גברת עם נרתיק

אהבה בימי קורונה

את דניאלה אני מכירה שנים רבות. היא הגיעה אליי לראשונה בשל בעיה גניקולוגית שגרתית, שעזרתי לה לפתור בקלות, ונשארתי עבורה סוג של יועצת–על. בכל פעם שהייתה לה בעיה, לאו דווקא גניקולוגית, היא שלחה לי ווטסאפ, ואני הבעתי את עמדתי. ידעתי שהיא רווקה, מתה למצוא בן זוג, וכל שיחה בינינו הסתיימה ב: ״נו, פגשת מישהו שווה?״

יום אחד הגיעה דניאלה למרפאה עם אלדד. זוג יפיופים, בתחילת שנות ה–40. היא הייתה בהיריון, ואלדד דאג וקרקר סביבה. נורא שמחתי, נראה היה שהיא בדרך להגשים את חלום חייה. רציתי לשאול פרטים, מי הוא? מה הוא? אבל לא יכולתי לפתח בנוכחותו כל שיח שלא בהקשר לפיזיולוגיה של ההיריון. מאחר שדניאלה לא דיווחה לי דבר וחצי דבר עליו, היה לי ברור שהם אינם נשואים, אבל לא הצלחתי להבין אם מדובר בהיריון מתוכנן או מקרי.

דניאלה הייתה זקופה, יפהפייה הרבה יותר מתמיד, מלאת גאווה עצמית, ומאושרת מההיריון, ועוד יותר מרוצה מכך שהיא מרגישה נפלא. חשתי באוויר את הגאווה של שני בני הזוג, ובעיקר של דניאלה על ההיריון הזה.

״אין לך בחילות? גודש בשדיים?״ היא נדה בראשה. ״את לא עייפה?״ הקשיתי. ״ממש כלום,״ ענתה.

ברוב המקרים, בשליש הראשון של ההיריון נשים חשות עייפות, מותשות, נכנסות למיטה בשמונה, סובלות מבחילות בדרגות חומרה משתנות, ומרגישות מלאוּת בשדיים.

אבל לא תמיד.

תיעדתי במדויק את תאריך המחזור האחרון, והגעתי למסקנה שגיל ההיריון הוא: ״שבעה שבועות ועוד שלושה ימים.״

בשלב זה של ההיריון, כאשר לאישה מחזורי וסת סדירים אחת ל–28 יום, כמו במקרה של דניאלה, אנו מצפים לראות שק היריון בתוך הרחם, שק חלמון (שק קרומי המחובר לעובר בשלבים מוקדמים של ההיריון, המשמש כמקום ייצור של כדוריות דם אדומות, עד להתפתחות מחזור דם של העובר) ועובר עם דופק, בגודל המתאים.

שק היריון הממוקם בחלל הרחם. בתוכו מודגם עובר עם דופק ושק חלמון (באדיבות המחברת)

עברנו לחדר הבדיקה, החדרתי את מתמר העל–קול לנרתיקה של דניאלה, ראיתי שק היריון בתוך הרחם, מלווה בשק חלמון, אולם לחרדתי ראיתי עובר קטן באופן משמעותי מהגודל המצופה, ללא דופק.

דניאלה ואלדד היו מרותקים לתמונה ושאלו אותי מה אנחנו רואים.

לבי התכווץ. היה צר לי לשתף אותם בכך שלעובר אין דופק.

בז'רגון המקצועי זה נקרא: הפלה נדחית. כלומר, העובר מת, אולם נמצא ברחם ועדיין לא נפלט החוצה.

פסק דין מוות לפנטזיות ולגאווה. כאשר העובר מת ברחם, סימני ההיריון, כגון בחילות, הקאות וגודש בשדיים, הולכים ונסוגים.

דניאלה ואלדד נבהלו. הם התחילו להרגיש שמשהו לא בסדר. השתיקה שלי והבעת פניי הסגירו את המצב. התעכבתי יותר מדי זמן במתן תשובה, חיפשתי את המילים, לא דיווחתי שהכול בסדר. האויר נהיה דחוס. המשכתי לבצע את הבדיקה עם מתמר העל קול, ורק כשהייתי משוכנעת לחלוטין שאין דופק, בישרתי להם את הבשורה המרה.

דניאלה פרצה בבכי כמעט היסטרי.

״תמיד לא מצליח לי, תמיד נדפק לי הכול, ככה תמיד החיים שלי.״

אלדד ליטף אותה, חיבק, ניסה לנחם, לעודד: ״יהיה עוד היריון, דניאלה, תראי שנצליח בפעם הבאה.״

למען האמת, אצל נשים בגיל 40, אחוז ההריונות המסתיים בהפלה טבעית גבוה, ועלול להגיע ל–50 אחוזים ויותר.

אבל מה אכפת לדניאלה ואלדד מסטטיסטיקה. הם רצו ילד, והרגישו שהחלום שלהם או–טו–טו מתגשם. נתתי להם כמה דקות להירגע ולעכל את הבשורה.

במצבים של הפלה נדחית בשליש הראשון של ההיריון, יש כמה דרכים לסיים את ההיריון ולרוקן את הרחם. אפשר להמתין לפליטה ספונטנית ומלאה של ההיריון, ולחילופין אפשר להשתמש בתרופה הנקראת ציטוטק, הגורמת להתכווצויות של הרחם, מין סוג של ״מיני לידה״. וישנה גם הדרך המסורתית של ביצוע שאיבת ההיריון בחדר ניתוח, תחת הרדמה מלאה. לכל אחת מהשיטות היתרונות והחסרונות שלה, והבחירה מתבצעת עם המטופלת ובהתאם למצב ולרצונה. דניאלה ואלדד החליטו על שאיבת היריון בהרדמה כללית בחדר ניתוח, שיטת ה״זבנג וגמרנו״, גם כדי להיות מוכנים כמה שיותר מהר להיריון הבא. קבענו את השאיבה ליום למחרת. הם הגיעו ביחד. אלדד נכח כל הזמן, חיבק, הרגיע, לקח אחריות על כל הנושאים הבירוקרטיים והפיננסיים, והפרוצדורה עברה בהצלחה. הם הוזמנו לביקורת כעבור כחודש, כדי לוודא שהתהליך עבר ללא סיבוכים כשהפנים קדימה.

דניאלה הגיעה לבד.

״איפה אלדד?״ שאלתי.

ברגע הזה התבהרה התמונה: דניאלה ואלדד הכירו בסגר הראשון של הקורונה דרך אפליקציה, שניהם רווקים בתחילת שנות ה–40 לחייהם, גרים מרחק נסיעה של שעה ויותר זה מזה. הקורונה הייתה קשה לאנשים בודדים, שעובדים מהבית, ונמנעים ככל האפשר מיציאות מהבית, והתלהבות הייתה גדולה ־ טלפונים, ווטסאפ, מפגשים, אהבה. דניאלה דיברה אתו על רצונה בילדים, וחזרה והדגישה ש״השעון מתקתק״, ולדבריה גם אלדד התחבר לרעיון משפחה וילדים. ואז הגיע ההיריון. מיד עם קבלת תשובת השתן החיובית להיריון, דניאלה החלה להרגיש התקררות כלשהי מצדו. פתאום אלדד הפך עסוק, עייף, התלונן שהנסיעות ארוכות וקשות, התנצל, לא יכול היה להגיע כי סופי השבוע תפוסים. הוא לא ממש נסוג מההיריון, אבל בתוך תוכה דניאלה התחילה לחשוש. אחרי שדניאלה קיבלה את הבשורה המרה, היה לה ברור איכשהו שעם סיום ההיריון, יבוא גם סיום הקשר, וייתכן שזו הסיבה שבגללה הגיבה כל כך קשה. ואכן, אחרי מסירות אין–קץ, ליטופים, חיבוקים והרגעות, התחילו השיחות המתחמקות ־ שוב עייף, שוב עסוק, ואלדד הציע שבשלב זה דניאלה תיקח גלולות למניעת היריון למשך כמה חודשים, ״ואז נחליט.״

היא החליטה להיוועץ בי: ״אני לא צעירה. לא יודעת כמה זמן, אם בכלל, נותר לי להיכנס להיריון. מה דעתך, דוקטור?״

הרגשתי קרובה לדניאלה והצעתי לה לא לקחת גלולות למניעת היריון, ולראות אם הקשר חוזר לעצמו, או שאלדד ילך ויתרחק לגמרי, ואז לנסות למצוא זוגיות אחרת.

דניאלה יצאה ממני בשיברון לב, וגם אני נעצבתי לי מאוד.

***

פעם הייתה בביתנו פריצה. הגיע שמאי להעריך את גובה הפיצוי המגיע לנו. התחלתי לשטוח לפניו את כל סיפורי אוצרותיי שנשדדו: עגילי יהלומים שקיבלתי מההורים עם סיום בית ספר לרפואה, תכשיטים שדודתי הצליחה להחביא בזמן מלחמת העולם השנייה ולהציל מידי הנאצים, מתנות שהיה להן ערך סנטימנטלי עצום עבורי, והוא רשם ורשם, בלי שאף שריר בפניו ינוע ויזוע. כשהערתי לו על אדישותו, הוא אמר לי שהוא שומע את זה כל יום בערך. ״מילא אני,״ הוא אמר, ואז שיתף אותי בחוויה קשה שהוא וזוגתו חוו. הם הגיעו לחדר מיון בבית חולים כלשהו בהריונם הראשון בשל דֶמם נרתיקי, ובבדיקת אולטרסאונד שנעשתה נמצא עובר ללא דופק. הוא סיפר שהם הרגישו שהשמים נפלו עליהם, ונוסף על האובדן הנוראי, הרופא שקיבל אותם היה אדיש למצוקתם. כשהעירו לו על כך, הוא לא התנצל, והסביר להם שזהו לחם חוקו, כל יום הוא פוגש בהריונות לא תקינים, ולכן הוא לא יכול להתרגש מכל הפלה. אף שקשה ואפילו מאכזב, אפשר להבין את הרופא. הוא עבד ימים ולילות, היה סחוט, ולא נותרה בו שום אנרגיה לאמפתיה.

לצערי, גם עליי עברו לא פעם ימים קשים בבית החולים, והגעתי כמעט לאפיסת כוחות. אני מקווה שתמיד הצלחתי איכשהו לאסוף את עצמי ולתת לכל מטופלת את ההרגשה שאני כואבת את כאבה.

את האנרגיה הזו אפשר לשאוב רק כשנכנסים לתוך הסיפור האנושי שמאחורי העובדות. במקרה של דניאלה זה היה סיפור של חלום ושברו, שנגע מאד ללבי. מאז האירוע ההוא לא שמעתי דבר מדניאלה. אינני יודעת אם חידשה את הקשר עם אלדד, או שמא פגשה ב״נסיך על סוס לבן״ אחר. אני מניחה שהיא לא התקשרה אליי כי לא היה לה מה לספר.