גיבור

פרק 1

נעמה פישר היתה הנווטת הכי יפה בחיל האוויר, וגם הכי קטלנית. היו לה עשרות חיסולים מאומתים ונועם גיבור היה מאוהב בה. בכל פעם שראה אותה, פצצה של רבע טון היתה מתפוצצת לו בתוך הלב.

היא נעלמה לו מעבר לפינה, והוא מיהר אחריה במסדרונות הטייסת, נזהר שהקפה לא יישפך לו מהכוס. התדריך של שש בבוקר עמד להתחיל וכולם ישבו כבר בפנים. הוא התמהמה אחרון מחוץ לחדר התדריכים, בדק שכל הפאצ'ים שלו דבוקים לסרבל במקומות הנכונים, שפשף את הלכלוכים מהעיניים וסקר את לוח הטיסות היומי שעל מסך המבצעים. פאק. הוא שוב מספר שתיים במבנה של מפקד הטייסת, ערן נווה. לאיש היה משהו נגדו מאז שגיבור פישל בתרגיל החילי. הוא נפל מסוללת נ"מ מדומה בטיסה המסכמת וקלקל לטייסת את כל הסטטיסטיקות. זה קרה לפני חודש ומאז הוא על הכוונת. נווה לא מפספס אף הזדמנות לתחקר אותו לחומרה. הבן זונה הפך אותו לפרויקט אישי. הוא כל הזמן מאייש את גיבור לטוס יחד איתו, ואם לא איתו אז עם הסגנים שלו, סמ"ט א' או סמ"ט ב'. וזה רע. כשאתה טס כל הזמן עם הנהלת הטייסת, הטייסים האחרים שמים לב. שמים לב שההנהלה שמה עליך עין. לא סומכת עליך. וכשהטייסים האחרים מבינים שההנהלה לא סומכת עליך, הם מזיינים אותך בסוציומטרי על רמת טיסה נמוכה אפילו אם הם לא מכירים אותך. וכשמזיינים אותך בסוציומטרי על רמה נמוכה, למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. הוא לקח שלוק גדול של קפה שחור ומר. פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה' והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. הוא חייב להביא טיסה מושלמת עכשיו, חייב לעשות על נווה רושם מעולה, שיֵרד ממנו כבר. זאת ההזדמנות להראות לו מה הוא יודע לעשות. אבל היה גם צד טוב בכל הסיפור, הוא חייך לעצמו. הוא יטוס היום עם נעמה. הוא בדק מה המשימה שלהם והחזה שלו התמלא בפרפרים - כוננות תקיפה. פעילות מבצעית. הפ"מ האמיתי הראשון שלו.

הוא שמע קולות עמומים מתוך חדר התדריכים. הדלת נסגרה מזמן. כמה זמן חלם פה? הוא הטיח את כוס הקפה על הדלפק, ספג מבט נוזף מפקידת המבצעים וזינק אל הדלת. הוא פתח אותה ונכנס פנימה. נווה, שכבר עמד ותדרך, נעץ בו את עיניו הכחולות-קרות. דקירה של שבריר שנייה. לא היה צריך יותר מזה כדי שגיבור יֵדע בדיוק מה מפקד הטייסת שלו חושב עליו. הוא התיישב חפוי ראש במקום פנוי בשורה האחורית.

"...החלטת ממשלה," המשיך נווה, "להגביר כוננות בצבא. יכול להיות שיהיה גיוס מילואים חלקי אם התגובות לתקיפות יהיו חריפות, ואז ייתכנו שלבים קרקעיים במבצע. אלה העדכונים. מתחילים תדריך בוקר."

עשרות טייסים ונווטים ישבו בדממה על שורות שורות של כיסאות כחולים מרופדים. חדר התדריכים היה דחוס וחם, וכולם הקשיבו למפקד הטייסת. איש רזה וגבוה עם ורידים בולטים בצוואר שהפחיד אפילו את המילואימניקים, לא רק את הסדירייה. גיבור התחיל להרגיש את הלחץ בבטן כשהקרינו את שקף האיוש. נווה-זוהר, גיבור-פישר. זוג לפ"מ. כל שאר המבנים יטוסו אוויר-אוויר אימונים. הוא חיפש את הקוקו השחור והיעיל של נעמה. היא ישבה בשורה הראשונה ליד ג'ינג'י, הסמ"ט ב'. היא הסתובבה אליו וחייכה חיוך קטן.

"אנחנו מחזיקים זוג בכוננות לתקיפה בעזה," אמר נווה. "תקיפה קריטית."

הפרפרים בחזה חזרו לעוד סיבוב, והקפה השחור של הבוקר התערבל לו בבטן. התדריך נמשך ונמשך. גיבור התקשה להתרכז. הוא בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח. נווה נכנס להסבר ארוך וטכני על איך הוא חושב שנכון להתמודד עם עננות נמוכה מעל מטרות תקיפה. הלחץ בבטן של גיבור התגבר בבת אחת. הוא היה חייב לצאת לשירותים. איזה צורה תהיה לזה אם יברח פתאום מהחדר, מול שישים איש. הוא הגניב מבטים לצדדים. כולם עם עיניים נעוצות בנווה, מרוכזים בכל מילה. הוא קיפל את רגליו ולפת בכל כוחו את המשענת של הכיסא שלפניו. הוא חייב להתרכז בתדריך.

"זהו. ההזנקה יכולה לקרות בכל רגע, התזמון חייב להיות מדויק, והביצוע חייב להיות מושלם. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת. זאת - גיבור! זה בשבילך. לאן אתה הולך בדיוק?"

עיניו של נווה ננעלו על גיבור כמו שני חרוזי קרח. כל הטייסת הסתובבה אליו. הוא מלמל משהו ויצא החוצה בפנים בוערות.

הוא רץ לשירותים, התיישב על האסלה ותפס את ראשו בידיו. המוטו של הטייסת היה מנוילן לדלת התא מול עיניו - "אצלנו קובעות התוצאות, את ההסברים והתירוצים נשאיר לאחרים".

עייפות גדולה ירדה עליו. הוא ישן רק ארבע שעות בלילה. הוא עצם עיניים ודמיין את עצמו זוחל לתוך הפוך בחדר הביטחון התת-קרקעי של הטייסת, עם אטמים באוזניים והמזגן על מקסימום. הוא הרשה לעצמו להישאר שם עוד שתי דקות ולחלום.

צווחה נוראית חדרה דרך כל הקירות. סירנה. הזנקה! החזה שלו התכווץ בבת אחת. עדר של אנשים התחיל לרוץ במסדרונות. לא משנה כמה פעמים בחיים טייס שומע סירנה, זה תמיד מקפיץ לך את האמ-אמא ואז מוריד לך את הלב לתחתונים.

נעמה התפרצה לשירותים בחבטה שפירקה את הידית מהדלת והטיחה אותה בצלצולים על הרצפה.

"נועם! כולם מחכים לנו! צא משם!"

היא דפקה בפראות על דלת התא וניסתה לפתוח אותה, וכשלא הצליחה השתוללה מרוב כעס ונתנה לה בעיטה שכמעט שברה אותה.

"תקשיב לי טוב, צעיר," היא צעקה. "אם אתה לא מנגב ת'תחת המסריח שלך ויוצא משם תוך שלוש שניות אני מזיינת אותך!"

הם יצאו מהטייסת בריצה מסורבלת. אבזמי החגורים קרקשו והצליפו להם ברגליים, כיסי הג'יסוטים היו מפוצצים בניירות ובמפות. כל אחד מהם נשא שני תיקים כבדים מלאים בפנקסי תקיפה. נעמה דחפה לו את פתקית הטיסה ליד והביטה בו בכעס.

"עשית את הפדיחה של החיים שלך. נווה חם עליך אפילו יותר מבדרך כלל."

"כיף."

"אנחנו הולכים לתקוף בעזה. יש שם זיהוי של בכיר כבד מאוד."

אז הנה זה בא. בשביל זה הוא התאמן יותר מארבע שנים. קורס טיס, קא"מ, קאמ"מ והכשרה מבצעית, ועכשיו הוא פאקינג הולך לתקוף בעזה והוא בכלל לא מרגיש מוכן.

"אתה בסדר?" המבט שלה התרכך קצת והיא שמה את ידה על כתפו.

"כן, כולה קצת שלשול. יש לי קלקול קיבה."

"כמה זמן ישבת שם?" היא הנידה בראשה. "פספסת את כל התדריך! אני לא מבינה איך נווה לא החליף אותך."

"רדי ממני."

"במקום לטוס מובילה אני עושה בייביסיטר על תינוק. אם אתה דופק לי את הגיחה, אני לא מדברת איתך יותר בחיים."

"סגור."

"תיזהר."

נווה וזוהר כבר ישבו עם הקסדות על הראש בתוך הרֶנו קנגו. נעמה וגיבור נדחקו למושב האחורי, ונווה התחיל לדהור. נסיעה של 30 שניות לדת"ק. זוהר, הנווט הרוסי בעל הפנים הרחבות, הסתובב אליהם וקרץ לנעמה בהתרגשות. הקנגו צפצף את הפינג, פינג, פינג של התרעת החגורות. ריח שרוף חדר מהחלון והסריח את כל האוטו. רביעיית ברקים פתחה מבערים על המסלול והמריאה לידם ברעש מחריש אוזניים.

הוא צריך להתפקס, ומהר. חיל האוויר עבד הרבה זמן על הפ"מ הזה. עשרות אנשי מודיעין אספו חומר, שלחו מזל"טים, הפעילו משת"פים. לך תדע מה עוד. ואם הוא יפשל? הוא דמיין את נווה צולב אותו למוות בתחקיר. משפד אותו בעיניו המגעילות. עיניים בצבע של חומר לניקוי אסלות. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שום טעות. הוא חייב לשחרר את הפצצות במהירות ובזווית הנכונה. אסור לו להתבלבל בקשר. אסור לו להכניס נ"צ לא נכון. כל מיני נתונים בסיסיים התערבלו במוחו. בלקאאוט. יש לו בלקאאוט. מה סל השחרור של פצצת מרק 82? אסור להטיל מעל 500 קשר? או להפך, חייבים להטיל מעל 500 קשר? הוא ראה את עצמו עומד מול כל הטייסת בתחקיר היומי ומסביר למה הוא סחרר את הפצצה והחטיא את המטרה - גיבור הביא דלתא. אלוהים, רק שלא יביא דלתא. רק לא דלתא. טייס יעדיף שישרפו אותו חי ולא להביא דלתא.

"מה אני צריך לדעת?" הוא שאל את נעמה בלחש.

"יש מודיעין שיחיא אבו-זאהיר, מספר אחד בחמאס, נמצא כרגע בבית ברפיח."

"מה המזג?"

"שתי שמיניות עננים בגובה חמש מעל למטרה."

הוא שלח אליה אצבע מגששת, מצא את ידה ושם עליה את ידו. הוא בדק שנווה וזוהר לא שמים לב, התכופף ולחש לה, "סליחה."

"אידיוט," היא לחשה לו בחזרה, אבל שילבה את אצבעותיה באצבעותיו.

המטוסים חיכו להם בדת"קים - זוג חניות גדולות מתחת לכיפות בטון עבות. הכיפה שלהם היתה מסומנת בשלט ענק עם הספרה 2. נווה נעצר בחריקה בין שתי הכיפות והם פרקו במהירות מהאוטו.

הפצצות היו תלויות מתחת למטוס - אשכול כבד וירוק, שמנות מרוב חומר נפץ. זה אמיתי. כל הקודקודים של חיל האוויר יושבים עכשיו בבור, בחדר המיוחד שנקרא תא רמשל"ט. מאזינים לקשר של גיבור. אולי אפילו מפקד חיל האוויר. למה אולי? בטוח. דגני בכבודו ובעצמו. גיבור דמיין את דגני השחום והצפוד יושב בחדר החשוך בקריה. דרגות האלוף שלו נוצצות באפלה, עם הטיק המוזר שתמיד מרקיד לו את האף. עוקב אחרי הבליפים שלהם על המסך המרצד של המכ"מ. חיילים על לוח שחמט.

שערותיו סמרו כשנעמה נצמדה אליו. ידה הימנית תפסה בעוצמה בעורפו, ציפורניה ננעצו לו בצוואר, רצה צמודה אליו, מאחוריו, מכוונת אותו למטוס. היא סיגלה לעצמה את ההרגל הזה, כך סיפרה לו פעם, אחרי שנים של הזנקות יירוט וטייסים עפוצים שרצים באמצע הלילה למטוס הלא נכון.

"תביאו שטוח!" היא צעקה למכונאים.

אשכנזי הממ"סניק זרק לה מברג. היא תפסה אותו באוויר והתכופפה ליד כל פצצה, בודקת את קידוד המרעומים. גיבור הקיף בזריזות את המטוס, מלטף בקצות אצבעותיו את הגאיו המלוכלכים בשחור, מנסה לנדנד את הפצצות, בודק את העיניים השקופות של הטילים. הוא סיים את הבדיקות החיצוניות המקוצרות וטיפס אל תא הטייס. אשכנזי ליווה אותו, עולה אחריו במהירות על הסולם. הממ"סניק דחף אותו באלימות לתוך המושב והתכופף לצדו, מחבר את צינור הג'יסוט של גיבור למטוס ומהדק את רצועות המצנח לכתפיו. גיבור הניע את ה-JFS, מנוע העזר הסילוני, שהתעורר מיד ביללה. הוא הקפיץ את מפסקי הקשר, התצוגה העילית והמסכים.

"תן להם בראש!" אשכנזי אִגרף יד אחת וחבט אותה בכוח בתוך השנייה. אחר כך טפח על שכמו של גיבור ביד מיוזעת וירד מהסולם בחיוך. שאר הממ"סניקים התרוצצו סביבם באמוק, מכינים את המטוס להמראה. המנוע העלה סל"ד בנהמה שהלכה והתגברה.

"נווה, שלום," קול בס מתכתי בקע בחגיגיות מהקשר, "איתנו על הקשר פרנקל במגדל, וזהבי בתא תקיפה בקריה. שים לב, אנחנו לוקחים אותכם לתקיפה של מטרה בעדיפות. קבל עדכון נ"צ."

נעמה תקתקה בקדחתנות, מכניסה נון-צדיקים לתוך המערכת. גיבור פתח את פנקס התקיפה וחיפש את המטרה. לא היה יכול להיות יותר מאתגר מזה. צילום אוויר של בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא.

"איזה מטרה!" אמרה נעמה בעליצות. "זה בניין קטן בין מיליון בתים קרובים. אין שום מרווח בטיחות. אני אוהבת את זה."

ה-82 היא פצצה של רבע טון. הפיצוץ יאייד את הבניין בתוך שבריר שנייה. יהפוך אותו לרסק בטון שיעוף לשמים במיליארד חתיכות ויתפזר על פני רדיוס של קילומטרים. אם זוהר ונווה ישימו בטעות את הצלב על המקום הלא נכון, הבית הלא נכון יתאייד יחד עם כל מי שבתוכו.

בהצלחה להם. הוא רק מספר שתיים היום. שם בשביל הגיבוי.

"אני שמח שאת אוהבת את זה." הוא התכופף לקשור את שאר הרצועות ולהפעיל עוד כמה מפסקים.

"יאללה, יאללה, אל תהיה ילדה," אמרה נעמה.

"פינינו לכם את ההקפה," אמר פרנקל, קצין המגדל. "תוכלו לעבור ישירות לערוץ עבודה אחרי המראה ולטפס בקו ישר למטרה."

נעמה הפעילה את המכ"מ וכיילה את הלייזרים. גיבור שִחרר את המכונאים והסיע את המטוס המתנדנד בכבדות אל המסלול. הוא ציין לעצמו בגאווה שהוא יצא מהכיפה ראשון. לפני נווה. הנה כבר ניצחון קטן לסמן עליו וי לקראת התחקיר. הם הגיעו למסלול והתיישרו. גיבור בחש בהגאים ווידא שהמאזנות והגה הגובה זזים כמו שצריך. לנווה לא היה זכר.

"איפה כוס אמא שלהם?" שאלה נעמה, שהרימה את ראשה מלוח המכשירים.

"שתיים שומע?" שידר נווה. "אני עדיין בכיפה עם תקלה. מבין שאתה מיושר?"

"חיובי," אמר גיבור בקול הכי גברי שלו.

פאק.

"גדול!" צעקה נעמה.

"ניבה, מערוך," קרא נווה על ערוץ התקלות של הטייסת. "אחד מתעכב בכיפה. יש לי נזילה שבודקים פה. שתיים שלי ימריא ראשון."

המטוס התנדנד מהשתוללויות השמחה של נעמה. גיבור הרגיש את לבו הולם כמו פטיש בתוך החזה.

"בד"ח," היא צרחה. "תעשה בד"ח כבר!"

גיבור ניסה לרכוס באצבעות לחות את מסכת החמצן והסתבך עם התפס שלה. הוא בסך הכל חודשיים טייס מבצעי. הוא נשם עמוק. אין מצב שנווה מאשר לו לתקוף לבד. הוא בטוח יבקש ממנו להמתין באוויר, לחכות לו. גופו היה חם מהריצה עם כל הציוד הכבד. המזגן עוד לא התחיל לקרר כמו שצריך ושיטפון מלוח של זיעה זלג על פניו וצרב לו בעיניים.

"מערוך שתיים מאחד," קרא לו נווה על הקשר האדום.

"חמש!" ענה גיבור בהתלהבות, כאילו אין דבר שהוא משתוקק לו יותר מלהמריא לדבר הזה.

"רשאי להמריא לביצוע, אחד מחליף מטוס וינסה להצטרף בהמשך. בהצלחה, אתה לעצמך."

פאק! לביצוע! אתה לעצמך! גיבור נאבק עם הכפפות. הן היו מסריחות וקשות כמו אבן מהטיסות של שבוע שעבר.

"קדימה. בד"ח המראה," אמרה נעמה. "שים לב, אנחנו בתצורה כבדה. החלטות מקדימות - ירידה מהמסלול מעל 50 קשר נוטשים, מהירות הפסקת המראה 160, הרמת אף 190, ניתוק 200. נוריות אזהרה - עד 100 קשר מפסיקים על כל דבר, מ-100 קשר גליירשילד ימין ו-HOOK ,SEC ו-OVERHEAT."

במצבי חירום אין זמן לחשוב. הם יושבים על טונות של חומר נפץ ודלק סילוני, ואם יהיה תקר באחד הגלגלים, למשל, כַּן הנסע יקרוס, שפריץ של ניצוצות יעטוף את המטוס, ואם הם לא ינטשו מיד הם ימותו. לכן חוזרים על כל ההחלטות המקדימות מראש כדי שאפשר יהיה לעשות הכל על אוטומט, והוא ונעמה דקלמו את ההחלטות המקדימות האלה כבר אלף פעם. הם ידעו אותן מתוך שינה. גלגל האף היה מיושר על הפס הלבן. הוא בהה במסלול הארוך שנפרס לפניו, נשף אוויר החוצה והרגיע את עצמו. יהיה בסדר. התקיפה הזאת תהיה בדיוק כמו באימונים. אל תחשוב יותר מדי. אתה יודע בדיוק מה לעשות. אתה מוכן. אבל הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה המעיקה שהוא שכח משהו. משהו חשוב. הזיעה התקררה על פניו הרטובות.

"מערוך שתיים," שידר הפקח במגדל, "המסלול פנוי, רשאי להמריא בזמנך."

המטוס נהם בחוסר סובלנות.

"נו!" צעקה נעמה.

הוא בלע רוק וקידם את המצערת קדימה לְיָבֵשׁ מלא. כל המחוונים זינקו בבת אחת למעלה. רגליו לחצו בכוח על הבלמים. המטוס רעד ונגרר קדימה על המסלול, מתחנן להמריא. הכל היה שמיש.

"מחוונים תקינים," אמרה נעמה.

"פלפל." גיבור דחף את המצערת עד הסוף. המבער נדלק, שואג מאחוריהם.

"פלפל תפס."

הוא שִחרר את הבלמים והם נבעטו קדימה. עיניו של גיבור התרוצצו ללא הרף בין המסלול, מחווני המנוע, הנוריות הנדלקות, מד המהירות וחוזר חלילה.

"מד מהירות מגיב."

"100 קשר."

מד המהירות זחל לאט לאט מעלה.

"200 קשר."

הם ניתקו בשני שליש מסלול וקיפלו גרר. הם המשיכו לטפס במבער מלא. גיבור הציץ בשעון. מרגע ההזנקה עד לניתוק עברו 17 דקות. עזה לא רחוקה. אם הכל ילך כמו שצריך הפצצה תהיה באוויר בעוד פחות מחמש דקות.

"עוברים ערוץ עבודה," אמר גיבור ועבר לבקר מטרות.

"אני לוקחת," אמרה נעמה. "מפעל, מערוך שתיים על ערוץ עבודה. מאמת איתך מטרה. אנחנו 24 מייל אפס שלוש אפס, חוצים גובה 20 בטיפוס. רשות לתקוף."

המטוס טיפס במהירות. האוויר היה אביך והאופק מלוכלך באבק חום. הבתים של עזה התגלו בין אניצי העננים הדקים.

מרגע זה נעמה לוקחת פיקוד וגיבור רק הנהג. היא תפעיל את מערכת הנשק. היא תמצא את המטרה. כל מה שגיבור יצטרך לעשות זה לוודא שהיא במקום הנכון, ללחוץ על כפתור הפיקל ולשחרר את הפצצה בנתונים הנכונים. הוא נשם עמוק. יש לו את כל הכלים להצליח. הוא שלח מבט לנורית הירוקה של ה-VTR - מערכת ההקלטה והתחקור של המטוס. המצלמה שמקליטה כעת את כל מה שקורה במטוס. היא תקליט את התע"ל, התצוגה העילית הירקרקה, שעליה מוקרנים נתוני המהירות, הגובה והכוונת. היא תקליט את המסך שעליו תכוון נעמה את הפצצה מונחית הלייזר אל המטרה, והיא תקליט את הקשר פנים שלהם ואת הקשר חוץ. הטיסה הזאת, בת חמש הדקות, עוד תוקרן ותנותח עשרות פעמים וכל הטייסת תראה אותה ואחר כך יעלו אותה לרשת האינטרנט של חיל האוויר. כל מילה שהוא אומר לנעמה צריכה להישקל בזהירות ובמקצועיות. הביצוע שלו בחמש הדקות הקרובות יכול להכריע את עתידו. יצליח? יהיה גיבור התחקיר. יֵשב שם ברישול אגבי, מדושן עונג, עם האלפא על הלוח. אבל אם ייכשל הוא ייאלץ להתפתל תחת מבטו השנוא של נווה בעשרה תחקירים שונים. לראות שוב ושוב את כל הטעויות שלו בהילוך אטי.

"בן זונה," לחש לעצמו והכין את כל המפסקים בתא לתקיפה. "מאסטר ב-ARM," הוא הודיע לנעמה.

"מערוך ממפעל, רשאים לתקוף," אמר הבקר.

על המסך שבין רגליו התעוררה תמונה קטנה. מחנה הפליטים ברפיח. הצלב ישב על אזור המטרה אבל היה קשה לראות אותה.

"הכל בסדר נועם," אמרה נעמה. "הכל מעולה. תתרכז, תדייק."

וגיבור התרכז כולו בהטסת המטוס על הגובה, המהירות והכיוון הנכונים. הוא רצה שהסרט יֵצא מושלם. נווה אהב שהנתונים יושבים בול. נעמה הזיזה את הצלב על המסך, הוליכה אותו אל המטרה.

"אני מזוהה. הנה הצומת טי, הנה הבית המוארך, יש שתי חממות שמצביעות עליו."

גיבור בדק את המטרה והשווה אותה לדף מהפנקס. הוא התעכב עליה כדי להיות בטוח ב-100 אחוז. הכל נראה נכון.

"אני בנצ"פ, אין בלתי-מעורבים באזור המטרה," אמרה נעמה. "רשאי לפיקל."

"פיקל," אמר גיבור.

הוא לחץ על הכפתור הזעיר שבסטיק והרגיש את המכה הקלה בכנף כשהפצצה השתחררה מהמטוס.

"הוטל. 40 שניות לפגיעה," דיווחה נעמה בקשר. "תודה, גיבור, היה מושלם," הוסיפה בקשר הפנים.

הוא משך בסטיק ונכנס לפנייה, מביט בעיקוב של נעמה על המטרה שבמסך. הוא הרשה לעצמו לחייך. החלק הקשה בסיפור מאחוריו, אבל נותרו 40 שניות שבהן הכל עוד עלול להשתבש. ענן לא צפוי יכול פתאום לכסות את המטרה. תקלה טכנית יכולה להסיט את הפצצה ממסלולה. עוד 30 שניות לפגיעה.

"היי, מה זה?" צעקה נעמה.

כלי רכב התקרב לבניין המטרה ועצר לידו.

"מפעל, שים לב שהגיע רכב והוא נעצר צמוד למטרה," שידרה נעמה.

הרכב היה בקושי בגודל של שלושה פיקסלים. לגיבור היה קשה מאוד להבין מה הוא רואה.

"תמשיך תקיפה, מערוך," הודיע הבקר.

עוד 20 שניות לפגיעה.

"נעמה, זה לא אוטובוס?" 100 מטר מערבית לבית עמד מגרש ריק. עדיין יש זמן לחדול את התקיפה ולכוון לשם את הפצצה. "נעמה, זה אוטובוס, תחדלי את זה! תזיזי את הצלב למגרש שמערבית!"

הצלב לא זז מהמטרה. 16 שניות.

"זה רכב של מחבלים," אמרה נעמה.

"זה לא סתם רכב, זה אוטובוס!"

"ממשיכים," אמרה נעמה.

"מפעל," שידר גיבור על הקשר, "שים לב, יש אוטובוס של בלתי-מעורבים במטרה, חודלים תקיפה."

"מה אתה עושה?" צעקה נעמה.

"מערוך, כאן יוליוס." גיבור התחלחל כשזיהה את קולו העמוק והכועס של מפקד חיל האוויר. "אנחנו תמונה על המצב, תמשיך את התקיפה."

עוד עשר שניות לפגיעה.

"רות, ממשיכים," שידרה נעמה.

גיבור הביט במסך הקטן עד שנקודה לבנה לבלבה במרכזו, גדלה בבת אחת והעלימה את הבית ואת הרכב ומילאה את המסך בשלג דיגיטלי שחור ולבן.

"יש אלפא," שידרה נעמה.

גיבור גִלגל את המטוס, ושניהם הצמידו קסדות לחופה, משקיפים למטה. שרשרת אדירה של פיצוצי משנה ריסקה רחוב שלם סביב אזור המטרה. פטריות עשן רחבות עלו והתמזגו זו עם זו, מתערבלות ומהבהבות באדום ובאפור.

"אלוהים," אמר גיבור.

"מטורף," אמרה נעמה. "זה הפיצוץ הכי גדול שראיתי. כל השכונה הזאת היתה מחסן אמל"ח."

גיבור השלים פנייה מעל הפטרייה הענקית של הפיצוץ. הם ישבו בדממה והביטו בה.

"יאללה, הביתה," אמרה נעמה.

"מאסטר ל- רגע! צד שמאל למטה. שיגורים!"

מטח רקטות המריא כמה מיילים צפונית להם. השובלים עלו תלולים ולבנים בדרך לבאר שבע.

"מערוך ממפעל," קרא להם הבקר, "איכון רקטות. תודיע מוכן לקבל מטרות נוספות."

"גדול! איזה גיחה מדהימה," צעקה נעמה. "אתה מביא לי מזל."

הוא ידע שהיא מחייכת מאחורי המשקף ומסכת החמצן. היא הניפה אגרוף ופמפמה אותו באוויר בתנועת ניצחון.

"זהו, נועם," היא אמרה. "אתה כבר לא בתול."