גברים שבוהים בעזים

1. הגנרל

זהו סיפור אמיתי. אנחנו בקיץ 1983. מייג'ור־גנרל אלברט סְטאבְּלְבַּיין השלישי יושב מאחורי השולחן שלו בארלינגטון, וירג'יניה, ונועץ עיניים בקיר מולו, שעליו תלויים עיטוריו הצבאיים הרבים. הם מתארים קריירה ארוכה ורבת־הישגים. הוא מפקד המודיעין של צבא ארצות הברית, ו־16 אלף חיילים נתונים למרותו. הוא אחראי על יחידת הסיגינט של הצבא, על המודיעין החזותי והטכנולוגי ועל קשת רחבה של יחידות ריגול וריגול־נגדי חשאיות הפזורות בכל העולם. הוא ממונה גם על חקירת שבויי מלחמה, אלא שהשנה היא 1983, והמלחמה קרה, לא חמה.

הוא מביט אל מעבר לעיטורים שלו, על הקיר עצמו. הוא מרגיש שעליו לעשות דבר־מה, אף שהמחשבה על כך מפחידה אותו. הוא חושב על הבחירה שעומדת בפניו. הוא יכול להישאר במשרדו או ללכת למשרד הסמוך. עליו להכריע. והוא עושה זאת.

הוא הולך למשרד הסמוך.

גנרל סטאבלביין דומה מאוד ללי מרווין. למעשה, על פי השמועה הנפוצה במודיעין הצבאי, הוא אחיו התאום של לי מרווין. פניו קשוחות ורגועות בצורה יוצאת דופן, כמו תצלום אוויר של אזור הררי כלשהו שצולם מאחד ממטוסי הביון שלו. עיניו, שמתרוצצות תמיד ומשדרות טוב לב, מקרינות, עושה רושם, על כל הפנים שלו.

למעשה, הוא אינו קשור כלל ללי מרווין. הוא מחבב את השמועה מפני שהילת מסתורין עשויה לתרום לקריירה במודיעין. תפקידו הוא להעריך את המידע שחייליו אוספים ולהעביר את הערכותיו אל סגן מנהל הסי־אַיי־אֵי, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ואל ראש המטה הכללי של הצבא, המעבירים אותן בתורם אל הבית הלבן. הוא מפקד על חיילים בפנמה, ביפן, בהוואי וברחבי אירופה. מאחר שאלה תחומי אחריותו, הוא יודע שהוא זקוק לאיש שלו לצִדו, למקרה שתתרחש תקלה בדרכו למשרד הסמוך.

ובכל זאת הוא אינו קורא לעוזרו, סמל המִפקדה ג'ורג' הָוֶול.

הוא מרגיש שזהו מעשה שעליו לעשות לבדו.

האם אני מוכן? הוא חושב. כן, אני מוכן.

הוא קם, מתרחק מהשולחן ומתחיל ללכת.

אני מתכוון, הוא חושב, בעצם, ממה בעיקר עשוי האטום? מחלל!

הוא מחיש את צעדיו.

ממה בעיקר אני עשוי? הוא חושב. מאטומים!

עכשיו הוא כמעט רץ.

ממה בעיקר עשוי הקיר? הוא חושב. מאטומים! כל מה שאני צריך לעשות הוא למזג את החללים. הקיר הוא אשליה. מהו גורל? האם גורלי להישאר בחדר הזה? לא!

ואז מטיח גנרל סטאבלביין את אפו בחוזקה בקיר משרדו.

לעזאזל, הוא חושב.

גנרל סטאבלביין נבוך בשל כישלונו המתמשך לעבור דרך קיר משרדו. מה קרה לו, מה מונע ממנו לעשות את זה? אולי פשוט מונחים על שולחנו יותר מדי דברים שמונעים ממנו לייחד לכך את מידת הריכוז הדרושה. הוא משוכנע שהיכולת לעבור דרך חפצים עתידה לשמש יום אחד כלי שגרתי במאגר הנשק לאיסוף מידע. ובבוא היום, ובכן, האם נאיבי מדי להאמין שהדבר יבשר את צמיחתו של עולם ללא מלחמה? מי ירצה להתעסק עם צבא שיכול לעשות את זה? כמו ברבים מבני גילו, גם בגנרל סטאבלביין עדיין ניכרות הצלקות מחוויותיו בווייטנאם.

הכוחות האלה ניתנים להשגה, ולכן השאלה היחידה היא — מי ישיג אותם? מי בכוחות הביטחון כבר מוכשר לדבר מעין זה? אנשי איזו יחידה בצבא מאומנים לתפקד בשיא יכולותיהם הגופניות והנפשיות?

ואז צצה במוחו התשובה.

הכוחות המיוחדים!

זו הסיבה שבגללה בשלהי קיץ 1983 טס גנרל סטאבלביין דרומה אל מחנה פורט בְּראג בצפון קרוליינה.

מחנה פורט בראג הוא עצום. זוהי עיר המוגנת בידי חיילים חמושים, ובה קניון, בית קולנוע, מסעדות, מגרשי גולף, בתי מלון, ברֵכות שחייה, אורוות של סוסי רכיבה ומגורים עבור 45 אלף חיילים ובני משפחותיהם. הגנרל עובר על פני המקומות האלה בדרכו למפקדת הכוחות המיוחדים. אין זה מסוג הדברים שנהוג לשוחח עליהם בחדר האוכל. הוא מיועד לכוחות המיוחדים ולהם בלבד. ובכל זאת הוא חושש. מה הוא עומד לגלות?

במרכז הפיקוד של הכוחות המיוחדים הוא מחליט לפתוח בדברים בזהירות.

"אני בא לכאן עם רעיון," הוא אומר. מפקדי הכוחות המיוחדים מנידים בראשיהם.

"אם יש לכם יחידה שפועלת מחוץ ליחידות הסדירות, מה קורה אם מישהו בה נפצע?" הוא שואל. "איך מטפלים בזה?"

הוא בוחן את הפנים חסרות ההבעה סביב השולחן.

"רפואה על־טבעית!" הוא אומר.

שקט שורר בחדר.

"על זה אנחנו מדברים," אומר הגנרל ומצביע על ראשו. "אם תשתמשו במחשבה שלכם כדי לרפא, קרוב לוודאי שתצליחו לצאת כשכל אנשי הצוות שלכם בריאים ושלמים. לא תיאלצו להשאיר אף אחד מהם מאחור." הוא שותק רגע ואז מוסיף: "שמרו על מבנה היחידה באמצעות ריפוי מרחוק ומקרוב!"

מפקדי הכוחות המיוחדים לא נראים מעוניינים במיוחד ברפואה על־טבעית.

"או־קיי," אומר גנרל סטאבלביין. אין ספק, קבלת הפנים שהוא זוכה לה קרירה למדי. "האם זה לא יהיה רעיון מעולה, אם תוכלו ללמד מישהו לעשות את זה?"

גנרל סטאבלביין מפשפש בתיקו ומציג לראווה סכו"ם מכופף.

"ואילו הייתם יכולים לעשות את זה?" שואל גנרל סטאבלביין, "הייתם מעוניינים?"

עדיין שורר שקט.

גנרל סטאבלביין מגלה שהוא מתחיל לגמגם קצת. הם מסתכלים עלי כאילו שאני משוגע, הוא אומר בלבו. אני לא מציג את זה כמו שצריך.

הוא מציץ בעצבנות בשעון.

"בואו נדבר על זמן!" הוא אומר. "ומה אם הזמן אינו רגע בהווה? מה אם יש לזמן ציר X, ציר Y וציר Z? מה אם הזמן אינו נקודה אלא חלל? בכל זמן מוגדר אנחנו יכולים להיות בכל מקום שהוא בחלל! האם החלל מוגבל בתקרה של החדר הזה, או שהחלל מתפשט על פני שלושים מיליון קילומטרים?" הגנרל פורץ בצחוק. "פיזיקאים משתגעים כשאני אומר את זה!"

דממה. הוא מנסה שוב.

"בעלי חיים!" הוא אומר.

מפקדי הכוחות המיוחדים מביטים זה בזה.

"לגרום דום לב לבעלי חיים," הוא ממשיך. " לפוצץ לבבות של בעלי חיים, זה הרעיון שלי. יש לכם גישה לבעלי חיים, נכון?"

"הא," אומר מישהו מהכוחות המיוחדים, "לא ממש..."

מסעו של גנרל סטאבלביין לפורט בראג נחל כישלון חרוץ. הוא עדיין מסמיק כשהוא נזכר בו. סופו של הגנרל שיצא לפנסיה מוקדמת ב־1984. נכון לעכשיו ההיסטוריה הרשמית של המודיעין הצבאי, כפי שהיא מתוארת בקיצור בתיק התקשורת של החיל, מתעלמת פחות או יותר משנות סטאבלביין, 1981–1984, כאילו לא התקיימו מעולם.

למעשה, כל מה שקראתם עד עתה נחשב בשני העשורים האחרונים לסוד של המודיעין הצבאי. ניסיונו הנידון מראש לכישלון של גנרל סטאבלביין לעבור דרך קיר משרדו, ומסעו הכושל לכאורה לפורט בראג, לא נחשפו עד שסיפר לי עליהם בחדר 403 של מלון הילטון טריטאון בצפון מדינת ניו יורק, ביום חורף קר שנתיים לאחר ש"המלחמה בטרור" החלה.

"למען האמת, ג'ון," אמר גנרל סטאבלביין, "הדחקתי כמעט לחלוטין את המשך השיחה שקיימתי עם אנשי הכוחות המיוחדים. וואו, כן, קירצפתי אותה ממוחי! הסתלקתי. עזבתי עם הזנב בין הרגליים."

הוא השתתק והביט בקיר.

"אתה יודע," אמר. "באמת חשבתי שאלה רעיונות נהדרים. אני עדיין חושב כך. פשוט לא הצלחתי לפענח איך החלל שלי יכול לעבור דרך החלל ההוא. פשוט המשכתי להטיח את ראשי בקיר. לא יכולתי... לא, לא יכולתי הוא לא הביטוי המתאים. מעולם לא הכנסתי את עצמי למצב התודעה הנכון." הוא נאנח. "אם אתה באמת רוצה לדעת, זו אכזבה. וכך גם הריחוף באוויר."

מדי פעם בלילה בארלינגטון, וירג'יניה, אחרי שאשתו הראשונה ג'רלדין פרשה למיטתה, נהג הגנרל להשתרע על השטיח בסלון ולנסות לרחף.

"נכשלתי לחלוטין. לא יכולתי להניף את התחת השמן שלי מעל הרצפה, סלח לי על הבוטות. אבל אני עדיין חושב שאלה היו רעיונות נהדרים. ואתה יודע למה?"

"למה?" שאלתי.

"מפני שאתה לא יכול להרשות לעצמך להתיישן בעולם הביון," הוא אמר. "אתה לא יכול להרשות לעצמך לפספס משהו. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המחבלים שנרשמו לבתי ספר לטיסה כדי ללמוד איך להמריא אבל לא איך לנחות. איפה אבד המידע הזה? אתה לא יכול להרשות לעצמך לפספס שום דבר כאשר אתה מדבר על עולם הביון."

אבל היה דבר אחד בנוגע למסע של הגנרל לפורט בראג שאיש מאיתנו לא ידע ביום שבו נפגשנו. זו היתה פיסת מידע שעתידה להוביל אותי במהרה אל מה שוודאי היה אחד המחוזות המשונים ביותר במלחמתו של הנשיא ג'ורג' ווֹקר בוש בטרור.

מה שהגנרל לא ידע — מה שאנשי הכוחות המיוחדים שמרו בסוד מפניו — היה שהם חשבו שהרעיונות שלו מצוינים. יתרה מזאת, כשהוא הציע את תוכניתו החשאית לגרום דום לב לבעלי חיים ואנשי הכוחות המיוחדים אמרו שאין להם גישה לבעלי חיים, הם הסתירו ממנו את העובדה הפשוטה שלא רחוק משם, בהמשך הכביש, היה דיר ובו מאה עִזים.

קיומן של מאה העזים האלה היה ידוע למעטים בלבד מאנשי הכוחות המיוחדים. לטבען החשאי ממילא של העזים סייעה העובדה שמיתרי הקול שלהן נצרבו. הן פשוט עמדו שם, ופיותיהן נפתחים ונסגרים, בלי להשמיע ולו פעייה אחת. רגלי רבות מהן היו נתונות בגבס.

זהו סיפורן של העזים האלה.