גברים בעלי כבוד 3: להתנגד לפיתוי

אדרנלין פועם בוורידיי כשאני שוכב במיטה ונזכר בקטטה שבה הסתבכתי מוקדם יותר הערב, עם קליי רוג'רס. זו הפעם האחרונה שאני מניח לעצמי להיגרר למסיבה של ספורטאים מבית הספר שלי. לרוג'רס יש מזל שהוא יצא מזה רק עם אף שבור ופה פצוע. אולי בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים לפני שיפתח את הפה שלו על המשפחה שלי.

אני יודע שאבא היה אלכוהוליסט מתעלל ושאימא שלי מסוממת. הוא לא צריך להזכיר לי זאת. מעולם לא שכחתי מאין באתי. איך אני יכול לשכוח כשאני חווה את הגיהינום מדי יום? אומנם הזקן שלי מת עכשיו, אבל אני נושא את הדי־אן־איי שלו. אותה אפלה שחיה בו מתחבאת בתוכי, מוסתרת באזורים החשוכים ביותר של נפשי. למרות זאת, לעולם לא אהיה הוא, או אימא שלי, לצורך העניין.

לא, לא אימא. מריה. היא לא ראויה לכינוי 'אימא'.

יש תקופות שאני חושב שהיא גרועה יותר ממנו. הוא היה מכה אותי עד למצב שהייתי מרותק למיטה במשך ימים ארוכים, והיא אף פעם לא שמה זין. היא אף פעם לא הייתה חזקה מספיק כדי להתייצב מולו.

הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה למשפחה שלנו היה כשהמזדיין השתכר עד אובדן חושים והתנגש בעץ עם הטנדר שלו. חשבתי שהיא תחזור למוטב אחרי זה ותתחיל להיות האימא שהיא תמיד הייתה אמורה להיות, אבל זה לא קרה מעולם.

עד לפני זמן קצר היא כמעט לא עבדה, היא תמיד הייתה עסוקה מדי בלהתעלק על כל לוזר שהיה מוכן לספק לה את המנה הבאה, והשאירה אותי לדאוג לאחותי הקטנה. מיה היא הסיבה היחידה לכך שאני עדיין כאן. זו הקרבה שאעשה עד יום מותי.

כאילו מחשבותיי זימנו אותה, היא מופיעה בפתח. אני בקושי מזהה את צדודיתה הקטנטונת בחושך. "היי, שפריץ. למה את עדיין ערה?"

"אני יכולה לישון איתך שוב?"

זו הפעם הרביעית השבוע. בדרך כלל אני אפילו לא שומע אותה כשהיא נכנסת ומתעורר כשהיא צמודה לגבי או לחזי. זה לא מתאים לה ומתחיל להדאיג קצת. עם זאת, אני לא יכול לסרב לה. "כן, בואי."

אני זז לאחור. היא מטפסת למיטה ונשכבת לצידי. אני גדול יותר מרוב בני גילי, זה הדבר היחיד שירשתי מאבי שעליו אני אסיר תודה. אך מיה היא ההיפך הגמור. יחסית לילדה בת שבע היא קטנה מרוב הילדים בגילה. היא גם מתוקה, תמימה ומושלמת. אין בה אפילו לא שביב של אפלה. אנחנו הפכים גמורים והיא החלק הטוב ביותר במשפחתי. היא חשובה לי יותר מהכול בעולם כולו.

אשמה ממלאת אותי על כך שאני לא מסוגל לעשות יותר כדי להוציא את שנינו מכאן והרחק ממריה. אימא אומרת שדברים ישתפרו בגלל הבחור החדש שאיתו היא יוצאת, זה שיעזור לה לצעוד בדרך הנכונה, דרך האלוהים.

ממש.

הבחור מטורף על כל הראש, ומריה משוגעת אפילו יותר אם היא חושבת שיהיה לנו קשר כלשהו אליו. שמעתי אותם מדברים על זה שנעבור לגור במתחם שלו שנמצא באמצע שום מקום. המקום הזה מבודד ודפוק לגמרי. חשבתי שהוא מכת ה'אמיש' או משהו, אבל מריה אומרת שלא. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל אני יודע שאחותי ואני לא ניטול בו שום חלק.

מיה מתכרבלת לידי ומחבקת את ארנב הפרווה הוורוד שלה שהולך איתה לכל מקום. זכיתי בו בשבילה ביריד בשנה שעברה, ואלו היו חמשת הדולרים הטובים ביותר שבזבזתי אי פעם.

היא מציצה לעברי בעיניה החומות הגדולות. קשת השיער הלבנה שהיא עונדת בכל לילה לפני השינה נופלת הצידה. "דברי אליי, ילדה. מה קרה?"

היא מושכת בכתפה. "לא יכולתי להירדם."

"את בטוחה שזה הכול? את באה הרבה לאחרונה."

"אני בטוחה."

אני לא מאמין לה, אבל אני לא לוחץ. היא תגיד לי כשתהיה מוכנה. אנחנו עד כדי כך קרובים. הכול שקט כמה דקות ואני חושב שהיא נרדמה, אך היא מעמידה אותי על טעותי כשהיא מדברת שוב, קולה לא יותר מלחישה.

"קייד, אתה מאמין באלוהים?"

השאלה תופסת אותי לא מוכן והאלכוהול שערפל את מוחי לפני כמה דקות מתחיל להתנדף. אני לוקח שנייה כדי לחשוב על תשובה ואז מחליט ללכת על האמת. "אני לא יודע. אני לא חושב על כך הרבה. יש זמנים שאני חושב שאולי יש, ובפעמים אחרות שלא."

איזה מן אלוהים מניח לאחותי הקטנה והמתוקה להיתקע בחור שכזה? זה דבר אחד לזרוק אותי לתוכו, אבל לא את מיה. מגיע לה את כל האושר שיש לעולם הזה להציע, לא אימא כמו מריה. "למה?" אני שואל, מביט לעברה.

"מר צ'רלס אומר שהוא מיוחד ושאלוהים מדבר אליו. הוא אומר שאנחנו חייבים לציית להוראותיו של אלוהים אחרת לא נגיע לגן עדן."

ידעתי. מטורף, דפוק על כל הראש. "הוא מזבל בשכל, מיה, או־קיי? הבחור מטורף." משהו שהייתי צריך לדעת, היות ומריה מתעסקת איתו.

"אימא מכריחה אותי ללכת לכנסייה מחר בבוקר. תבוא איתי?" אני נושף בכבדות וחושב על דרך לסרב לה בעדינות. "בבקשה, קייד," היא מתחננת, "אני... אני לא מחבבת אותו כל־כך."

אני נלחץ מהפחד שבקולה. "למה? הוא אמר או עשה משהו שפגע בך?" אם הוא עשה, אני אזיין לו את הצורה.

נדרש לה רגע לפני שהיא עונה. "לא. אני פשוט לא מחבבת אותו, ואימא מכריחה אותי ללכת לשם מחר לבד, מפני שהיא עובדת. בבקשה, תבוא איתי."

אני מביט מטה בעיניה הגדולות, מלאות התקווה, ויודע שאני לא יכול לאכזב אותה. "אל תדאגי, אני אבוא." וגם אנהל שיחה קטנה עם האפס על החרא שהוא פולט. גם אסביר לו שאף פעם לא ניקח חלק בחייו הדפוקים. החיים שלנו מספיק על הפנים גם ככה.

"תודה, קייד. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך." היא זורקת את זרועה הפצפונת סביב מותניי וטומנת את ראשה בחזי החשוף.

"אין בעיה, ילדונת."

דממה ממלאת שוב את האוויר ועיניי נעצמות לאט. השינה משתלטת עליי, עד שהיא מדברת שוב. "אתה חושב שאני ילדה טובה מספיק כדי ללכת לגן עדן לאחר שאמות?" היא לוחשת.

עיניי נפקחות שוב לרווחה וגופי נמתח. אני נשבע, האפס יחטוף מכות רציניות ממני. "כן, מיה. אם למישהו מגיע ללכת לגן עדן, זה לך."

היא מתכרבלת קרוב יותר לצידי, נראית מסופקת מהתשובה. "אני אוהבת אותך, קייד."

"גם אני אוהב אותך. אל תדאגי לגבי מחר. אהיה שם והכול יהיה בסדר."

היא מהנהנת שוב נגד חזי וזה הדבר האחרון שאני שומע ממנה. אני נותן לעצמי לשקוע בשינה עמוקה, אך לא לפני שאני שומע אותה לוחשת שתי מילים קטנטנות.

"אני מצטערת."

כשאני מתעורר בבוקר יש בפי טעם מגעיל ופעימות אדירות מאחורי עיניי. אני מסתובב ואז קופא במפתיע כשאני נזכר שמיה לצידי. אני מביט מטה ורואה שהיא לא בקרבת מקום. אני מציץ לעבר השעון ורואה שהשעה כבר עשר בבוקר.

שיט!

אני קופץ מהמיטה בפאניקה, לובש את הבגדים שלבשתי אמש ואז פונה לעבר המטבח. שם אני רואה את מריה מוזגת לעצמה כוס קפה, נראית גרוע יותר ממה שאני מרגיש. "איפה מיה?"

היא מתעלמת מהשאלה שלי, שופכת את תוכן תיק היד שלה על השיש ומחטטת בו עד שהיא מוצאת את מבוקשה. היא לוקחת בקבוקון, מנערת ממנו שתי טבליות, זורקת אותן לפיה ואז לוגמת מהקפה.

"איפה מיה, לעזאזל?" אני שואל שוב, הסבלנות שלי פוקעת.

היא מעווה את פניה, עיניה מצטמצמות. "תפסיק לשאול. צ'רלס אסף אותה לפני שעה בערך כדי לקחת אותה איתו לכנסייה שבמתחם."

הפאניקה שלי חוזרת בזרם אדיר ומחוזק. "על מה, לעזאזל, את חושבת כשאת נותנת לפסיכי הזה לקחת אותה לאנשהו?"

היא זורקת לעברי מבט עצבני. "היא הייתה איתו לבד כבר. היא בסדר."

"היא התחננה בפניי שאבוא איתה, היא אמרה לי שהיא שונאת אותו."

"אוי, תפסיק עם זה, קייד. אתה מגוחך. חוץ מזה, צ'רלס לא רצה שאתה תביא אותה לשם. הוא לא חושב שתתאים למקום."

"זה מפני שהבחור הזוי!"

בבקשה, קייד. אני לא רוצה להיות שם לבד, אני לא מחבבת אותו כל־כך.

קרביי מתכווצים כשאני חושב על כמה מפוחדת היא נשמעה. לפתע אני נתקף בתחושה שמשהו לא בסדר. אני ניגש למריה ומושיט את ידי. "תני לי את המפתחות לרכב שלך, עכשיו."

"לא, אני צריכה להגיע לעבודה בקרוב. ושים לב לאיך שאתה מדבר אליי. צ'רלס צודק. אני צריכה לשלוח אותך לפנימייה צבאית. איך לך שום כבוד אליי."

האפלה הזאת שאני דואג לנעול בתוכי מתחילה לפלס את דרכה בציפורניה לעבר פני השטח. אני פוסע באיום קדימה, והיא נסוגה לעבר השיש. "את לא רוצה להתעסק איתי עכשיו, מריה. תני לי את המפתחות לרכב שלך." היא בולעת בעצבנות, אך לא עושה שום תנועה כדי למסור לי אותם. "מייד!" אני הולם בידי על השיש, מקפיץ אותה במקומה.

היא זורקת לעברי את המפתחות. "היא בסדר גמור, קייד, אתה תראה."

"כדאי מאוד שכן אחרת הוא לא יהיה היחיד שישלם."

"אם אתה חושב שמישהו במתחם ייתן לך להיכנס כשאתה נראה כאילו אתה עומד לרצוח מישהו, תחשוב שוב. כולם שם נאמנים לו מאוד."

"תודה על העצה." אני הולך משם, פונה לחדר שלה והופך את הארון שלה עד שאני מוצא את האקדח שאבא שלי הניח שם. אותו אחד שבו השתמש כשהצמיד אותו לראשי ולחץ על ההדק כחלק ממשחק חולני. אולי הוא ידע שהוא לא טעון, אבל אני לא ידעתי.

"מה, למען השם, אתה חושב שאתה עושה?"

אני מתעלם ממנה ויוצא מהבית בריצה, קופץ לתוך הרכב החלוד והגרוע שלנו ומשתגר משם. החרדה שלי גוברת עם כל קילומטר שאני עובר. היא חייבת להיות בסדר. היא הייתה אומרת לי אם משהו רע היה קורה, נכון?

ככל שאני חושב יותר על השאלה הזאת, כך הפחד שלי הולך וגובר. נדרשת לי בסך הכול רבע שעה כדי להגיע למתחם. אני מזהה שורה של מכוניות במרחק, משתרכות זו אחר זו בתור ארוך בעודן יוצאות מבעד לשער גדול ושחור. כשאני רואה שהשער מתחיל להיסגר אני לוחץ על הגז, שולח את הרכב לדהרה מהירה קדימה ומספיק בדיוק בזמן.

אני נוסע לאורך הרחוב המאובק, קולט בזווית העין את הבתים העשויים מעץ. כמה נשים הלבושות כאילו נלקחו ממאה אחרת עומדות בחצרות הקדמיות שלהן ומתבוננות בי בפחד. אני לוחץ חזק יותר על הגז כשאני מאתר את הכנסייה לפניי, בצד ימין. אני עוצר בחריקת בלמים ממש מחוצה לה ויוצא מהרכב, האקדח בידי.

"אתה לא יכול להיות כאן, אתה חייב לעזוב מייד," אומרת אישה צעירה.

אני מסתובב לאחור ונסוג, כמעט נופל על הישבן כשאני רואה שהבחורה בערך בגילי, אך בטנה הריונית וגדולה מאוד. מה, לעזאזל?.

לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין שהמקום הזה אפילו דפוק יותר ממה שחשבתי. הפחד שלי גובר, מעוות את בטני לגוש מאובן. "איפה אחותי?" ברור שהיא יודעת על מי אני מדבר, אך היא לא אומרת כלום. אני מכוון לעברה את האקדח, המתכת הקרה כבדה בידי. "תגידי לי איפה היא או שאדפוק כדור מחורבן בראש שלך."

הדבר האחרון שאני רוצה הוא ליטול חיים של מישהו, אבל אם זה יגיע לכדי כך לא אחשוב פעמיים כדי להגן על אחותי.

"פשוט תגידי לו, הלגה," אומרת נערה נוספת, מפוחדת.

"אתה לא יכול לשנות את רצון האלוהים," אומרת הלגה. "אלוהים דיבר אל צ'רלס על אחותך והיא נמצאת איפה שהיא צריכה להיות."

מילותיה מעצימות את הפאניקה שלי. אני משחרר את הנצרה ויורה לעבר האדמה לרגליה. שתיהן צורחות וקופצות לאחור. "לכו להזדיין, אתן והאלוהים שלכם. תגידו לי איפה אחותי תכף ומייד!" היד שלי מתחילה לרעוד מרוב ריסון, האצבע שלי מרחפת מעל ההדק.

"היא בחלק האחורי של הכנסייה, בחדר הקדוש שלו," פולטת הצעירה יותר.

ללא מחשבה שנייה אני מסתער במעלה מדרגות הכנסייה, רואה בחורה נוספת פורצת מבעד לדלת לפניי. אני נאבק לעמוד בקצב שלה בעודה ממהרת לאורך אחד המסדרונות, עוצרת ליד הדלת האחרונה מצד ימין.

"האב צ'רלס, יש צרות!"

אני הודף אותה מדרכי ומנסה להיכנס, אך הדלת נעולה. "מיה!" אני צועק, הולם באגרוף על הדלת. "את שם?"

קללות מעומעמות וגרירת רגליים חודרים מבעד לצעקות הנשמעות באוזניי. ואז אני שומע משהו שגורם לחזי להתכווץ בייאוש – יבבות קטנות, שקטות.

של אחותי.

אני נסוג, מפיל את הדלת בבעיטה ומסתער פנימה, אך המחזה שנגלה לעיניי גורם לי לקפוא במקומי. רגליי מאיימות לקרוס תחתיי כשגוש מבחיל מטפס במעלה גרוני. אני ממצמץ כמה פעמים, חושב שמה שאני רואה לא אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי.

אחותי קשורה למיטה, לבושה בשמלה לבנה המורמת עד לירכיה וחושפת את איבריה המוצנעים. שני גברים אוחזים במגבות ספוגות בדם. פחד חקוק על פניהם כשהם בוהים בי ובאקדח. מבטי נוחת על צ'רלס ס. וינסטון, הבחור שמכנסיו עדיין פתוחים, מוכתמים בצבע ארגמן.

"תישאר במקומך, בני," הוא מזהיר, מרים את ידו, "זה רצון האל ואתה לא יכול לשנות את מה שהוא רוצה."

האפלה שתמיד הסתרתי משתחררת בשיא הכוח ואני מקבל אותה בברכה, נותן לה לבלוע אותי כליל. "בן־זונה חולני!" אני מסתער לעברו, מתנגש בו ומפיל אותו אל הקרקע.

האקדח עף מידי מעוצמת הנפילה אך אני לא מניח לכך לעצור בעדי. אגרופיי נוחתים על פניו בכבדות ובעוז. הזעם מלבה את האלימות שלי, מכלה אותי עד לליבי השחור.

ידיים תופסות בי, מושכות אותי ממנו ונועלות את זרועותיי מאחורי גבי. זה נותן למניאק הזדמנות להחזיר לי אך אני לא מרגיש את המכות שלו, אני לא מרגיש דבר מלבד הזעם הפועם בוורידיי.

בסופו של דבר אני מצליח לקרוע מעצמי את הזרועות המחזיקות בי ונוחת לצד האקדח. אני מושיט את ידי לעברו וכשאני רואה את האפס נע לעבר אחותי אני לא מהסס. הנפץ מחריש אוזניים, מהדהד בחדר שהכדור מוצא את דרכו למרכז הגולגולת שלו.

כשהוא קורס אל הרצפה אני מתרומם על רגליי. אני מכוון את האקדח לעבר השניים הנותרים והם נמלטים לעבר הדלת.

"קייד." יבבותיה החלושות של אחותי גורמות לי לרוץ קדימה. רק אז אני רואה עד כמה היא נפגעה, גופה הקטן טובל בבריכה של דם.

"שיט." מילה הנאמרת בקול חנוק מבעד לעצירות שבגרוני. אני דג במהירות את הטלפון הנייד שלי מכיסי ומחייג למוקד החירום, פולט את המיקום שלנו. האישה מפצירה בי להישאר על הקו אך אני מנתק, רוצה להעניק את כל תשומת ליבי לאחותי.

אני פורם את הקשרים סביב מפרקי כפות ידיה, עולה על המיטה מאחוריה, מושך אותה אל בין רגליי ומערסל את גופה על חזי. נשימותיה המאומצות מאותתות לי שהמצב חמור. "למה לא סיפרת לי?" אני חורק מבעד לאש הפורצת בגרוני.

"אני מצטערת," היא מתייפחת, "הוא אמר שיהרוג אותך אם אספר."

היא פחדה עליי. היא שמרה על הסוד כדי להגן עליי. האשמה מכה בי חזק ומהר, מתערבלת בכל הרגשות הכואבים האחרים הפועמים בגופי.

"אני מפחדת," היא בוכה.

"אל תפחדי, ילדונת, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח." אני רוכן מטה ומניח נשיקה על מצחה הקר והלח, צופה בדמעות הלוהטות הנשפכות על פניה החיוורות, המתערבבות עם שלה. רק אז אני מבין שהן שלי. זה רגש זר לי. לא בכיתי מאז מותו של אבי. לא משנה כמה חזק אני אוחז בה ומייחל לכך שהיא תהיה בסדר, זה לא קורה.

אחותי מתה בזרועותיי לפני שהאמבולנס מספיק להגיע בכלל. הרגע שבו היא נוטלת את נשימתה האחרונה זה בדיוק הרגע שבו ליבי מתכסה בכפור. זה היום שבו אני מפסיק לחיות ומאז רק מתקיים.