גג העולם

פרק 1 אוגוסט 2015

"גם וגם, תערבב פרגית עם כבש, וגם צ'יפס, הרבה צ'יפס," אמרתי למוכר שהביט בי ושיטח את הלאפה.

"והרבה חומוס וחצילים במיונז גם," הוספתי. "אה, וטיפה חריף."

בינתיים חיסלתי את רצועות הפיתה המטוגנות מהקערה הענקית שהיתה מונחת לפני, רצועה אחר רצועה. חשבתי לרגע כמה זה אידיוטי לחסל, עוד לפני המנה עצמה, איזה שתי פיתות בחתיכות שכאלו, אבל היד, כבובה ממוכנת ונפרדת מישותי השכלית, המשיכה לגשש עצמה אל הקערה והרצועות נמשכו אל פי כאילו היו חתיכות מתכת המבקשות להתמגנט זו לזו. הלאפה הוגשה לי עמוסה וזקופה. חייכתי אליה וידעתי שזמנה קצוב ביותר. עכשיו נשאר לי להגיר מעליה טחינה מבקבוק מוכתם שידע ימים טובים יותר, וכבר התכוננתי לשלב הבא, האחרון לפני הסעודה, שלב מילוי הצלוחיות החד־פעמיות במה שמכונה "סלטים".

ניגשתי לעמדת הסלטים, ניסיתי להשתחל בין גברת שדחפה אדון שדחף אדון אחר, חיפשתי בעיניים מזילות ריר את ה"סלט" האהוב עלי, ריבועי חצילים מטוגנים בשמן עמוק מנוקדים בהמון חתיכות שום, העמסתי אותו עד שגלש על המגש והוספתי כמות נדיבה של בצל סגול בשמן וגזר מרוסק חריף.

עם הכבודה הזו פסעתי אל השולחן. לידי ישב גבר, אולי בן גילי. הסתכלתי עליו לרגע כשהוא בלע חתיכות ענקיות של הלאפה שלו וטיפטף על חולצתו נוזל צהוב שכארכיאולוג גסטרונומי ותיק מיד זיהיתי כעמבה. לרגע דקרה בי המחשבה הזו, שמגיעה פעמים רבות ומתאדה באותה מהירות שהגיעה:

ככה גם אני נראה? גבר במחצית החיים, שמן, לחייו אדומות ממאמץ, בולע ולא לועס, מטפטף עצמו לדעת ומתאבל על הלאפה שהולכת ונגמרת עם כל ביס שחולף לו בוושט?

זמן לשתות מהדיאט קולה.

אכלתי מהר, כמעט ולא לעסתי. התאוותנות ניהלה את מערכת העיכול והעיניים רעבו הרבה יותר מקיבתי ברגעים האלה. תוך כדי האכילה חשתי כאב עמום, כאב כזה שתוקף אותי לפעמים כשאני ממהר מדי, כאב שמחייב אותי לעצור, להמתין, להניח את המנה בצד, שווארמה, בורגר ענק וכפול, פלאפל (לרוב במנה השנייה), או מה שזה לא יהיה, ולהמתין שיחלוף.

עתה, משהפסקתי ללעוס, נזכרתי בשיחה עם רופאת המשפחה בשבוע שעבר. המשפטים שלה שבו והידהדו בראשי: "אתה חייב לקחת את עצמך בידיים, ניב. יש מחלה נוראית שקוראים לה סוכרת, ואתה מתקרב אליה בצעדי ענק, אבל אתה גם יכול להימנע ממנה. זה בידיים שלך, זה לא נס משמים. אני משוכנעת שאתה יכול. אתה עוזר לכל כך הרבה אנשים, אז עכשיו תעזור לעצמך."

ראיתי איך עברה בעיניים דואגות על תוצאות הבדיקות ושמעתי איך סיפרה לי שרמת השומנים אצלי בדם "גבוהה מאוד". היא הפצירה בי לרדת "רק עשרה אחוז ממשקל גופך, בתור התחלה," ואז, הבטיחה, כל הפרמטרים יתחילו להתאזן. "אני אומרת לך, ניב, אתה מוכרח לעשות את זה. ואל תשכח לשלב ספורט."

הינהנתי מולה כמבין עניין, כמי שיודע את התורה כולה, הבטחתי במילים יפות שהחליקו לי בקלות על הלשון שאני מודע, שאני יודע מה עלי לעשות, שזה אכן בכוחותי. היא נפלה שוב אל רשת מילות ההסכמה שלי, ואני, אני רק חיכיתי כבר לרגע שהמפגש יסתיים ואתפנה סוף סוף לחוויה השבועית האהובה עלי, קניית הלחמניות.

אחת לשבוע אני שם. קונה לחמניות "לבנות לבית הספר", למרות ששתיים מהשלוש כבר כמעט לא בבית.

לא קניית הלחמניות משמחת אותי אלא הידיעה שראובן האופה שוב הניח את המגשים שלו במקומם הרגיל. "המגשים של ראובן" הם סוד ידוע בקהילת טורפי הפחמימות למיניהם. מגשים עמוסי בורקסים תפוחי אדמה מרובעים ובורקסים גבינה משולשים, טריים וחמים, שהוא מניח ליד הקופה ומאפשר לכל מי שרוצה לטעום תוך כדי הקנייה. פעם בשבוע לפחות אני מוצא את עצמי ממלא שקיות בלחמניות ובין לבין מחסל שמונה, עשרה, אולי יותר, בורקסים. שאלתי אותו פעם למה הוא נותן אותם ככה חופשי והוא ענה לי בחיוך, "ניב, שמע, עדיף לי לראות אתכם אוכלים ככה, בנחת, מאשר לראות איך אתם חוטפים אותם כמו גנבים, מביטים לצדדים, שרק לא יתפסו אתכם. תאכל, גבר, תאכל כמה שאתה רוצה, המגשים האלה הם עלי, בשבילכם." כשחייכתי אליו הוסיף, "נשבע לך, בהתחלה הייתי מתחרפן מגנבי הבורקסים האלה, רק גברים אגב, עד שהחלטתי יאללה, תן להם מגשים לנשמה. תאכל כפרה עליך, תאכל, תאמין לי אפילו שופט בבית משפט מחוזי היה בא לפה, גונב בקטנה, עד שאמרתי יאללה, לבריאות שיהיה לכם."

התור מול גוש הבשר השומני המשופד הלך והתעצם. זיהיתי גבר שביקש "בצלחת, עם הרבה סלט ירקות ותנסה כמה שפחות שומן". התבוננתי בו, חקרתי את התנהלותו. בחור בן ארבעים וקצת, דקיק כשיבולת בשדה, לקח בקבוק מים מהמקרר וצלחת מלאה שווארמה וסלט, סלט אמיתי של עגבנייה ומלפפון.

עקבתי אחריו במבטי. קינאתי בו, ברזון שלו, בג'ינס שלו שצר למטה ברגליים, ביכולת שלו להימנע מהלאפות, החצילים, הצ'יפס וכל היתר, קינאתי ביכולת הזו שיש בו וכל כך אין בי.

נאנחתי. שוב חשבתי על מצבי, מודע לו. ניסיתי להבין איך אני יורד מרכבת ההרים המטורפת של ההשמנה החולנית הזו, של הזלילה. הבטתי בשאריות המנה שלי שנשארו עמוק בשקיק החום, השקוף משומן.

נשמתי עמוק. האם אני שבע? מנוסה ומכיר היטב את משפטי המחץ של כל קבוצות הדיאטה שהייתי בהן, על נקודת השובע, על הרגע הזה שבו אדם צריך לחוש, פיזית ונפשית, שזהו זה, ואז הוא עוצר את הבליסה ואת אובדן השליטה.

הנחתי את המחשבות על נקודת השובע בצד והתמקדתי בהעלמה סופית של הלאפה על כל מיציה, וכמו תמיד בשלב הזה, רגע לפני הסוף, התגנבה למוחי מחשבה, שממש התקשיתי להאמין בקיומה, אבל היא בכל זאת שם, נוכחת וחובטת בי: אולי כדאי לי להזמין עוד מנה?

כן, הכמויות. כמויות האוכל שאני יכול להגיר אל קרבי, אנשים לא האמינו לי כשראו או שמעו. סירים שלמים, מגשים במלואם, עוד ועוד ועוד, ואז עוד קצת. כמו בור שלעולם אינו מתמלא.

מבט חטוף באייפון הורה לי שעלי לצאת חזרה למשרד. הפסקת הצהריים הקצרה שלקחתי כדי לטרוף חייבת להסתיים. עוד רבע שעה יגיע אלי אביתר לאימון, ואני צריך להיות ערני, קשוב, לשמוע כל ניואנס ברטט הקול שלו כשהוא מדבר איתי, לרקוד איתו טנגו בשיחה הזו בלי להרפות לרגע. לא תהיה עוד לאפה, לא היום, כבר אין זמן אפילו לטורף מהיר שכמוני.

השמים נראו לבנים לגמרי ומרוקנים מתוכן, חמסין ישראלי טיפוסי של אוגוסט שרק הלך והתגבר. לא היה לי טוב. התחלתי להזיע ומתִּי כבר להיכנס לרכב, להפעיל את המזגן על פול ווליום, לפתוח את הכפתור במכנסיים, לשחרר את החגורה.

רציתי ללכת לישון. הרגשתי כבד. מנומנם.

ברכב, בפישוט איברים ועיניים עצומות, הן הגיעו, מחשבות ה"איך זה יכול להיות".

איך זה יכול להיות שלפי ההגדרה של מוסף סוף השבוע האחרון של ״ידיעות אחרונות״ אני נחשב ל"בכיר המאמנים האישיים והעסקיים בישראל כיום". "המאמן הלאומי", מכנים אותי שם.

איך זה ייתכן שאנשים מהארץ והעולם באים אלי כדי שאסייע להם לנוע קדימה, להגשים יעדים, ואת עצמי אני מצעיד אחורה בלי יכולת להגשים יעד אישי כל כך, של לשמור על תזונה שפויה ליום אחד, רק ליום אחד מבוקר עד לילה, יום אחד בלי להתרסק.

איך זה יכול להיות שאני יכול ליצור ולבנות ולחלום ולהצליח, כבר כמעט יובל שנים בעולם הזה, ובאותו הזמן בדיוק להיכשל ולנחול מפלה ניצחת בתחום אחד, שוב ושוב ושוב. המשקל שלי.

איך זה יכול להיות.

כבר ניסיתי כדורים מיוחדים מרופא שלימים נשפט ונכלא. הלכנו אליו כמה חברים לפני שנות אלף.

הוא הביט בנו, נתן לנו מרשם ואמר לנו שאת הכדורים האלה קונים "רק בבית המרקחת בסוף הרחוב שלי". הלכנו וקנינו את הכדורים וירדנו במשקל במהירות וסבלנו מכמה תופעות לוואי מאוד לא נעימות ובעיקר מתופעת לוואי גברית מדכאת ביותר, פשוט לא עמד לנו.

כולנו חטפנו את זה ודיווחנו על זה אחד לשני. היה ברור שזה משהו בתרכובת של הכדורים הצהובים הענקיים האלה, והדבקנו לרופא ההוא את השם "ד"ר ילו סאבמארין".

כמה טיפשים יכולנו להיות. אבל עובדה שהיינו.

כבר הלכתי לרופא ידוע, מומחה בדיקור, שתוך כדי טיפול סיפר לי ששמע על האימונים שלי וקרא חלק מהספרים שכתבתי, ושאולי אנחנו בכלל צריכים לשתף פעולה. כשסיימנו כבר היה ערב. הוא אמר לי שכעת אני לא אמור לחוש רעב, וביקש שעד המפגש הבא אצמד לתפריט שנתן לי.

יצאתי מהקליניקה. החלטתי שאני חייב לעשות "מסיבת סיום" ולהיפרד מאוכל שלא אזכה לראות בתהליך שלפני. נכנסתי לאיזו חומוסייה שהיתה עמוסה בסועדים שברחו מהגשם שהחל לרדת. הזמנתי לי מנה של חומוס עם פול, צ'יפס ופיתות, ותיגברתי בכמה יחידות של קובה מטוגן. ישבתי והתענגתי.

רעב באמת לא הייתי. הדיקור הזה פעל את פעולתו. אבל לא הקיבה דיברה ברגעים ההם, אלא קול אחר, קול פנימי בלתי נשלט לחלוטין, אלא שולט, קול של דיקטטור אכזר שלפרקים לוקח פיקוד מלא על ישותי ומחליט עבורי על מהלכים ומעשים, ואני כעבד עבורו ועבור צרכיו.

בעוד אני זולל, חשתי טפיחה עזה על השכם. ראיתי את הרופא שזה עתה סיים לטפל בי. "מה אתה עושה פה, ניב? אל תגיד לי שאתה רעב." ידי קפאה עם הפיתה בתנועת הניגוב. "אתה תראה את התוצאות בעוד שבוע," גימגמתי בקול מרוסק.

הוא הביט בי במבט שזיהיתי בו זלזול ואמר בפנים מאוכזבות, "ממאמן בכיר כמוך ציפיתי ליותר," ואז הזמין חומוס בקופסה, "לבן שלי שבא מהצבא," ונעלם.

(איך מכל עשרות, אולי מאות החומוסיות בעיר הגדולה הזו, דווקא בזו הוא היה חייב לקנות לבן שלו חומוס.)

כבר עברתי סדנאות ניקוי רעלים בהן הייתי כמעט תמיד גבר יחידי על תקן של בדרן קבוצתי וחביב הקהל. שם שתיתי מיץ מקישואים וסלק עם נגיעות תפוח בבוקר, ואכלתי אורז מלא שגרם לי להקיא.

כבר הייתי בקבוצה שבה אוכלים רק פירה שבוע ורק גלידה ארבעה ימים ורק בשר, המון בשר, שבועיים.

קבוצות באו, שיטות הלכו, ואני בטרמפולינה. עולה ויורד, עולה ויורד. כמו אקורדיון, נפתח ונסגר, משיל מעצמי גלימות שומן ועוטה בחזרה גלימות גדולות עוד יותר, שחיבוקן חיבוק דוב הוא.

לפני חמש שנים, במסגרת עוד אחת מקבוצות ההרזיה שעברתי בהן, ישבנו במעגל אחרי השקילה השבועית שהסתיימה אצלי בירידה אופטימית של למעלה משני ק"ג.

המנחים בקבוצות האלו היו תמיד גברת או אדון מחוטבים, ש"עשו את זה בגדול". כאלו שהצליחו להעיף עשרים, שלושים או יותר ק"ג מעליהם, ואימצו את הנחיית הקבוצות כמגן אנושי עבורם וכמנגנון לשמירת ההישג. בקבוצה ההיא, המנחה ביקשה שכל אחד מאיתנו יבחר סוג של דימוי ובכמה מילים ישתף דרך הדימוי מהי עבורו הדיאטה, מה זה בעצם אומר לעשות דיאטה.

אני בחרתי במטפס הרים. בהתחלה היו קצת צחקוקים והמנחה אמרה משהו כמו, "טוב, אצלך ב'גג העולם' הכול זה דימויים ומטאפורות של טיפוס הרים, מה, ניב?" ומשתתף אחר אמר, "יאללה ניב, בלי פרומושן לביזנס שלך כפרה, גם ככה להגיע אליך לאימון אישי זה לחכות כמעט שנה," אבל מהר מאוד השניים השתתקו. כולם השתתקו כשדיברתי.

את המילים המדויקות אני לא זוכר, אבל אני זוכר את הרעיון ואני זוכר שכשסיימתי אותו היתה דממה. אישה אחת בכתה ואמרה שזה ריגש אותה והזכיר לה את עצמה, ואותו אחד שזרק לי את ההערה ההיא על הפרומושן אמר שהוא מרגיש שיום יבוא ואני אכתוב את המילים האלה בספר. (הוא צדק.)

סיפרתי את סיפורו של מטפס ההרים. את סיפורי. איך אני נאחז בציפורניים בכל זיז ובכל מגרעת שהרגל מוצאת בסלע התלול, שראשו רחוק אי־שם בשמים.

סיפרתי איך אני מתקדם בידיים חשופות בקצב של מילימטרים, סנטימטרים, בכל פעם. איך אני נשרט, לפעמים עד זוב דם, נחבל, נופל, אבל לא מוותר. יש רגעים שדי, של אין אוויר יותר ואין כוחות להמשיך. ברגעים האלה אני מנסה להסדיר נשימה, אבל מבט מהיר למעלה מבהיר לי שהדרך עודנה ארוכה.

הרגע הזה, שכלו הכוחות, הוא הרגע שממנו יש רק שתי אפשרויות לפני. או שאמשיך בטיפוס עיקש ואגייס כוחות נפשיים ופיזיים שיאפשרו לי לעשות זאת, או שאוותר, ארים ידיים מהמצוק, אבחר לצנוח צניחה חופשית אל תהום ההשמנה.

אני יודע שלמעלה יש פסגה מדהימה, וכבר הייתי בה בעבר. כבר טעמתי את יופייה של ההרזיה וההגעה למשקלים בריאים. כבר נשמתי את האוויר המשכר שנושב בה, וכן, גם היא גג העולם עבורי, לא רק היכולת לאמן ולהביא אנשים אל על. כשאני שם למעלה, אני קליל, בריא, אנרגטי מאוד.

איפה לא הייתי ומה לא ניסיתי בדרכי אל קצה המצוק ההוא. סוג של מטפס הרים כפייתי שגם אם הוא צונח אל תהום ההשמנה, חבול וקרוע מתמיד, הוא שב ומתייצב על המסלול החלק הזה. מיואש נורא, עצוב, כואב — אך מתייצב.

לפני שנה ומשהו הצלחתי לרדת עשרים וחמישה ק"ג. איזו הרגשה נהדרת זו היתה, איזה נוף מפעים ראיתי.

זהו זה, אמרתי לעצמי, לעינת ולסביבה. הגעתי לנמל היעד, אני עוגן בבטחה. מכאן לא אזוז. נגמר הטיפוס. גג העולם לנצח.

אז אמרתי. והחגיגה החלה.

תמיד אותו דפוס ותמיד אותה דרך.

המחמאות הגיעו אלי מכל עבר. ״איך רזית״, ״איזה חתיך הורס״, ״כל הכבוד מלך״, ״אתה נראה מדהים, צעיר בהמון שנים״, ״בן אדם אחר״, ״וואו מה עשית?״, אך הן הביאו עמן גם את הדיקטטור שאהב אותי כשאני במעמד של עבד נרצע. מחשבותיו הזדוניות החלו לחלחל בי. הוא אמר לי, ״רזית, אז יאללה תחגוג, תן קצת חופש לנפש המתנזרת שלך, מגיע לך. אני מרשה לך להתענג.״

זה התחיל בקטן והמשיך בגדול. אחרי שלושת הקילוגרמים הראשונים שהעליתי כבר הרגשתי את סכנת הצניחה הצפויה לתהום, אבל מסביבי עדיין לא ראו, עדיין החמיאו. נאחזתי איכשהו ונצמדתי למצוק.

גם הבגדים החדשים שקניתי אחרי שהגעתי למשקל היעד עוד לא לחצו ממש, והכול נראה דבש, אבל לא לאורך זמן. לאט לאט הידיים והרגליים החלו לרעוד, הרגשתי שרוח חזקה מתחילה לאתגר אותי ומנסה להפיל אותי. הרגשתי שהפסגה הולכת ומתרחקת. ניסיתי להמשיך ולהיצמד למצוק, בכל כוחותי ניסיתי, לא רציתי להתרסק, החבלות קשות והכאב שלהן זכור וחקוק בי מהפעם הקודמת, והקודמת, והקודמת...

אבל שלושת הקילוגרמים האלו הפכו לחמישה ולשבעה ואז כבר אנשים התחילו לראות. בקצב אש מטורף נשמטתי מהמדרון, וממטפס הרים שאפתן, אפילו אמיץ, כזה שכבש פסגה והניף בה את דגל החיים, הפכתי לעוד דמות שנזרקה ונחבטה בדרכה למטה.

"מה קורה? מתראים מחר במפגש של הקבוצה?" כתבה לי ורד בווטסאפ וקטעה את מחשבות הטיפוס שלי.

ורד ועדי, החברים הכי טובים של עינת ושלי, כבר שנים ארוכות הולכים ביחד, מגדלים ילדים ביחד, ועם השנים גם משמינים ביחד.

מילמלתי משהו כמו "לא יודע, מה הטעם, ורד? הרגע תקעתי לאפה, בטוח עליתי השבוע".

קבוצת הרזיה נוספת מתוך אינספור שפקדתי, ובכל קבוצה תמיד זיהו אותי. ראיתי שאנשים שאלו את עצמם איך זה שהוא מאמן את כל המי ומי אבל לא מסוגל לאמן את עצמו. מאות רבות של שקלים בחודש שילמתי בשביל לעלות פעם בשבוע על המשקל ולראות שאין לי עתיד.

"אז מה?" ענתה ורד, "גם לי היה אתמול בערב איזה אירוע, זה לא נגמר טוב, אבל אנחנו חייבים מסגרת".

"לא יודע, ורד, נשבר לי מהקבוצה הזו, אלף קשקשניות וקשקשנים, ואברי המנחה מספר בדיחות קרש שאפילו בל"ג בעומר לא ידליקו מדורה".

ורד שלחה סמיילי שבכה מרוב צחוק וכתבה, "אז אברי הבעיה שלנו, הא? לא השווארמה ולא הלאפה. תקשיב, אין לנו ברירה אחרת. ניפגש ברבע לשבע, מקסימום נישקל ונלך משם".

"סבבה", השבתי, "נדבר מחר ונתאם סופית".

"הבנתי", היא עונה, "יא מבריזן. הולכים".

השעון ברכב סיפר לי שעוד כמה דקות אביתר מגיע ואני צריך להתארגן.

הגעתי לחניה של ״הבית הכחול״, המשרד שלי. אני אוהב את המשרד הזה, ואת העיצוב שעיצבה בו עינת.

בית פרטי קטנטן מול הים, שקירותיו צבועים כחול־ים בגוון טורקיזי, מזכירים לבאים לא לשכוח להביט אל הדבר האמיתי המשתרע מולם.

שתים־עשרה שנים עבדתי מהבית שלנו שלא נמצא רחוק כל כך, עד שהעסק הלך וגדל ותנועת המתאמנים התעצמה מאוד. היה צורך לצרף מזכירה לצוות, והתחילו גם הסדנאות וההכשרות שאני מעביר. רציתי חלל יפה ומזמין והחלטנו ללכת על הבית הזה, על החוף בתל אביב.

זו היתה החלטה נכונה. עוד החלטה נכונה של עינת.

הגידול האמיתי והמשמעותי בעסק היה הסיבה הרשמית לקניית ״הבית הכחול״. אבל היתה סיבה נוספת. העבודה מהבית היתה נעימה בהמון מובנים, ואיפשרה לנו גמישות הורית מעולה, עם הנסיעות המרובות של עינת לחו"ל.

בשתים־עשרה וחצי בצהריים, כל יום, כל אותן שנים, החלפתי את הכובע של המאמן, אספתי שלוש ילדות מגנים ובתי ספר, חיממתי והגשתי להן אוכל, ואז חזרתי למשרד.

לא תמיד ידעתי לעשות את ההפרדה הזו בין מה שקרוי "בית" למה שקרוי "משרד בבית". מצאתי עצמי יותר ויותר זולג למרחבים שמכילה המילה "בית", וגם, בעיקר, אוכל. טורף נון סטופ. מקיים קו ישיר ביני לבין המטבח.

בימים שהייתי מכין לבנות את השניצלים והפתיתים וכל היתר, הייתי, כדרכי בקודש, זולל בכמויות ענקיות. ערב אחד כשעינת חזרה הביתה, היא ראתה סיר ענק של פסטה בולונז ריק לחלוטין ואמרה, "אבל הבנות אצל אמא שלי, אתה אכלת את כל זה?" ואז הוסיפה, "אתה צריך מקום שהוא לא בבית, אבל הוא כמו בית," וככה הגענו אל המקום הזה.

חניתי ויצאתי אל החום הלוהט. המרחק למשרד שלי לא היה יותר ממאתיים מטרים וגרם מדרגות קטנטן, שעבורי היו כשביל הנחש למצדה.

הימהמתי "שלום ומה העניינים" לנירית המזכירה שאמרה ש"גברת גודוו'יל מ'יוקיי תמז' התקשרה מלונדון ושאלה אם היא יכולה לתאם הגעה שלך לכמה ימים, היא רוצה ארבעה מפגשי חיזוק לצוות הבכיר שלהם בהמשך לסדנה שהעברת לפני שנה." עניתי שנבדוק את זה אחרי שנסגור את לוח הזמנים שלי לחודש הבא כי מתוכננת לי גם נסיעה לגרמניה, אבל עוד לפני שנירית הספיקה לדפדף ביומן כבר נכנסתי לחדר והתיישבתי מול אביתר.

השתדלתי להתרכז ולהעיף ממני את הישנוניות הזו שניקרה בי.

"וזה לא שאני לא מנסה, וזה לא שאני שוכח כל מה שדיברנו במפגשים. אין, זה לא הולך, ייאוש טוטאלי, ניב, ייאוש טוטאלי, אני בן ארבעים וחמש ובכל ראיון עבודה אני מגמגם, ואפילו מרטיב, אתה שומע? אתמול ישבתי מול מראיינת, ילדה בת עשרים ומשהו, ואשכרה הרטבתי, יצא לי שתן בקטנה מרוב לחץ."

הבטתי בו. הוא הלך ושקע מולי אל תוך הכורסה האפורה ונדמה היה לי שהכורסה פוערת את פיה ובולעת אותו ואת ייאושו.

נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי בקול נחוש, מנסה להאמין לעצמי, "תקשיב, אביתר. יש לך הרבה יכולות, אתה מומחה ענק בתחום שלך, ניהול חנויות ספרים. אתה כבר, כמה? עשרים ושלוש שנים בעסק הזה? אני לא אוותר עליך ולא אוותר לך. אנחנו נצא מזה. נתאמן ונעשה גם סימולציות ואתה תראה שבריאיון הבא אתה תצא מלך."

אביתר השיב לי מבט, העיניים שלו היו דלוחות ממלח והקמטים העמוקים במצחו העידו, זעקו אלי, שהמשבר של המתאמן הזה עמוק, אולי עמוק משתיארתי לעצמי.

ביקשתי מאביתר לרשום עד המפגש הבא סיפור קצר. "אתה מספר לי בסיפורון הזה איך אתה מראיין לפחות שני אנשים שמצליחים לעבור את הריאיון איתך. אתה ממש מתאר לי כמו תסריט את המפגשים ומה הלך שם, השאלות ששאלת אותם, שאתה יודע ששואלים בריאיון, התשובות שלהם, והשיחות ביניכם, ממש סיפור קצר, ואתה הרי יודע לכתוב יפה."

שלחתי מבט חטוף בשעון הקיר, לקחתי את עוגיית הגרנולה האחרונה (״עוגיות בריאות״ כתבו על הקופסה, בריאות למי בדיוק?) שנשארה בצלחת, שאת כולה חיסלתי בעצמי בשעה שחלפה, והודעתי לאביתר שהזמן תם, וזה היה המפגש העשירי והאחרון בסדרת האימון עליה שילם ושהוא צריך להחליט מה הלאה.

אביתר שלף כרטיס אשראי ואמר, "אתה לא יודע איך אתה מציל אותי, ניב, חייב אותי על עוד סדרה של עשרה מפגשים."

חייכתי אליו ואמרתי שעליו לדעת שהתעריף עלה בשבוע שעבר והוא עומד כעת על שבע מאות שקלים לשעה למי שלוקח סדרה מלאה. למרות שחלפו כבר הרבה שנים, אפילו הרבה מאוד מאז שהתחלתי להתפרנס יפה מאימון נטו, עדיין, כשאני נדרש להזכיר למתאמן להסדיר תשלום, או כשאני מיידע על עליית תעריפי האימון, יש איזה גל של אי־נוחות ומבוכה ששוטף אותי.

אביתר נאנח ואמר שהוא מבין וש"מזל שיש לי את גבי, ניב, שתומכת בי, שמפרנסת אותנו, מזל שהיא מבינה, חייב אותי בבקשה," ואני אמרתי שיסגור את התשלום בפעם הבאה מול נירית.

נפרדנו וקבענו מועד להמשך האימונים.

שטפתי במטבחון את ספלי הקפה הכחולים עם הלוגו "אל גג העולם — עם ניב קינן". חשבתי שזה באמת משמח אותי שבזמן הקצר שאנחנו ביחד, אביתר סוף סוף הצליח לעבור את הסינון הראשוני הטלפוני ומוזמן לראיונות עבודה אחרי שנה וחצי שגם זה לא קרה לו. אבל ידעתי שעכשיו מגיעה המשוכה הגבוהה ביותר שאני כמאמן צריך לגייס את כל כולי אליה, ולעזור לו לגייס את הכל כולו שלו גם כן. לעבור ראיונות פנים אל פנים בהצלחה. חשבתי איך הוא ואני, ביחד, נגרום לו להפסיק לפחד כמו תינוק שהשאירו אותו בחושך מול המראיינים.

נירית כבר הלכה. יש לנו הסכם כזה שאם אני עם מתאמן היא יוצאת בלי להיפרד לשלום. כתבתי לה במייל שלא תשכח לבדוק איתי מחר מתי אני יכול לצאת ללונדון למפגשי חיזוק ולאימונים.

פתחתי את החלון לערב הביל, סמיך כמו מרק, אל עלטה שהתחילה להתנמר מולי באורות מנצנצים של עיר בראשית ערב.

דרך ארוכה עברתי. מסע שהתחיל לפני עשרים וחמש שנים כשחברת "גג העולם" נולדה במוחי ואני עוד לא הבנתי שהיא נולדה.

זה היה במקסיקו. שחר ואני יצאנו לטיול הגדול של אחרי הצבא ואחרי הקבע. טיפסנו באותו בוקר בלי הפסקה. אז הייתי קליל ורזה. מחלת ההשמנה עוד לא תקפה אותי. לא יודע באיזה הר זה היה, אבל זכרתי המון מקדשים אינדיאניים קדומים וזכרתי איך כשהיינו מעל צמרות עצים בשרניים שרוחות עתיקות ניסו לנדנד אותם, וכשישבנו בין עננים כאילו אנחנו בתוך קצפת, שם הרגשתי את המשמעות של המילים האלה — גג העולם.

שחר היה כבוי, רפוי ודהוי ולא הרגיש שום גג ושום חג ורק חשב שסוף העולם הגיע ויילל ש"דנה גמרה איתי, ניב, איך היא עשתה לי את זה. ועוד בטלפון. אין לי חיים בלעדיה, ניב, מה עובר עליה."

כל הפרטים אולי נשכחו ממני, אבל זכרתי שקמתי והתרחקתי משחר. הצטערתי לרגע שבכלל יצאתי איתו ומה פתאום עכשיו אני אמור להמשיך איתו לגואטמלה. הרגשתי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה רק לשכב על הפסגה הזו עם הדשא הפראי הרך הזה ולחשוב על כל בני המאיה או האינקה שרקדו עליו בטקסים, לחלום ולחקוק את הרגע בנשמה שלי.

אבל ידעתי ששוב אני נקרא למשימה. כמו תמיד. ביסודי, בתיכון, בתנועה, בצבא, במשפחה המורחבת, תמיד אני נכנס למשבצת הזו, של לדעת להכיל, להקשיב ולערסל בנשמתי את נשמת האדם שמולי, ששרוי באיזה בור שנראה לו מאיים ומפחיד. ידעתי ששוב מגיע התפקיד הקבוע שלי לנסות לעזור לו לאתר נקודה של אור.

לא ידעתי אז שזה אימון. אף אחד לא ידע אז מה זה.

חיבקתי את שחר, דיברתי אליו והראיתי לו להקות טוקנים שעפו מתחתינו. הקשבתי לדבריו והינהנתי עד שחשתי את התחושה. מין שבריר רגע לא מוסבר שעד היום מתרחש בתוכי כשאני מאמן. נקודת זמן כזו שבה אני מרגיש, פיזית ממש, שהחיוּת מתחילה לחזור במינון גבוה לנפש המתאמן שאיתי כאילו עבר איזו החייאה רפואית. חשתי ששחר מתעודד וזוקף כתפיים.

הוא ניגב דמעה ועוד אחת, ואמר לי את המשפט ההוא שכבר שמעתי מאז מאות פעמים, בקול נשי או גברי, בעברית ובשפות זרות, במלל כזה או אחר, אבל תמיד אותו התוכן.

"ואללה, אתה ענק, אח שלי, אתה ענק, ניב. אתה פשוט קיים כדי לעזור לאנשים."

שחר. חייכתי אל עבר השמים שכבר הפכו לפלאטו אפל ואינסופי שזור יהלומים, וחשבתי לעצמי שהלוואי, הלוואי ויכולתי כאן ועכשיו לפגוש אותו ולהרים איתו כוסית לכבוד עשרים וחמש שנים ללידת גג העולם שלנו. אבן צנחה בי כשהבנתי, שאת שחר לא אראה עוד לעולם.

חודשיים אחרי הפסגה ההיא ביחד, שחר שב הביתה. דנה דווקא חיכתה לו, אך כך גם לבנון.

נשמתי את החושך, סגרתי את החלון, הנמכתי את טמפרטורת המזגן והתיישבתי על הכורסה האפורה.

פשטתי ידיים לצדדים, הרמתי רגליים על שולחן העץ הכבד, פלטה מהגונית המונחת על ארבע רגליים שכל אחת מהן היא מגדל ספרים צבעוניים עשויים מעץ, שולחן שפגשתי בסרדיניה באחד השווקים כשהעברתי שם סדנה לפני שנה ומשהו, ובדרך לא דרך הבאתי אותו לבית הכחול שלי שעל הים.

התמונה משער סוף השבוע של ״ידיעות אחרונות״ קרצה לי. נגעלתי מעצמי בתמונה הזו, בכלל בתמונות. לא יכולתי לראות את עצמי מצולם. פתאום קלטתי כמה נפוח אני נראה, וכמה השתניתי.

הצלם התעקש לצלם אותי יושב ישיבה מזרחית, ובשער עצמו נראיתי יושב באוויר כשמתחתי שרשרות של נוף הרים תלולים, ואני כאילו מרחף מעליהם. "המאמן הלאומי", אמרה הכותרת מעל דמותי המרחפת באוויליות, ובאותיות קטנות יותר, שנכתבו ברווח בין הדמות שלי לפסגות הרכס האדיר המצולם נכתב: "עם השקת ספרו הרביעי אומר לנו בכיר המאמנים בישראל: 'אין אדם שאין לו גג עולם שהוא רק שלו, וכל אדם, כל אדם, אם רק ירצה בכך יגיע לגג הפרטי הזה, שמחכה רק לו'".

נו, באמת, איזה גיבוב של קלישאות מפוארות. אין אדם, כל אדם, גג עולם פרטי, אם רק ירצה... נאנחתי ואמרתי בקול, כאילו שוחחתי עם עצמי, "אתה בדיחה, ניב קינן. אולי חכמה ואולי מצליחנית ואפילו בינלאומית, אבל אתה מה זה בדיחה. אולי הגיע הזמן שבמקום לרחף מעל הרים, תרד לקרקע ותשנה את החיים שלך? תתחיל בלטפל בעצמך. תרד במשקל. תאהב את הנפש שלך בדיוק כמו שאתה אוהב את הנפשות של המתאמנים שלך. תפסיק להיגעל מתמונות שלך, תתמסר לעצמך בדיוק כמו שאתה מתמסר אליהם."

הנייד שלי הקפיץ אותי מהמחשבות ומצאתי עצמי משוחח עם המפיקה של תוכנית הבוקר בערוץ 2 שרצתה "לשמוע יותר על הספר הרביעי שאני מתה להתחיל לקרוא", ו"האם זה נכון שהוא כבר סגור לתרגום לאנגלית ואפילו לסינית?"

הערב בחוץ כבר הפך עובדה מוגמרת. היה לי חם והבטן קירקרה. חייגתי לעינת ואמרתי לה שתתכונן, נצא למסעדה. היא ענתה שלא בא לה, היה לה יום מטורף במשרד ויש לה פרויקט ענק להתחיל לתכנן, מלון חדש באמסטרדם. אמרתי שהכול יחכה שעה וחצי ו"בואי, נצא, נתאוורר קצת בטיילת". היא התעקשה שלא הערב ו"תבוא הביתה, יש מלא אוכל, ואל תאכל שטויות בדרך".

הנהיגה הביתה חלפה מהר, שלמה ארצי סיפר לי על זמר מחופש מקיבוץ בגליל, שרתי איתו ולשנייה נראה היה לי שהכול יסתדר, וגם אני אמצא את גג העולם הפרטי שמחכה לי.

ברמזור שהשתהה שוב שלחתי עיניים למעלה אל הלילה, ומשהו שם חייך אלי בחזרה.

זה אתה, שחר?