זו אלא עוד צורה של סקסיזם שיש לגנות (כאילו סקסיזם זכה אי פעם לגינוי...) פירושו להתעלם, בזדון, מכל המנגנונים שהופכים את הדיכוי הסקסיסטי לתופעה שיטתית תוך גיבוי היסטורי, תרבותי וממסדי. זו מעין הצהרה שאישה ששונאת גברים מסוכנת בדיוק כמו גבר ששונא נשים, תוך טענה שאין לה שום סיבה להרגיש את מה שהיא מרגישה, כלומר עוינות, חשדנות או זלזול.

מה, באמת? מתי אי־פעם פגע גבר באישה במהלך כל תולדות האנושות? או באופן כללי יותר, מתי אי־פעם פגעו הגברים בנשים?

לאנשי התנועות הפמיניסטיות יש נטייה לומר שאין דבר כזה, מִיזְאַנְדְרִיָה. קודם כול, כי זה נכון: אין מדובר פה במערך מאורגן היטב שנועד להשפיל ולדכא את הגברים. גם אם ישנה נטייה להכניס את כל הגברים המכובדים האלה לאותו סל, זה סתם כדי לצחוק, זה אירוני. כי למעשה אנחנו ממש נחמדות.

ואולי מיזאנדריה היא צורך, אפילו הכרח? הסיבה לכך שהיא מעוררת רתיעה ברורה לי. זה לא נעים כשמישהו מפנה אלייך אצבע מאשימה, ורואה בך קיצונית מגעילה ששונאת גברים. הרי רבבות נשים נידונו לגרדום על הרבה פחות מזה.

אז קדימה, אני מכריזה קבל עם ועדה: אתם, הגברים, נמאסתם עליי. כל הגברים, באמת? כן, כל הגברים. באופן כללי, ההערכה שלי אליהם שואפת לאפס. זה אולי משונה, כי לכאורה אין לי שום הצדקה למאוס בהם, לשנוא אותם. הרי בכל זאת בחרתי להינשא לאחד מהם, ועד היום אני חייבת להודות שאני מאוד אוהבת אותו (לבחירה זו, אגב, יש בכל זאת הקשר להכרזה שלי. אין לדעת איך היו נראים חיי היום, כאישה דו־מינית, לולא התמודדתי בשלב מוקדם מאוד בחיי עם הומופוביה של החברה והסביבה שלי).

זה לא מונע ממני לשאול את עצמי מדוע הגברים הם מה שהם — יצורים אלימים, אנוכיים, בטלנים ופחדנים ולמה אנחנו, הנשים, חייבות לקבל ברוח טובה את כל המגרעות האלה — סליחה! את הפגמים העמוקים האלה — בעוד הגברים חובטים בנו, אונסים אותנו ורוצחים אותנו. Boys will be boys — ככה זה עם בנים. באשר לבנות, הן יהפכו לנשים וילמדו להסתדר עם זה, כי אין מוצא מן העולם הצר החובק את גורלנו בתוך כדור הבדולח המצוי בידי הפטריארכיה. נו, באמת, מה הבעיה להתאמץ קצת כדי לסבול כמה שריטות קטנות שלהם... בכל מקרה אין לנו ברירה. איזה מן נשים מתעלמות ממבטו החודר של גבר? תבחרו: אחת שזקוקה לזיון טוב, לסבית או היסטרית.

מעבר לעובדה שמִיזְאַנְדְרִיָה מערערת את המסר הטמון במאבקן של הנשים, מתברר שהיא מקשה מאוד על חייהם של הגברים, מעין אלימות בלתי נסבלת, שעד כה גבתה מספר בלתי אפשרי של בדיוק אפס נרצחים ואפס פצועים. אומרים שעם כל הקשקושים מסוג #MeToo וכל השטויות הנלוות, לא פשוט להיות גבר בימינו. הגברים של היום כבר לא יודעים איך להתחיל עם בחורות, איך להעלות במעלית עם עמיתות לעבודה, אילו בדיחות לספר... מה עוד מותר להם לומר או לעשות?

אין בי הרבה חמלה כלפי אותן אין־ספור חרדות קיומיות של הגברים. אותן שעות שהם מקדישים לבכי על מר גורלם, כבחורים אומללים ורדופים, מאפשרות להם להשתמט באלגנטיות מהחובה הבסיסית שלהם: להיות תוצר קצת פחות טהור של הפטריארכיה.

אף שבאופן מפליא מעטים הם הגברים השואלים את עצמם למה הפמיניסטיות כל כך שונאות אותם, המספרים מדברים בעד עצמם, כך שאת התשובה הם היו מגלים במהרה. אבל לא, הם עסוקים מדי בלהסביר לנו שהם לא כאלה, שזה ממש לא בסדר לעשות הכללות. ומעבר לכול, כשאנחנו סוגרות אִתם עניין עם האמירות שלנו, ביניהן men are trash, — כל הגברים חארות — אין סיכוי שנראה אותם מצטרפים אלינו ומסייעים לנו במאבק שלנו. כאילו איננו מסוגלות לנהל את המאבק שלנו בלעדיהם, כאילו זה לא משהו שאנחנו עושות כבר שנים, כאילו — אם כבר הזמינו את עצמם לתת כתף ולהשתתף במאבקים שלנו — לא השתלטו על כל הזירה וצעקו חזק יותר מאתנו (ואף נהגו בנו, לא פעם, על הדרך, באלימות).

מיזאנדריה בעיניי היא דלת יציאה. דרך לחיות מחוץ לקווים, דרך לומר לא בכל נשימה. המיאוס הזה שאני חשה כלפי גברים, כקבוצה וגם כיחידים, יוצרת אצלי תחושה שמעוררת בי הרבה נחת, ולא רק כי אני מכשפה זקנה שמאכילה חתולי רחוב.

לו הפכנו כולנו מיזאנדריות, יכולנו להיות חבורה גדולה ויפה. היינו מבינות (ואולי זה היה קצת מכאיב בהתחלה) שאנחנו באמת לא זקוקות לגברים. יכולנו, כך אני סבורה, לשחרר עוצמה נפלאה: עוצמה שבעודה מרחפת הרחק מעל מבטם של הגברים, מעל הדרישות הזכריות, חושפת אותנו לעצמנו.