יסמין. לאשתי קוראים יסמין. רוב הזמן היא עגמומית ואפילו קשה ברוח, אבל ביום שבו נולד הבן הבכור שלנו — היא הייתה מאושרת. שוב ושוב היא תיארה את הרגע שבו הגישו לה את התינוק בפעם הראשונה. ואני — קינאתי בה על מה שהיא הייתה ביום ההוא: זוהרת כמו אבן שאסור לגעת בה, נחושה כמו מפולת שלגים, ויפה. אפילו הכותונת החולנית, הדהויה, שבית החולים סיפק לה — החמיאה לה כמו שמלה שנתפרה למידתה. הלחיים שלה היו סמוקות. העיניים נצצו. האישונים נפערו. השפתיים התמלאו. הכתפיים היו נינוחות. זאת הייתה תופעה שמעבר למילים, אלוהים! כמה שונה היא הייתה מיסמין, מעצמה. וכמה חלש נעשיתי מולה. הזכרתי לעצמי שאלה רק ההורמונים שמופרשים בדם של יסמין אחרי הלידה, אבל גם ההסבר המדעי־שכלתני הזה לא עזר, ונשארתי מוכה תימהון, מהופנט.
יסמין הייתה מאושרת. היא אמרה את זה לכל מי שהיה לידה, "זה היום המאושר בחיי!"
בכל פעם כשיסמין אמרה את המשפט הזה, ידעתי שאני אמור להצטרף ולומר, "כמובן. גם אני. גם אצלי. זה היום הכי מאושר גם בחיים שלי," או לפחות לדווח שאני שמח, אבל זאת לא הייתה ההרגשה.
בשונה מיסמין, שמיד התאהבה בָּתינוק ובשינוי שחל בה כאמא, אני התבלבלתי מהסיטואציה. "התבלבלתי" זאת מילה עדינה. אני התרוקנתי, במקום להתמלא.
כשהבחנתי בזה, הרגשתי אשם. רציתי להיות כמו שצריך — אבא טרי ושמח, אבל מכת גרזן כרתה את הענף שנאחזתי בו ונפלתי על מציאות חדשה. שכחתי מי הייתי קודם. שכחתי מה שכחתי, ושכחתי מה אני אמור לזכור. נחבלתי פיזית גם ברובד העמוק, ורעלן חדר, זרם במנהרות המערכת הנפשית, הרג תאים בריאים, כיסה אותם בעובש, וחיסל את האינסטינקט האבהי.
רק כמה שעות קודם לכן, כשהגעתי אל חדר המיון עם אישה בהיריון — עדיין הייתי גבר.
ביד אחת נשאתי תיק כבד של היולדת, וביד השנייה תמכתי ביולדת עצמה.
לא בכיתי בחדר לידה. הבכי היה דורש ממני מידה מינימלית של אינטימיות, ואילו אני הייתי בטירוף מערכות, אירועים וגירויים — צעקות של יולדות, ריחות חזקים של אָמוֹנְיָה, דִנדון של מוניטור, וילון שזז מסביב למיטה — פתוח, סגור, פתוח, עד שערפל שחור פלש אל שדה הראייה שלי, והעלים את הניאון המרצד. רופא נגע לי במרפק, ואמר במבטא רוסי: "תשב נו, לא רוצה שמתעלף."
הרופא הרוסי הזיע בבתי השחי. הוא ענד תג מלבני לבן מפלסטיק, שכתוב עליו השם שלו, ארוך ולועזי, ולא קראתי. הוא נעל כפכפים כחולים של בירקנשטוק, לבש מדים של צוות רפואי, סינר ומסכה כירורגית, סטתוסקופ, מזרק בכיס, הכול ביחד העניק לו את הזכות להתנשא, ואז לדחוף את כף היד אל תוך הגוף שלה. של אשתי. יסמין שכבה מול הרופא, פשוקה לרווחה, ברכיה מורמות על רגליות ייעודיות מפלסטיק, וביניהן, מבעד לחלוק, הגרמופון, והרופא שולח אצבעות חוקרות, וממשש את הצללים במערה.
בשם ההיריון, שיתפתי את הגוף של אשתי עם כל לובשי החלוקים. גברים זרים רכנו אל מול רגליה הפשוקות, כמו סצנה אומללה בסרט פורנוגרפיה של מפיק סוטה חובבני. שלושה רופאים, אחות ומתמחה, שוחים בזרם, בצוואר, ברחם של יסמין, אך מולי, כאילו אני לא נוכח, לא קיים. הזכרתי לעצמי שהם גינקולוגים שבסך הכול עושים את מלאכתם נאמנה. השוויתי אותם לבעלי מקצועות סדיסטיים אחרים שאני נוהג להבליג על קיומם. פקחים, מדבירים, סדרנים, פקחי כשרות. אחרי שהרופא בדק את יסמין, הוא התקרב ונגע בי בכתף.
"עזוב אותי!" זינקתי צעד לאחור. אך הרופא קרב, נגע בי שוב, הפעם בשכמות. האצבעות שלו היו קשיחות, מעומלנות ומצופות בגומי של כפפה. בדמיוני עלה דימוי מטריד של חמישה זרגים, בחמישה קונדומים, אז אינסטינקטיבית הדפתי, אולי אפילו בכוח, את כף היד הזאת, של הרופא. הדוקטור הביט בי ישירות, עיניו היו מבוגרות ואפופות בעיגולים כהים של סוף משמרת לילה. הבנתי שהכוונות שלו טובות, אבל גם כוונות טובות יכולות לרצף את הדרך אל הגיהינום, ואני כבר הייתי על הדרך, אז: כוסאומו, דוקטור, אל תיגע בי עם כפפה בריח של ואגינה! מי יודע כמה זמן אתה לובש את הכפפה ולאיזו מטרה. אתה גינקולוג, נכון? רופא נשים! אז קח אישה ותעזוב אותי בשקט. אני גבר! התרחק ממני! הסתלק!
"בכל פעם כשהגרף במוניטור יעלה, תגיד לאשתך שמתקרב הציר הבא," כך הורתה לי האחות התורנית, ואז יצאה. אחריה נעלמו גם שאר אנשי הצוות, ונשארתי לבד עם יסמין. היא צווחה.
התבוננתי אך ורק במוניטור, ודיווחתי ליסמין על כל שינוי בגרף, בהתאם להוראות מהאחות. לא הבנתי למה חשוב שאני אדווח ליסמין על ציר שממילא היא מרגישה אותו. זה היה חיזוי מנוון שמדבר בעד עצמו. ובכל זאת, מבלי להבין, עשיתי כל מה שבקשו ממני. התבוננתי בגרף. התמזגתי עם המכשור הרפואי. העיקר להתחמק מהבעת הסבל היוקדת על פניה של אשתי.
יסמין הזיעה. התנפחה. שיוועה לעזרה. היא צעקה שהיא רוצה למות, ואף רופא לא בא. אני לא ידעתי מה לעשות! ייחלתי שהסיוט הזה ייגמר! הבן שלי קרע את הבשר של אשתי לנגד עיני, ואני עמדתי שם חסר אונים, כמו קיר של בית חולים.
השעות התארכו, ולא היה עוד טעם להביט בשעון כי הוא השתגע ביחד איתי. וכל הזמן, יצאתי מגדרי על מנת לְרַצּוֹת את יסמין. הגשתי כוסות. הגבהתי כריות. הרטבתי מגבות. הרעפתי מחמאות. כיניתי את יסמין גיבורה. אשת חיל, מי ימצא? אני! אני מצאתי, ואמרתי לה: "יסמין. את אלופה. הטוב עוד לפנינו, הכאב עומד לחלוף. אני אוהב אותך. סיוט לראות אותך סובלת. הלוואי שאפשר היה להתחלף, ושאני הייתי זה שנכנס להיריון, ויולד, וסובל, במקומך."
המילים היו רחוקות מהאמת, כמו שרק מילים ואמת יודעות להתרחק. מעולם לא שמחתי יותר להיות גבר. וככל ששמחתי, כך התגבר הצורך לפצות. השתדלתי להיות בעל תומך. אבל כמה שלא השתדלתי, יסמין לא התרצתה. הייתי איבת עולמה של יסמין, מושא השפלתה. הזעף דלף ממנה, דרך העיניים הקמוצות, והצקצוקים של הלשון. אבסורד שככה היא התייחסה אלי, אחרי שכל ההיריון היה שלה ובשבילה. זאת היא שביקשה ממני ילד, אני רק נטעתי אותו כהלכה. במקום שהיא תביט אלי בהוקרת תודה, ובכמיהה לראות את הנולד, היא הביטה בי כאילו אני ציר לידה בעצמי.
באותם רגעים היא רצתה לוותר על ההיריון. כל העור שלה היה כמו קרום של לחם בתנור, שתכף יתבקע. היא רצתה למות ולהרוג אותי תחתיה או איתה. היא התייסרה!
ברוך שלא בראני אישה — זה המשפט המדויק שמהדהד את ההרגשה שלי בחדר היולדות.
מתי הוא יוצא? שאלתי, כשהרופא חזר לחדר. מתי? שאלתי כשהמיילדת דיווחה על פתיחה של ארבע אצבעות. מתי? שאלתי כשהעובר ירד אל תעלת הלידה ויסמין צרחה, "אני רוצה למות!" מתי? שאלתי בזמן שנתנו לה זריקת אפידורל. שלולית של מים שירדו מהמיטה אל הרצפה. מתי. הוא. יוצא. שאלתי שוב את הרופא. ואת המיילדת שהרטיבה מטליות ואז הניחה על הבטן של יסמין. הפסקתי לשאול כשהרופא דיווח על חולשה של דופק העובר וכשיסמין ההתחננה לעוד אפידורל. "הסם כבר לא משפיע," היא אמרה, "תנו לי עוד," נו, תנו לה עוד, שלא תהיה היסטרית. שתשתוק!
הכאב של יסמין כבר לא עניין אותי וגם לא את הצוות הרפואי. רק התינוק. "לדחוף!" אמרה המיילדת. "תדחפי, אישה! בכל הכוח! כן! חזק! את יכולה!" יסמין רפתה. היא התעייפה ולא דחפה יותר. כעסתי על יסמין.
עם כל הכבוד לחבלי לידה, הרי זה חלק מהטבע.
אישה צריכה לדחוף בתוך הכאבים, ואם היא לא דוחפת זאת פשיעה.
שנאתי את יסמין על הרפיון שלה. פחדתי שהיא הורגת את הבן שלי.
גינקולוג בכיר הגיע והרחיק אותי ממוקד ההתרחשות. יסמין התגייסה בכוחות מחודשים וכיווצה את הבטן שלה בעוצמות שהרשימו את הנוכחים. השיער הפרוע, העורקים המנופחים בצוואר, הצרידות, הזיעה על החזה — מכשפה!
סוף סוף, ראיתי שמץ שמגיח מהרחם הדגולה. כתם, גוף רטוב שמכוסה בקרום, בשר של בן אדם. וכך הגענו אל הרגע לו חיכיתי. רגע פולחני שבו העלטה הפכה לאור. אפילו המדע השתחווה לפלא, והקופים של דרווין הצטלבו מול הבשורה. אם לא אלוהים היה בחדר, אז מי.
אני. אני הייתי בחדר, רק בגלל שהאמנתי להמלצה של הגיס שלי, שנכח בלידה של הילד שלו, ומבחינתו זאת הייתה חוויה טובה מאוד. צירים, זריקות, פתיחה של אצבע, שתיים, ארבע אצבעות, קריעה, גזירה — נשארתי, בחיי שהתכוונתי ללוות את האירוע עד גמירה, עד סוף התהליך. לראות את בבושקה, את התינוק, הגוף מתוך הגוף, מגיח, או מחליק, מתוך התעלה אל המרחב. קיום חדש.
אך בסופו של דבר, לא ראיתי את הנס. יֵצֶר בְּסִיסִי הישרדותי צץ והגן עלי. בבת אחת, שקעתי בכיבוי חושים. העיניים נעצמו, האוזניים נאטמו, ולא הייתי עד לאטרקציה. כמו משה בהר נבו שרק צפה בארץ המובטחת, כך גם אני הרחקתי מן החדר בו ילדה אשתי, לקראת הסצנה הסופית. המתנתי בפרוזדור מול חדר האשפוז. כיסיתי את פני בשתי ידי. מלמלתי כבד לשון. שייגמר. שייגמר. וכשנגמר, יסמין צרחה את הצרחה שבאוזנַי שברה את היקום. כזאת צרחה עוד לא שמעתי מימי, כי מי צורח ככה. לא אישה. אולי ארנב, אשר עורו נפשט, אולי שחיטה. הרגשתי את יסמין, את הארנב, העור שמתקלף בבת אחת. קיללתי את היום שבו הכרתי את יסמין, ואת היום המיתולוגי, אז, בספר בראשית, נחש שמתנהג בנחשִׁיּוּת, ומפתה, עם מה בסך הכול, תפוח? האישה נוגסת. היא טיפשה.
ואז, בתוך הנגיסה של האישה, מתוך הייסורים, נוצרו חיים. תפוח נפש של הבן שלי. נשמה שנשמה.
הוא שכב על משטח שנועד לבדיקות.
במקום להסתכל עליו (על הבן החדש שלי!) הסתכלתי אל גוש הבשר הספוגי האדום ששכב לידו.
שליָה.
אף אחד לא הזהיר אותי לגבי הקטסטרופה שיוצאת מתוך הרחם עם התינוק. תשעה חודשים שיוויתי לעיני רוחי עובּר שוחה במרחבי המי שפיר, אצה שצפה בתוך ים, בפסטורליה. אבל בעצם, בכל הזמן הזה, הבן שלי היה קשור היטב אל עוגן מסורבל. פתאום נודע לי שהבטן שלו הצמיחה צינור ג'לטין ירקרק, שהתחבר אל משקולת ברוטלית, או סטייק. "הכול בסדר, זאת רק השליה," אמר לי הרופא שכנראה קרא את מחשבותי. ההערה שלו הייתה במקומה, שכן דאגתי, באמת דאגתי, לא לי, רק ליסמין, אשר ממנה זה נפלט: בשר, אימה. חששתי שהרחם כולו נפלט ממנה, אבל זאת הייתה רק השליה. עד אותו רגע לא היה לי מושג מה התפקיד של שליה, ממה היא עשויה, או איך היא מתחדשת מהיריון להיריון.
התינוק בכה, והוכיח שאוויר חולף בגופו. כלומר הוא היה חי. נהייתי אבא. יסמין נהייתה אמא. הגינקולוג תפר לה את הכוס. הבטתי במחט ובחוט, ובי נשבעתי — אני לא חודר שוב אל החור הזה!
מחר, עוד חודש, עוד שנה, זה לא בא בחשבון, פשוט לא!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.