פתח דבר: מי באמת גירש את הבריטים?
חשיפת הדיונים בפרלמנט הבריטי על אפקט המרד
שני אירועים נצרבו בזיכרון הלאומי כמסמלי הקמתה של המדינה היהודית: החלטת החלוקה של האו"ם בי"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, מה שידוע כ"כ"ט בנובמבר", והכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון בה׳ באייר תש"ח, 14 במאי 1948. אך אירועים אלה היו סופו של מאבק ארוך, ולא תחילתו. את המאבק הובילו מחתרות אצ"ל ולח"י והיתה לו תוצאה ברורה: בריטניה הכירה בכישלון שלטונה בארץ ישראל, ולכן בחרה להחזיר את המנדט עליה ולהעביר את האחריות לידי האו"ם הרך בשנים. עם זאת, תרומתם העצומה של המאבק ומחולליו להחלטה ולהכרזה ההיסטוריות נדחקה מהזיכרון.
מדוע היה בכלל צורך להיאבק באימפריה הבריטית?
מערכת היחסים בין הציונות לבריטים ידעה עליות ומורדות רבים. עם פרסומה של הצהרת בלפור ב־1917, הציפיות הרקיעו שחקים ורווחה האמונה כי אלפיים שנות גלות, סבל ורדיפות מגיעות בזאת לקצן. אמונה זו זכתה לרוח גבית בינלאומית כאשר חבר הלאומים אימץ את נוסח ההצהרה וכלל אותה בכתב המנדט. אך עד מהרה החלה ממשלת המנדט למעול בשליחות אשר הוטלה עליה. עם התגברות הפרעות של הערבים נסוגו הבריטים אט־אט מהבטחותיהם. התהליך הגיע לשיאו בשלהי המרד הערבי ב־1939 עם פרסום הספר הלבן השלישי, שהכריז באופן רשמי על היפוך המדיניות הבריטית וקבירת החלום הציוני על מדינה יהודית. מדיניות זו, בשינויים קלים, נותרה דומיננטית בהמשך תקופת המנדט.
ב־1945, לרגע אחד, ניצתה תקווה מחודשת. לקראת הבחירות בבריטניה ביולי אותה שנה הבטיחה מפלגת הלייבור לממש את הדרישות הציוניות כמעט במלואן, לקרוע את הספר הלבן ולבטל את המדיניות שהתווה. אך גם תקווה זו התבדתה במהרה. הממשלה החדשה, בראשותו של קלמנט אטלי ובהובלת שר החוץ ארנסט בווין, קידמה מדיניות פרו־ערבית מובהקת אף יותר מהממשלות שקדמו לה.
המאבק נגד הבריטים, אם כך, היה הכרח מבחינת אצ"ל ולח"י. ההחלטה לפתוח בו לא היתה פשוטה — מה עוד שרבים מלוחמי המחתרות שירתו טרם המרד בצבא הבריטי — והמשמעויות היו ברורות. אך הכול היה מונח על הכף. זה לא היה מאבק על אופיו של משטר המנדט: לא על אמצעי הענישה החמורים שהפעילו הבריטים בארץ או על הפקרת היישוב לידי פורעים ערבים. זה גם לא היה מאבק על טיבה של הצעה מדינית כזאת או אחרת ועל אחוזי השטח של המדינה היהודית העתידית. המאבק היה על עצם היתכנותה של מדינה יהודית, על הסיכוי הטוב ביותר זה אלפיים שנה להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל ההיסטורית.
טיעון נפוץ בקרב ההיסטוריונים הוא שאיש לא גירש את הבריטים, אלא שהם החליטו לפרק את האימפריה בעצמם. זאת, בעיקר בשל הקשיים הכלכליים שניחתו על בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה — היא יצאה מהמערכה מנצחת, אך גם חבוטה. בפועל, למרות מצבה הכלכלי הקשה, בריטניה לא מיהרה לוותר על האימפריה. היא נסוגה ממקומות שבהם הנזק עלה על התועלת, מטריטוריות שבהן הופעל עליה לחץ כבד שפגע בה לא רק כלכלית, אלא גם ביטחונית, מורלית וחשוב לא פחות, תדמיתית. גם לאחר ההכרזה על עזיבתה המתוכננת את הודו, נותרו לבריטניה אינטרסים רבים ממזרח לתעלת סואץ, והתעלה עצמה היתה אף היא רבת־חשיבות משום שעבר בה נתח משמעותי מהסחורה העולמית.
הממשלה הבריטית התעקשה להישאר בפלשתינה־א"י גם משום שהיחסים עם העולם הערבי נותרו גורם משמעותי בהחלטותיה ובמדיניותה והיא רצתה לקדם פתרון שירַצה את הערבים. בשבתו באופוזיציה ביקר וינסטון צ׳רצ׳יל את ההתעקשות הזאת של ממשלת הלייבור. בדיון שנערך ב־1 באוגוסט 1946, על רקע ההכרזה הבריטית על הנכונות לעזוב את הודו ואיבוד האחיזה המתמשך בתעלת סואץ, אמר צ׳רצ׳יל:
אנחנו מכריזים שאנו מוכנים לנטוש את האימפריה הגדולה ואת היבשת העצומה של הודו... טריטוריה שריבונותנו עליה אינה מוטלת בספק... נטשנו את תעלת סואץ, שם הזכויות שלנו על פי חוזה היו ועודן בלתי ניתנות לערעור... עכשיו מתברר שהמקום היחיד שבו אנחנו נמצאים בכל מחיר ובכל חוסר הנוחות שבהחזקה בו, שנילחם עליו עד מוות, הוא פלשתינה.
המציאות אישרה את דבריו: גם לאחר ההחלטה על החזרת המנדט על פלשתינה־א"י לאו"ם נשמעו קולות רבים בפרלמנט הבריטי שקראו להישאר שם.
עשרות דיונים בנושא ארץ ישראל התקיימו בפרלמנט הבריטי לאורך 30 שנות המנדט. שלא במקרה, רובם התנהלו בשנים 1948-1944 — שנות המרד המרכזיות. תמליליהם שופכים אור על הנעשה בארץ ומספקים תובנות מרתקות ומידע ממקור ראשון בזמן אמת על מידת ההשפעה של פעולות אצ"ל ולח"י על החלטת הבריטים להחזיר את המנדט ולעזוב את הארץ.
***
הבריטים הופתעו מאצ"ל ומלח"י. מהמשמעת, מהסדר, מהיכולות של הארגונים, ובמקרים רבים מחוסר האונים מולם. לא תמיד הבחינו בין השניים בדיונים, אלא התייחסו אליהם בכינוי כולל, "הטרוריסטים". בדיון שהתקיים ב־11 באוקטובר 1944, בעקבות סדרת פעילויות של אצ"ל, תהה קולונל סר ארתור אוונס, חבר המפלגה הליברלית הלאומית, "האם לממשלת הוד מלכותו יש איזשהו מידע בנוגע לאופן שבו נשקים אוטומטיים ותחמושת הושגו על ידי האנשים האלה?" הוא לא הסתפק בכך. "אילו צעדים ננקטו למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד?" שאל.
את אותה תהייה הדהד שלוש שנים מאוחר יותר ארתור הארווי מהמפלגה השמרנית. "מהיכן מגיע הנשק היהודי?" שאל. "הם אולי אספו כמה רובים ופצצות במהלך המלחמה, למעשה אין ספק שהם עשו זאת, אך הם מקבלים נשק וכסף ממקום כלשהו, ולפי המידע שברשותי, הם מגיעים ממדינות אחרות".
גם לאחר אינספור פעולות של אצ"ל ולח"י, הבריטים נותרו מופתעים. בדיון ב־12 באוגוסט 1947 אמר שר המושבות ארתור קריץ׳־ג׳ונס: "הימשכות פעולות הטרור על אף המאמצים של כוחות הביטחון בפלשתינה מתאפשרת בעיקר בשל העובדה שהטרוריסטים הם אמנם קבוצה קטנה יחסית, אך גוף מאורגן להפליא ומאומן היטב". מייג׳ור טופטון בימיש מהמפלגה השמרנית ניתח את המצב באופן דומה: "אנחנו נמצאים בפני בעיה גדולה מאוד — יש משהו כמו 12 אלף לוחמים מאומנים באצ"ל וקצת יותר מ־1,000 בלח"י, אף שיש כ־100 אלף חיילים בריטים בפלשתינה... היכן הטרוריסטים עוברים הכשרה? ברור לכולנו שטרוריסטים בעלי מיומנות גבוהה לא יכולים לעבור הכשרה בפלשתינה הקטנה, עם כל כך הרבה כוחות בריטיים במדינה. הם חייבים לעבור קורס הכשרה אינטנסיבי. אני חושב שמוסכם על כולם שהאנשים האלה אינם חובבנים".
הכישלון המודיעיני המתמשך של הבריטים היה אחד הגורמים המרכזיים לתסכולם. בנובמבר 1944, אחרי ההתנקשות של לוחמי לח"י בלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון, שאל חבר בית הנבחרים פרנק מרקהאם "אם נעשו צעדים לעצור את מנהיגי לח"י". שר החוץ אנתוני אידן השיב לו: "ידידי הנכבד יודע שזאת קבוצה סודית". כעבור שנתיים וחצי, ב־23 באפריל 1947, בדיון בבית הלורדים, העביר לורד אלטרינצ׳אם ביקורת חריפה על שירותי המודיעין: "הייתי רוצה לשאול את ממשלת הוד מלכותו אם היא מסופקת מהיעילות של המודיעין הבריטי. לנו, שאיננו מעורים כל כך, נראה כי המודיעין של הטרוריסטים עולה בהרבה על המודיעין שלנו. נראה כי הוא נמצא כל הזמן צעד אחד לפנינו ושהוא יודע הרבה יותר על הצעדים שלנו מאשר אנו יודעים על הצעדים של הטרוריסטים... הארגון הנקרא אצ"ל הוא הפעיל והגדול ביותר מבין ארגוני הטרור... פרס של 2,000 ליש"ט הוצע על ראשו של פולני בשם בגין, שידוע כי הוא ראש הארגון הזה. שירותי המודיעין שלנו מעולם לא הצליחו לאתר את בגין... אני רוצה להפנות את תשומת לבה של הממשלה הזאת. אני אוחז בידי עותק של ׳ניו יורק הרלד טריביון׳ מ־17 במרס השנה, שמכיל דיווח על ריאיון של עיתונאי אמריקאי עם בגין, שנעשה בירושלים או בסביבתה. נראה כי הכתב האמריקאי יודע הרבה יותר משירות המודיעין שלנו".
חודשים ספורים לאחר מכן ביקרה בארץ ישראל ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם, וחבריה נפגשו גם עם אנשי אצ"ל, ובראשם בגין. "איך קרה שחברים מהוועדה המיוחדת של האו"ם יכולים לנסוע לפלשתינה", שאל בריגדיר טובי לואו מהמפלגה השמרנית בדיון בבית הנבחרים בדצמבר 1947, "ובתוך רגע, כפי שקרה, לגלות לא רק את השם של המפקד, אלא איפה הוא גר, כך שהם יכלו להיפגש עמו, ואילו אנחנו, שנמצאים שם שנים, עם כל כלי הביטחון וארגוני השלטון, לא יודעים לא את השם ולא את מיקומו בכל זמן. לי זה נראה כמו משהו יוצא מגדר הרגיל".
עם הסלמת הפעולות של המחתרות התגברו התסכול והביקורת. אחד מאירועי המפתח היה פיצוץ המפקדה הבריטית הראשית במלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946. בעקבותיו פרסם גנרל בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, חוזר בעל ניחוח אנטישמי כבד. לא רק שאסר על חיילים בריטים להיכנס למקומות בילוי, לחנויות ולבתי קפה של יהודים, אלא גם דרש ש"לא יהיו קשרים עם יהודי", והסביר: "אני מבין כי אמצעים אלה יגרמו לקשיים לחיילים, אבל בטוחני שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם והפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם".
פעולת המחתרת והתגובה עליה הובילו בתוך ימים ספורים לדיון רב־משמעות בבית הנבחרים, שבו התחילו להישמע קריאות לוויתור על המנדט. "לא נדרש דמיון רב כדי להבין את העול שבו נושאים כוחותינו בפלשתינה במהלך החודשים האחרונים", אמר אוליבר סטנלי, חבר המפלגה השמרנית ומהפוליטיקאים הבולטים בבריטניה באותן שנים. "העול שבו נושאים הקצינים שראו את אנשיהם נרצחים... באופן מצער ראינו החמרה במצב הביטחוני בפלשתינה. ראיתי זאת בעצמי, במסגרת התפקיד, את המעבר מההפוגה שהיתה כשרק הגעתי לאירועים בהיקף רחב יותר שבוצעו על ידי אצ"ל. תחילה הקפידו שלא לפגוע בחיי אדם, ואז ראיתי את ההגבלה הזאת נזנחת, וחיים, כמו רכוש, נעשו חשופים לסכנה... אני תוהה אם לא הגיע הזמן לומר שאנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו באמת מאמינים שבאיזושהי נקודת זמן יש סיכוי שפוליטיקאים או מדינאים יוכלו לחשוב על תוצאה כזאת [דו־קיום של יהודים וערבים]. מדי שנה אנחנו רואים את הרגשות הלאומניים מתגברים. ראינו את הסדק מתרחב".
"בפעם הקודמת שהיה לנו דיון בנושא, טענתי שמדיניות הממשלה לא רק שלא תמנע טרור, אלא אף תעודד אותו", אמר ריצ׳רד קרוסמן מהלייבור בנאום נרגש. "טענתי שאי־אפשר לשבור התנגדות באמצעות דיכוי, ואני חושב שמה שאמרתי אז הוכח באופן מצער וטרגי על ידי האירועים... מאז אותו יום, ארבע דיביזיות בריטיות וחצי חיפשו 5,000 טרוריסטים. זהו חיפוש של מחט בערימת שחת... ברחבי המזרח התיכון יש כאלה שמאמינים שאנחנו נשארים בפלשתינה לא כדי לדאוג ליהודים ולערבים, לא כדי למלא את מחויבויותינו המנדטוריות, אלא משום שפינינו את חיילינו ממצרים ואנחנו רוצים להציב אותם במקום אחר... אם זה הרושם שאנחנו יוצרים, אין תקווה לשלום בפלשתינה... יימשך המצב שמצריך שימוש בארבע דיביזיות וחצי כדי לרסן מדינה קטנה יותר מוויילס. אנחנו צריכים להיות מוכנים להגיד לעולם שבתוך שנים ספורות אנחנו עומדים לוותר על האחריות הצבאית החד־צדדית... ולהביא את העניין בפני האו"ם".
"שני מסלולים פתוחים בפני אפוטרופוס מבולבל", סיכם הרולד לבר מהלייבור את הדיון. "האחד הוא להתפטר, והאחר הוא ללכת לבית המשפט. במקרה הזה, לדעתי, הדרך הנכונה היא ללכת לבית המשפט היחיד שזמין, האומות המאוחדות, ולהציג בפניו את המקרה, כך שמשקלה של דעת העולם יעמוד מאחורי הפתרון, יהיה אשר יהיה".
***
כמה חודשים לאחר הדיון החשוב וההיסטורי הזה התרחשו שני האירועים שהשפיעו אולי יותר מכול על הבריטים. האירוע הראשון היה הלקאת קצינים בריטים על ידי אצ"ל כתגמול על הלקאת קטין יהודי. האירוע השני היה משפטו הדרמטי של לוחם אצ"ל דב גרונר. בשני המקרים, שעוד ידובר בהם בספר, חשו הבריטים כי הם נכנעו לאצ"ל: במקרה הראשון הם ביטלו את ההלקאה כאמצעי ענישה, ובמקרה של גרונר, שסירב לבקש חנינה, העדיפו לחרוג מהנהלים ולדחות את ביצוע גזר הדין. זה הוביל לדיון משמעותי נוסף, בשלהי ינואר 1947. אוליבר סטנלי סיכם בו את המצב העגום:
קצין בריטי ושופט בריטי נחטפו. באף אחד מהמקרים הממשלה לא הצליחה להבטיח את שחרורם. בשני המקרים הם שוחררו רק בעקבות הרצון הטוב של העבריינים עצמם. באף אחד מהמקרים לא הצליחה הממשלה להביא אדם לדין, באף אחד מהמקרים היא לא נקטה אמצעים נוספים או חדשים של אבטחה... בשני המקרים הממשלה ויתרה למעשה לדרישות הטרוריסטים כתוצאה מפעולות הנקם שלהם. איני מאמין שבדרך הזאת אפשר להמשיך את השלטון בפלשתינה. שום סמכות לא יכולה לעמוד בפני מכות כאלה. שום חיילים ושום משטרה לא יכולים לבצע את תפקידם בנסיבות כאלה... בכנות, ככל שזה נוגע לי, לפני שבריטניה תספוג השפלות נוספות מסוג זה, אני מעדיף שנתפנה מפלשתינה.
גם אחרים הביעו גישה דומה. "הגענו לשלב שהטרוריסטים כמעט נהנים ממה שהם עושים בפלשתינה. זה כמעט משחק עבורם, להיות מסוגלים לזלזל באימפריה הבריטית הגדולה ללא עונש ולהתחמק מעונש פעם אחר פעם", אמר חבר הפרלמנט העצמאי דניאל ליפסון. "אדם עשוי להתפתות לשאול", הוסיף טובי לואו, "מדוע הצבא שלנו, שהיה יעיל כל כך בשיטות המודיעין שלו ובמבצעיו לאורך כל המלחמה [מלחמת העולם השנייה], לא מסוגל לאתר ולמגר את מפקדותיו של אצ"ל... אני פונה מכאן לשאלה רחבה יותר, שאני מאמין שהיא חשובה לא רק לפלשתינה, אלא לעולם כולו: האם אנחנו יכולים להמשיך להופיע בפני העולם כמדינה שאינה מסוגלת לבצע את המחויבויות שניתנו לה?"
"די בטוח שמה שמתרחש עכשיו בפלשתינה גורם לנו נזק גדול בכל דרך אפשרית", סיכם צ׳רצ׳יל כהרגלו בנאום עוצמתי. "מה היו אומרים אם בעת ההפצצות של גרמניה על לונדון היינו שולחים לה מסר ש׳אם רק תעזבו אותנו, אנחנו מבטיחים לעולם לא לגעת בברלין׳? זוהי הדרך שמובילה להפסד משפיל".
צ׳רצ׳יל הזכיר את המחיר הכלכלי שמשלמת בריטניה בשל אחזקת מספר רב כל כך של חיילים בפלשתינה: "אנחנו מבזבזים בפלשתינה בקצב אדיר כסף שהושג בעמל רב... יש שם כוח אדם של לפחות 100 אלף אנשים שיכולים להיות בבית, לחזק את התעשייה המרוקנת שלנו. מה הם עושים שם? איזו תועלת צומחת לנו מכך?... נאמר לנו שיש קומץ טרוריסטים מצד אחד ו־100 אלף חיילים בריטים מן הצד האחר. כמה זה עולה? ללא ספק 300 ליש"ט לשנה לכל חייל בפלשתינה". וזה רק חלק קטן, הוא הדגיש, "מההוצאות העקיפות, העצומות, של משרד המלחמה ושירותים אחרים".
לצ׳רצ׳יל לא היה ספק: "האחריות לעצור מלחמת אזרחים בין היהודים לערבים בפלשתינה צריכה להיות של האו"ם, ולא של מדינה ענייה ופצועה קשה כשלנו, שנושאת בעול עצום".
ב־14 במאי 1947 התקיים באו"ם מושב בנושא המנדט על ארץ ישראל. הבריטים היו להוטים להגיע לדיון הגורלי עם הישג שימחיש את יכולתם לנהל את הטריטוריה שניתנה בידם. תחת זאת, הם הגיעו לדיון מושפלים. עשרה ימים לפני כן, ב־4 במאי, פרצו לוחמי אצ"ל לכלא עכו, המבצר השמור שבו היו כלואים אנשי המחתרות. בסופו של המושב הוחלט על הקמת ועדת אונסקו"פ ונקבע שתגיש את מסקנותיה בסוף אוגוסט.
ביולי ספגו הבריטים מהלומה קשה נוספת במה שידוע כ"פרשת הסרג׳נטים" — חטיפתם ותלייתם של שני קצינים בריטים בידי אצ"ל כפעולת תגמול על גרדום בריטי. הייאוש הבריטי גבר והקריאות בבריטניה לצאת מפלשתינה־א"י, שהוחשו מרגע החזרת המנדט לאו"ם, הגיעו לשיאן בשני הדיונים האחרונים שנערכו בנושא בבית הנבחרים. בדיון שנערך ב־12 באוגוסט 1947 פתח שר המושבות קריץ׳־ג׳ונס את הדיון בהצגת דעת הקהל: "בקרב הציבור הבריטי עולה ספק רציני באשר לעול על בריטניה, למחיר שהיא משלמת ולטרגדיה הכרוכה בהמשך תמיכתה בנטל הבינלאומי הזה". אוליבר סטנלי חיזק את דבריו: "איני מאמין שהמדינה שלנו יכולה להמשיך לשאת לבדה בעול".
בריגדיר כריסטופר פטו מהמפלגה השמרנית סיפר בתסכול כי נשאל מדוע בריטניה הגדולה, שניצחה את הגרמנים, נכשלת בפתרון "הבעיות המפחידות" בפלשתינה. "התשובה היא", אמר, "שאתה לעולם אינך יודע מי האויב שלך, ועל כן אינך יכול להכות עד שאתה מוכה על ידו. האויב אינו לובש מדים, ואתה לא יודע אם הוא נושא נשק".
הרולד לבר מהלייבור סיכם:
מה, בשם האל, עושים 100 אלף חיילים שלנו בפלשתינה, בעלות גבוהה לכוח העבודה הבריטי, בחרדה של ההורים ובהוצאה של דולרים רבים לצורכי מחיה וקיום? אני רוצה לשאול את שר המושבות על סמך אילו עקרונות חוקיים ומוסריים אנו נשארים בפלשתינה בעת הנוכחית? מה המטרה שלנו שם? למה אנחנו לא יוצאים משם?
***
ב־29 בנובמבר קיבל האו"ם את תוכנית החלוקה. כשבועיים לאחר מכן, בבית הנבחרים, הדגיש אוליבר סטנלי ש"הדבר החשוב ביותר עבורנו עכשיו הוא לצאת במהירות האפשרית, אנחנו חייבים להבהיר לממשלה עד כמה חשובה לנו השאלה הזאת של מועד היציאה".
הבריטים עזבו את הארץ ב־14 במאי 1948. מיניסטריון החוץ והמושבות הבריטי סיכם את תקופת המנדט במסמך רשמי ארוך, שלקראת סופו מוזכר מחיר הדמים:
84 אלף חיילים, שלא קיבלו כל עזרה מהעדה היהודית, לא הצליחו לשמור על החוק והסדר מול גל טרור שביצעו חיילים יהודים מאורגנים היטב ומצוידים בסוגי נשק של חיל רגלים מודרני. מגמר המלחמה [מלחמת העולם השנייה] נרצחו 338 נתינים בריטים בפלשתינה ובאותו זמן עלתה החזקת הכוחות הצבאיים שם 100 מיליון ליש"ט למשלם המסים הבריטי. התחדשות מעשי האלימות הערביים לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והכוונות שהקיצונים היהודים הכריזו עליהן הבהירו כי צפויות עוד אבדות בריטיות בנפש. בנסיבות אלה החליטה ממשלת הוד מלכותו להוציא את כל הצבא מפלשתינה ולסיים את המנדט שלה ב־15 במאי 1948.
אישים בריטים אחרים היו נחרצים הרבה יותר בתיאורם את הגורמים שהניעו את ממשלתם לסיים את המנדט. "אלה היו הטרוריסטים — הרוויזיוניסטים של ז׳בוטינסקי, שגרעינם היה לח"י — אשר אילצו את בריטניה להודות במפלתה וסיפקו לוויצמן את שעת הכושר שלו", קבע ריצ׳רד מיינרצהגן, שהיה קצין מדיני ראשי בפלשתינה־א"י ובסוריה ויועץ צבאי במחלקת המזרח התיכון של משרד המושבות. "ויצמן, שלא חיבב את ז׳בוטינסקי, חב לו הרבה, וכאשר תיכתב ההיסטוריה ייחשב הלז לפטריוט שאִפשר את לידתה של מדינת ישראל".
גם גדול מנהיגיה של בריטניה החזיק בעמדה דומה. בסוף שנות ה־40 נתקל וינסטון צ׳רצ׳יל בבילי רוז, האמרגן היהודי־אמריקאי שהיה שותף למאמצי השתדלנות של אצ"ל בארצות הברית. לאחר שציין כי הוא יודע שרוז היה מעורב במידה מסוימת בסכסוך בארץ ישראל, אמר צ׳רצ׳יל:
אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה. הוא עשה לנו כל כך הרבה צרות, עד שנאלצנו להציב בפלשתינה 80 אלף חיילים כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי ופגעו בכלכלה, והן עלו בגלל האצ"ל.
2 מיכאל כהן ועמיצור אילן, דיון: ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל, קתדרה, 15 (אפריל 1980), עמ׳ 144, על פי A. Bullock, The Life and Times of Ernest Bevin, 1-2, London (1960-1967).
3 חשיבותה של תעלת סואץ לבריטים באה לידי ביטוי בתמיכתם במבצע קדש ב־1956, לאחר הלאמתה של התעלה בידי המצרים.
4 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 1 באוגוסט 1946, HC Deb 1 August 1946 vol 426 cc1232-317. את המסמכים שמקורם באנגלית תרגם יוני פלינט, אלא אם כן צוין אחרת.
5 ההתייחסויות בפרלמנט ובממשלה לפעולות הצבאיות של היהודים היו בעיקר ביחס ל"טרוריסטים", כלומר אצ"ל (The Irgun) ולח"י (The Stern gang). להגנה קראו בדיונים תמיד בשמה, אם כי היא כמעט לא מופיעה בתמליליהם, גם בתקופת תנועת המרי, ואזכוריה נוגעים בעיקר למידת שיתוף הפעולה שלה עם הבריטים. כמו כן משנות ה־40 כמעט אין אזכור למאבק הערבי. מאבק זה נחלש גם בשל הגלייתו של חאג' אמין אל־חוסייני וגם בשל המדיניות הפרו־ערבית שקידמו הבריטים.
6 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 11 באוקטובר 1944, HC Deb 11 October 1944 vol 403 cc1746-8.
7 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 31 בינואר 1947, HC Deb 31 January 1947 vol 432 cc1300-58.
8 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 12 באוגוסט 1947, HC Deb 12 August 1947 vol 441 cc2306-88.
9 שם.
10 הצהרה בבית הנבחרים הבריטי, 9 בנובמבר 1944, HC Deb 09 November 1944 vol 404 cc 1538-41.
11 דיון בבית הלורדים, 23 באפריל 1947, HL Deb 23 April 1947 vol 147 cc57-121.
12 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 11 בדצמבר 1947, HC Deb 11 December 1947 vol 445 cc1207-318.
13 מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, אחיאסף ([1950] 2020), עמ' 304.
14 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 31 ביולי 1946, HC Deb 31 July 1946 vol 426 cc957-1075.
15 ריצ׳רד קרוסמן היה דמות מפתח במפלגת הלייבור וידיד אמת של הציונות ומאוחר יותר של מדינת ישראל. הוא היה חבר בוועדה האנגלו־אמריקאית ותרם רבות להתנגדות שהביעה למדיניותו של בווין ולהמלצתה על ביטול הספר הלבן ועל העלאתם לארץ של 100 אלף עקורים לאחר השואה — המלצה שנהפכה לדרישת מפתח אמריקאית אשר תסכלה את הממשלה הבריטית. בדיון בראשית 1947 הדגיש קרוסמן, "למען התיעוד ההיסטורי, צריך לזכור שלגברים ולנשים הצעירים הללו אין מטרת רווח אישית. הם אינם מונעים ממניעים לא ראויים. הם מפגינים משמעת גדולה, אומץ רב ואדישות מוחלטת לגורלם־הם. הם פועלים בכבוד כשהם נתפסים ונשפטים וכשהם מתים. זאת טרגדיה שמעלות אנושיות גדולות מהסוג הזה מסולפות. ואני חושב שהיה אפשר להשפיע עליהם יותר ולתעל אותם לערוצים יותר נבונים, מועילים ושפויים, אם היו מפסיקים להשתמש במילים שמתאימות יותר לאל קפונה בשיקגו, ולא לאנשים צעירים אשר פועלים בחוסר אנוכיות למען מטרות אלטרואיסטיות, ולא משנה עד כמה הם מוטעים או טועים" (דיון בבית הנבחרים הבריטי, 31 בינואר 1947, HC Deb 31 January 1947 vol 432 cc1300-58).
16 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 31 ביולי 1946, HC Deb 31 July 1946 vol 426 cc957-1075.
17 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 31 בינואר 1947, HC Deb 31 January 1947 vol 432 cc1300-58.
18 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 12 באוגוסט 1947, HC Deb 12 August 1947 vol 441 cc2306-88.
19 דיון בבית הנבחרים הבריטי, 12 באוגוסט 1947, HC Deb 12 August 1947 vol 441 cc2306-88.
20 Gt. Britain. Colonial office. Palestine: Termination of the mandate, 15 may, 1948. Statement prepared for public information by the colonial office and foreign office, published in London by his Majesty׳s Stationery Office, reprinted by british information services, an agency of the the British government: Stanford University libraries.
21 יוסף נדבה, מי גרש את הבריטים מארץ ישראל, הוצאת יאיר, תל אביב (1989), עמ' 44, על סמך Col. R. Meinertzhagen, Middle East Diary 1917-1956, London (1959) p. 244.
22 Ben Hecht, Perfidy, New York (1961), p. 40.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.