ג’יין האלמונית

אני רואה את הרגע שבו הוא מבחין בי לראשונה.

את העיניים שחוזרות במהירות למבט נוסף כשהוא קולט בחורה חדשה במשרד. אני לא מביטה בו בחזרה. אני מקפידה על כך. הוא גבר שאוהב לחשוב על עצמו כמי ששולט בעניינים. הוא חושש מנשים שמקרינות עוצמה. איזה סיכויים יש לך לשלוט בבחורה שמרהיבה עוז להחזיר לך מבט? לכן אני רק מסתכלת עליו מבעד לריסיי בעוד עיניי נעוצות בעבודתי.

העבודה שלי לא מצריכה ריכוז רב. אין ראיות לעברי האמיתי בקורות החיים שהגשתי כשביקשתי להתקבל לעבודה במשרד הזה, אבל תואר ראשון במשפט ושש שנות ניסיון בעבודה משפטית מקנים לי הרבה יותר כישורים מכפי שהמשרה הזאת מצריכה. בכל זאת, יש משהו מרגיע בהזנת נתונים. יש בזה סיפוק שאין בעבודה משפטית. אני שוקעת במקצב השקול של העבודה ומתעלמת ממנו לחלוטין.

הוא לא הבוס. סטיבן הפסוורת' הוא מנהל דרג ביניים טיפוסי. הוא מפגין כבוד כלפי המנהלים הבכירים, הוא בסדר בעבודה שלו. יש לו תואר שני במנהל עסקים, הוא גבר לבן שנראה טוב בדרכו הבלתי ייחודית, מה שאומר שהוא יסתדר בחיים. הוא נחשב מציאה.

שמתי לב למראהו הנאה אך נוח לבריות בסיבוב ההיכרות שנערך לי במשרד אתמול. הוא משתמש ביותר מדי ג'ל בשיער, אבל מחייך הרבה ומעניק תחושה שהחיוך שלו כן. החום הקורן מעיניו החומות מזמין להתקרב, והן מסיחות את הדעת מסנטרו הרפה.

אנשים מחבבים אותו. הנשים האחרות במשרד מפלרטטות איתו כשהוא מדבר איתן. הוא בחור נחמד.

מישהו מביא לי ערמה של רשומות להזין ואני מפסיקה לחשוב על סטיבן הפסוורת' לשארית היום.

אני אפלרטט איתו כמו הנשים האחרות. אבל עדיין לא.