גודווין הול

1

קצת אחרי השעה ארבע בבוקר, חמישה ימים לפני שהלהבות כילו את עולמו בפעם השלישית, עמד ויל הארדי בפינת הרחובות מרסר והאוסטון מערב.

ויל סבר שיש זמן ביממה, רגע שקט וארעי שבו דממה מוחלטת יורדת על ניו יורק, זמן שבו הוא יכול לרכוב על אופני הסֶרווֶלו שלו ברחובות החשוכים ולאפשר למוחו להתמלא בדברים אחרים, מלבד מכוניות נוסעות, כלבים משוטטים ורעש, או הגחמות והתחרותיות האכזרית של האקדמיה.

בשש השנים האחרונות היה דוקטור ויליאם מייקל הארדי, בן שלושים ושש, מרצה במסלול לקביעות באוניברסיטת ניו יורק, ופרסם מאמרים חשובים רבים בתחום הפסיכולוגיה הפורנזית. מאמריו הופיעו ב"כתב העת לפסיכולוגיה קלינית ולטראומה פסיכולוגית", וכן בפרסומים רבים אחרים שבהם נהוגה ביקורת עמיתים. הוא הרצה באוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה, ובחורף הקרוב אמור היה להשתתף בפאנל על יסודות הפסיכופתולוגיה בשטוקהולם.

משטרת ניו יורק התייעצה איתו פעמים רבות, לאחרונה לגבי תיק של אנס סדרתי שפעל באזור בּראוּנְסוויל. בעקבות עבודתו בתיק הזה, נעשתה עליו כתבת פרופיל ב"ניו יורק מגזין" והוא הופיע פעמיים ב"טודיי שואו".

עד שוויל הגיע לרחוב 14 החלו שמי הבוקר מתבהרים, מטילים זהרורים ורודים רכים על הבניינים.

כמו בכל בוקר בשלושת השבועות האחרונים, רכב ויל באיטיות על המדרכה ביוניון סקוור ועצר ליד בארנס אנד נובל. הוא בדק את שעונו ואיפס אותו. כמעט זמן שיא.

הוא השעין את האופניים למרגלות פיגומי האלומיניום, הסיר את הקסדה והכפפות ובחן את אוסף הספרים שהיו מונחים על המדפים שפנו אל הרחוב. לבו עדיין פרפר כשראה את הכריכה, תצלום מתוחכם של סרט 35 מ"מ שחור־לבן מתפתל על עיקול כתפה החלק והמפתה של אישה.

חלף כמעט חודש, והוא עדיין התקשה להאמין. איכשהו היה לדוקטור ויליאם הארדי ספר בכריכה קשה במקום ה־13 ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", להיט מפתיע ששמו "שביב של טירוף". הספר היה מחקר לא רשמי שבחן שבעה סרטים קלאסיים; כל אחד מהם, לדעתו של המחבר, היה תיאור יוצא מן הכלל של פסיכוזה קרימינלית.

בשביל ויל, החלק הקשה ביותר בכתיבת הספר היה בחירת שבעה סרטים בלבד, ולבסוף בחר, בין השאר, את "ליל הצייד", "שתיקת הכבשים" ו"M'" של פריץ לאנג.

כשפנה, באגו מלוּטף לעת עתה, ליוניברסיטי פלייס והחל לנסוע חזרה, הוא ראה את הציפורים השחורות כצלליות על רקע שמי הבוקר. בשביל ויל הארדי זה היה ציון תחילתו של יום חדש, והוביל את הדרך הביתה.

כעבור עשרים דקות ישב ויל על ספסל האוטובוס מול בית הלבנים החומות ברחוב פרינס. שמונים ושמונה ימים קודם לכן זה היה ביתו.

הוא לגם מהקפה שלו והרים את מבטו אל הקומה השלישית, הסתכל באורות הנדלקים ובצללים שנעו על פני הווילונות הנגללים.

בפנים, אשתו זה שש־עשרה שנה בדיוק התחילה את יומה. אמנדה קייל הארדי היתה בתם של רופא מניו רוֹשֶל ופסנתרנית קונצרטים, ועבדה כעובדת סוציאלית לבני נוער בשירות לילד, וכן כיועצת בכמה מוסדות גמילה למכורים לסמים ולאלכוהול. אם היה דבר אחד שהיא היתה בקיאה בו יותר מאשר בבישול צפון איטלקי, הרי זה נופים בצבעי מים. אף שהיתה בת שלושים ושבע, פעמים רבות חשבו שהיא בסוף שנות העשרים לחייה.

ויל העיף מבט לפינת החלון בחדר של בתו. היא נהגה להשכים קום כמו אביה, וויל ידע שבֶּרנַדֶט בת החמש־עשרה — שכּונתה דֶטָה, בפי הוריה וכמה חברים קרובים — כבר ערה זה שעה, מכינה את הקפה האהוב על אמה, קולה את לחם הקקאו שנקנה במאפייה הגָנָאית ברחוב גרין, ושולקת שתי ביצים.

אחרי שש־עשרה שנות נישואים, ויל הארדי התעורר יום אחד וגילה שעיוורונו עיוור אותו. איכשהו הוא לא ראה אף אחד מסימני האזהרה לכך שחייו ונישואיו הולכים ומתערערים.

הסיבות העיקריות, לפחות כך ראה את זה ויל, או כך רצה להאמין, היו שעות העבודה הארוכות שלו ועשרות המחויבויות הנוספות שהוטלו עליו במסלול הקביעות, התחייבויות שהרחיקו אותו מהבית שישים עד שבעים שעות בשבוע, ופעמים רבות גם בסופי השבוע.

ויל ואמנדה שמרו על מרחק צונן ביניהם במשך כל האביב, אמרו דברים כמו "סלח לי" כשחלפו זה על פני זה במסדרון הצר של הדירה. חלק גדול מהתקשורת ביניהם, אם אפשר לקרוא לה כך, נעשה באמצעות פתקיות שהודבקו על המקרר.

ויל הוא שהחליט לעזוב, כי לא רצה שהמצב יגיע לשלב שבו אמנדה תחליט על פרידה. הוא חשב שאם הוא יעזוב ראשון, החזרה עדיין תהיה אפשרית.

ובכל הזמן הזה נאלצה דטה הארדי הבוררת הסובלנית, לחיות את הסיוט של בת יחידה, בתם של פסיכולוג ושל עובדת סוציאלית — שני אנשים שהיו אמורים, יותר מכל אחד אחר, להבין את כל זה.

בשנים הראשונות לנישואיהם, ניסו ויל ואמנדה להביא לעולם ילד נוסף וביקרו אצל כל רופא פריון במנהטן שהביטוח הרפואי של אחד משניהם אפשר. זה לא קרה. ברנדט תהיה ביתם היחידה, ועליה הרגיש ויל הארדי מבורך לנצח.

הוא תהה אם היא נוטלת את התרופות באדיקות.