גורלה של נערה פשוטה

"את קוראת צ'כוב. האם קראת את טולסטוי?"

דוקטור מריאן צ'יימברס היססה באמצע הפסקה השניה של העבודה שהגיהה. זעף קל קימט את מצחה בזמן שזיהתה הד מבהיל של שיחה שניהלה לפני זמן רב.

זה לא ייתכן. למה שהוא יהיה במלון קופר במהלך כנס אקדמי? זה מגוחך.

אולם...

זכרון אותם צהרי יום שמש לא נתן לה מנוח וזעפה העמיק. זה היה אותו מבטא אנגלי קלאסי, עם אותו רמז למשהו 'נוכרי' בלתי ניתן להגדרה.

ואותן מילים בדיוק.

מריאן זכרה אותן מילה במילה. למעשה, היא זכרה כל דבר ארור שסב רודיר אמר לה – מהרגע בו ראה אותה קוראת את צ'כוב על מדרגות הקתדרלה.

צל נפל על העמוד והקול מאחוריה המשיך, "או את תומס הרדי? הוא באמת מדכא, אבל אם את אוהבת דברים מהסוג הזה..."

אלוהים אדירים, לא.

ראשה של מריאן הסתובב לאחור כדי להביט בפנים המחייכים ברוגע. מבוגרים יותר, נחרצים יותר אולי, אבל עדיין הפנים של הגבר שהוריד את חייה מהפסים.

אז הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה, ונראה לה סטודנט בתוכנית של חילופי סטודנטים, בדיוק כמוה. עכשיו הוא עמד שם בחליפת מעצבים והדיף ריח של כסף וייחוס.

לא היה בזה שום-דבר מפתיע. ודאי ראתה מאות צילומים בעיתונים של הנסיך סבסטיאן השני במשך השנים, אבל אף-אחד מהם לא הכין אותה לתחושה המדהימה של... של הכמיהה שחשה כאשר פגשה את עיניו הכהות.

"מריאן, שלום," אמר בשקט.

סב!

שמו התפוצץ בראשה בזמן שכל רגע שבילתה בחברתו במהלך אותו קיץ לפני שנים רבות חזר אליה בבהירות עזה.

כל חלום.

כל שברון לב.

בתוך שבריר שניה היא הרגישה כאילו נשאבה בחזרה אל אותו קיץ. היא היתה בת שמונה-עשרה בלבד. רחוקה מהבית, חיה עם משפחה שבקושי הכירה. היא היתה מבוהלת כל-כך, מבוהלת כל-כך. חיכתה לו. קיוותה לשיחת טלפון...

למשהו.

רצתה להבין מה קורה. רצתה אותו. רצתה אותו נואשות.

היא תהתה איך תרגיש ברגע זה. לא שאי-פעם האמינה שתדע. הוא עזב... נתיביהם לא יצטלבו שוב לעולם.

ולמה שיצטלבו? אנשי אקדמיה ששכרם זעום אינם נתקלים בדרך כלל באצילים, קל וחומר בבני משפחת המלוכה כחולי הדם.

"סב?" היא התקשתה לדבר בגלל הגוש שנוצר בגרונה. "אני יכולה לקרוא לך ככה? או שאני צריכה לקרוא לך הוד-מעלתך? או... הוד-רוממותך? אני לא יודעת מה – " מריאן הרימה את ידה כדי להבריש את הכאב החד שפילח את מצחה.

הוא התקרב ודיבר חרישית. "הוד-מעלתך, אבל את יכולה לקרוא לי סב. טוב לראות אותך. מה שלומך?"

במקום כלשהו ברקע מריאן שמעה קולות צחוק ונקישות של כפיות על כוסות חרסינה. קולות מוזרים של נורמליות שעה שסביבה הכל החל להסתחרר.

"בסדר. אני בסדר," שיקרה. "ואתה?"

"בסדר." סב ניגש ונעמד לפניה. "עבר המון זמן."

"כן."

הוא עשה אתנח ועיניו החומות כמו מוססו את רגליה מבהונותיה ומעלה. "את נראית מדהים. ממש מדהים."

"ת... תודה. גם אתה." לכל הרוחות! "כלומר... אתה נראה... " היא השתתקה, לא בטוחה בדבר – זולת העובדה שאינה יכולה לעשות את זה. מה שזה לא יהיה.

"אני יכול לשבת לידך?"

לא!

מה הוא עושה? הם לא סתם ידידים שבמקרה נתקלו זה בזה. בכלל לא. אולי לא היה לה ניסיון רב במפגש עם מאהבים 'ותיקים', אבל אתה פשוט לא יושב שם ומנהל שיחה כאילו אתה לא יודע בדיוק איך האחר נראה כשהוא עירום, לא?

מריאן אספה והחזירה את הדפים המודפסים אל תוך תיקה. "אני יכולה למנוע זאת בעדך?" עיניה הורמו אל שני הגברים בחליפות האפורות שעמדו במרחק מסוים ממנו במבואה שהיתה ריקה מלבד שניהם. שומרי ראש, הניחה. "אני מניחה שהשניים האלה דואגים לכך שתעשה מה שאתה רוצה."

"גאורג וקרל."

"אתה נותן להם שמות?"

פיו התעקל לכדי חיוך. "למעשה, לא. באנדובריה, הזכות להעניק שמות ניתנת להורים של הילדים."

הוא התיישב לצדה כאילו עשר השנים האחרונות לא התרחשו. "שלא כמו בדנמרק, בה המלכה חייבת לקבל רשות כדי להשתמש בשם שאינו ברשימה המאושרת."

"איזו חשיבה מתקדמת מצדכם."

"אנחנו מקווים."

מריאן ניערה את ראשה מעט כאילו ביקשה להשיב את הכוכבים למקומם. הוא אמר את שם ארצו בקלילות כזו, כאילו מעולם לא שיקר לה. דומה שקיבל זאת כמובן מאליו שידעה זאת עכשיו ושלא היה טעם להעמיד פנים שאינה יודעת.

הצילום שלו פורסם בכל העולם. כל ספר במדינה ודאי החזיק במספרה שלו ירחון עם התמונות שלו. היא ראתה אותו גולש, מטפס על הרים, ניצב על מדרגות טירת פולטנברון, במבחר חתונות מלכותיות... כולל חתונתו שלו.

היא זכרה אפילו את שם הנערה לה נישא – וממנה התגרש, למרות שקראו לזה ביטול. אמלי. אמלי מסקס-בורדן. דומה שכל פרט ביחס לחתונה הזו משך את תשומת לב התקשורת העולמית והיא לא הצליחה להתעלם מהמידע.

אם נזקקה לתמריץ נוסף כדי להמשיך לחיות את חייה, הרי שזה היה הדבר.

מריאן התנשמה עמוקות. "אז, מה מביא אותך לאנגליה? האם יש איזה אירוע מלכותי שלא שמעתי עליו?"

הוא נענע בראשו. "לא, מדובר בביקור פרטי לחלוטין."

"כמה נחמד." החריפות הצינית בקולה הדהימה אותה. מה קורה כאן? היא הרגישה כמו פיסת בד שמתחילה להתקמט. מריאן התכופפה כדי להכניס את התיק לתוך תיק העבודה שלה בזמן שדמעות לוהטות – של זעם ועצב – צרבו את עיניה.

אסור לה לבכות. לעזאזל! היא בכתה כבר מספיק. דומה כאילו המפגש המחודש אתו חורר את קיר הסכר שבנתה כדי להגן על עצמה מפני הרגשות של אותה תקופה.

מריאן הרימה את תיק העבודה אל ברכה והתרכזה בסגירתו. "אתה נוסע בעילום שם הפעם?" היא שלחה מבט לעברו. "אני מניחה שהגברים באפור," אמרה, והביטה לעבר גאורג וקרל, "מקלקלים קצת את העסק."

עיניו של סב האפילו מעט. "את עדיין כועסת עלי."

משהו בתוכה פקע. "מה בדיוק ציפית שאהיה?"

"אני מניח..." סב סובב את הטבעת שעל ידו הימנית והביט מעבר לכתפו כאילו רצה לוודא שהמבואה עדיין ריקה ושאיש אינו מאזין להם. "אני מניח שקיוויתי – "

"קיווית. למה? שאיכשהו שכחתי שנעלמת אל תוך הלילה ולא טרחת ליצור קשר? ש-שיקרת לי? עד כמה שזה נשמע מוזר, סב, דברים כאלה נוטים להישאר אתך."

"אני – "

היא שיסעה אותו. "למרות שזה היה מקסים, הרי שאני חוששת שעלי ללכת. יש לי בוקר עמוס מאוד" – היא קמה וסב התרומם אתה – "ואני צריכה לארגן את המחשבות שלי."

"מריאן, אני – "

"לא!" היא אחזה בידית התיק שלה. "של-שלא תעז. חלף עשור שלם מאז שגיליתי עניין במה שיש לך להגיד."

"לא שיקרתי לך."

מריאן קפאה על מקומה. איך הוא מעז? איך הוא מעז לעמוד שם ולהגיד את זה – לה? לרגע היתה המומה מכדי לענות.

ואז אמרה בפרץ של כעס, "באמת? איכשהו כנראה שלא שמעתי שסיפרת לי שאתה בן למשפחת המלוכה של אנדובריה. איך יכולתי לבלבל את זה ככה? כמה מטופש מצדי!"

פניו הגיבו כאילו סטרה לו. באופן מוזר, היא לא הרגישה נפלא כפי שחשבה שתרגיש, אבל היא המשיכה בלי לעצור, "ולחשוב שבמשך שנים חשבתי שסתם בזבזתי את זמני עליך."

סב הזדקף מעט. "אני מודה שלא סיפרתי לך שאני יורש העצר – "

"נכון, לא סיפרת!"

"– אבל היו לכך סיבות."

מריאן כמעט נחרה בבוז. אפילו בגיל שמונה-עשרה היא יכלה להבין את זה. כאשר התייצבה בפני הגילוי שסב הוכתר לשליט ארצו, היא ניחשה מה היו הסיבות שלו להסתיר את מוצאו.

אלא שהיא לא חלקה אתו את האמונה שהסיבות האלה מוצדקות. מעולם לא. לאף-אחד אין זכות להתייחס לאחר כפי שהוא התייחס אליה. בין אם הוא יורש עצר ובין אם לא.

"רודיר הוא שם המשפחה שלי. לא שיקרתי לך בעניין הזה ואני – "

"כמובן שזה משנה הכל," אמרה בקול רך, עדיין מדברת בשקט. "ידעת שלא יהיה לי מושג מי אתה ובמכוון השמטת את האמת. לא ידעתי אפילו שאינך אוסטרי. לא שמעתי מעולם על אנדובריה. לא הזכרת אותה ואני חייבת להגיד שדאגת שגם ניק לא יזכיר אותה."

"מעולם לא אמרתי לך שאני אוסטרי."

"אמרת שאתה גר במרחק נסיעה קצר מווינה."

"וזה נכון. אני..."

מריאן עצמה את עיניה. זה היה ילדותי וחסר טעם – והיא הגיעה לקצה גבול היכולת שלה. היא הרימה את ידה הפנויה כאילו היה בכוחה להדוף את שאר דבריו. "האמת שלא מעניין אותי מה שמך האמיתי ואיפה אתה גר בדיוק. זה לא ישנה כלום. אתה שיקרת לי – ואני לא סולחת לך." היא לא תסלח לו לעולם.

"מריאן – "

"לא!" זהו. המחשבה הבהירה היחידה שלה היתה שהיא חייבת להימלט משם. לא משנה לאן – העיקר שיהיה מרחק בינה לבין הוד-מעלתו הארור.

היא זקפה את גווה וצעדה קדימה. היא נזקקה לאוויר לנשימה ונזקקה לאוויר זה עכשיו. מריאן צעדה לעבר הדלתות הכפולות הרחבות ורצה במורד המדרגות הצרות.

סב. סב רודיר. למרות שידעה שהוא הנסיך השליט של הנסיכות האלפינית העשירה, היא לא יכלה לחשוב עליו בצורה כזו. בשבילה, סב זה היה גרסה מבוגרת יותר של הסטודנט לשפות בן התשע-עשרה שפגשה באמיין. זה שאתו אכלה קרפים, שאתו טיילה לאורך נהר הסיינה ושאותו, לכל הרוחות, אהבה.

מריאן נשכה בכוח את שפתה התחתונה עד שטעמה את דמה. אלוהים. היא רצתה שהזכרונות יפסיקו להציף את מוחה.

רגליה הפסיקו לרוץ מפני שלא היתה לה ברירה. התנועה הלונדונית חסמה את דרכה ובית-הקפה שאליו רצתה להגיע היה מן העבר השני של הרחוב.

ולמה היא בורחת, בכלל? הניסיון לימד אותה ששום מקום שאליו תברח לא יפסיק את הכאב הרוחש בפנים. היא חצתה את הרחוב לאט יותר, נעה בין המוניות שעמדו לאורך הצומת.

קפה. זה כל מה שרצתה ברגע זה. קפה ורגע שבו תוכל לאסוף את מחשבותיה. היא חייכה בזעף. די זמן כדי ללבוש בחזרה את המסכה.

סב פלט את האוויר באיטיות ועמד בפיתוי להשמיע רצף של קללות בזמן שהתבונן בגווה המתרחק של מריאן.

זה היה יכול להתנהל טוב יותר. חלף זמן רב מאוד מאז שמישהו גרם לו להיראות ולהרגיש מטופש כל-כך. כמה משפטים הצליח להשלים כאן? שניים? אולי שלושה?

יחסית לגבר שנודע ביכולתו להגיד את הדבר הנכון בכל אירוע חברתי, זה היה ללא תקדים. ללא תקדים היתה גם העובדה שמישהו דיבר אליו ללא כבוד כראוי למעמדו. תודה לאל שהמבואה היתה נטושה לגמרי מלבד שני האנשים שלו.

סב התבונן בשני שומרי הראש שלו מעבר לכתפו. "כמה שמעתם?"

הוא ראה את שפתיו של קרל מתעקלות. אצל כל אדם אחר ההבעה הזו היתה מתפרשת כחוסר הבעה, אצל קרל זו היתה בת-צחוק.

סב העביר יד מיואשת על שערו הכהה הגזוז. "נסו לשכוח את זה," אמר וחלף על פניהם בדרכו אל אזור הקבלה הצר.

זו היתה פקודה מיותרת. קרל וגאורג לא היו מגלים לעולם דבר אודות חייו הפרטיים – לא לתקשורת, לא לאנשי הסגל האחרים שלו. מוטב שיפנה את הפקודה הזו כלפי עצמו – ינסה לשכוח את זה. יתרכז במה שהביא אותו הנה.

אבל לשכוח אותה?

הוא חייך בציניות. קל להגיד אבל קשה לבצע. אם קריאת השם מריאן צ'יימברס גרמה לו לקפוא, הרי שאי-אפשר היה להשוות את זה למפגש עצמו.

עד לאותו רגע הוא לא האמין שבת החסות של פרופסור בלקוול תתגלה כאותה סטודנטית לשפות שפגש בצרפת – אבל הוא זיהה אותה ללא קושי. בלבוש פשוט, ג'ינס כחולים וחולצת טריקו לבנה, היא הזכירה לו את בת השמונה-עשרה שהכיר. הוא לא היה מצפה לזה.

והיא קראה. משהו פקע בתוכו כאשר ראה את הבזק הלובן בזמן שהפכה את עלה הספר. היא קראה תמיד. כל דבר. אפילו באותה פעם ראשונה – כאשר ניק ניסה בכל מאודו להניאו מלשוחח אתה.

זה היה התירוץ היחיד שהיה לו כדי לפנות אליה. אם היה מישהו אחר בקרבת מקום... סב העביר את ידו בשערו. רק אלוהים יודע איך היו הכותרות נראות אז.

"הוד-מעלתך – "

סב הסתובב וראה גבר מיוסר ממהר לקראתו על פני אקרים של שטיח מיושן למדי, מלווה במזכירו הפרטי.

"–לא היה לנו מושג שהגעת. התכוונתי לבקש ממישהו שיחכה לך ו– "

"זו לא בעיה. מר...?"

"בוורסטוק. אנתוני בוורסטוק. אני המנהל כאן, הוד-מעלתך."

"בוורסטוק," שנה סב והושיט לו את ידו. "אני מעריך מאוד את הרצון הטוב." הוא צפה באופן בו אנתוני בוורסטוק ניפח את לחייו בשביעות רצון והמתין בהכנעה למה שידע שיקרה עתה.

"ל... לא, זה בסדר, הוד-מעלתך. במלון קופר אנחנו מתגאים בשירות הטוב שלנו. פרופסור בלקוול," המשיך מנהל המלון מתוך כוונה להתיש את חבריו ושכניו, "נמצא בחדר הגזוזטרה. אם תבוא אחרי, הוד-מעלתך..."

סב הניח למוחו לנדוד בזמן שפיו אמר כל מה שאביו המנוח היה רוצה שיגיד. כמה פעמים הזהיר אותו האיש המדהים ההוא ואמר שכל מי שיפגוש אותו יזכור את האירוע הזה כל חייו?

וזו היתה האמת. מכתבי התנחומים שקיבלה אמו היו עדות לכך. יותר מכמה מאות מהם התחילו במילים, 'פגשתי את הנסיך פרנץ-יוזף והוא לחץ את ידי...'

שמונה שנים וכמה חודשים אחרי שהתיישב על כס הנסיכות, הוא עדיין לא הרגיש נוח בתפקיד. אבל הניסיון היה הכל – וזה היה גורלו מאז יום הולדתו. בלתי נמנע. למרות שהיו ימים בהם היה שמח להעביר את האחריות הזו למישהו אחר.

ויקטוריה, לדוגמה. אחותו הבכורה לא התקשתה כל-כך למלא את תפקידה בתוך חצר המלוכה. היא אהבה את כל הפאר וההדר ואת תחושת המסורת שנכפתה עליהם הר כגיגית. זה התאים לה – והיא חשה נינוחה בתוך כל זה בדיוק כפי שהתפקיד צרם לו.

חדר הגזוזטרה בקומה הראשונה זכה בשמו לא בכדי. אותיות זהב על לוחית שחורה תלו על הדלת. סב הניח למנהל המלון להכריז בקול, "הוד-מעלתו, נסיך אנדובריה."

בפנים, האיש שאותו בא לפגוש קם מיד על רגליו. "הוד-מעלתך..."

סב הושיט את ידו כאשר נכנס לחדר. "פרופסור בלקוול, אני מודה לך שיכולת להקדיש לי רגע מזמנך. אני יודע עד כמה אתה עסוק."

הגבר המבוגר יותר נענע בראשו וניצוץ של התלהבות צרופה נגה מעיניו מאחורי משקפיו. "אני נהנה מכל רגע. הכנס הזה הוא אחד הרגעים המהנים ביותר בשנה שלי."

"האם יורשה לי להציג את המזכיר הפרטי שלי, אלואיס פון דיטריך? דומני ששוחחתם."

הפרופסור הנהן. "אנא, בואו ושבו," אמר והצביע על קבוצה של ארבע כורסאות ליד החלון, "אבל התכוונתי למה שאמרתי אתמול. אני פורש בסוף החודש."

סב חייך. "באתי הנה אישית מתוך כוונה לפתות אותך לשנות את החלטתך."

"אל תחשוב שאינני מתפתה," אמר הפרופסור בנענוע ראש ונימת קולו היתה כה נכספת עד שסב היה בטוח בהצלחתו. "המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה הינן הנושא האהוב עלי ביותר. אשתי טוענת שמדובר באובססיה לא בריאה."

"ולכן אני רוצה שתבוא לאנדובריה."

מריאן ישבה על הכורסה הקרובה ביותר וסידרה את שערה מאחורי אוזניה במחווה עצבנית שסיגלה לעצמה בילדותה.

"למה לא סיפרת לי?"

פרופסור בלקוול נענע בראשו. "לא הספקתי," אמר בזמן שישב מולה, ספל תה בידו. "דיברתי עם אחד העוזרים שלו אתמול בשעות הצהרים המאוחרות, ועם הנסיך סבסטיאן עצמו הבוקר."

היא הקדירה פנים. "ואתה שוקל את ההצעה? לנסוע לאנדובריה?"

"מי לא היה שוקל אותה?" הפרופסור נטל עוגיה שנחה על התחתית של ספלו. "מריאן, אני יודע מה את חושבת, ואת צודקת. כמובן שאת צודקת. אבל זו הזדמנות חד-פעמית. אם התיאור של הנסיך מדויק, ואין סיבה לחשוב אחרת, אז לא היה משהו כזה מזה עשרות שנים."

מריאן ישבה שם בדממה, מזועזעת, בזמן שהפרופסור כילה את התה שלו.

"תארי לעצמך לרגע מה אנחנו עשויים לגלות שם," אמר וקם כדי להניח את הספל והתחתית על השולחן.

"אתה עומד לפרוש בעוד שבועות ספורים," אמרה חרישית. "אמרת לו את זה, לא?"

"אליאנה תבין – "

"היא לא, פיטר. אתה ואני יודעים טוב מאוד שאם אשתך היתה קובעת, היית פורש כבר עכשיו."

הפרופסור התיישב ונרכן לפנים כדי לאחוז בידיה. "זו פריצת הדרך 'הגדולה' שלי, מריאן. חיכיתי כל חיי למשהו מעין זה."

פניו הקמוטים והרציניים זהרו בביטחון מלא שתבין, והטרגדיה היתה שהיא באמת הבינה. מריאן הבינה טוב מאוד עד כמה חפץ בזה – ועד כמה היה הדבר בלתי אפשרי עבורו.

"סיפרת לו על הראיה שלך?" שאלה בעדינות.

הפרופסור עזב את ידיה והתרווח במושבו.

היא לא רצתה לעשות לו את זה, בעיקר מפני שהוא היה האדם הנפלא, המבריק והנחמד ביותר שפגשה מעודה, אבל זה היה חלום בלתי ניתן להגשמה. היא היתה בטוחה שגם הוא יודע את זה – עמוק בפנים. "אתה לא רואה מספיק טוב כדי לעשות צדק עם הפרוייקט, ואם הוא באמת חשוב כמו שנדמה לך שהוא, אז אתה חייב למסור אותו לידיו של מומחה אחר. אני יכולה למצוא לפחות עשרה מומחים מוסמכים, חמישה שאהיה מרוצה מהם."

הוא נענע בראשו. "אנחנו נוכל לעשות את זה יחד. אמרתי לו שאני צריך להביא עמיתה – "

"אני זוטרה מדי," התנגדה מריאן בחריפות. "יש לי עוד שנים של לימוד לפני שאהיה מוכנה לפרוייקט בקנה-מידה כזה."

"את תוכלי לשמש לי עיניים. יש לך מוח חריף ואנליטי ואנחנו צוות מעולה." הפרופסור קם על רגליו באחת וסילק את הפירורים מעניבתו. "בואי לא נדון בזה שוב עד אחרי ארוחת הערב. יש לנו עוד המון זמן למסור לו את התשובה שלנו."

אחרי איזו ארוחת ערב? מוחה נכנס לעווית והשאלה בראשה לא הפכה למילים כאשר הפרופסור התקין את משקפיו והמשיך, "את ואני נוכל לדבר על זה אחרי שנראה את הצילומים. נראה שיש ערמה של צילומים, ואני רוצה שתעיפי בהם מבט."

"אי-איזו ארוחת ערב?"

"לא אמרתי?" הנונשלנטיות המעושה שלו היתה יכולה להיות קומית אלמלא היה מדובר בעניין חשוב כל-כך. "הנסיך סבסטיאן הזמין אותנו לארוחת ערב ברנדל. בשמונה," מאחר שמריאן עוד לא פצתה את פיה.

מוחה חשב בפרצים קצרים. ארוחת ערב עם סבסטיאן. הערב. בשמונה.

"אותנו?"

"כמובן שאותנו." הפרופסור נשמע קצר רוח באופן שלא היה טיפוסי לו. "אמרתי לו שאני צריך לדבר על ההצעה עם העמיתה שלי והוא, בנדיבות רבה, הזמין גם אותך."

מריאן בלעה את הרוק בזמן שדאגה חדשה צצה במוחה. "אמרת לו שאתה מביא אותי? הזכרת את ש-שמי? הוא יודע שזו אהיה אני?"

הפרופסור צקצק בלשונו כאילו הוא לא מבין למה הפכה לא מובנת כל-כך. "אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי – אבל למה זה משנה בכלל? הנסיך סבסטיאן רוצה אותי ואת כל מי שארצה להביא אתי. אני בחרתי בך."

בכל זמן אחר, הביטחון שלו ביכולות שלה היה מחמם את לבה, אבל...

הפרופסור לא הבין מה הוא מבקש ממנה – ואחרי עשר שנים של שמירת סודה מפניו, לא היתה לה שום כוונה לספר לו עכשיו. אבל...

ארוחת ערב עם סב.

שאולי אפילו לא ידע שהיא תהיה העמיתה של פרופסור בלקוול?

"נציץ בצילומים, נאכל את האוכל שלו ואז ניקח מונית בחזרה הנה." הפרופסור חייך את חיוכו כילד שובב. "ולאחר מכן נדבר על כך."