גיים און 1: הוק אפ

הוא פאקינג רוחות הצפון. הוא נכנס בסערה ואני מסתובבת אליו.

והנה הוא שוב. כן, הספורטאי הגדול והשרירי שנכנס לכיתה כאילו כל היקום בכף ידו, מה שדי נכון. במקום שבו אנחנו גרים, פוטבול הוא דת, ודרו הוא המשיח. וזה נשמע כמו חילול הקודש, בהתחשב בעובדה שהוא טופח לאיזו ברונטית על התחת בדרכו לכיתה. והיא מצחקקת, מצחקקת, כאילו זאת זכות להיות מושפלת ככה מול שלושים סטודנטים. ובעיני חלק מהם, זה כנראה ככה. הרי יש להקה של בחורות שהולכות אחריו לכל מקום בקמפוס וכולן רוצות לפגוש את דרו ביילור, כוכב הפוטבול, תופעת הטבע שתיקח אותנו לאליפות המדינה.

האמונה שלהן די מבוססת. הוא כבר זכה באליפות הזאת שנתיים ברציפות. אפילו אני זוכרת את הניצחונות האלה, איך שכל הקמפוס השתגע, וכולם דיברו על דרו ועל הנבחרת שלו. ברחתי מהקמפוס אל השקט של הדירה שלי. לא שזה עזר לי. כל המדינה חלתה אז בקדחת הפוטבול.

וכאילו הוא יודע שיש לי צורך להסתכל עליו, העיניים שלו מוצאות אותי כשהוא מתרחק. העיניים האלה, חום־זהוב מתחת לגבות כהות וישרות. הן ממוקדות לגמרי, לא מרפות. כאילו הוא יכול לשלוח יד לתוכי ולעקור לי את הלב.

אוף, הכול פשוט מתערבב בתוכי. הירכיים שלי מתהדקות והדופק מאיץ. אסור שהוא יראה את זה, אסור שהוא ידע שמבט אחד ממנו גורם לפה שלי להתייבש ולריאות שלי להתכווץ.

אני לא מסיטה את המבט — זה יהיה קל מדי. אני מישירה אליו מבט למשך שלוש שניות רצופות וסופרת בראש כל צעד קליל שמקרב אותו אליי. הוא לפחות מטר תשעים וחמש והוא יודע איך להזיז את הגוף. בלי שום מאמץ. אני בטוחה שהוא אף פעם לא מעד ומעולם לא נתקל עם התחת בשום שולחן בדרך למקום שלו. לא, לא, לא ביילור הלוחם.

איזה שם אידיוטי.

אבל מתברר שהוא הרוויח אותו ביושר, כי הוא אף פעם לא מוותר. הודות למצעד האינסופי של סטודנטים ומרצים שאוהבים להתפייט בלי הפסקה על נבחרת הפוטבול, אני כבר יודעת הרבה יותר מדי על הכישרון של ביילור.

אני בטח נשמעת סנובית. אולי אני באמת כזאת. אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו בדרום של ארצות הברית, ואני יודעת כמה פוטבול חשוב פה לאנשים. כאן, בדרום, קוברים קמעות ספורט במאוזוליאום משלהם, אנשים עורכים סעודות מטורפות בחניונים של האצטדיון בימי משחק ונשים מתלבשות לאירוע כאילו הן הולכות לכנסייה. ומבחינה מסוימת, הן באמת הולכות לכנסייה. כנסיית הפוטבול של הקולג'. אבל הקשר האישי שלי עם פוטבול מתחיל ונגמר באבא שלי, שתמיד גירש אותי מהסלון כשהייתי נעמדת מול הטלוויזיה בימי ראשון. ושני, וחמישי. יש יום שאין בו משחק פוטבול?

הניסיון האישי היחיד שלי עם ספורטאים היה בתיכון. אפשר לסכם את זה בחוסר מודעות מוחלט לקיומי. חוץ מהפעם ההיא שבה כמה ספורטאים הקיפו אותי במסדרון וצבטו אותי בתחת בתורות. שלחו אותי לשבוע של ריתוק כי תקעתי לאחד מהם ברכּייה בביצים, עונש שעדיין לא נראה לי הוגן, במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהם לא נענש.

אני לא מבינה שחקני פוטבול. אני לא מבינה את הצורך להתמסר בכדור בזמן שבחור אחר מרסק לך את הגוף. אני אוהבת מוזיקאים. בחורים גבוהים ורזים עם שיער ארוך ומבט רדוף בעיניים. עיניים שגורמות לך לרצות לצלול עמוק פנימה. לא עיניים שאומרות משהו. לא עיניים שאומרות, אני יודע מי אני ואני אוהב את זה, ואני יודע מי את — אני רואה אותך, ואת לא יכולה להתחבא.

ביילור מתקרב עוד יותר. הוא מספיק קרוב כדי שאראה את שרירי הירכיים שלו מתכווצים ומתרפים מתחת למכנסי הג'ינס הדהויים שלו עם כל צעד. מספיק קרוב כדי שאראה את הבטן השרירית השטוחה שלו, שניכרת לעין אפילו שהטי־שירט שלו תלויה ברפיון סביב המותניים וצמודה לחזה. החולצה הזאת, בצבע ירוק צבאי עם כיתוב בלבן: כמה פעמים צריך ללקק?1 אני מייד רוצה לדעת את התשובה. אני מדמיינת את עצמי עוטפת אותו באצבעותיי ומנסה לענות לשאלה בעצמי.

טוב, זה מספיק. אני משפילה את המבט באופן מכוון. אתה לא מטריד אותי בשום צורה. רואה? ראיתי אותך והמשכתי הלאה. יותר מעניין לקרוא את הסיכומים שלי מהשיעור. הרבה יותר מעניין.

הוא מתיישב בכיסא לידי ורגליו הארוכות נשלחות אל המעבר. אני מרגישה את המבט שלו עליי, צופה בי, מחכה לסימן של הכרה בקיומו.

הוא התיישב לידי בכל שיעור מאז היום הראשון הנוראי ההוא. ומאחר שאני צייתנית כמו כולם בעניין מקומות הישיבה, גם אני מתיישבת כל פעם באותו מקום. זה היה שונה אם היינו באולם הרצאות גדול עם שלוש מאות מקומות. אף אחד לא היה שם לב לשינוי במקום הישיבה. אבל הכיתות הגדולות שמורות לקורסים של שנה א'. כמו עדר בקר, הם דוחסים פנימה בני שמונה־עשרה חולמניים ובודקים מי ישרוד.

אבל הקורס הזה הוא סמינר בהיסטוריה של הפילוסופיה. קורס מתקדם של סטודנטים שנה שלישית ורביעית וכמה סטודנטים לתואר שני, שכולם עושים תואר בהיסטוריה או מנסים לשפר את הציונים הסופיים שלהם עם כמה קורסים למתקדמים.

אם אעבור מקום זאת תהיה הוכחה לחולשה שלי.

פרופסור למברט נכנסת והשיעור מתחיל. אני אפילו לא יודעת על מה היא מדברת, כי דעתי כל כך מוסחת. כואב לי הצוואר מרוב מאמץ להתנגד לרצון להסתובב ולהסתכל על ביילור. זה קרב אבוד, זה ברור לי. אבל אני מנסה ככל יכולתי להחזיק מעמד כמה שיותר זמן. כבר אמרתי שהלך עליי?

דרו

ארבעה שבועות מתחילת הסמסטר ואני עדיין מקבל כתף קרה ממיס ג'ונס. בשלב הזה, הפסדתי כל יתרון שהיה לי ואין לי מושג איך להשיג אותו בחזרה. הלוואי שיכולתי להבין את אנה כמו שאני מבין פוטבול.

פוטבול תמיד היה לי קל. אל תבינו אותי לא נכון, אני קורע את התחת כדי להישאר בכושר שיא. כל דקה פנויה שיש לי בין אימונים קבוצתיים וקורסים אני מפנה לאימון אישי או ללמידה. אני מתעלם מכאב פיזי ומתשישות מנטלית על בסיס קבוע.

אבל המשחק עצמו? בא לי בקלות. כשאני מחזיק את הכדור אני מתמלא בכוח. בזמן משחק, אני לא מפחד מהלַיינבֵּקֶר ששוקל מאה וחמישים קילו ומנסה להכניע אותי. אני שולט במערך ההגנה שלי, רואה נתיבים, חולשות, הזדמנויות. אני מדבר אל הכדור והוא מקשיב לי, וכמעט תמיד הולך בדיוק לאן שאני רוצה. אם אין שום הזדמנות שקופצת מולי, אני יוצר אחת, רץ עם הכדור ומתחמק ממתקפה, עד שאני יכול לעשות מהלך. זה כל כך פשוט.

וזה פאקינג נפלא. השאגה של הקהל, הניצחונות, זה ממכר. אבל זה לא ממכר כמו הצורך לעשות הכול שוב מההתחלה, לזרוק את המסירה המושלמת, לבלבל את שחקני ההגנה בהעברה מבריקה של הכדור או בהטעיה גאונית. כי אני תמיד יכול להשתפר. אז אפשר להגיד שפוטבול עושה אותי מאושר. ואני יודע איזה מזל יש לי שמצאתי את זה, ושיש לי את הכישרון להיות אחד מהשחקנים הכי הטובים. אם יש משהו אחד שההורים שלי אף פעם לא נתנו לי לשכוח הוא שאני צריך לדעת להעריך את מה שיש לי.

וכל זה רק הופך את הסלידה של אנה ג'ונס למעצבנת עוד יותר. היא חושבת שאני יהיר, שאני איזה אידיוט. אני צריך לשמור ממנה מרחק. יש בלי סוף נשים שרוצות להכיר אותי — ככה זה במקצוע הזה.

אני בכלל עוד לא מבין מה יש בה שמשגע אותי. היא יפה, ואפילו מושכת, עם מראה קלאסי של דוגמנית וינטג'. פנים בצורת לב, אף קטן וחצוף, תלתלים אדמוניים כהים שגולשים על הכתפיים. אבל היא לא הטיפוס הרגיל שלי. בדרך כלל אני מעדיף בחורה שלא מסתכלת עליי כאילו אני שׂערה שהתגנבה לה לתוך הסלט.

אז למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב על ג'ונס? לאחרונה אני רואה רק את עיניה לוטשות בי מבט זועם ולא שמות קצוץ על הילת התהילה הזוהרת שלי — למעשה, נראה שהן ממש שונאות אותה. זה מדליק אותי.

ובגלל זה אני כאן, משתופף בכיסא, מסתכל איך הזרועות שלה מתנופפות ואיך השדיים המתוקים שלה מקפצים בזמן שהיא מדברת על ההשפעה של הפילוסופיה על החברה.

"למשל, דקארט," היא אומרת. "המעבר שלו מהניסיון להסביר 'למה' לשאלת ההתבוננות 'איך', עזר בעיצוב השיטה המדעית המודרנית. וביוון העתיקה, פילוסופים שינו את העולם כשהם כל הזמן הטילו ספק בסטטוס קוו."

אני רוצה שהיא תכיר בקיומי, ולכן אני מדבר. "אני מסכים."

עיניה הירוקות הכהות של אנה חותכות אותי במבט אחד זועם. ואז, כאילו היא קולטת שלתקוע בי מבט זועם פירושו להכיר בקיומי, היא מרסנת את המבט, חוזרת להסתכל קדימה ומפנה אליי את הפרופיל שלה.

ברור לגמרי שהיא לא אוהבת כשאני בצד שלה. יותר נכון, היא לא אוהבת כשאני מצטרף לכל שיחה שהיא משתתפת בה. עצם העובדה שאני מדבר היא עלבון מבחינתה. וזה מעצבן אותי וגורם לי לרצות להמשיך עם זה.

"אם למשל מסתכלים על הטיעון שלו על דואליזם, שלא רק שהנפש שולטת בגוף, אלא גם הגוף שולט בנפש." אני מוצא את עצמי מחייך ומסתכל איך המתח של אנה גובר ואני מנמיך את קולי ומכוון את דבריי אליה. "שהתשוקות של הפרט יכולות לגבור על המחשבה הרציונלית ולגרום לו לפעול בדרכים לא רציונליות."

אנה ממשיכה להתמקד בפרופסור למברט אבל מתחת לשולחן היא משכלת רגליים ואז מבטלת את השיכול. כלומר, הותרתי בה איזשהו רושם. יופי. עכשיו אנחנו תיקו.

"יש פואנטה לדברים שלך על דואליזם, מר ביילור?" שואלת פרופסור למברט והטון היבש שלה שואב אותי בחזרה אליה ואל הכיתה. שיט, על מה דיברתי?

אני מזדקף במקומי ומכחכח בגרון וכמה סטודנטיות שנה שלישית מסתובבות אליי ובוהות. "אממ, רק שדקארט גרם לאנשים לחשוב בצורה אחרת על הקשר בין גוף ונפש."

שיט, לא הצלחתי לצאת מזה טוב. הפנים שלי מתחממות במבוכה. זהו, אני לא מדבר יותר. ואני אסיר תודה כשהבחורה בחצאית הפרחונית מצטרפת לדיון. אבל היא מסתכלת על אנה בעיניים מצומצמות בכעס.

"לא הייתי אומרת שדקארט הוא כזה גיבור. התפיסה שלו שלבעלי חיים אין נשמה הובילה להתעללות נרחבת בבעלי חיים." הבעת הפנים של הבחורה נעשית נרגזת יותר וקולה מטפס גבוה. "ויוויסקציה, ניסויים, הזנחה, אפשר לקשור את כל הזוועות האלה לדקארט."

כיוון שהבחורה צועקת את הדברים על אנה, כל העיניים מופנות אל שתיהן. אבל אנה לא נרתעת. התגובה שלה חלקלקה כמו שמנת. "מאחר שהטיעון שלי לא התמקד בדקארט, אלא באופן שבו פילוסופים שינו תפיסות בחברה, הייתי אומרת שהרגע הוכחת את הטענה שלי."

אין, הבחורה הזאת פשוט מוצאת חן בעיניי. אני אוהב את המחשבה המהירה שלה ואת האש שלה.

אבל ילדת הפרחים מאדימה. "אז את הולכת פשוט להתעלם מכל הרעות החולות שהתאוריה שלו הביאה על העולם?"

"אני לא מתעלמת מהן," אומרת אנה. "אבל אני חושבת שאנחנו לא צריכים לשפוך את התינוק עם המים. הוא גרם גם להרבה שינויים חיוביים."

למרות ההחלטה הקודמת שלי לסתום את הפאקינג פה, אני מוצא את עצמי אומר, "ג'ונס צודקת, אי אפשר לשפוט את עבודת חייו של אדם רק על פי תוצאה אחת שלילית. צריך לתת לו צ'אנס, לא? אולי לא היה לו מושג איזה נזק הוא יעשה עם כמה מילים שלא הובנו כהלכה."

אני מנסה לגרום לאנה להשיב על זה בכוח המחשבה. היא מתעלמת ממני בעקשנות. אבל היא היחידה שעושה את זה. כמו תמיד, בכל פעם שאני מדבר, כל העיניים עליי. זה מעצבן, אבל אני רגיל לזה. אם כי כעת, העובדה שאני מגן על אנה גורמת לכולם לשלוח מבטים סקרניים גם בכיוונה.

אני שומע את הבלונדינית שניסתה לתפוס את תשומת ליבי בשבועות האחרונים ממלמלת בלחישה רמה ממש, "'ג'ונס? הוא יודע איך קוראים לה?"

לחייה של אנה נשטפות בוורוד. כתפיה מתרוממות במתח ואני נשבע שהיא נלחמת בדחף להוריד את הראש. זה מוזר, כאילו היא רוצה להסתתר אבל מסרבת להיכנע. לא, אני בטח טועה. אין באנה טיפה של ביישנות, והיא לא נראתה מוטרדת כשהתווכחה עם ילדת הפרחים. ובכל זאת, היא מפסיקה להתווכח וחוזרת לכתוב במחברת שלה.

כיוון שהיא כבר לא שותפה בדיון, אני מאבד עניין. אני חוזר להסתכל עליה מזווית העין ותוהה אם יש איזו תרופה למשיכה הזאת. גבר שפוי היה מניח לזה וממשיך הלאה.

אבל האם זה מונע ממני לעקוב אחריה כשהשיעור נגמר? לבלוש אחריה כמו איזה יצור כשהיא פונה לקפטריה באגודת הסטודנטים? לא. אפילו לא קצת.

1 בסלנג באנגלית, ליקוקים (licks) הם גם ניצחונות.