פתח דבר למהדורה העברית
ספר זה הוא דיווח של עד ראייה על נקודת השיא ונקודת השפל במדיניות של הנשיא ג'ימי קרטר במזרח התיכון: הסכם השלום בין ישראל ומצרים ונפילת משטר השאה באיראן.
קרטר היה האדריכל של הסכמי קמפ דייוויד ב־1978 ושל הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, שהיה חוזה השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית (שלום שמתמיד עד היום), ותרם בכך יותר מכל נשיא אמריקאי אחר לקידום האינטרסים הביטחוניים של ישראל. קרטר גם סיפק לישראל סיוע כלכלי בהיקף רחב, יותר מכל נשיא שקדם לו, וחתם על חוק נגד החרם הערבי, שאסר על חברות אמריקאיות להחרים את ישראל.
אבל המזרח התיכון היה גם נקודת השפל של כהונת קרטר עקב מיגור שלטון השאה של איראן, שהיה בעל ברית מרכזי הן לארצות הברית והן לישראל, והקמת הרפובליקה האסלאמית של איראן על משטרה הקיצוני. איראן נותרה מאז ועד היום האויבת המושבעת של שתי המדינות, והיא תומכת בארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס, מפתחת טילים ומטפחת שאיפות גרעיניות. בספר הזה אעמוד בפרוטרוט על האופי המנהיגותי של הנשיא קרטר, שאִפשר לו לתווך בהסכם השלום בין ישראל למצרים, אבל התגלה כלוקה בחסר בהתמודדות עם איראן. אציג את כישלונותיו באותה הכנות שבה אציג את הישגיו.
עמדתי לימינו של הנשיא ה־39 של ארצות הברית בתוקף תפקידי כיועץ בכיר למדיניות הפנים של הבית הלבן והייתי מעורה עמוקות גם בסוגיות המזרח התיכון בתוקף היותי ערוץ מקביל אל ממשלת ישראל במהלך כהונתו. הדיווח שלי מבוסס על יותר מ־5,000 עמודים של סיכומים המתעדים מילה במילה את כל המגעים שהייתי נוכח בהם, והם מגובים ביותר מ־350 ראיונות, בהם ראיונות עם כל המשתתפים במשא ומתן בקמפ דייוויד — הצירים במשלחות של ישראל, מצרים וארצות הברית — שעדיין חיים.
כוונתי להציג לפני הישראלים חלק חשוב מההיסטוריה שלהם ולספק להם בפעם הראשונה תיאור קרוב של ראש הממשלה הדגול מנחם בגין מנקודת המבט הפנימית של הדרגים הגבוהים בממשל האמריקאי. קוראי הספר יוכלו גם ללמוד מקרוב על ההתמוטטות של שלטון השאה של איראן, ידיד וספק נפט חשוב של ישראל, ועל הקמתה של הרפובליקה האסלאמית, שנותרה האיום הביטחוני העיקרי על ישראל.
הבאתי אל הבית הלבן של קרטר קשרים עמוקים עם ישראל — קשרים שרק התחזקו בעשורים שלאחר מכן. סבי עלה לישראל מאטלנטה ב־1952, כאשר היה בשנות השמונים לחייו, והוא קבור לצדו של סבא־רבא שלי. אשתי המנוחה פראן, ובנינו ג'יי ובריאן, למדו בישראל בשנים שעיצבו את חייהם. כיהנתי בעבר כיושב ראש המועצה הבין־לאומית של מכון וייצמן, וכעת אני יושב ראש שותף של המכון למדיניות העם היהודי. יש לי משפחה וחברים טובים בישראל, ואני מבקר בה תכופות. המשא ומתן לשילומים לניצולי שואה, שניהלתי בתקופת ממשל קלינטון ועכשיו עם ועידת התביעות, סייעו לעשרות אלפי ניצולים בישראל ובעולם.
הספר הזה הוא תקציר של President Carter: The White House Years, ספר רחב יריעה שהתפרסם באנגלית ונחשב בעיני מומחים רבים לתיעוד מהימן של כהונת קרטר. אני טוען שלמרות כישלונותיו של קרטר בהתמודדות עם האינפלציה ועם איראן — ולמרות חוסר הניסיון שלו, מה שכונה "המאפיה הג'ורג'יאנית" והמאבק הפנים־מפלגתי עם הפלג הליברלי של המפלגה הדמוקרטית בראשותו של הסנאטור טד קנדי — ג'ימי קרטר לא זכה להערכה שהוא ראוי לה. אני סבור, שכנשיא שכיהן קדנציה אחת בלבד, הוא הותיר חותם חסר תקדים באמריקה המודרנית. הישגיו מבית ומחוץ, שרבים מהם רבי חשיבות לישראל וליהודים בארצות הברית וברחבי העולם, היטשטשו עקב האינפלציה הגבוהה והטיפול הכושל בפרשת בני הערובה באיראן.
כמעט 70 אחוז מהצעות החוק החשובות שיזם הנשיא קרטר אושרו בקונגרס. הוא מחה מן הנשיאות את הכתם שהותירה שערוריית ווטרגייט, וכפי שסגנו וולטר מונדייל (תומך נאמן של ישראל) ניסח זאת במילים החקוקות כעת במרכז קרטר, "דיברנו אמת, צייתנו לחוק ושמרנו על השלום". בשנת 2002 זכה ג'ימי קרטר בפרס נובל לשלום על מפעל חיים של חתירה לפתרון בעיות סבוכות בדרכי שלום, לרבות תהליך השלום במזרח התיכון.
ג'ימי קרטר אינו אהוד כיום בישראל, בעיקר בגלל ספרו Palestine: Peace not Apartheid ("פלסטין: שלום ולא אפרטהייד"), שנכתב יותר מ־25 שנים אחרי תום כהונתו כנשיא וגם לי יש ביקורת עליו, וכן בגלל תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית שביטחונה יובטח. אבל זאת דווקא סיבה טובה שישראלים יבינו את חשיבותו לישראל כנשיא.
בחזית הפנימית, היחלשות התלות של ארצות הברית בנפט של אופ"ק (בעת שקרטר נכנס לתפקיד, 50 אחוז מהנפט שארצות הברית צרכה הגיעו ממדינות אופ"ק) מושתתת על שלושה חוקי אנרגיה שקרטר חתם עליהם. החוקים האלה עודדו הפקה עצמית של נפט וגז, הציבו את שימור האנרגיה במרכז התודעה של האמריקאים, השיקו עידן חדש של הפקת אנרגיה נקייה משמש ומרוח, והקימו את משרד האנרגיה הפדרלי. הנשיא קרטר גם חולל מהפך במערכת התחבורה האמריקאית, שם קץ לרגולציות פדרליות ועל ידי כך הגביר את התחרות והביא להורדת מחירים לצרכנים, וגם עשה את טיסות התיירות נגישות למעמד הבינוני ואפשר את עידן הכבלים בתקשורת. הוא הכפיל את מערך הפארקים הלאומיים, והיה בכך הנשיא הסביבתי ביותר מאז תיאודור רוזוולט. כל חוקי האתיקה החשובים התקפים כיום, וחשובים כיום יותר מתמיד בוושינגטון המאותגרת בתחום הזה, נבעו מהחקיקה שקידם אחרי פרשת ווטרגייט.
דווקא הנשיא הזה, שבא מהדרום העמוק של ארצות הברית, היה תומך נחוש בזכויות האזרח, ועלה על כל 38 הנשיאים שקדמו לו במספר היהודים, השחורים, ההיספנים והנשים שמינה לתפקידים בכירים בממשל. בין היתר הוא מינה לשופטים את רות ביידר גינזבורג ואת סטיבן בּראיֶיר, שהגיעו כעבור זמן אל בית המשפט העליון של ארצות הברית. הנשיא קרטר גם הרחיב תוכניות למען תלמידים מעוטי יכולת, הקים את משרד החינוך הפדרלי הראשון, הציל את העיר ניו יורק מפשיטת רגל, ויחד עם סגנו וולטר מונדייל עיצב את תפקיד סגן הנשיא של ימינו כשותף מלא של הנשיא.
כל שלושת הנשיאים שכיהנו במהלך שנות השבעים של המאה ה־20 — ניקסון, פורד וקרטר — נאבקו בקללת האינפלציה. בעת כהונתו של קרטר, כשהאינפלציה נסקה למרות הניסיונות הרבים לצמצם אותה, הוא קיבל החלטה גורלית שבזכותה אמריקה והעולם נהנים כיום מאינפלציה נמוכה. הוא מינה את פול ווֹלקר לעמוד בראש הפדרל ריזֶרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית, בידיעה שוולקר יוריד את האינפלציה בעזרת ריבית גבוהה ושיעורי אבטלה גבוהים. המהלך צלח, והאינפלציה אכן צנחה, אבל רק בסוף שנת הנשיאות הראשונה של רונלד רייגן, ומאוחר מכדי לתרום לבחירתו של קרטר לכהונה שנייה.
בזירה הבינלאומית נזקפים לזכותו הסכמי קמפ דייוויד — פרי הדיפלומטיה הנשיאותית החשובה ביותר בהיסטוריה של אמריקה. באתר הנופש הנשיאותי סמוך לוושינגטון, במשך 13 ימים ולילות מפרכים, הוא חזר ודן עם ראש הממשלה מנחם בגין וצוותו ועם נשיא מצרים אנואר סאדאת וצוותו על יותר מעשרים טיוטות הסכם שהוא עצמו כתב. והוא נאלץ לדון עם כל צוות בנפרד, משום שחוסר האמון בין שני המנהיגים היה רב כל כך, שכאשר הושיב אותם קרטר יחד באותו החדר, היתה התוצאה אסון. פעמיים הוא הוסיף נופך אישי למשא ולמתן: הפעם הראשונה היתה טיול אל אתר גטיסברג הסמוך, שדה הקרב החשוב ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית, כדי להמחיש את המחיר הכבד שיש למלחמה מתמשכת, והפעם השנייה היתה מחווה אישית של הרגע האחרון שעשה למנחם בגין ואשר הצילה את ההסכם.
ג'ימי קרטר הציב את סוגיית זכויות האדם גם במרכז מדיניות החוץ שלו, והחיל אותה על הרודנים הצבאיים באמריקה הלטינית. בין השאר הוא הביא לשחרורם של אלפי אסירים פוליטיים (בהם העיתונאי הארגנטיני־יהודי חקובו טימרמן שעלה לישראל) וחתם על הסכם תעלת פנמה שהבטיח את פינוי הצבא האמריקאי מתעלת פנמה, ובכך פתח עידן חדש ביחסי ארצות הברית ומדינות אמריקה הלטינית וזירז את התעוררות הדמוקרטיה במדינות היבשת.
קרטר הרחיב את המערכה על זכויות האדם אל ברית המועצות ותמך בתנועה הדמוקרטית בהנהגת אנדרי סחרוב ובמאבק של יהודי ברית המועצות בראשותו של הסירובניק המפורסם בעולם אנטולי (נתן) שרנסקי. הוא הציל את חייו של שרנסקי, כשתפלו עליו האשמת שקר שהוא מרגל אמריקאי, והצליח להכפיל את מספר יהודי ברית המועצות שהורשו להגר. אנטולי דוברינין, השגריר הוותיק של ברית המועצות בארצות הברית, ייחס למדיניות זכויות האדם של קרטר תפקיד חשוב בתמורות העמוקות שהתחוללו בברית המועצות ובאירופה המזרחית והביאו בסופו של דבר להתמוטטות ברית המועצות ולסיום המלחמה הקרה. גם ההתפתחות החיובית היחידה שהיתה באיראן לאחר המהפכה האסלאמית הושגה בזכות קרטר. בפעולה אישית, הודות ליוזמה שלי, הוא סייע ל־50,000 יהודים, נוצרים ובהאים להגר מאיראן לארצות הברית, וגם מנע את גירושם מארצות הברית של אלפים מהם בעקבות משבר בני הערובה באיראן.
השימוש שעשה קרטר במה שמכונה "כוח קשה" מילא תפקיד חשוב בתחילת הסוף של ברית המועצות. בין השאר הוא הפך את המגמה של צמצום ההוצאות הצבאיות לאחר מלחמת וייטנאם ונתן אור ירוק לרכישת מערכות הנשק העיקריות שרונלד רייגן ניצל במאבקו בברית המועצות, ובה בעת דן בפיקוח על הנשק הגרעיני במסגרת הסכמי סאל"ט 2. אפילו כמה ממבקריו הנחרצים ביותר שיבחו את העמדה התקיפה שנקט נגד פלישת ברית המועצות לאפגניסטן בסוף 1979. נרמול היחסים עם הרפובליקה העממית של סין היה גם הוא מהלומה רבת תושייה לסובייטים במסגרת המלחמה הקרה.
אבל למרות כל ההישגים הללו, שכללו גם את הולדת מוזיאון השואה בוושינגטון, לא היה בעידן המודרני מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית שקיבל תמיכה מעטה כל כך של יהודי ארצות הברית כפי שקיבל קרטר בבחירות 1980. כפי שנאמר: "צדיק ורע לו".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.