גלויה מפריז

טינדלדֵייל, באזור הכפרי של אנגליה, 1916

ביאטריס קרופורד השתוקקה להרפתקה. כמהה לברוח ממגבלות הגברת הפרובינציאלית הצעירה ולמצוא את תכליתה, להשפיע באופן חיובי על העולם. אישה בעלת יכולות, בדיוק כמו ליידי דורותי פילדס, המופתית, אדומת השיער, שמוקדם יותר הערב הציתה את אולם הכפר הקודר בנאום מלהיב. ביאטריס הקשיבה בתשומת לב לליידי דורותי כאשר היא סיפרה על עבודתה כאחות ביחידת הסיוע ההתנדבותית, VAD, כיצד מילאה את תפקידה הפטריוטי לטפל בחיילים האמיצים הנלחמים הרחק מהבית למען המלך והמדינה במהלך המלחמה הגדולה.

לאחר שכיפתרה את כתונת הלילה שלה העשויה כותנה, התיישבה ביאטריס אל שולחן האיפור והברישה את תלתליה השחורים, ואספה אותם מאחור בסיכה משריון צב. היא מרחה קרם פנים על לחייה וצווארה, ועל פני עצם הבריח. חלפו בראשה אירועי הערב, הכל כך מיוחד והיא נזכרה בפליאה באווירה ששררה באולם הכפר. היא היתה מרגשת למדי. נשים צעירות בדיוק כמוה, גם סופרג'יסטיות, עם סיכות קטנות בשלושה צבעים שחוברו לדשי צווארוניהן, ישבו כתף אל כתף, כולן מאוחדות ברצון לתרום הרבה יותר למאמץ המלחמתי במקום לסבול חיי מחנק המורכבים מאינספור עיסוקים מעיקים כמו לבצע עבודות ביתיות קלות או לרקום דוגמיות בסלונים שקטים. בת לווייתה הצעירה יותר, קוויני, אחייניתה של מנהלת משק הבית, שכבר תורמת את חלקה בעבודה בבית חרושת לנשק בעיירה הסמוכה מרקט בריאר, כמעט החמיצה את הנאום של ליידי דורותי. קוויני הגיעה מאוחר ובסערה, כשהיא מברישה נצנוץ של טיפות גשם עדינות מכומתת הצמר והכפפות שלה, ולוחשת, "תודה, טריקסי," ומחליקה לכיסא שביאטריס שמרה למענה בקצה השורה. ביאטריס לחצה את יד חברתה בתשובה, כששתיהן יודעות ונהנות בחשאי ממעשה ההתרסה הקטן שלהן. מכיוון שאמה החורגת של ביאטריס, אייריס, אסרה על קוויני להשתמש במילה "טריקסי" ככינוי חיבה לבתה החורגת, וציינה שהוא "לא מכובד, ודי המוני!" אבל ביאטריס אהבה להיות טריקסי: זה גרם לה להרגיש חיונית יותר, עליזה וללא מגבלות, וכך שתי החברות המשיכו בכך בכל פעם שאייריס היתה מחוץ לטווח השמיעה.

ביאטריס וקוויני יצרו חברות בלתי־סבירה לפני חמש שנים, כשאייריס התעקשה שביאטריס, שהיתה אז בת שלוש־עשרה, "חייבת לשלוט בשתי שפות לפחות, אם היא רוצה להיות נערת חברה מעודנת ולתפוס בעל מתאים". קוויני בת השמונה, שהיתה ידועה כנערה בעלת מוח חד שלומדת במהירות, עם מפל של תלתלים ערמוניים ועיניים ירוקות שובביות ומנצנצות, הובאה מדי יום מהכפר על מנת ללמוד צרפתית וגרמנית גבוהה, כדי שביאטריס תוכל להתאמן בכישורי השיחה שלה. באשר לכישורי הכתיבה של ביאטריס בצרפתית וגרמנית בסיסית, הם נחשבו כחסרי תקנה ועמדו להישכח עד מהרה. אף על פי שאמה החורגת של ביאטריס היתה צרפתייה, היא היתה עסוקה מדי בחיי חברה קדחתניים — שלעתים קרובות הביאו אותה למסיבות מפוארות בלונדון, פריז, מונטה קרלו ועוד — ולא יכלה לבטל את זמנה על האקדמיה, במיוחד כאשר, לתפיסתה של אייריס, ביאטריס לא "הוכיחה מספיק כישרון בגיל צעיר יותר". אייריס גם הכריזה שחזרה על חומר הלימוד תהיה רק בזבוז זמן מעיק, ושביאטריס צריכה להפגין צניעות ולפצות על חסרונותיה באמצעות לימוד לצד נערת כפר חסרת השכלה וצעירה בהרבה, שככל הנראה תלמד הכול במחצית הזמן שלוקח לביאטריס. "זה אמור לגרום לך להשתדל יותר!"

וכך, יחד עם כישורי השיחה שלה בצרפתית ובגרמנית, הודות לעקשנותה של אמה החורגת והאומנת השווייצית, מיס פּוֹלֶט, נותרו עתה רק עשרה שיעורים בעזרה ראשונה ובסיעוד עד שביאטריס תוכל להגשים את מטרתה ולעזור לחיילים הנלחמים בחזית הצרפתית. לא שכישורי שפה היו חובה, אבל ביאטריס חשבה שכך יהיה לה עוד משהו להציע, וליידי דורותי הסבירה שלא רק חיילים דוברי אנגלית זקוקים לסיעוד. היו גם צרפתים. גם כמה חיילים גרמנים, שבויי מלחמה. ודאי שהיא תצטרך לעבור הכשרה מעשית בעזרה ראשונה. אולי בבית חולים בלונדון, המליצה ליידי דורותי, להכניס רגל בדלת ולהפגין תעוזה. והם מאוד מעוניינים לגייס מתנדבות.

ביאטריס משכה את ברכיה אל החזה והניחה את כפות רגליה הנעולות בנעלי בית על קצה הכיסא בעל מושב הקטיפה. היא עטפה רגליה בזרועותיה וחיבקה אליה את תחושת הייתכנות, כי עכשיו מצאה דרך להתקדם. זה היה כאילו ניצוץ הודלק עמוק בתוכה, והצית רטט של תקווה שהיא בקושי הצליחה להכיל. לא ששדות הקרב הקודרים של צרפת היו סיבה להתרוממות רוח. בוודאי שלא. לא, זה היה הרבה יותר מכך. היה עליה לעשות משהו. העיתונים היו מלאים ברשימות. שמות חיילים שנהרגו בשוחות. עמודים על גבי עמודים של גברים, חלקם רק נערים. אלפים ביום הראשון למלחמה ב־1914 והרשימות רק הלכו והתארכו. אבות. בנים. בני דודים. דודים. אחיינים. אחיה היקר, אדוארד, שהתגייס בתחילת המלחמה, במזל נעדר עד עכשיו מהרשימות. אבל עד מתי? ביאטריס נשאה עמה כל העת תחושה מבשרת רעות שכנראה לא יכלה להתנער ממנה. אף על פי שלראשונה בחייה היא הרגישה שגם לה נתנה ההזדמנות, שיש לה מטרה.

אבא ימחה, כמובן, יעדיף שהיא תינשא לקלמנט פורסיית, בנו הדוחה של הבנקאי שלו מלונדון, אבל איך היא יכולה בשעה שלבה נתון לאחר? אהבה סודית. מכיוון שבובי עבד באורוות, ניקה וטיפל בסוסים, ולכן לעולם לא יהיה בעל הולם בעיני אבא. לבה של ביאטריס כמעט נשבר כשבובי יצא להילחם למען ארצו, ולא עבר רגע שהיא לא חשבה עליו, עוטפת את גופו היפה במגן מדומיין כדי שישוב לזרועותיה. הנחמה היחידה היתה שבובי ואדוארד שירתו יחד באותו גדוד. גם סטנלי, אחיה הגדול של קוויני, יחד עם עוד גברים רבים מהכפר, והאחווה שלהם שומרת על רוחם האיתנה עד שיוכלו לשוב הביתה. ביאטריס נצרה את התצלום של בובי והחביאה אותו בתוך היומן שלה, לצד העמודים שבהם כתבה על אהבתה האינסופית אליו.

במקום זאת היה קלמנט, שחיזר אחרי ביאטריס מאז ראה אותה לראשונה בגיל שבע־עשרה בשמלת הסטן הלבנה הנהדרת עם קישוטי התחרה שאייריס הזמינה מפריז במיוחד לנשף המלכה שרלוט, האירוע החשוב ביותר בעונה שבה מוצגות הנערות לראשונה בעיני החברה. מאז היה נחוש בדעתו, הוא לא הפסיק מלבקר את ביאטריס בביתה ותמיד הופיע לצדה באירועים חברתיים — במרוצי הסוסים באסקוט, במרוץ הסירות הֶנלי, באירוע ההכתרה של המלך ג'ורג', וזאת מבלי להזכיר את כל הנשפים האחרים בכל מיני אחוזות גדולות וטירות שאמה החורגת השתלטנית אילצה אותה להגיע אליהן. ואם אחד הרווקים הנחשקים העז להביט לכיוונה של ביאטריס, קלמנט היה שולח את אחד ממבטיו המתנשאים ומניח יד רכושנית על זרועה — אזהרה שלא להתקרב. למרבה המזל, הדיבורים על נישואים נדחו מאז שהחל הגיוס בשניים במארס, וקלמנט, שלא מרצונו, קיבל תפקיד בצבא. ביאטריס היתה בטוחה שאמה החורגת תתנגד עוד יותר לנסיעתה לצרפת, בטענה שרצונה להתנדב הוא רעיון שטותי שיש לעצור אותו מיד.

"אין זה מתאים שגברת צעירה במעמדך תיקח על עצמה עבודה כל כך נחותה. לשטוף רצפה ולהחליף מצעים מלוכלכים. ומה יקרה לאחר מכן! זה יהיה בלתי־נסלח אם מישהי מדמו ובשרו של אביך המסכן תגרום לו מבוכה כה גדולה. ואם תסרבי לוותר על הרעיונות הגחמניים ותמשיכי להתנגד להצעת נישואים הולמת לגמרי, אני חוששת שתהפכי מבוגרת ודעתנית מכדי שג'נטלמן מכובד ישקול לשאת אותך לאישה. את תחיי את שארית חייך כרווקה זקנה!" זה מה שאייריס התיזה בכעס בארוחת ערב אחת, לפני כמה חודשים, כשביאטריס העלתה לראשונה את האפשרות שהיא תתנדב לעזור בבית החולים של הצלב האדום שהוקם בבית הכומר סטֵנווּיי בקצה הכפר. ביאטריס זכרה את הערב ההוא בבהירות, מכיוון שלאחר מכן, בפרטיות של חדרה, היא כתבה את המילים הפוגעניות של אמה החורגת ביומן ששמרה נעול בתוך קופסת מכתבה מעץ אגוז שהיתה שייכת לאמה היקרה, ועכשיו לה. רווקה זקנה! ביאטריס הדגישה את המילים כמה פעמים ואחר כך בזבזה הרבה זמן בהרהורים על כך שאולי להיות רווקה זקנה זאת אינה קללה כפי שאייריס חשבה. במיוחד אם היא אינה יכולה להיות עם בובי, והחלופה היא להיות בעל כורחה אשתו של קלמנט פורסיית.

ביאטריס היתה רק בת שמונה־עשרה, ואישה צעירה היתה צריכה להיות לפחות בת עשרים ושלוש על מנת להתנדב לתפקיד סיעודי מעבר לים, הסבירה ליידי דורותי. אבל עם התקרב יום הולדתה התשעה־עשר בחודש הבא, ביאטריס היתה נחושה למצוא דרך לעקוף את הכלל הזה ואף להוסיף שנים לגילה אם יהיה צורך בכך. היא לא נהגה לשקר, אבל אם זה מה שנחוץ, כך יהיה. שאר הנשים באולם דיברו על כך לאחר הפגישה בשוויון נפש, וטענו שזה לא מנומס לשאול אישה מה גילה. מדובר בפרט קטן שיש להתעלם ממנו למען טובת המדינה כולה. כך שלא היה זמן לבזבז. ביאטריס היתה נחושה בדעתה. כל החיים לפניה, והם יקרים מכדי לבזבז אותם על נישואים הולמים אך נטולי אהבה. היא תהתה לגבי רומנטיקה. ואהבה. אהבת אמת, כמו האהבה שהיתה לה עם בובי והאהבה שאמה חלקה עם אביה לפני שחייה נגדעו באִבּם באכזריות.

ביאטריס היתה רק בת ארבע כשזה קרה, אדוארד היה בן שבע ובפנימייה הרחק מהבית. אמה מתה בלידת בת נוספת שגם היא לא שרדה, ומאז ביאטריס היתה בודדה מאוד. היא נהגה לבהות שעות ארוכות מחלון חדרה, בתקווה למצוא שביב של נחמה בנוף, בשדות שטופי השמש הגליים והרחק במרחב. קִצבּה המתנגן של טחנת המים מעץ על גדות הנהר כמו סיפק מרפא לנשמתה הצעירה המתייסרת. ביאטריס ראתה פעם קשת בענן ותהתה אם מעבר לקשת הבוהקת של פסים בכחול־אפרפר נמצא גן עדן, והאם כדאי לה ללכת לשם כדי להתאחד מחדש עם אמה היפה.

היא נורא התגעגעה אליה. הן היו אופות ומציירות יחד, פעילויות שביאטריס אהבה מאוד לבצע עם אמה, כמו גם הכנת בושם וייבוש פרחים. הן נהגו לשוטט בשדות, לקטוף פרחי בר ולערבב אותם לשיקוי ריחני, ולשמור את הפרחים הבהירים לייבוש ולהדביק אותם בחוברות הדבקה. ביאטריס עדיין שמרה על החוברות האלה, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לדפדף בהן מאז מות אמה.

עם חלוף הזמן, הזיכרון של ביאטריס מאמה — הזוהרת והנלהבת עם ריח מתוק של בושם ורד, תמיד עם חיוך ונשיקה לבעלה המעריץ — דהה, ביאטריס גדלה והצליחה לעצב לעצמה קצת אושר. היא שקעה בכתיבת היומן ובקריאת ספרים. "נשים קטנות" היה ספרה האהוב. ביאטריס שאבה כוח מהאחיות מארץ' הנמרצות והרעשניות, פיתחה תשוקה לעליצות וסקרנות לגבי הז'וּאָה דֶה ויוורֶה, שמחת החיים, שמיס פולט דיברה עליה בשיעורי הצרפתית בילדותה.

היכן כל זה עכשיו? ביאטריס ידעה שיש מחסור בגברים מתאימים, הודות למלחמה הארורה הזאת; לא שהיא רצתה גבר אחר כשאהבתה האמיתית נתונה לבובי, אבל היא גם הכירה את עצמה וידעה שהיא קרוב לוודאי תשתגע אם לא תקפוץ על ההזדמנות לברוח. אם נגזר עליה להישאר רווקה זקנה כל חייה אז כך יהיה, אבל לפחות היא תשלוט בגורלה. לא היתה באמת אפשרות אחרת, מכיוון שהיא בטח תיחנק אם לבסוף תמצא את עצמה חיה חיים סתמיים כאשתו הכנועה של בנקאי ראוותן. חוץ מזה, יש גבול לכמות הדוגמיות שמישהי יכולה לרקום יום אחרי יום, כשהחדגוניות הזאת נשברת רק על ידי רסיטלים לפסנתר וכתיבת מכתבים. היא היתה זקוקה ליותר. להרבה יותר. והיה לה הרבה יותר לתת בתמורה.

כן, ההחלטה נפלה. ביאטריס עמדה להתגייס ליחידת המתנדבות. היא קודם כול תתנדב לבית החולים שבבית הכומר, תמשיך משם לבית חולים לונדוני בעודה משלימה את הכשרתה, ואז היא תרחיב את אופקיה עוד יותר ותיסע לצרפת שם תסדר מיטות, תחליף תחבושות ותרחץ חיילים פצועים. והיא תהיה גאה לעשות זאת. היא תלבש מדים כחולים עם סינר לבן צח ותחבוש שביס מפשתן שנסגר בסיכת ביטחון בעורפה ותרגיש יעילה באופן יוצא מן הכלל, משום שתדע שעבודתה שם היא בעלת ערך וחשובה ביותר. היא הנהנה בראשה, להדגיש כביכול את ההחלטה הגדולה ביותר שקיבלה מעודה.

ליידי דורותי שבתה את דמיונה של ביאטריס בתצלומים שלה במדים. באחת התמונות ליידי דורותי אפילו נראית לבושה במכנסי חקי שקצותיהם נתחבו לתוך נעלי עור גבוהות, בדיוק כמו גבר. בתצלום אחר היא נראית נוהגת באמבולנס ומנפנפת בהתלהבות אל הצלם מבעד לחלון הפתוח. ובאותו רגע חדרה בביאטריס ההכרה שהיא חייבת להתנסות בכך. היא כבר ידעה לנהוג, לאחר שנהגה במכונית של אבא בשטח מסביב לאחוזה. סידני, האחראי על הציד, לימד אותה איך עושים זאת, והיא מיד השתלטה על ההגה והבלמים. וכך זה נקבע, ביאטריס תהיה סוף־סוף אישה בעלת יכולות והשפעה חיובית... מיד לאחר שתגרום לאבא ואייריס להסכים לתוכנית הבריחה הנפלאה שלה.